מה קורה לבני משפחה אם אחד מהם מרעיף על כולם כמעט בבת אחת עושר בל ישוער?

סיפור העלילה של הנובלה גאצ'ר גוצ'ר מתרחש בעיר בנגלור שבהודו. בני המשפחה הם זוג הורים, בנם, הוא זה שמספר את הסיפור, בתם מאלאטי, ואחיו הצעיר של האב, ונקטצ'לה, שמשנה את כל אורחות חייהם כשעולה בדעתו יום אחד להקים עסק לאריזת תבלינים. 

מסתבר שהעסק רווחי ביותר. והיחיד שמנהל אותו, למעשה – היחיד שעובד בכלל – הוא הדוד, שמפרנס את כולם ברווחה רבה. זמן לא רב אחרי שהקים את העסק, בשותפות עם אחיו הבוגר, אביו של המספר, קנה הדוד למשפחה בית חדש ומהודר. עד אז גרו בדירה צפופה. פתאום זכה כל אחד מהם בחדר משלו. האמנם צורת החיים החדשה מיטיבה אתם? האם העושר הביא אותו גם אושר, או שהפרדת החדרים, למשל, הביאה אתה גם התרחקות? המספר נזכר איך אחותו והוא נהגו בעבר לישון זה לצד זה על מזרונים שסודרו בצורת קמץ, ובלילות סיפרו סודות קטנים – מנהג שהסתיים כשעברו לחדרים פרטיים משלהם. ומה באשר לנישואיה של מאלאטי? האם היו מסתיימים בהתקף של רשעות מפונקת שלה, אלמלא התעשרה פתאום?

מאחר שרק הדוד עובד, וכל הכסף שהם נהנים ממנו מגיע אליהם באמצעותו, יש לו זכויות יתר בבית. כל בני המשפחה דואגים לרווחתו ולהנאותיו. 

לצד זאת הם גם חיים בחרדה: אביו של המספר שותף בעסק יחד עם הדוד, גם אם אינו נוקף אצבע. בני המשפחה חרדים שמא לפני מותו ישנה האב את צוואתו ויוריש את מחצית העסק לאיזושהי מטרה טובה וצודקת, לא לילדיו ולאשתו. אם כך, גם אותו חשוב מאוד לרַצות ולא להרגיז. לצחוק מהבדיחות הטפלות שלו ולדאוג שיהיה רגוע.

המשימה לא פשוטה, שכן העסק שהקים הדוד כנראה לא לגמרי חוקי, והאב אדם ישר שמתקשה לשאת סטיות מהכללים. 

אל המשפחה מצטרפת חברה חדשה: אניטה, אשתו של המספר. מעניין מאוד לקרוא איך מתרחשים נישואים בשידוך: בני הזוג נפגשים בעצם רק פעם אחת לפני החתונה. למספר ברור שאת החוויה הראשונית של ליל הכלולות, את התשוקה והעונג, "זרות, התמסרות, תלות, חמלה, זכות ועוד מאה רגשות אחרים" שמתעוררים בו מהנגיעה באישה לא מוכרת בכלל, לא יזכה לחוות שוב לעולם. 

אבל אניטה, הכלה הצעירה, מביאה אתה ערכים חדשים שזרים לבני הבית. למשל, היא לא מבינה מדוע האיש שזה עתה נישאה לו הורג נמלה שנקלעה אל אדן החלון בבית המלון שאליו נסעו לירח הדבש. היא לא הייתה שותפה להתנסות המשפחתית עם נחילי הנמלים שפלשו בעבר אל חייהם (תיאור המאבק בנמלים משעשע ביותר. כך למשל מתוארת הופעת הנחיל: "היה זה תמיד בצבא של אלפים. הנמלים האלה נכנסו לבית צועדות בסך ואז התפזרו להן אנה ואנה, מבולבלות לכאורה. הן כל הזמן התנגשו זו בזו, נעצרו כאילו הבינו משהו לפתע פתאום ונחפזו הלאה בכיוונים אקראיים. לא הייתה להן שום מטרה ברורה בחיים כנראה, פרט לבחינת הסבלנות שלנו". או: "אם גרגיר אורז יחיד נפל למישהו מהצלחת, היה אפשר לראות את הנמלים מטכסות עצה איך לשאת אותו עוד בטרם מישהו קם מארוחתו. אם אחד מאיתנו לקח חטיף כלשהו לחדר האמצעי, הנמלים היו נושאות פירורים ממנו, שלא ידענו בכלל שהפלנו. הן התאספו סביב טבעות שהשאירו ספלי צ'אי על הרצפה.").

אניטה לא מבינה מדוע בעצם בעלה לא עובד. בטלנותו מאכזבת אותה: "אי אפשר פשוט לחיות על חשבון אחרים…" היא קובלת. אביה, אדם חרוץ ועמלן, עבד תמיד קשה כמרצה באוניברסיטה, ואמה דאגה לכל צרכיו, כדי לעזור לו. סולם הערכים של אניטה שונה לגמרי מזה של בני המשפחה שאליה נקלעה. היא מעדיפה למשל לענוד תכשיטים זולים או לנסוע ברכבת, ואפילו במחלקה השנייה, ולא לטוס, כפי שהם מצפים ממנה לעשות, רק כדי שלא להוציא כסף שאינו שלה.

אניטה נדהמת גם מהיחס המחפיר והתוקפני של בני המשפחה אל אישה זרה, כנראה – בת זוג זנוחה של הדוד – שמגיעה יום אחד אל ביתם, מתחננת לפגוש את הגבר שדחה אותה ואפילו מביאה אתה תבשיל שהוא אוהב, אבל זוכה להשפלה מצד בנות המשפחה.

אניטה נוהגת לדבר בגלוי ולומר דברים שבני המשפחה של המספר מעדיפים להעלים ולהשתיק: היא "לא התביישה לומר את דעתה, במיוחד כשהתנגדה למשהו שקורה סביבה. כך גידלו אותה. החוקים הלא־כתובים של הבית שלנו היו ההפך הגמור מכך. העמדנו פנים שדבר לא אירע."

כל זה מרתק ומשעשע. אכן, מדובר בנובלה "אגנטית, חכמה ומתובלת בהומור וחום", כפי שנכתב על גב הספר.

GHACHER GHOCHAR   Vivek Shanbhag

מאנגלית: ניב סבריאגו
הוצאת כתר, 2017
133 עמ'

כבר מזמן לא קראתי ספר שהרשים וריגש אותי כמו כמעט אולימפוס, מאת שושי בריינר, שראה אור ממש בימים אלה.

כמעט אולימפוס יוצא דופן ומפתיע, כי בריינר בחרה להתעמק בו בדמויותיהם של בני אדם שאנחנו הקוראים הישראלים לא כל כך מכירים מקרוב, גם אם הם "מסתובבים" לפעמים בינינו. 

הרומן מתחיל בתל אביב, ב־2018, "ארבע שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה", וכבר בעמודים הראשונים אנחנו פוגשים את הדמות הראשית, קטיה, שמתוארת כ"אישה מוחזקת". היא בת עשרים, מקייב, והיא, כך נכתב, יפה להפליא: "יופי כזה לא פוגשים כל יום". מה אנחנו יכולים לדעת על קטיה כזאת? לא קשה לנו לצייר אותה בעיני רוחנו: זרה, מדברת במבטא רוסי (רוסי? אוקראיני? מי כאן בכלל הבחין בין שתי הארצות הללו לפני שפרצה המלחמה?), יכולים לדמיין את העברית העילגת שלה, שמעוררת מן הסתם תחושה שהיא קצת רפת שכל (האם אנחנו באמת מבינים לעומק שהזרים הללו רהוטים לגמרי, אבל בשפות אחרות?). אצל כולנו קיים בתודעה הסטריאוטיפ של דמותה.

אבל קטיה בספר שלפנינו היא עולם ומלואו. ולא רק היא. גם אמה, סבתה, ואפילו הסבתא רבתא שלה, שמתה הרבה לפני שקטיה נולדה, ובעלה היהודי של אותה סבתא רבתא. גם אל אנשים רבים אחרים שמתקיימים בעולמה של קטיה אנחנו מתוודעים: לא כל כך אל האוליגרך העשיר־כקורח שקטיה היא האישה המוחזקת שלו, אבל כן – אל אשתו, אקסנה. 

אנחנו חודרים אל נשמתם, אל חייהם ותודעתם, וכל אחד מהם מלמד אותנו כל כך הרבה על עצמו וגם על בני אדם בכלל, חולשותיהם, רגשות האשמה שלהם, תשוקותיהם, על מה שמניע אותם ועל האופן שבו המציאות ההיסטורית משתקפת בחייהם ומשפיעה עליהם. לכל אחד מהם יש סיפור מדויק, אישי ומשכנע מאוד. 

שושי בריינר עשתה בספר הזה מהלך מבריק ומדהים: היא חצתה את גבולות המציאות הישראלית המוכרת לכולנו היטב, ולקחה את עצמה, לאורך רוב הסיפור, לקייב, לאוקראינה, למקום שבו נולדה קטיה וגדלה, בחברתה של ויטה, אמה השתיינית, ואנה, סבתה, שילדותה עברה עליה כאזרחית של ברית המועצות הקומוניסטית והיא עדיין דוגלת בערכים שספגה, מחפשת תמיד את הצדק והשוויון, ומתנגדת למציאות הקפיטליסטית שהשתררה בארצה אחרי קריסת האימפריה. 

השתאיתי – ממש! – מיכולתה של בריינר לחדור עמוק ובפירוט רב כל כך אל נשמותיהן של נשים שרחוקות ממנה בעליל. כמה שהיא מיטיבה לצטט את סגנון הדיבור השונה של כל אחת מהן – למשל, את האידיאלים השחוקים והאומללים של אישה שהתייתמה בינקותה, ולמדה שעליה לטפל, לרצות, לדאוג, לחיות עד מיצוי את החיים האפרוריים שנועדו לה, אבל לחפש בתשוקה עזה את היופי שאפשר למצוא באמנות! ואז – איך היא יודעת גם מה מרגישה אישה אחרת, אחת שחייה סובבים סביב שתייה אלכוהולית וגברים! ואיך שהיא מציירת בבירור, בפרוטרוט, את ההתפכחות וההתפקחות של אותה אישה!

בכלל, המילה "בפרוטרוט" חשובה מאוד כדי לאפיין בה את הכתיבה של הרומן. הכול, הכול מדויק עד שהנשימה נעצרת. עד כדי כך שלרגעים שכחתי שמדובר בספר מקור, שהוא נכתב בעברית, וחשתי שמדובר בכלל בתרגום מרוסית או מאוקראינית… מאיפה, תהיתי יודעת שוש בריינר כל כך הרבה, למשל – מה בדיוק הן אוכלות (ולא רק פעם אחת!), איך מכינים את המאכלים הללו, מה טעמם, מה הדמויות רואות סביבן, איזה ריח יש לאוויר, מה הצבע של האור בשעות ובעונות השונות (ולא פחות מעניין – איך נראית תל אביב מנקודת המבט של מישהי שהגיעה משם… למשל – שבני אדם לובשים כאן ברובם, ורוב השנה, בגדים שכבר דהו מרוב כביסות… אפשר בהחלט להשתכנע שכך רואה אותנו אוקראינית מטופחת שעבדה במשך זמן מה כדוגמנית…)

עד מהרה מתגלה לנו שקטיה אמנם אוקראינית, אבל, כפי שאומרת אמה, "אנחנו לא גזעיים לגמרי, בדיוק בזמן הלא נכון התערבב לנו קצת דם יהודי." הסיפור במלואו יתגלה לנו בהמשך, והוא קורע לב. 

היחסים בין הדמויות מרתקים ומשכנעים. בתחילת הסיפור קטיה, ויטה ואנה נוהגות להקניט זו את זו, "לריב", אבל ככל שהוא מתקדם, כך אנחנו נוכחים באהבה העזה השוררת ביניהן, והיא נוגעת ללב ומרגשת מאוד, דווקא מכיוון שהיא מוסתרת מתחת למעטה של ציניות, טינה־לכאורה, והומור. 

וכן, הרומן מצטיין בחוש הומור מעודן ודקיק. הנה דוגמה: אנה הקומוניסטית למדה כמובן לכפור בקיומו של האל (לא בכדי היא מתמכרת לסיפורים מהמיתולוגיה היוונית), "היא מזכירה את אלוהים רק לעיתים רחוקות ורק בהזדמנויות קיצוניות. למשל כשנדרסה הדוורית שלהם ממש מול עיניה, סבתא קיללה את אלוהים ואמרה שמקומו בגיהינום יחד עם הבן שלו ורוח הקודש. אבל פאפא [כלבה של קטיה] גרם לה לשכוח את החשבון שיש לה עם אלוהים והיא ייחסה לו פתאום את חוכמת הבריאה".

או: כשאנה מגיעה לראשונה לספרייה (ומתמכרת לקריאה) היא מופתעת לראות "גברים ונשים קוראים", ואומרת לעצמה: "לקרוא בחברת עוד אנשים, הנה לך מעשה שלא ייעשה. כמו להתקלח ביחד"… 

או: אחרי שהנאצים בקייב ריכזו את היהודים ולקחו אותם להירצח, הם הוציאו צווים האוסרים על ביזה, "שאותה רצו הגרמנים לערוך בעצמם בצורה מסודרת"… 

או – כשאנה מגיעה ביחד עם ויטה לבית מלון מפואר שקטיה מאפשרת להן להתארח בו בזכות עבודתה כדוגמנית, והיא מרגישה בצורך לדבר עם מישהו, בשל החרדה שלה לקטיה ורצונה לחשוב איך להגן עליה, היא אומרת לעצמה: "אנה, כשאת כבר רוצה לדבר, עם מי תדברי? אז אנה מדברת אל עצמה, קופצת אגרוף מול מישהו, אולי הוא באולימפוס, אולי בסוכנות סקיי [סוכנות הדוגמניות שקטיה עובדת אצלה] (מי יודע, אולי גם לאלוהים יש סוכנות משלו)"…

ככל שאני מדפדפת בספר אני נוכחת שאין כמעט עמוד שלא סימנתי בו משהו: איזו אמירת אגב־לכאורה, חכמה ומעוררת מחשבות; איזו שנינות מבדחת; איזה תיאור יפה להפליא. 

הספר גם מותח מאוד: נוצר בו קונפליקט מרתק, ומה שמצא חן בעיניי במיוחד זה שאין בו דמויות של אנשים "רעים". אנחנו יכולים בעצם להבין את כולם! גם במקום שמתקיימת התנגשות של צרכים או רצונות, בסיכומו של דבר כל הצדדים צודקים! אנחנו שם, עם כל אחד מהם, ועם כולם אפשר להזדהות, כי החולשות שלהם, והצרכים, והחלומות, נוגעים מאוד ללב. 

תודה לך, שוש בריינר, על ספר נפלא! 

עם עובד, 2024
288 עמ'

יעל נאמן, שנולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, חוזרת בספרה החדש היה לך טוב או היה לך רע? אל אותו "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף" שכבר דנה בו בעבר, מזווית ראייה שונה, בספרה היינו העתיד. 

הציטוט בעניין "הניסוי הפסיכולוגי" מופיע בתחילת ספרה, אבל אלה לא דברים שהיא כתבה, אלא הם אלה שאמר יליד קיבוץ רוחמה, נחשון גולץ, שהתראיין בשנת 2000 בכתבה של ורד לי־ברזילי, במוסף הארץ. נחשון סיפר אז על העוולות של החינוך המשותף, ושיתף את הקוראים בהחלטתו לתבוע לדין את האשמים בנזקי הלינה המשותפת. הוא היה מסתפק לדבריו בבקשת סליחה, או בפיצוי של שקל אחד, לא הכסף עניין אותו.

הריאיון ההוא עם נחשון גולץ, והכתבה עליו, הכו את יעל נאמן בתדהמה. זה היה בעיניה "כל כך חריג, מסנוור – כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". היא חשה עד כמה "קשה, ממש מבהיל לקרוא את המילים". 

אכן, דבריו של גולץ "גררו במהלך השבועות שאחרי פירסומם נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות".

יעל נאמן מתכתבת עם הכתבה של ורד לי־ברזילי וגם עם ריאיון נוסף, מצולם, שנערך עם נחשון גולץ עשור אחרי הכתבה בהארץ. כעבור שנים רבות החליטה לשוחח עם גולץ עצמו,  ועקבות דבריו הנוספים מופיעים גם הם בספרה.

מדובר אם כן בשני דיאלוגים שיעל נאמן עורכת: אחד פנימי, שלה עם עצמה, ואחד, לאורך עשרות שנים, עם קורבן נוסף של אותו "ניסוי פסיכולוגי המוני". 

בעמוד הראשון של הספר מביאה נאמן את התגובה המקובלת לטענות שלה, של גולץ, ושל רבים כמותם: "אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים". 

זאת כמובן פסילה לא עניינית, ומראש, בלי לחשוב על הדברים ובלי להשיב מאומה ולגופו של עניין על הטענות כבדות המשקל שמשמיעים המקטרגים על הלינה המשותפת.

 וזאת בשעה שהדברים שהם, יעל נאמן ונחשון גולץ מספרים, קשים מנשוא. "לא פלא שבני הקיבוצים הפכו לחיילים מצוינים בצבא – מגיל שלוש היינו בטירונות", כותב גולץ. מגיל שלוש? מינקות! מבית היולדות הביאו האימהות את התינוקות הרכים ישר אל בית הילדים. ושם הותר להן להגיע – כולן ביחד, באותו זמן בדיוק – כדי להיניק את התינוקות. רבע שעה. וזהו, בשאר הזמן נאסר עליהן לבקר בבית הילדים. בלתי נתפס. 

ובבית הילדים עצמו לא חשו הילדים אף פעם שיש להם פרטיות. או זמן לעצמם. "הכול נגיש, הכול פרוץ" – הקבוצה תמיד וכל הזמן סביבך, "שום דבר לא פרטי ושום דבר לא שלי".

עצם המושג "בית" היה זר להם. "אם ישאלו אנשים מה זה בית, מה הם יגידו? המקום שאליו חוזרים בסוף יום, עייפים, ובו רוצים להניח את הראש על הכר? המקום שבו מרגישים מוגנים? המקום שבו נמצאים האנשים שאני אוהב? המשפחה? המקום שיש שם יש אוכל שאני אוהב? המקום שבו יש לי את הפינה שהיא רק שלי? שום דבר מאלה לא היה קיים". כי ב"חדר" של ההורים הם לא ישנו כמעט מעולם. יעל נאמן מספרת שרק במהלך פרויקט של חילופי ילדים, כשבבית הילדים הגיעו להתארח ילדי קיבוצים אחרים, זכתה לישון אצל ההורים. וזאת הייתה חוויה יוצאת דופן ובלתי נשכחת!

ולא שהצדדים החיוביים לכאורה, שהיו באורח החיים הקיבוצי ההוא, שם ילדים גידלו את עצמם בבדידות ובלי שום תמיכה הורית ממשית, נסתרים מעיניהם: "יספרו סיפורים על ילדות נהדרת, על מרחבים וטבע וחופש. ואגב, באמת היו מרחבים וטבע. באמת היו גם הרבה דברים יפים, כל אותם דברים נפלאים שכולם קראו ושמעו על הקיבוץ. לנו, כילדים, באמת היה המון חופש שלא היה בעיר. אז מה? ילד למשפחה עשירה מהרצליה פיתוח שעבר התעללות פיזית או נפשית, מה הוא יזכור בבגרותו, את הווילה המרווחת ואת בריכת השחייה?" שואל גולץ. אכן.

שניהם מספרים על כאב וסבל שלא יתוארו במילים. למשל – הקלות שבה היו ילדי הלינה המשותפת קורבנות לסוטי מין. למשל – השרירותיות שבה חיו, כשאפשר היה למשל להגלות, משיקולים בירוקרטיים גרידא, שתי ילדות מהקבוצה שבה גדלו, שהייתה מבחינתן המשפחה היחידה שלהן, לקבוצה אחרת, בלי שיקבלו הסבר מניח את הדעת, אדרבא, שיקרו להן שהם עוברות כי הן קטנות יותר… למרבה הכאב הילדות, כמו במקרים אחרים, לא זכו לשום הגנה מהוריהן.

נחשון מציין בכאב שלהוריו קרא בשמותיהם הפרטיים. הם לא היו ממש אימא ואבא. לימים, כשרצה בבגרותו, לשוב לקיבוץ רוחמה עם אשתו ובנם הקטן, הבין שהוריו מעדיפים את הקיבוץ על פני רווחתו וצרכיו של בניו: הם סירבו לבקשתו שיאפשרו לו לגור בסדנה של אביו, או לשכור בקיבוץ חדר, מחשש שהחברים לא יקבלו את זה בעין יפה.

אחד הפרטים המעניינים במיוחד בדבריו של נחשון הוא התובנה שלו שרק בבית סבתו וסבו זכה לתחושה משפחתית מסוימת. הם, שנמנו עם מייסדי הקיבוץ, עוד גדלו בילדותם בבית רגיל וידעו איך נראית משפחה אמיתית, בניגוד להוריו, שכבר נולדו בקיבוץ וגדלו, כמוהו, בצורה מעוותת.

מזעזע!

ספרה הצנום של יעל נאמן נבלע בישיבה אחת קצרה. הוא חשוב, שכן הוא מעניק שוב קול לכל נפגעי הלינה המשותפת, ומנסח את מהות הפגיעה בהם בבהירות וביושר. 

אחוזת בית, 2024, 95 עמ'

ד"ר מעיין שרמן, אמו של רון שרמן ז"ל שנחטף חי מבסיסו ונהרג בשבי חמאס

רון שרמן, בני האהוב. היה בן 19 במותו.

רון היה חייל חכם, שאפתן, יפה תואר וכריזמטי והוא אהב מאוד את החיים. רון סיים את חייו בגלל המחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל.

מפלצת החמאס צמחה וטופחה תחת חסותו של מי שעמד בראש ממשלת ישראל ב-15 השנים האחרונות, בנימין נתניהו. נתניהו אפשר ואף סייע להתעצמות החמאס ותחת שלטונו החמאס התחמש ותכנן באין מפריע להוציא לפועל את תוכניתו השטנית.
בבוקר שבעה באוקטובר רון נשאר שבת בבסיס מת"ק עזה, שם שירת כמש"ק תיאום וקישור.

רון התכתב איתי בווטסאפ החל מהשעה שש וחצי בבוקר ועד רגע החטיפה. מילותיו האחרונות היו: "אני אוהב אתכם, הם כאן, זה נגמר". הוא נחטף מתוך המיגונית ונראה בסרטין. אשר החמאס עצמו פרסם מובל יחף מבוהל ומוכה, אך בחיים
ולא פצוע, אל מנהרות עזה.

האמנתי, מהרגע הראשון, כי לממשלת ישראל חובה מוסרית עליונה להחזיר את רון ואת שאר החטופים הביתה.

בתחילת חודש נובמבר פרסם החמאס פלייר עם תמונתו של רון והודעה בעברית המזהירה שנתניהו מתכון להרוג את הילד שלנו עם בכירי החמאס. ימים ספורים לאחר מכן, בעשרה בנובמבר, רון נהרג, ביחד עם ניק בייזר ואליה טולדנו, זכרם לברכה. הם נהרגו מהפצצת מנהרת אחמד רענדור, מח"ט הזרוע הצפונית של החמאס. שבה שהו.

אני שואלת את עצמי שוב ושוב, כיצד זה קרה? היכן הייתה ממשלת ישראל בשנים האחרונות? היכן היה העומד בראשה, ראש ממשלת ישראל, נתניהו, "מר ביטחון" בפי רבים, אשר הבטיח כי הוא היחיד החזק מול החמאס?

מי האמין שיבוא יום וכל היהירות הזאת תתנקז לרגע אחד נורא שישנה את חיינו. נתניהו הפקיר את רון. רון, חייל תומך לחימה שכל תפקידו היה מתן שירותים לאוכלוסייה העזתית, בחסות ממשלת ישראל והעומד בראשה, מתוך מחשבה שאם
ידאגו לרווחת המפלצות, הן לא ירצו לפגוע בנו.

בנימין נתניהו כשל במשימתו החשובה ביותר: לשמור על ביטחונם של רון ושל אזרחי ישראל, ויתרה מזאת, נתניהו הקריב את רון ואת חבריו. חיי רון, החייל הפשוט, היו מחיר שבנימין נתניהו היה מוכן לשלם תמורת ראשו של בכיר החמאס.

אני ומשפחתי מתמודדים עם הידיעה האיומה שחייו של רון באו אל קיצם, בצורה טרגית, בגלל החלטה מודעת. מוות שניתן היה למנוע.

בנימין נתניהו הפקיר את רון כאשר לא פעל למיגור החמאס במהלך 15 שנות כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו הקריב את חייו של רון לאחר שנחטף, כשאישר את חיסולו של אחמד רענדור על החטופים שסביבו. בנימין נתניהו הפקיר
וגם הקריב רבים כל כך, וביניהם את בני רון שרמן ז"ל.

זאת מורשתו וכך הוא ייזכר לדיראון עולם.

כאן וכך אפשר לקנות אותו

אחרי שקונים אותו במקוון, מקבלים רשימה של נקודות איסוף כמעט בכל מקום בארץ. אני למשל קיבלתי את העותק שלי מביתה של שכנה שגרה ממש ממול.

ספרה החדש של ארנה קזין נוגע בעיקרו בשאלה הבוערת ביותר כיום, כך נדמה לי, בתודעתו של כל ישראלי: איך, ואולי יותר במדויק – מדוע? – להישאר כאן בישראל. במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. במיוחד לאור כל מה שקורה כאן בימים המזעזעים הנוכחיים. 

הבוקר, 17 בספטמבר 2024, בעודי כותבת את הדברים, עדיין לא נודע אם שרה נתניהו מאשרת את פיטורי גלנט ומינויו של גדעון סער לתפקיד שר הביטחון.

הבוקר כתב על כך רוגל אלפר בהארץ: "שוב אנחנו מוצאים עצמנו באחד מאותם רגעים אופייניים למשטר נתניהו, שבו אנו שחים זה לזה: 'אם הייתי אומר לך לפני כך וכך חודשים שכך וכך יקרה, היית חושב שאני מטורף'. אחד המשפטים הנפוצים באולפני הטלוויזיה. זה 'נתניהו מומנט' (כמו שיש 'סיינפלד מומנט'). ההכרה המשתוממת באירוע שמתרחש במציאות, השוכנת מחוץ לטווח שסומן בתודעתנו כאפשרי. למצב הקיומי הבסיסי הזה, שבו אנחנו מבינים בדיעבד שאנחנו חיים בעתיד מטורף (במובן הרע, הדיסטופי), אחראי נתניהו". 

בצהריים של ה־17 בספטמבר, בקצב המטורף של האירועים, התרחש עוד "אירוע", כפי שנוהגים לכנות את מה שקורה כאן: הייתה "מתקפת הזימוניות" בלבנון, שבה נהרגו בין היתר גם אזרחים חפים מפשע ונפצעו, כנראה, אלפים. מי יודע מה עוד לפנינו, היום, מחר, בעוד שעה. (אכן: אתמול – מתקפת מכשירי הקשר).

מה שמדאיג אותנו באמת מאז השבעה באוקטובר אינו רק הטבח האכזרי, משולח הרסן, שעשה באותו יום החמאס בישראלים. לא רק ההפתעה. לא רק אוזלת היד של הצבא שהתגלתה באותו יום. לא רק התחושה שהתרחש כאן פוגרום שמדינת ישראל הוקמה בדיוק כדי למנוע את שכמותו. לא רק המלחמה המתמשכת, שהקרבות הנערכים בה מכונים ביופמיזם הלא מרגיע "תמרון". לא רק ההזדהות עם אזרחים ישראלים שכבר כמעט שנה חיים כפליטים בארצם, ולא רק האימה מפני המלחמה הכוללת המובטחת לנו, בשעה שחיילים כבר מתריעים שבעוד רגע ייגמר להם הכוח, שהם נשחקים, ש"הרוח המעטה שנשארה במפרשינו, גם היא תיגמר".

לא רק כל אלה. אלא השאלה הנוקבת – האם יש הצדקה לעצם קיומה של מדינת ישראל. 

לפני זמן מה תהיתי באוזניי ידיד – שכמו רבים יותר ויותר בחר להגר מכאן – על מי בכלל ישלוט נתניהו אחרי שישלים את המהלכים המטורפים שהוא נוקט כדי לשמור על עצמו, אחרי המלחמה העקובה מדם שהוא מתכנן, אחרי שהחטופים שנשארו במנהרות בעזה יעלמו שם סופית, אחרי שעוד אנשים יקרסו נפשית מרוב כאב וצער, אחרי הקריסה הכלכלית של אנשים ושל המדינה כולה, קריסה שהולכת וצוברת תאוצה. הוא יישאר בשלטון. ומה אז? ישתכשך בבריכה? ישפץ את הבתים? יספק לאשתו תכשיטים יקרים על חשבון המיליארדרים ששמחים להתחכך בו? כל זה יימשך?

תשובתו של הידיד שהיגר מכאן (לצמיתות, ובלי ספקות) הייתה שנתניהו ימשיך לשלוט "על כל מי שאין לו דרכון זר". הווה אומר – על כל מי שלא הייתה להם ברירה, אלא להישאר כאן, ולהמשיך לסבול.

"מספר הישראלים שיצאו מהארץ מאז חודש יולי אשתקד ועד סוף אפריל השנה גדול במעל לחצי מיליון ממספר הישראלים שחזרו באותה תקופה", צוטטו הסטטיסטיקות של רשות האוכלוסין וההגירה, ביוני 2024. האם כל המהגרים הללו סוגרים מאחוריהם את הדלת, מפנים את הגב למדינת ישראל, ונעשים אדישים לגורלה? ממש לא. לגמרי ברור לי שרובם, אם לא כולם, נשארים גם מרחוק קשורים לכאן מאוד, ולא רק בשל הקשרים האנושיים שהותירו, אלא גם מכיוון שהם שעצם המשך קיומה של המדינה חשוב להם, לחייהם ולמשמעותם, גם אם בחרו לגור הרחק ממנה.

רבים – הרוב! – בוחרים להישאר כאן. גם בעלי דרכון זר. אני יודעת שלו היה לי דרכון כזה, בכל זאת, ולמרות הכול, לא הייתי מהגרת.

במסה הראשונה, "חייבת לקוות לטוב", מונה ארנה קזין בספרה את שלל הסיבות שמטות בינתיים את הכף להישארותה כאן, עם בת זוגה ובנותיהן. היא מספרת לנו עד כמה בתה הקטנה מייחלת שאימה תצליח "פשוט לאהוב את המקום הזה, שבו היא גדלה, שאליו היא שייכת, שאותו היא מכירה, שאיתו היא מזדהה". והיא, קזין, משתדלת להבין "איך להישאר, או איך להתמסר להיבט הזה של חיי שהוא הישראליות".

תשובתה הכללית, המופיעה לאורך המסות ובכולן, היא, בתמצית, שאפשר, לדעתה, "לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים", כלומר – היא מאמינה באפקטיביות של מעשי ההתנגדות: הכתיבה, המחאה ברחובות, ההתמדה שחייבת לדעתה להביא בסופו של דבר לתוצאות המיוחלות.

וזאת גם אם ברור לה ש"הגירה היא בדי־אן־איי של המקום הזה". הוריה למשל – כמו ישראלים רבים – היגרו לכאן בצעירותם. אביה לא הפסיק להתגעגע לנופי סקוטלנד, שם נולד. גם אמה הייתה בת של פליטים שחשו "ניכור וזרות" באנגליה, שם נולדה. אם כך, "עלינו להישאר כי קשה מדי להגר, כלכלית ורגשית". וגם כי "ישראל היא המקום שבו חיים בני המשפחה והחברים, המקום שבו עשינו לנו שם, יצאו לנו מוניטין". (אני חושבת בעניין זה על קמלה האריס, שעומדת כנראה להיות נשיאת ארצות הברית הבאה. לה, בת הדור הראשון, ברור לגמרי שהיא אמריקנית, שהיא שייכת לגמרי. ולא רק לה. גם לבוחריה. כי, אכן, היא בת לארץ שבה נולדה, גם אם הוריה היו מהגרים).

אבל, קזין משיבה לעצמה מיד, אמנם בנותיה ילידות המקום (היא עצמה נולדה בסקוטלנד והגרה בגיל צעיר מאוד) אך "עלינו לעזוב כי ישראל נתונה במלחמת נצח", וכי "הנוחות והביטחון שלנו נשענים על סבלם של פלסטינים". היא אינה רואה באופק "אף מנהיג או מנהיגה שמוכנים להעניק לפלסטינים את החירות שלהם ולהביא לסוף הסכסוך בדרכי שלום". (אני תוהה בשלב זה אם פתרון לסכסוך שחלק גדול ממנו מסתמן כדתי במהותו תלוי באמת בעוז רוחם של מנהיגים. אולי. ואולי גם ביכולת לחנך מחדש את שטופי המוח הפונדמנטליסטים והפנטיים, משני הצדדים. אבל כן, שינוי כזה אכן מצריך מנהיגים אמיצים ובעלי שאר רוח).

מפחידה אותה במיוחד התפיסה שלפיה "משטרים נוטים לנצל מצב חירום טבעי כדי להשתלט על המדינה ולהטמיע בה עקרונות פשיסטיים, קפיטליסטיים, או כל מערכת דכאנית אחרת". אכן. כי איך אפשר לראות אחרת את השתלשלות המעשים המזעזעים של הימים האחרונים – מעצרה האלים והעמדתה לדין של צעירה, נועה גולדנברג, שמואשמת בכך שזרקה חופן חול על הפושע המורשע איתמר בן גביר (!), שבכל מדינה נורמלית היה אמור להיות מוקע ומוקצה מהחברה; הטירוף במעצרן, בביתן, באזיקים, של שלוש נשים שכל חטאן היה שהניחו בבית הכנסת שבו מתפלל אסיר ציון לשעבר (!), יולי אדלשטיין, עלונים הקוראים להשבת החטופים (!) (והרי אילו נהגו כך הרשויות בכל ארץ אחרת היו כולם נזעקים וטוענים שמדובר בהתנהגות אנטישמית!).

ועם זאת, חרף אובדן האמון שמביעה קזין, במסה האחרונה בספר, "איך להתנגד – מדינה (לא) טובה דיה", חרף ההבנה שקריסה מוסרית של חברה, כמו זאת שהתרחשה בגרמניה הנאצית בשנות השלושים, כשנורמות וסטנדרטים השתנו בין לילה אפשרית מאוד (האם זה לא מה שכבר קורה כאן, כיום?), קזין מעודדת ומעוררת תקווה. היא מראה לנו שוב ושוב שאפשר לשנות עמדות ובעקבות זאת – את המציאות. היא מעלה שלל דוגמאות למחאות שהצליחו: הסופרג'יסטיות, שבזכותן יש לנשים זכות בחירה; רוזה פארקס שסירבה לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ובעקבותיה – הקהילה השחורה שהתנגדה למדיניות ההפרדה ובמשך שנה שלמה הכריזה חרם על הנסיעה באוטובוסים, עד הניצחון בבית המשפט העליון, שניצב לצידם של השחורים; מחאת המלח שהנהיג גנדי נגד האימפריה הבריטית "שאסרה על ההודים לסחור במשאב הלבן יקר הערך"; בטי פרידן "שכתבה ספר על נשות הפרברים המבוזבזות, המדוכאות, בארצות הברית, והניעה את הגל השני של של הפמיניזם"; נעמי קליין שתיעדה את תנועת המחאה נגד התאגידים; נעמי וולף שיצאה נגד "עריצות הרזון"; וירג'יניה וולף "שהראתה כי נשים זקוקות לכסף ולמרחב פרטי מוגן כדי לדבר"; העבד המשוחרר פרדריק דאגלס, שהסביר כי "דיכוי הזכות להביע דעות בציבור הוא עוול כפול: פעם אחת כלפי השומע ופעם אחת כלפי הדובר"; תנועת הפנתרים השחורים שמחו נגד גזענות; מחאת הדיור הציבורי של פעילות ופעילים בקשת הדמוקרטית המזרחית בישראל בשנות התשעים; תנועת #MeToo ששחררה נשים לספר בגלוי על התקיפות המיניות שעברו, ועוד כהנה וכהנה תנועות מחאה והתנגדות.

כל אלה אכן מעודדים במשהו, אם כי קשה להתעלם גם מהכישלונות החלקיים שלהם, ומהעובדה שלכמה מהתנועות שכן הצליחו נדרשו עשרות שנים, עד שהביאו לשינוי.

האם יש לפנינו כאן בישראל אפשרות להיאבק במשך שנים רבות כל כך נגד הפשיזם והעריצות שהולכים ומתחזקים?

גם אני האמנתי תמיד, כמו ארנה קזין, שיש בישראל מספיק כוחות שיגנו עלינו, ש"יקדמו את האג'נדות שאני מאמינה בחיוניותן": פעילים נגד הומופוביה, ארגונים שמגנים על עובדים זרים ועובדים בכלל, האנשים שפועלים למען ההכרה בעוול ובכאב הכרוכים בפרשת ילדי תימן, הפעילים למען טבעונות ונגד התעללות בחיות משק, התנועות הפועלות לצמצום הזיהום והפגיעה באקלים, וכן הלאה.

עד שהבנתי פתאום: בארגנטינה, בקמבודיה, בברית המועצות, אם למנות רק שלוש דוגמאות של ארצות שהשלטון התעלל בהן באזרחים, המענים היו בני העם של המעונים. וכשאני קוראת בימים אלה תגובות סדיסטיות כלפי בני המשפחות שנאבקות למען השבתם של החטופים, אני מתחילה לחשוב שגם כאן הכול עוד אפשרי.

האם זה ישנה את דעתי בעניין ההגירה מישראל? האם אני רואה את עצמי נסה מכאן? תשובתי ברורה וחד משמעית: לא. אני לא רואה לעצמי חיים או קיום או עתיד כאורחת בסלון של מישהו אחר. גם אם הוא נאה, מרווח ושלֵו. אולי מכיוון שאני מבוגרת מדי לשינויים. אולי מכיוון שחייתי בנעורי שלוש שנים בארץ אחרת ואני זוכרת את כאב הזרות והניתוק, ובעצם, ובעיקר – בגלל הפליטות שנכפתה על בני הדור הקודם לי: מהצד האחד את האישה שהייתי אמורה לכנות "הסבתא שלי" לא הכרתי – היא  נרצחה ביחד עם בתה בת השלוש עשרה, "הדודה שלי", באחד ממחנות הריכוז באירופה. מהצד השני היו הפליטים שנאלצו לנוס על נפשם מאחת ממדינות ערב, שם נולדו הם, הוריהם והורי הוריהם, ולהותיר מאחור לא רק את כל רכושם, אלא גם את עברם, מעמדם, זיכרונותיהם וכבודם העצמי. אני לא מוכנה לקחת על עצמי שוב את תפקיד היהודייה הנודדת. גם כשארצי מאכזבת, מקוממת, מרגיזה, גם כשאני מתנגדת למה שנעשה בשמי, אני משתדלת לאמץ את תפיסתה של ארנה קזין, שלפיה יש להאמין שהשינוי אפשרי.

ספרה מעורר מחשבות ומרתק. הרגשתי שהאופן שבו היא מקשרת בין חייה האישיים לרעיונות שהיא מפתחת ולמסקנות שהיא מסיקה הפרה גם אותי.

לא פירטתי כאן את כל הנושאים שקזין עוסקת בהם. למשל – עמדותיה כלפי היהדות בכלל ואלוהים בפרט, וכלפי מה שמכונה "פמיניזם". כדאי פשוט לקרוא את הספר עצמו. אגב כך, אני מבקשת לשבח את העטיפה הקדמית היפהפייה שלו, שהיא גם אסתטית וגם נוקבת בפשטותה.  

הוצאת אוליפנט, 2024
154 עמ'

איך מתקנים כלי חרסינה שבור?

התשובה מופיעה על הכריכה הקדמית היפהפייה של תגידי, ספר הביכורים של נועה עילם־שדה. רואים בה צילום של כד קצת מוזר, כולו מעוטר בפסים זהובים, לא סימטריים, והוא מכיל מגוון צבעוני של פרחי נוי שדה.

פסי הזהב נראים כמו סדקים. רק בעמוד האחרון של הספר, כמעט במילותיו האחרונות, יש ביאור: מדובר בקינצוגי, "טכניקה באמנות היפנית שבה ממלאים את הסדקים של הכלי השבור בזהב". ואלה "דווקא מדגישים את היופי של מה שהיה פעם שבור וחוזר להיות שלם".

זוהי כמובן מטפורה, והיא מקסימה, כי היא מתארת במילים אחדות תהליך ארוך ומופלא, חיים שלמים של שבר ובנייה מחדש שספרה של עילם־שדה מביא לפנינו.

תגידי הוא ממואר. הוא סיפורה של נועה, ילידת סביון, בת למה שנהוג לכנות "משפחה טובה". אביה הוא תא"ל עוזי עילם, ששימש, בין היתר, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה וראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון. אמה, ד"ר נעמי עילם, הייתה במשך שנים רופאת ילדים מצליחה ומוערכת.

נועה נולדה להם כבת זקונים. נימי אחיה גדול ממנה בשמונה שנים וחצי, ואוסי אחותה – בשתים עשרה.

כבר בעמוד השני של הספר מספרת נועה שהייתה "ילדת מפתח", וש"כמעט תמיד הייתי לבד".

הוריה היו עסוקים מאוד, היו רוב הזמן בעבודה. אחיה ואחותה עזבו את בית המשפחה כשנועה הייתה עדיין ילדה קטנה: אחותה נישאה "כדי להשתחרר משירות החובה הצבאי", ונסעה לפריז, ואחיה עבר ללמוד בבית הספר הפתוח, הרחק מסביון.

נועה, כך היא מתארת, די גידלה את עצמה. הייתה מגיעה לבית ריק, או מוצאת מקלט בבתיהן של חברות, שם היו אמהות נוכחות וארוחות מוכנות.

עד כאן כל זה עצוב, אבל נסבל, פחות או יותר.

אבל אל המקום הזה של הלבד, בעצם – של הבדידות, הגיע עודד, אחיו של אביה של נועה, שהחל לפגוע בה מינית כבר כשהייתה כבת ארבע.

וזה כבר איום ונורא.

נועה מספרת לנו, בלי שום הסוואות, בלי להסתתר, בלי לרמות או לזייף, מה המשמעות של פגיעה כזאת בילדה רכה, ומה כל ההשלכות האיומות שיש לכך על חייה, בזמן הפגיעה וגם אחריה, במשך שנים רבות.

נועה מציירת את הסבל שממשיכה לחוות במשך שנים רבות גם נפגעת שחייה נראים במבט מבחוץ תקינים לכאורה: היא נשואה לגבר אוהב, יש לה שתי בנות (הספר מוקדש לשלושתם, וגם ל"נונו" שם החיבה שהעניקה לדמות שלה עצמה כשהייתה ילדה): הפגיעה ממשיכה ללוות אותה כל הזמן, בהיבטים שונים של חייה.

למשל – התחושה שהיא חיה בזיוף ובהעמדת פנים. שהרי כל עוד סביבתה הקרובה והרחוקה לא יודעת את הסוד הנורא, היא לא יכולה להיות אותנטית ואמיתית.

נועה מיטיבה לתאר את האילמות שנגזרה עליה בילדותה. "אומרים שלאסקימואים יש מאה מילים שונות כדי לתאר שלג, אבל מה אם אין אפילו מילה אחת לתאר את מה שקורה?" וגם: "אפילו לאלוהים לא העזתי לכתוב את כל שעל לבי".

מתארת את העיוורון של בני המשפחה: "לפעמים אחרי שהלך ואמא חזרה הביתה מהמרפאה, התלוננתי בפניה ששורף לי בפיפי. היא לא עשתה עניין, פשפשה בארון התרופות ושלפה משחה שתרגיע", ואת ההתעלמות המבוהלת – אחיה הגיע יום אחד הביתה והיה עד להתנהגות לא תקינה. היא הרגישה את תגובתו המבוהלת. היא זוכרת אותה. גם הוא זוכר. רק לימים היה מסוגל לדבר, להעיד, להודות.

היא מתארת גם את העיוורון של הסביבה: נדהמתי ממה שסיפרה על המורה (הנערצת!) לספרות, ש' שפרה, שעודדה את תלמידיה לכתוב שירים. נועה התלבטה, ובסוף שיתפה את המורה בשיריה הכאובים, בתנאי שיתפרסמו בעילום שם. איך ייתכן שהמורה לא תהתה מדוע? ואחרי שהיא קוראת את השירים, הילדה מצפה "שתגשש ותדרוש בשלומי", כי הם חושפים כל כך הרבה כאב וייאוש. אבל לא, המורה רק עורכת את השירים, ולכל היותר מחזירה לה אותם עם ההערה: "כמה מילים בנימה אישית: אם העניין והמחשבות בנושא המוות הם רציניים, מומלץ להיוועץ באנשי מקצוע. בברכה, ש' שפרה".

מה?!

כמו בבית. כמו במשפחה: כשזעקה לעזרה, בלי מילים – למשל התנהגה "לא יפה", כפי שאחותה מעידה לימים (ומודה שהרגישה שמשהו לא תקין, אבל התעלמה), פשוט כינו אותה "נאג'ס".

נועה מספרת על הייאוש והכעס: "נוכחתי שהכעס שלי היה מכסה לרגשות המבעבעים העמוקים יותר, שלא נתתי לעצמי להרגיש בכלל: כאב, עצב, צער, עלבון, בושה, גועל, פחד, רחמים עצמיים, חוסר אונים ואשמה. רק כעסתי. בעיקר על עצמי. המון־המון ביקורת. מאוד פנימית ומאוד כואבת. שנאתי את עצמי."

כי ככה זה. כשהפוגע לא חש בושה ואשמה, הנפגעת מקבלת אותם על עצמה. ונועה מספרת לנו בצורה ישירה וישרה.

ליוויתי את נועה בחרדה ובפליאה במהלך השלבים שבהם הסודי נהפך לידוע. איך גילתה לאחיה ולאחותה, ואיך הגיבו. ואחר כך – להוריה. איך הסיפור כולו יצא אל העולם, ומה הייתה ההשפעה של החשיפה.

לא יכולתי שלא להשתומם ולהשתאות מכל מה שנועה, הוריה, אחותה ואחיה, הצליחו לעשות ביחד. תהליך התיקון, ההדרגתי, המייסר־אבל־נחוש, הדהים אותי ממש.

למשל – שאביה התעמת עם הדוד, וזה הודה בכול.

וכמובן – התבכיין והתמסכן, כי זאת דרכם של הפוגעים: להפוך את עצמם לקורבנות ולתבוע חמלה והבנה.

למשל – הכעס שחשה והיכולת שלה להביע אותו: אביה הקליט את השיחה עם הדוד הפוגע ונתן לה להקשיב לההקלטה (מעורר השתאות!) והיא לא יכלה שלא לכעוס, כי במהלך העימות היו לאביה רגעים של בלבול, הוא חס על הפוגע, על אחיו, וניחם אותו. ואז השתאיתי מהנכונות של האב להבין אותה ואת הטעות שעשה! ולצדד בה! 

איך יכול להיות, שאלתי את עצמי, שבני המשפחה שלה (בניגוד גמור לאלה שלי! אפשר לקרוא על כך, בין היתר, בממואר בדולח וסכינים שכתבתי ושראה אור לפני חודשים אחדים) הסכימו לשוחח אתה שוב ושוב? הסכימו לשמוע אותה? ניסו להבין? כאבו את כאבה?

נכון, היא מודה שהיו זמנים שבהם הרגישה שכבר קשה ונמאס להם, אבל הם בכל זאת שיתפו פעולה! (לי, לעומת זאת אמרו,  כשניסיתי לנהוג כמוה, ש"אין שום צורך לנקות את השולחן. אפשר פשוט לעבור לשולחן אחר, חדש").

נועה לא משאירה אף פינה אחת חשוכה. היא פותחת הכול, ומשתפת אותנו. בדברים המתועדים שאמרה לבני המשפחה שלה. אפילו בפרוטוקולים שקיבלה מבית המשפט! (החלק הזה הזכיר לי את הסרט התיעודי הנפלא "הרף התחתון הנמוך ביותר" של נור פיבק שבו היא חושפת, בתוך חדר חזרות ובעזרת ארבעה שחקנים, את החומרים האמיתיים מההליך המשטרתי והמשפטי שעברה אחרי שהתלוננה על פגיעה מינית בילדותה).

התפעלתי והתרגשתי מהתהליך שבו מילאה נועה עילם־שדה בזהב את הסדקים של חייה.

הספר שלפנינו הוא חלק מהתהליך, והוא גם התוצאה הסופית שלו.

הידד!

ראומה קדם שכלה את בתה. חתנה, ושלושת נכדיה שנרצחו בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר.

כותרת ספר זה היא "מר הפקרה" אבל לדאבון לבנו, שנשרף מרוב צער, המילה הפקרה רחוקה מלבטא את גודל האסון שהמיט עלינו בנימין נתניהו.

מפקיר הוא מי שהזניח, שלא הצליח להתעלות לגודל השעה, שנהג בחוסר אחריות. זה לא המקרה של בנימין נתניהו. ראש הממשלה הוא-הוא האשם בכך שענף שלם ממשפחתנו נכרת. בתנו תמר קדם סימן טוב, בעלה ג'ון, התאומות ארבל ושחר בנות ה־5.5, עומר בן השנתיים וחצי, סבתם קרול. אהובי ליבנו, משפחה שלמה שנכחדה.

נכון, רוצחיה הממשיים של משפחתנו האהובה היו מחבלי חמאס, ששרפו את קיבוץ ניר עוז על יושביו. אולם את חומר הבערה ואת הגפרור העניק להם נתניהו – אמן השיסוי והליבוי. אלו לא מטאפורות. זהו תיאור של המציאות נכוחה.

ביד אחת פיטם נתניהו את המפלצת החמאסית באמצעות כסף קטארי, וביד השנייה פעל בשיטתיות להחליש את מוסדות המדינה והגופים שאמונים על תפקודה: צה"ל, שב"כ, מערכת המשפט, התקשורת. נתניהו רופף את חומות ההגנה של החברה
הישראלית, המשיך במלאכת ההרס עד שפורר אותן, ואז הזמין את האויב להיכנס בשעריה. זהו מעשה בגידה במלוא מובן המילה. נתניהו נהג כך כי זה השתלם לו: פוליטית ואישית.

חשוב לנו להדגיש: החורבן שהביא נתניהו על ישראל לא היה גזירת גורל. הוא גם לא תוצר של הימור שגוי או מדיניות שהשתבשה. נתניהו פעל כפי שפעל בכוונת לכן אנחנו אומרים בקול צלול וברור: זה האיש שרצח את ילדינו ואת נכדינו. נתניהו, משמיד ישראל.

הכאב שלנו אינסופי ועוד לא הומצאה אמת המידה שתמחיש את עומק הצער שמלווה אותנו. אולם מבעד למסך האבל, אנחנו מביטים מדי יום בטרגדיה הנוראה, הנמתחת, שנתניהו ממשיך לכפות עלינו, ומתקשים להאמין. זהו אותו סוכן כאוס הממשיך לקרב את קיצנו כמעט באין מפריע ובשליחות אותם מניעים – הישרדות פוליטית, הימלטות ממשפט, ומקסום טובות הנאה אישיות.

את החטופים, או לפחות חלק ניכר מהם, יכול היה להחזיר בשבועות הראשונים שלאחר המתקפה. זה לא התאים לו. בעסקאות שעל הפרק. שיכולות להשיב הביתה מעטים מתוכם, הוא מתנקש לאור יום. לא מזיז לו שמספר החיים מבין הנמקים בשבי מצטמצם ממתווה למתווה, לא מזיזות לו הנשים שנאנסות במנהרות החמאס. את חיילינו הוא שולח להתבוסס בבוץ העזתי, לכבוש שטחים שנכבשו, נעזבו, נתפסו מחדש בידי חמאס וחוזר חלילה. מניין החללים מטפס מדי יום והשכול אופף את הארץ. נתניהו שופך את זמנו. באופן המילולי ביותר.

האיש ששרף וחירב את חיינו נחוש להשאיר אדמה חרוכה ואנחנו מוכרחים לעמוד מולו בגופנו כדי להציל מה שניתן. איתך, נתניהו, הפסדנו הכל. רצחת לנו את האהבה. רק בלעדיך נוכל לשקם. רק בלעדיך תהיה למקום הזה תקווה.

כאן וכך אפשר לקנות אותו

אחרי שקונים אותו במקוון, מקבלים רשימה של נקודות איסוף כמעט בכל מקום בארץ. אני למשל קיבלתי את העותק שלי מביתה של שכנה שגרה ממש ממול.

בעדינות ובכישרון טווה רינה גרינולד את עלילתו המותחת, המשכנעת, של הרומן הרביעי שכתבה, כוכב ים.

במרכזו של הסיפור – זוג אחים, יהודה ושלומי. שתים עשרה שנות חיים מפרידות ביניהם. יהודה הוא הבוגר, "נער הזהב" של משפחתו, הבן המוצלח שאביו היה גאה בו כל חייו. שלומי נחשב תמיד מוזר, "שונה". כשאמם מתה היא הטילה על הבכור את האחריות על הצעיר, והוא חש עד כמה משאו של הנטל כבד לכתפיו.

למזלו, כך היה סבור תמיד, זיוה, אשתו היעילה והעניינית, נחלצה תמיד לעזרתו, לא רק, אבל אולי בעיקר, בכל מה שנוגע לטיפול בשלומי ולדאגה לו.

והנה קורה משהו בתחילתו של הסיפור. איזושהי תקלה מבהילה. שיבוש מסוכן, שמעורר דאגה רבה אצל כל מי שאוהב את שלומי. כי, ראה זה פלא, חרף היותו האח הפחות מוצלח, לכאורה, הוא משמש מדריך ותיק ונערץ בפנימייה לילדים בסיכון. הוא מסוג המדריכים שמקדישים את חייהם לרווחת החוסים, רגיש אליהם, מבין אותם, שם לב לצרכיהם העדינים ביותר ומטפח אותם באהבה רבה.

חוה, אחת מנשות הצוות בפנימייה, חוששת וחרדה לו מאוד, כמוה גם יהודה אחיו, ולא פחות מהם – זיוה, ששלומי יקר לה במיוחד. מה קרה לו? איפה הוא? האם יש סיבה לדאגה אמיתית?

כאמור, העלילה נטווית ביד בטוחה, ואנחנו לומדים על הדמויות "מבפנים", מתוך הווייתן וממעשיהן, וזאת כמובן הדרך הנכונה לספר סיפור: לאפשר לו להיווצר מתוכו, לא "לספר על" אלא "להראות את".

המתח העלילתי הולך ונבנה, ולא יכולתי להניח את הספר מידיי, קראתי בלי להרפות ממנו, עד שהגעתי לסופו…

 כוכב ים עוסק בעיקר ביחסים בין שני האחים. הוא בוחן למשל מה מרגיש הילד הנבחר. האם הוא בהכרח שמח בחלקו, או שהוא גם חש אשמה? יהודה נזכר איך "באחת מאותן הפעמים שהכריח את עצמו להישאר ולהקשיב לשלומי, לפני שנשמט כהרגלו והשאיר אותם [את זיוה אשתו ואת אחיו] לבד במטבח, אף פעם זה לא עלה על דעתו? למה? כי זה שלומי. האדם האחרון שיכול בכלל לאיים על מעמדו שלו – הבן המועדף. הבן החכם, המוצלח." יהודה נזכר עד כמה אהב את שלומי בימים שהיה עדיין פעוט חמוד, עד כמה ניסה אז לעורר כלפי הילד הקטן את אהבתו של אביהם, ונדחה, עד שהתייאש, ואימץ את העמדה המנוכרת של האב.

דנית בר בספרה החשוב ילדות של נסיכה כותבת על הקונפליקט ההרסני הזה שעלול להיווצר בין אחים, כשאחד מהם הוא "הנבחר" והאחר – "המורעל". כדי להדגים זאת היא מזכירה את הקנאה השוררת בין אחים במקרא ובספרות. כמו למשל – זאת שיש בין  קין והבל, קנאה שסופה מר כל כך. דוגמה אחרת היא ההעדפה "בהצלבה" ששוררת בין שני האחים בסיפורם של יצחק ועשו. אחד נחשב לבן של אימא, והאחר – הבן של אבא (במידה רבה כמו גם ברומן שלפנינו!): "מעשה גניבת הדעת וגניבת הירושה בו נטלו צד יצחק ורבקה מסמל ארכיטיפ של הורות לא תקינה בעלת השלכות לדורות. כל אחד משני האחים, יעקב ועשיו, היה הילד המועדף של אחד מההורים ומורעל על ידי השני, כל אחד מורעל ומרעיל כאחת".

גם הילד המועדף בעצם סובל, כפי שרינה גרינולד מיטיבה להראות כשהיא יוצרת את המצבים והדמויות החיות את הקונפליקט והכאבים הללו.

גרינולד מספרת לנו גם על כאב מסוג אחר: זה של אב שבנו הקטן נרצח בשואה. האם ילד אחר, שנולד לימים לאותו אב שכול מאשתו השנייה, והוא לא רק אחיו הצעיר של המת אלא גם דומה מאוד, יוכל לנחם או לשכך את הכאב? למרבה הצער והאכזבה נראה שנוכחותו של ילד "חדש" לא רק לא מרגיעה את הכאב, אלא עלולה אפילו להעצים אותו.

יופיו של הספר בכך שהוא מדויק מאוד. כל מה שיש בו צריך להיות, והוא מתעלה גם למחוזות טרנסדנטליים כשהוא מתאר את יופיו של העולם באמצעות הדימוי שהעניק לספר את שמו: כוכבי הים שקיומם מעורר את התחושה שחרף הצער והכאב, יש בכל זאת משמעות לחיים.

שתיים הוצאת לאור, 2024
175 עמ'

לא ברור לי למי הספר הזה מיועד, ומדוע סברתי מלכתחילה שהוא בשבילי.

אולי מכיוון שכמעט כל מה שקשור במלחמת העולם השנייה ובשואה מעניין אותי, ונראה היה שאמצא בו נקודת מבט שונה ויוצאת דופן לבחון ממנה את אותה תקופה.

לאמיתו של דבר, צדקתי: אכן מדובר בזווית ראייה שלא הכרתי. מדובר במאבקם של יהודי ארצות הברית בתופעה שלא ידעתי עליה הרבה: הנאצים הגרמנים־אמריקניים שחיו ופעלו שם, בעיקר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.

לא ידעתי שהם היו רבים, חזקים ומאורגנים כל כך. ובכן, מסתבר שהבונד – ארגון של תומכי היטלר שהוקם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – הטיף לתמיכה בגרמניה הנאצית והפיץ תעמולה אנטשימית בוטה וגלויה, בין היתר באמצעות כומר קתולי ששידר ברדיו תעמולה ארסית במיוחד נגד היהודים וארגן עצרות המוניות, לפעמים ממש בסמוך לשכונות שהיה בהן רוב יהודי. 

מהספר נודע לי על שופט יהודי, נתן פרלמן, שהחליט להיאבק נגד הנאצים האמריקנים הללו בדרכים לא חוקיות! הוא פנה אל גנגסטרים יהודים, בריונים ופושעים מועדים, והציע להם לתקוף את הנאצים המקומיים הללו. אמנם קבע בתקיפות שאסור בשום פנים ואופן לרצוח אותם, אבל להכות, ובאכזריות רבה ככל האפשר – בהחלט וכמובן. הוא גם הבטיח לפושעים שיגן עליהם מפני החוק(!) וידאג שבעיתונים לא ידונו אותם לכף חובה. 

וזה בעיני ממש מזעזע! לכאורה אני אמורה לצדד בתקיפה של נאצים אנטישמיים. לכאורה – אין דרך אחרת להתמודד עם הגזענות המחליאה שהפיצו לכל עבר. לכאורה הביריונים היהודים רק הגנו על בני עמם (ואולי אפילו הצילו חיים, כי הפחידו את הבריונים הנאצים ומנעו תקיפות של יהודים? אין לדעת), אבל איכשהו קשה "לבלוע" את עמדת הבסיס של הספר כולו: שיש לראות בגנגסטרים הללו גיבורים, אנשים שיש להתפעל מעלילותיהם ומהישגיהם: כאן הם פוצצו אירוע של נאצים גרמנים, אחרי שהצטרפו אליו בחשאי, איגפו את משתתפיו וברגע אחד התנפלו עליהם במכות רצח והותירו אותם חבולים, פצועים ומייבבים (הו, כמה עלובי נפש היו הגרמנים ההם, אני כמעט שומעת את הכותב קורא בשמחה לאיד), ושם הם מחבלים בקרבות אגרוף ומראים לכולם שגם היהודים יודעים להרביץ: "גנגסטרים יהודים לא פחדו מסכנה. הם היו הסכנה."

אותי כל זה פשוט מגעיל.

במיוחד אחרי שהמחבר מציג בפנינו את הגנגסטרים באופן אישי, ואי אפשר שלא להתרשם ממידת הזדהותו אתם. ומחוש ההומור האכזרי שלו, כשהוא כותב עליהם. 

נכון, עליית הפשיזם מבעיתה. הוא מתאר אותה "במילים פשוטות" כדבריו: "הפשיזם הוא האמונה שלפיה מנהיג דיקטטור עדיף על מנהיג נבחר, מפני שמצביעים רבים הם אויבי העם וצריך לדכא אותם. כפילוסופיה זה דורש מנהיג חזק ושעיר לעזאזל חלש. בגרמניה, היטלר נעשה הדיקטטור והיהודים היו השעיר לעזאזל". (מוכר? מפחיד?)

נכון שהייתה להיטלר תוכנית – להביא לכך שארצות הברית לא תצטרף למלחמה. הוא קיווה "לשכנע את האמריקאים שגרמניה היא ידידתם והיהודים הם האויב".

ונכון שהיו אמריקאים אנטישמיים רבי השפעה וקולניים, ביניהם – יצרן המכונית הנרי פורד והטייס המהולל צ'רלס לינדברג, שטענו ש"גרמניה וארצות הברית היו יכולות להסתדר ביניהן אלמלא היהודים, שהם בעלי השפעה שלא תיאמן, שכל הכסף נמצא בידם, ושהם שדוחפים את שתי המדינות לעבר מלחמה". 

אבל – "לגייס" גנגסטרים שוברי עצמות? לתת לגיטמציה למעשי אלימות? ולהתפעל מהם כל כך? לכנות אחד מהם, מאיר לנסקי, "גנגסטר גדול, אחד הגדולים ביותר", לכנות אותו "איש של חזון" ו"אדם ישר"? להתבדח על ילדותו של גנגסטר אחר, לפקה בוכהלטר, כי "היה אחד מ־13 ילדים, מה שהקל עליו לחמוק ולהסתובב ברחובות", שכן "להוריו נדרש כנראה זמן רב לספור את כל הראשים ולגלות שהוא לא בבית"? לכתוב ש"אחת מתרומותיו של לפקה לציוויליזציה המערבית הייתה השימוש במילה hit (מהלומה) לביצוע רצח?" לכתוב על גנגסטר אחר, עמנאול "מנדי" וייס, שהיה לו "משלח יד כפול": הוא נהג לחטוף אנשים ואז לחנוק אותם? לצטט בדיחה של גנגסטר אחר, מרטין "בגסי" גולדשטיין ש"תמיד היה פולט איזו בדיחה מטופשת, גם כשחיסל איזה ברנש מסכן, 'אני יודע, אני יודע, אתה צריך אותי כמו חור בראש'" ולתאר איך נהג לפרוץ בצחוק כשהצמיד את האקדח "לרקתו המזיעה של אדם"? 

בעיניי התיאורים האלה קשים מנשוא. גם אם המעשים נעשו למען מטרה צודקת. 

ובכלל, מדברים על מה שקרה לפני כתשעים שנה, אבל מה קורה בימים אלה בארצות הברית? מה באשר ל־Alt Right, התנועה הימנית קיצונית שחבריה מרבים להשמיע בקולניות רבה את השקפותיהם הגזעניות?

מייקל בנסון מציין שהיטלר למד לא מעט מההיסטוריה של ארצות הברית "ורשם לעצמו הערות כשקרא על העולם החדש ועל 300 שנות העבדות של השחורים". הוא מראה כיצד היטלר תפס ש"העבדות לא רק סיפקה לכלכלת הדרום כוח עבודה חינם, אלא גם, כך נטען, מנעה מהלבנים להודות באי־השוויון בתוך שורותיהם", כלומר – בעטיה הם נאלצו להשלים עם האנטישמיות האירופית ולהסכין עמה. "אמריקה," כך לדבריו חשב היטלר, "תהיה חייבת להבין את ההתעמרות ביהודי גרמניה בגלל היסטוריית הלינצ'ים שלה עצמה." אלה דברים חשובים. (אגב כך, על הקשר בין האימפריאליזם ומחנות הריכוז הנאציים אפשר לקרוא בספר המרתק השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט ועל העוצמה הכלכלית ששאבה ארצות הברית מהעבדות אפשר לקרוא בספר המאלף They Were Her Property White Women as Slave Owners in the American South מאת סטפני ג'ונס־רוג'רס).

אז מה? עכשיו הכול שונה? הגזענות בוערה? מה פתאום. היא נפוצה כיום יותר מאי פעם, גם בארצות הברית.

למשל – פליטות הפה המביכות של דונלד טראמפ, מי שהיה נשיא ארצות הברית, והוא כיום מועמד שוב לנשיאות: קשה לשכוח איך ב־2017, אחרי כנס לאומני של קיצונים לבנים, שנערך בשרלוטסוויל, אמר טראמפ שמדובר ב"אנשים טובים מאוד" וטען ש"שני הצדדים" אשמים בהריגתה של פעילת זכויות אדם. גם דבריו במסע הבחירות הנוכחי מדיפים ריח רע מאוד של אנטשימיות: "אוונגליסטים נפלאים מעריכים אותי," טען טראמפ לאחרונה בעניין היחס שלו לישראל "הרבה יותר מאנשים בני הדת היהודית שחיים בארצות הברית".

קשה עוד יותר להתעלם מהאנטשימיות הבוטה שנראתה בשנה האחרונה בארצות הברית בהפגנות ובתקריות רבות: "מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב זינק ב-140% ב-2023 – ושבר כל שיא קודם; זינוק מסיבי נרשם לאחר מתקפת הטרור של מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. מנתוני הליגה נגד השמצה עולה כי אשתקד חל זינוק של כ-1,000% במספר ההתרעות על פצצות במוסדות יהודיים, זינוק חד גם באנטישמיות בקמפוסים". 

אז מה, נגייס פושעים יהודים כדי שיכו את כל הגזענים האלה? זה יעלה על הדעת? 

ואחר כך נגייס אותם – כדי שיכו גם את הגזענים היהודים בישראל? 

אהה. על כך אני מעדיפה לא להכביר מילים. אצטט רק את התהייה המבעיתה של כלכליסט: כלפי מי יכוונו כלי הנשק שבן גביר מחלק ביום שאחרי המלחמה?

לא. אי אפשר לתת לגיטימציה בעצימת עיניים או בעידוד, לנוכח מעשי אלימות. וגנגסטרים הם לא אנשים שראויים להתפעלות. אפילו אם הם מכים את הרעים. 

 Michael Benson Gangsters Vs. Nazis להמשיך לקרוא מייקל בנסון, "גנגסטרים נגד נאצים": מי יכה את המכים? ←

הספר נערת שנות העשרים אינו דומה במאומה לאף אחת מהסוגות הספרותיות שאני נוהגת לקרוא. אני אפילו לא בטוחה ששם התואר "ספרותי" הולם אותו. כן, מדובר בספר. ברומן. יש בו עלילה, דמויות, סיפור, והוא כרוך, מודפס: ספר!

מדובר – אני מניחה – בסוגה המכונה "רומנטית", או אולי אפילו לא, אלא בכלל ב"צ'יק ליט", שמתוארת כך בוויקיפדיה: "ספרים בסוגה זו עוסקים בדרך כלל בעניינים שנחשבים רלוונטיים לנשים עירוניות צעירות: יחסים רומנטיים, ידידות ועניינים שקשורים במקומות עבודה. נימת הכתיבה בסוגה ספרותית זו היא קלילה והומוריסטית ברובה".

ובכל זאת, מאחר שהגיע לידיי, החלטתי "לבדוק" אם אני מוצאת בו עניין, ואז קראתי אותו די מהר, עד הסוף.

לא רק שמדובר בצ'יק ליט רומנטי, יש בספר הזה הנחת יסוד שבדרך כלל אני לא מזדהה עם שכמותה או מוצאת בה עניין, שכן יש בו שילוב של ריאליזם עם פנטזיה.

מצד אחד מדובר בסיפור עלילתי בן זמננו. במרכזו נמצאת לארה, צעירה אנגליה שחיה בלונדון, נאבקת לפרנסתה – היא שותפה במשרד חדש של "ציידי כישרונות" שהקימה ביחד עם חברתה הכי טובה – ומתייסרת מכך שבן הזוג שלה עזב אותה זמן קצר לפני שעלילתו של הספר מתחילה. לארה מנסה לשכנע את עצמה ואת הוריה המודאגים שאותו בן זוג עדיין אוהב אותה, שעזב אותה בלי שום סיבה, ושהם  ישובו בקרוב ויתאחדו.

מצד שני פתאום קורה משהו שבדרך כלל היה מרתיע אותי ומרחיק אותי מהקריאה. לארה, הוריה, אחותה ואחיו של אביה משתתפים בטקס האשכבה של סיידי, הדודה־רבתא של לארה, זקנה שמלאו לה 102 לפני שהלכה לעולמה. אבל זמן קצר לפני שמכניסים את הגופה לכבשן כדי לשרוף אותה, לארה שומעת פתאום קול זועם, שלא מפסיק לזעוק "איפה השרשרת שלי?"

לארה מוצאת את עצמה קוראת בקול שיש לעצור את הטקס, ולא לשרוף את הגופה. היא מחפשת תירוץ לקריאת הבהלה הבלתי צפויה, ומסבירה שהיא חושדת שהדודה־רבתא נרצחה.

ואז היא רואה דמות של אישה צעירה, היא זאת שזעקה קודם לכן "איפה השרשרת שלי?". למרבה ההפתעה, לארה היא היחידה שרואה את האישה הצעירה הזאת, והיחידה ששומעת אותה.

עד מהרה מסתבר ללארה שמדובר, לא פחות ולא יותר, בדודה סיידי, שמסרבת להישרף, כי היא רוצה למצוא שרשרת מסוימת שהייתה שלה בזמן שעדיין חיה.

האם מדובר בדמיון? בקול פנימי, או ברוח רפאים?

הנחת היסוד של הרומן היא שאכן מדובר ברוח הרפאים של הזקנה, ששבה והופיעה בדמותה כאישה תוססת ויפה, כמו שנראתה בצעירותה בשנות העשרים של המאה הקודמת. כאמור, היחידה שרואה את סיידי ושומעת אותה היא לארה.

בסדר, הסכמתי. הפעם אקבל את הנחת היסוד המוזרה הזאת (גם אם את הארי פוטר זנחתי בתחילתו של ספר הראשון, מיד אחרי שהארי עובר דרך הקיר בתחנת הרכבת… עד כדי כך אני בדרך כלל לא סובלנית כלפי תופעות "על־טבעיות" בספרות…). הפעם, אמרתי לעצמי, "אזרום" עם השגיונות של הסופרת ואבדוק לאן היא לוקחת אותי אתה.

החוויה הייתה משעשעת למדי. די מוצלחת כפסק זמן בימים טרופים אלה, כשהתודעה והנפש מתוחות כמעט עד קצה היכולת, כשלא קל להתרכז, וכשנוח יותר לקרוא טקסט שלא דורש מאמץ או התעמקות.

ברגע שמוכנים להסכים עם קיומה של רוח רפאים, אפשר למצוא לא מעט הומור בסיפור שלפנינו. סיידי, במצבה הנוכחי, היא דמות רבת תושייה ועוצמה. היא יכולה לעזור ללארה עם לא מעט קשיים ובעיות. למשל, היא מסוגלת לקרוא מחשבות, לגלות סודות ולהאיץ באנשים לידי כך שיפעלו  בניגוד לרצונותיהם ולדחפיהם הטבעיים. סיידי מתחילה לנהל ביד רמה ובעוצמה רבה את חייה של האחיינית שלה. לרגעים נדמה באמת שהיא סוג של מלאך שומר שמגן עליה מפני אויבים ומתנכלים ועוזר לה להשיג יעדים.

באחת הסצנות המשעשעות היא מאפשרת לה למשל להרשים את קהלו של "קוסם" שמתיימר לקרוא מחשבות; שהרי סיידי באמת יודעת לעשות את זה! כך היא מגלה ללארה מה כתב אחד מהאנשים בקהל על דף מוסתר, ומרשימה מאוד את הנוכחים. (לשמחתי ולהפתעתי מצאתי כאן את שמי בהערת שוליים כמי שתירגמה שורה מתוך שיר של קיטס: "עונה של ערפילים ופורייה רכה" שאותה האיש כתב…).

סיידי משפיעה על חייה של לארה, מדרבנת אותה, פותרת למענה בעיות, ומלמדת אותה שיעורים חשובים בחיים.

מעניינת נקודת המבט של הספר, שמפצירה בנו להבין: גם אנשים זקנים, מבולבלים, מקומטים, היו פעם צעירים נועזים עם שמחת חיים ותשוקות, וייתכן מאוד שהיו אפילו יותר "קוּליים" מהצעירים כיום! (כמו בדף המשעשע Times People Realized Their Grandparents Were Cooler Than Them).

נערת שנות העשרים אמנם אינו הבחירה הטבעית מבחינתי, אבל הוא סיפק לי כמה שעות של אסקפיזם מבורך. האם אשוב ואקרא ספרים מסוגו? לא בטוח.

TWENTIES GIRL Sophie Kinsella

מאנגלית: דנה טל
הוצאת הכורסא, 2024
450 עמ'

ישנם רגעים, מצבים היסטוריים, שבהם התעקשות על חופש הביקורת והימנעות מהכרזה על אמונתך פירושן רק חולשה ואנוכיות והחמצה מוחלטת.

כוונתי היא לרגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה. זהו אקט ריאקציונרי, חסר מצפון והתאבדותי, והאינטלקטואל חותר תחת קיומו שלו אם בשל הצורך שלו בחירוּת הוא משחק לידי האויבים ורוצחי החירות.

אויבים אלה שָׂשׂים במיוחד למצוא אינטלקט שאינו מחשיב דבר מלבד עמדה אירונית הראויה לו, שבז להבחנה בין טוב לרע, שרואה בהתעמקות ברעיונות כמו חירות, אמת וצדק עניין "בורגני".

במצבים מסוימים מחובתו של האינטלקטואל לוותר על החירות שלו. מחובתו למצוא אומץ כדי לאשר רעיונות שלדעת סנובים אינטלקטואליים אפשר לפטור במשיכות כתף. חוויתי זאת באמריקה כשדיברתי על דמוקרטיה ועל האמונה שלי בדמוקרטיה ואיזשהו עיתונאי מלומד, שביקש לזכות באהדת הביקרות, טען כי הבעתי רעיונות של "המעמד הבינוני". הוא ביטא תפיסה כוזבת וריאקציונית של הבנאלי, תפיסה מוטעית שכבר הכרתי מקרוב מדי באירופה.

הספר המלחמה והעתיד הוא בעצם הרצאה שנשא תומאס מאן ב־13 באוקטובר 1943 באודיטוריום של ספריית הקונגרס, שם כיהן כיועץ לספרות גרמנית.

לספר נוספה אחרית דבר, "הרהורים על דבריו של תומאס מאן: 'עם רעיון כבוד האדם וערך נפשו של האינדיבידואל, ההומניזם מתעלה לכדי רובד דתי'", שאותה כתבה ניצה פלד, המתרגמת של הספר, ועוד אחרית דבר, "'מגנה כרטה' של זכויות אדם", שכתב ראובן מירן, המוציא לאור.

תומאס מאן הגרמני נשא את הדברים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הרחק מארצו וממולדתו. הוא גלה ממנה, כפי שמספר לנו ראובן מירן, למעשה – הוברח במהירות ובחשאי – ב־1933, מיד אחרי שדיבר בפומבי בגנות הנאצים. עוד מספר לנו מירן כי המשטר ניסה לפתות את מאן לשוב לגרמניה, והבטיח לו כבוד ויקר, אבל הסופר סירב בכל תוקף ולמעשה לא שב למולדתו גם אחרי שהמלחמה הסתיימה.

מאן הזכיר לי בכך את ז'אן אמרי שהסביר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה מדוע לא יוכל עוד לעולם לשוב לגרמניה, לארץ שבה נרדף, שכן יש דברים שאין אפשרות להחזיר לקדמותם: כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו ולהתרפק על כל מה שהכיר ואהב, במילים אחרות – להשתייך!

בניגוד לז'אן אמרי, תומאס מאן לא היה יהודי. שייכותו לגרמניה הייתה מוחלטת, המקום שאתו הוא ובני משפחתו וידידיו הקרובים הזדהו, "המדינה שבתרבותה אנחנו נטועים, שאת המסורות שלה אנחנו מקיימים, שהנוף והאווירה שלה אמורים להיות לנו מחסה טבעי."

תומאס מאן מסביר בהרצאתו את הדחייה המוחלטת שהוא חש כלפי גרמניה בגרסתה הנאצית, ומנסה להסביר לקהל שומעיו האמריקנים את השוני בין מה שהוא חש, לבין מה שהם, שנלחמים נגד גרמניה, מרגישים: ההתנגדות למשהו שאמור להיות שלך מרה הרבה יותר מאשר המאבק נגד ארץ אחרת, ארץ אויב. "אתם תאמרו לי: 'כולנו נלחמים בעבור אותה מטרה, בעבור האנושות," הוא מסביר, ומוסיף, "אך שפר מזלכם ואתם יכולים להזדהות עם המטרה של עמכם, של הכוחות הלוחמים שלכם, של הממשלה שלכם; וכשאתם רואים את סמל הריבונות האמריקנית, פסים וכוכבים, אז גם אם אינכם פטריוטים נאיביים דייכם לחוש הולם לב ולהשתנק מגאווה ולהריע בקול, אתם מביטים בסמל הזה ומרגישים בבית." ואילו הוא מביט "בסמל הלאומי הנוכחי של גרמניה", בצלב הקרס, בתחושה של בחילה. עד כדי כך שהוא משתדל לא לראות אותו בכלל. להסב את המבט. "אינכם יודעים כמה מוזר להחריד, כמה נתעב, כמה מזעזע עבורנו לראות שצלבי קרב מעטרים את הכניסה לקונסוליות או לשגרירויות גרמניות," הוא אומר ומוסיף: "כיום אני חווה את זה רק בקולנוע". הדברים הללו הזכירו לי ציטוט ששמעתי פעם בסרט דוקומנטרי על מרלן דיטריך, גם היא גרמניה שגלתה מארצה ונאבקה מרחוק בנאצים: "נכון שהם נראים כאילו יצאו מסט של סרט קולנוע?" אמרה דיטריך על קבוצה של אנשי אס־אס, עם המגפיים והמדים והנשק והחשיבות העצמית האלימה שלהם.

תגובתה ההיא, המזלזלת, מעלה על דעתי את דרך ההתמודדות החדשה של אנשי המפלגה הדמוקרטית לדונלד טראמפ: מכנים אותו מוזר. מלעיגים ומקטינים אותו.

אבל כשקוראים את הספר של תומאס מאן אי אפשר שלא לחוש בעתה עמוקה נוכח התוכניות הפשיסטיות של טראמפ, שהבטיח למשל לציבור האוונגליסטי שבפניו נאם שלא יצטרכו להצביע בבחירות יותר מפעם אחת, בנובמבר הקרוב, ואחרי כן – מה? לא יהיו עוד בחירות, רמז! רמז? אייים! טראמפ הסביר די בבירור מה הנתיב שבו הוא מבקש לפסוע.

ותומאס מאן, בעיצומה של המלחמה, ראה בעיני רוחו עולם אחר. עולם טוב וצודק יותר שעוד ייווצר. כזה שבו המשאבים יחולקו בצורה הוגנת יותר. שבו הפשיזם יובס והדמוקרטיה תשגשג.

מי היה מאמין ששמונים ואחת שנה אחרי שתומאס מאן דיבר על הגועל שהוא חש מהאלימות שהנאצים שיחררו לעולם (ובשלב ההוא אפילו לא ידעו על עדיין על אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, על תאי הגזים, הכבשנים, על מפעלי הרצח ההמוניים, על הזוועות הלא ניתנות להבנה שהפשיזם יצר וביסס ואִפשר), יתחילו שוב בני האדם לנהות אחרי "מנהיגים" שמבטיחים להם דיקטטורה, אלימות, פירוד, שנאה, שזועק לעברם, בפרצוף מזרה אימה, "תילחמו", וכל זאת, כמובן, ולמרבה הזוועה, לא רק בארצות הברית.

The War and the Future, Thomas Mann

תרגמה מאנגלית: ניצה פלד
הוצאת נהר ספרים
73 עמודים

אליהו הוא מורה למדעים בבית הספר התיכון אנקורי שבתל אביב. עד לפני שנים ספורות עבד כמהנדס, וחי חיי משפחה סבירים, נשוי לדניאלה ואב לבת בוגרת, שירה, שהייתה מקור הדאגה היחיד בחייו: היא לא יציבה, עוברת מתחום לתחום, לאחרונה פרשה מהלימודים באוניברסיטה, והיא נראית כמי שאינה מצליחה למצוא כיוון או יציבות.

ואז התרחש בחייו מפנה, למעשה – משבר חמור מאוד. הוא הקים בחשאי, בלי שאשתו ידעה, מיזם כלכלי שנשען על פיתוח מדעי שהיה אמור להניב הון עתק, אך נכשל. כדי להקים את המיזם לווה הרבה מאוד כסף, והכול ירד לטמיון. עקב כך קרסו חייו. הוא נאלץ להיפרד מאשתו, לעזוב את ביתם המשותף ולוותר עליו. גם בתו, שהייתה קרובה אליו מאוד בילדותה, כועסת עליו וניתקה אתו כמעט לגמרי את הקשר.

מה יעלה בגורלו?

בתחילת הסיפור מתרחש לכאורה מהפך לטובה: מתגלה לו שאביו, שנפטר בבית האבות היוקרתי שאליו פרש בשנים האחרונות, הוריש לו דירה. על עצם קיומה אליהו כלל לא ידע  והוא מקווה שתפתור חלק גדול מהבעיות שאתן הוא מתמודד.

אבל אז נודע לו שתנאי חמור נלווה אל הירושה: הזקן שגר בדירה, ומשלם על השכירות רק אלף שקל בחודש, רשאי להמשיך להתגורר בה עד יום מותו, ובלי שינוי בתנאים. מדוע? מה הסיפור העומד מאחורי השכירות הזאת? האם אביו הכיר את האיש מקרוב? חס עליו? מדוע?

מצבו של אליהו הולך ומחמיר. אנחנו מלווים בנשימה עצורה את ההתדרדרות הבלתי פוסקת שלו. חייו הולכים מדחי אל דחי. לקראת הסוף ההחמרה במצבו קשה כל כך, עד שקראתי את המסופר בסקרנות מתעצמת, כמו שקוראים ספר מתח. מה יהיה? האם אליהו יינצל? האם הצרות שנופלות עליו בזו אחר זו (חלקן – עקב שיקול דעת מוטעה, אחרות – כי הסביבה והגורל מתנכלים לו באכזריות בלתי נסבלת) יתפוגגו סוף סוף? האם יהיה לסיפור הזה סוף טוב, או שהתרסקותו של אליהו תהיה מוחלטת? את העמודים האחרונים בסיפור בלעתי ממש במהירות, ליוויתי את שלל התהפוכות וההפתעות שמתרחשות בחייו, מתוך חרדה עמוקה לגורלו.

"אני רוצה שהכול יחזור לקדמותו", כותבת תלמידה של אליהו בתשובה לרצף של שאלות שהוא מכתיב לכיתתו, שאלות שאינן קשורות לחומר במדעים. "מה יושב לי על הלב עכשיו?" הוא שואל אותם, וגם "מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו ובעתיד? יש לי חלום? מהו? מה עוצר אותי? ממה אני מפחד/מפחדת?"

אלה בעצם שאלות שהוא שואל את עצמו, כמובן, והתשובות של רבים מהם מאכזבות אותו: הם חולמים על "מיליוני עוקבים בטיק־טוק", או "התעשרות מהירה מכסף דיגיטלי". אף אחד מהם לא חולם, למשל, להגיע לירח… (ועל מה בעצם חלם גם הוא כששיעבד את חייו למיזם הכושל?)

עם אותה צעירה שהייתה רוצה שהכול יחזור לקדמותו הוא מזדהה בכל ליבו. מי היא אותה צעירה? מה סיפור חייה? מדוע נערה בתיכון משתוקקת לחזור אל העבר?

אנחנו חוזרים אל אליהו. גם הוא מחפש את העבר, ולא רק את המקורות הקדומים של חייו; הוא מרגיש בהם כמעט בלי הרף ובכל מקום. כך למשל כשהוא יורד במדרגות ונוגע במעקה "הוא נמלט במחשבותיו אל הזמן שהמתכת הייתה רותחת ונוזלית", לפני ש"נוצקה לתבנית מותה" וחושב על "המולקולות המסכנות שבתוך המעקה, מה הן עושות עכשיו? איך הן זזות? האם הן זוכורת את גלגולן הקודם לפני שהגיעו לכאן?" גם המדרגות מעוררות בו מחשבות דומות: הוא פוסע עליהן "צעדיו חרישיים כמו צעדי אסטרונאוט על הירח: מדרגה, מדרגה, מדרגה. ודאי נחצבו במחצבה עלומה בידי זרים שכבר שוכבים מתחת לאדמה עם גב שבור."

לא בכדי מחפש אליהו להבין מה קרה ליחסיו עם בתו. מדוע ומתי התרחקה ממנו כל כך? איפה זה התחיל? גם שירה, הבת, כך נודע לנו מתוך הקטעים שמגיעים מתודעתה, מייחלת אל רגעי העבר והקרבה הרבה שהייתה ביניהם.

עמית־פרויד מיטיב להראות את אי ההבנות החמורות שמתחוללות בקשרים אנושיים: כמיהות משותפות ששני הצדדים לא מבינים, טעויות כמעט בלתי נמנעות שגורמות לכאבים מיותרים, מפחי נפש שנולדים מתוך שיפוט שגוי של כוונות הדדיות, ולא רק בין אב לבת, אלא גם בין דמויות אחרות, שוליות יותר. המבט האובייקטיבי שחושף מה בעצם היו המניעים למעשיהם מגלה לנו עד כמה גם אנחנו הקוראים טעינו בפענוחם, בעצם – הולכנו שולל, ובכוונה, בידי כותב הספר, שמראה לנו שוב ושוב עד כמה אי אפשר באמת לדעת מה כוונותיו הנסתרות של הזולת. מפתיע ומרגיע לגלות שלפעמים מה שנראה כזדון הוא בעצם רצון טוב.

חרף כל מעלותיו של הסיפור, חלק מהחוטים הנטווים בו נשארים למרבה הצער פרומים ולא שלמים. לעולם לא נדע מה סיפוריהם של התלמידה שדבריה טלטלו כל כך את אליהו, וגם לא – מדוע אביו הוריש לו דירה עם דייר מוגן.

עם זאת, קראתי את הספר, כאמור, בנשימה עצורה.

בשולי הדברים: שמחתי לראות את המקום שמהגרות עבודה תופסות לעתים תכופות יותר ויותר בספרות העברית הנכתבת בימים אלה. הנשים המושתקות הללו, שמרחפות לכאורה בשולי חיינו, מטפלות במסירות אין קץ בזקנים ובחולים, חיות הרחק מיקיריהן, זוכות סוף סוף להכרה. גם כאן בסיפור נלי הפיליפינית, שמטפלת בזקן המתגורר בדירה שאליהו ירש, מתוארת באהדה ובחמלה שאישה כזאת ראויה להן: "הרי היא מהלכת בין טיפות, הפיליפינית, מקפצת כמו לוליינית מאתגר לאתגר, החל בגמחמותיו של הזקן, דרך קופות חולים ומרפאות, וכלה בריצוי של בעל הדירה", וגם: "כשהייתה נערה בוודאי לא חשבה שתתגלגל לארץ זרה אלפי קילומטרים מהבית ושתטפל שם באיש זקן". אלה מחשבותיו של אליהו, שאומר לעצמו גם שהוא בעצם לא מכיר אותה בכלל, "הוא אפילו לא יודע אם יש לה משפחה בפיליפינים, אולי גם ילדים, אם הגיעה מעיר או מכפר נידח". לא יודע וגם לא טורח לברר. אבל דמות אחרת בסיפור עושה זאת. ואנחנו, הקוראים, לומדים לראות את נלי כבן אדם אמיתי עם צרכים ורצונות. גם לכך יש משמעות.

עם עובד, 2024, 286 עמ'

העולה החדש, שכידוע היו הגעגועים לעם־ישראל ולמסורת שלו המניע העיקרי לעלייתו לארץ, קובע כאן בסיפוק רב, עד כמה שולט פה עקרונו המוסרי של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. דרך משל: אם שנוא עליך הכסף, אל תגנוב אותו מחברך. והאקאדימיה לתורה זו למעשה הוא כל מקום פומבי וביחוד הקולנוע, זה מקדש־החופש המובהק ביותר, שהמוסר משתולל בו ממש. באמת עונג, כמה אפשרויות ניתנות לו לאדם לקיים כאן את המצוות ואהבת לרעך כמוך בניסוחו של הילל.

*

הנה אחדות מאפשרויות הללו.

א.טמטום. אפשרות קלה מאוד, שאפשר ללמדה בלי ידיעת השפה העברית. יותר מזה: דווקא בלי ידיעת עברית. פשוט, האדם אינו מבין כלום מן הסרט מיד מראשיתו, זה הכל.

“מה זה?” שואל הוא את שכנו מימין, ובקול רם.

“זה צ’ארלס קופאואֵיי?” פונה אל שכנו משמאל.

“אה, כמובן, זהו קינג־קונג”, אומר הוא שוב אל שכנו הימני.

“מה הוא אומר?” – שוב לשמאל.

“זה חית או שין?” – קדימה.

“אה, זה עדיין לא הסרט הגדול, לא כן?” – אחורה.

“או אולי כן?” – ימינה.

“למה הם מתנשקים?” – שמאלה.

אם בשאלה העשרים ושתים לא קיבל סטירת־לחי (מה שלא יאומן), הרי יכול הוא להמשיך ולקיים את המצווה: “אם לא נעים לך לדעת עברית, אל תתן גם לחבריך ליהנות מן הסרט.”

ולייתר הרגזה טוב שתקח שני קרובים, שיענו לך על השאלות, אחד בהונגארית והשני באלבאנית, ובקול רם. רצוי שאחד יהיה גבר בעל קול דק־צורח, והשניה תהא קרובתך בעלת קול־בטנון צרוד אך צורם.

ב. סוכריות. בסוג־עינוי זה משתמשים היאפאנים כנגד מרגלים בהצלחה איומה. לכאורה דבר פשוט בהחלט. אדם קונה לפני ההצגה שקית־נייר, משרה אותה בעמילן ומייבשה היטב, ממלאה סוכריות, הארוזות גם הן בנייר־רשרוש קשה, אחר־כך יושב בקולנוע ומוציא את הסוכריות מן הנייר המפצפץ, ותוך כדי מצמוצים בשפתיים וטלטולי־לשון רמים אינו פוסק מלטלטל בידיו את הנייר, עד שחצי הקולנוע יוצא מדעתו. ואם שכניו הם במקרה טמבלים שאינם מתפרצים בזעקת־שבר, הרי אפשר לגשת אל פצוח־גרעינים תוך כדי זמזום שירות־ג’ז נפוצות. טעם המצווה: “אם שנוא עליך טעם יבש ותפל בפיך, אל תתן לחברך לשבת ישיבה תפלה בלי התרגשות אמנותית.”

ג. ניצוצות־רוח. איש־הרוח חריף השכל האינטלקטואלי יכול לזכות את שכניו בהערות־חידודין קולעות, נוסף על חידודי הדיאלוגים שבמחזה עצמו, שעל פי רוב חסרים כל עוקץ שהוא.

לדוגמה: רומיאו ויוליה – ברגע שיא־הטראגיות, כשהזוג הצעיר שוכב מת, אפשר לפרוץ, לאו דוקא בצעקה, אלא כך, שיהא נשמע יפה:

“קאמפץ, להת!”

או: “ברצינות, חברה?!”

או: “חלס כייף!”

מה שמוסיף השפעה על הניצוץ השנון הוא הצחוק שאחרי ההערה הקולעת, צחוק רם, בריא תוך דחיפת־צדדין במרפקים מחודדים. טעם המצווה: “אם אינך אוהב את המיתה הטראגית (למה היא לנו? לא כן?), מנע את הנאתה גם מחבריך”.

ד. גרינבוטטר. זה מישחק־חבריה בדוק ומנוסה מאורגן בידי חבריה מעודנת עידון רוחני קיצוני. הסרט דוהר בסדר, באולם שקט והקשבה, פתאום אומר אחד מן החבריה בקול ובפשטות:

“מפליא הדבר, שגרינבוטטר זה, – בכל זאת אדם אינטליגנטי, – מסוגל לעשות מעשה איום כזה!”

“באמת”! עונה השני בקצהו השני של הספסל. “ודווקא גרינבוטטר!”

“ומעשה־זוועה כזה!” עונה מישהו על ידו, “חזירות”.

“מעולם לא הייתי חושב זאת על גרינבוטטר!” אומר שוב הראשון. “שערוריה ממש!”

“שגם גרינבוטטר מנוול כזה!” צועק הרביעי “לא יאומן אם יסופר!”

“שגרינבוטטר אחד העז לעשות זאת!”

“ואתנו..!!”

וכן הלאה, אך גם זה די לעת־עתה. הקהל יתחיל להזדזז במקומו, אין איש שועה כבר לסרט, אלא משאלתו היחידה לדעת סוף־סוף מי הוא, מה הוא, גרינבוטטר זה, ושיסופר כבר המעשה שלא יאומן אם יסופר ולמה דווקא גרינבוטטר הוא ולא, נניח, שוואַרצפוּס ומדוע עשה את הדבר דווקא אתם ולא עם אחרים ובכלל מה יש?

אם החבריה סגלה כבר את השיטה לעצמה על בוריה, אפשר לעבור מגרינבוטטר אל שמות אחרים ואל וואריאציות שונות. העקר: לא לתת לקהל נקודת־אחיזה, אלא רק לגלגל את הנושא מכל צד ועבר. טעם המצווה: “אם סרט משעמם שנוא עליך, אל תתן לשעמם בו את חבריך.”

ה. ילד. שיטה מאד פשוטה. משננים בבית לילד רע מובהק חוצפות שונות בעלות שאר־רוח, כגון: “אבא, אל תבלע את הסוכריות שלי!” “אמא, אני רוצה להתנשק עם אינגריד ברגמן!” “הבט, הבט הנה הדוד המפלצת, יופי” וכן הלאה ומביאים אותו אל הקולנוע כדי להציק לשכנים.

הערת־זהירות: ילד כזה מסוגל ללמוד בבית את הכל כהלכה – ואילו בקולנוע יתעקש פתאום, ובשום מחיר לא תוציא ממנו הגה. בשעה כזו טוב ללחוש לילד (גם כן בקול רם, אל פחד!): “תקבל מכות קשות! שכחת כבר איך מתנהג ילד טוב? שתוק.” ועל זה מייד מתחיל הילד לצעוק: “אבא, אל תבלע – – –!”

האפשרויות בילד הן כחול הים. בילד אפשר להביא את הקהל לידי מהפיכה במזרח־התיכון.

טעם המצווה: “מה שאהוב עליך (הילד הפקח שלך), תן גם לחבריך ליהנות ממנו”.

תרגם: אביגדור המאירי

מתוך פרויקט בן יהודה

מפליא להיווכח שוב ושוב שקיים מכנה משותף המאפיין ספרים שרואים אור בהוצאת "שתיים". גם חשמל באוויר, רומן ביכורים מאת איריס רילוב שהיא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת וממשוררת, מתאים לבית היוצר של ההוצאה: עלילתו מושכת, הוא רהוט, והקוראת מרגישה שהיא נמצאת בידיים טובות שיוליכו אותה בביטחון בדרכים שבהן הוא מתהלך, ויביאו אותה עד לנקודת הסיום המספקת.

מהתיאור הביוגרפי הקצר של המחברת, כמו גם מדברי התודה והקרדיטים שבסופו, אפשר להבין עד כמה הרומן שלפנינו הוא בעצם מין מעשה טלאים ססגוני שנרקם וחובר מתוך עבודתה המקצועית של רילוב. כך למשל נמסר לנו שתרגמה את הספר היקום החשמלי, סיפורו האמיתי והמהמם של החשמל, מאת דיוויד בודאניס, וקטעים מתוך אותו ספר משובצים ברומן בהקשרים שונים. קודם כל, כי נילי, גיבורת הסיפור הבדויה, שקועה בעצמה בתרגום הספר… לכן כשמדברים בנוכחותה על חשמל, היא בעצם יודעת משהו על הנושא ובעיקר – מכירה את השם מייקל פאראדיי, הוא מוזכר בפרק האחרון של הספר שעל תרגומו היא שוקדת…

הטלאים האחרים המשובצים בספר הם שירים שונים, שאמורים להיות פרי עטו של אחד מגיבורי הרומן, משורר מזדקן בשם עודד נפתלי, שהוא קיים אך נעדר, שכן נילי עסוקה מאוד בדמותו: כשהייתה בת חמש עשרה (הוא היה אז בשנות השלושים לחייו) העזה להראות לו כמה שירים שכתבה, והוא הסיע אותה על האופנוע שלו לפינה מבודדת בחוף הים ו"התחיל" איתה. למרבה המזל דחתה אותו, אבל האירוע נחתם בזיכרונה וממשיך למעשה לרדוף אותה עד היום. 

את השירים השונים, שאמורים להיות שיריו של עודד נפתלי, כתבה כמובן איריס רילוב עצמה. "מיעוטם חוברו במיוחד לצורך ספר זה", נכתב בקרדיטים, ו"רובם המכריע פורסם בשני ספרים שיצאו לאור בהוצאת 'פרדס'". 

יש בעיניי מידה לא מעטה של סיכון בציטוט של שירים שלך עצמך, כשאת מייחסת אותם לדמות בידיונית של משורר נחשב מאוד. הם חייבים להיות מעולים, כדי שיצדיקו את המוניטין הרב שהעניקו לכותבם. האם שיריה של איריס־רילוב־עודד־נפתלי באמת טובים כל כך? או שאולי ביקשה מאתנו להתייחס אליהם במידה מסוימת של ביטול, שכן דמותו של עודד נפתלי, כפי שהיא מצטיירת בסיפור, היא של אדם בעייתי, שנוי במחלוקת, מטרידן סדרתי של נשים צעירות, כפי שמתארת אותו באוזניה של נילי אישה שעוסקת במחקר עליו?

ואם כך, אם השירים אמורים להיות בינוניים, מדוע בעצם פרסמה אותם רילוב בשניים מספריה הקודמים?

חלקו האחרון של הרומן מתרחש בימי מגפת הקורונה. וכאן מתעוררות כמה בעיות נוספות. נילי יוצאת לאיטליה בעקבות עודד נפתלי, בחברת משתתפי סדנה שמוקדשת ליצירתו. ויום אחד, ממש בבת אחת, "נוחתת" על קבוצת הישראלים הידיעה שהתפשטה באיטליה מגיפה רבתי, והם נדרשים לקצר את שהותם ולחזור מיד ארצה, כנראה שבאחת הטיסות האחרונות. קשה לי להאמין שהידיעה על התפרצות המגיפה הייתה כל כך פתאומית וחטופה. הרי כבר בפברואר של 2020 כבר הגיעו ידיעות מסין. ולאט לאט ובהדרגה, לא כמו התפרצות של הר געש, התפשטה הקורונה והכתה – גם באיטליה. 

נילי מגיעה ארצה ומיד נשלחת לבידוד בבית מלון בתל אביב. לא מוזכרת אף בדיקה שעברה! היא עוברת את הבידוד ביחד עם בעלה. הייתכן? הרי כולם אז התרחקו זה מזה, גם בתוך המשפחה אנשים התבודדו בחדרים נפרדים, והשתדלו לא להתקרב אל יקיריהם.

לקראת הסוף מוזכרת ספינת התענוגות ש"נתקעה" מול חופי יפן, ועל סיפונה אלפי נופשים, שחלק גדול מהם נדבקו זה מזה במהלך השהייה בספינה, שממנה לא הורשו לרדת. היו ביניהם כזכור גם כשבעה עשר פנסיונרים ישראלים. כל זה החל בחמישה בפברואר, ממש בתחילת המגיפה! הרבה לפני שנפתחו בתי המלון שבהם בודדו חולים! בסיפור שלפנינו הכרונולוגיה שגויה לדעתי. אילו לא התייחסה לאירועים שכולנו היינו עדים להם, אפשר היה להשלים עם הטעויות, אבל מכיוון שכולנו עוד זוכרים את סדר העניינים, קשה לקבל את התיאור הכל כך לא מדויק.

ולמרות זאת, בין היתר בזכות ההפתעות שהסיפור מזמן, קראתי את הספר עד הסוף בעניין. וזה ייאמר לשבחו. 

אישה צעירה, לור טננבאום, מגיעה לחדר הלידה. הצירים שלה תכופים, אך לא די הצורך. במצב רגיל היו מורים לה ללכת ולחזור מאוחר יותר: היא הקדימה מדי להגיע. אבל מצבה של לור חריג: היא הגיעה לגמרי לבדה. 

וזאת תופעה נדירה מאוד, אומרת לעצמה המיילדת התורנית. שמה פרנקלין. היא צעירה מלור בשנה אחת בלבד. הרי, היא ממשיכה לחשוב, אפילו נשים בזנות, או כאלה שמכורות לסמים, מגיעות בדרך כלל לפחות עם ידיד, או עם חברה. ולור דווקא נראית מסודרת, מאורגנת, אפילו חיננית, לא אישה בזנות. 

ברור שאי אפשר לשלוח אותה הביתה כך, לבדה.

מאשפזים אותה.

לור הגיעה עם "תוכנית לידה" כתובה, מפורטת מאוד ועתירת התנגדויות: היא מסרבת לעטות חגורת ניטור שאמורה להשגיח על מצבו של העובר. היא מודיעה מראש שלא תסכים לאפידורל, ואפילו לסתם מחט שמוחדרת לווריד כהכנה לעירוי. בכלל, היא מלאה בלאווים: היא לא מוכנה שיחתכו את הטבעת שלוחצת על אצבעה הנפוחה, גם אם, כך מזהירה אותה המיילדת, הטבעת עלולה לגרום לנמק.

היא גם יודעת מראש בדיוק מה היא מבקשת שיקרה אם העובר ייקלע למצוקה, אפילו אם הוולד ימות מיד אחרי הלידה.

הכול מתוכנן, היא בשליטה מלאה.

וכל זה בא כמובן, רק כדי שנבין איזו הרפתקה מסובכת היא, כל לידה של תינוק אנושי. עד כמה אי אפשר באמת לתכנן כמעט כלום. 

אנחנו מלווים את לור בשעות שבהן הצירים הולכים ומתקדמים. אנחנו אתה כשמשהו משתבש. כל שנייה וכל דקה בתהליך מתועדות בדייקנות כזאת, עד שכשקראתי את התיאורים הרגשתי ממש התכווצויות, מעין צירי לידה מדומים… כמו כל מי שילדה בעבר שכחתי לגמרי, ודי מהר, את עוצמתם ואת הייסורים שהם גורמים. המין האנושי לא היה שורד אלמלא אותו מנגנון הגנה שמאפשר לנו להדחיק ולהכחיש את הכאבים ההם, אבל לזכור היטב שהיו… 

הספר מרתק. לא רק מכיוון שהוא פורש את מהלך הלידה, ומקרב אותנו אל נס הבריאה המלווה תמיד בפחדים, דימומים, בדיקות פולשניות, ולפעמים גם במצבי חירום וסכנות איומות, אלא גם מכיוון שיש בו עלילה מסקרנת מאוד: מי האישה הזאת? מדוע הגיעה ללדת כך לבדה? מה הסיפור שלה? 

הסיפור הולך ונחשף, והוא מרתק. נלווה אליו בקונטרפונקט סיפור חייה של המיילדת. עד מהרה נודע לנו שגם היא בהיריון. ולא בפעם הראשונה, אם כי אין לה עדיין ילדים משלה.

איך אישה שאיבדה פעם ולד מסוגלת ליילד נשים אחרות בכל כך הרבה חמלה, אהדה ומקצוענות? מה, היא לא מקנאה בהן? היא לא חרדה לעובר שבבטנה, לנוכח הקשיים שעמם היא נאלצת להתמודד כאחות?

נוגעות ללב מחשבותיה בעקבות הלידה השקטה שעברה: למשל, כמה לא מנחמות ההבטחות שהשמיעו באוזניה אנשים שהסבירו לה שאין לה בעצם על מה להתאבל, הרי יהיה לה ילד אחר, בעתיד. אבל היא רוצה את הילד הזה, שאותו למדה להכיר במהלך ההיריון, הוולד שחי רק כמה דקות ולא הספיק לבכות אפילו פעם אחת! 

התרשמתי במיוחד מתיאור הטיפול המסור כל כך שזוכה לו יולדת, כפי שהוא מתואר כאן בספר. המיילדת צמודה ליולדת כל הזמן, אחראית אישית רק לה, ומלווה אותה בכל נשימה ובכל ציר. ממש יושבת לצידה, מגישה לה מגבת לפנים, עוזרת לה להזדקף ולקום על רגליה, מתהלכת אתה קצת בחדר ואפילו במסדרון, אם היולדת רוצה בכך, מציעה לה להפעיל את הטלוויזיה, מכבה אותה, כשהיולדת מבקשת. מה? תהיתי, יכול להיות שכך מתנהלת בארצות הברית כל לידה? או שהמקרה המתואר כאן בספר ייחודי ויוצא דופן, רק מכיוון שהיולדת הגיעה לבדה? ממה שהתרשמתי, נראה שזה הנוהג הרגיל: אחות מיילדת שדואגת מקרוב ליולדת שהוקצתה לה.

אכן, בתום המשמרת המתישה, פרנקלין אומרת לעצמה שמחר תגיע לכאן, לבית החולים, שוב, ותכיר יולדת אחרת. ואולי גם עוד אחת, ועוד אחת. ותעזור גם להן, באותה מסירות אין קץ…

למי שילדה בישראל במסגרת מערכת הבריאות, וגם ליוותה במקרוב בנות משפחה שילדו כאן, מדהים לחשוב שיחס כזה אפשרי בכלל. 

קראתי את הספר באנגלית, אבל הוא תורגם לעברית, בידיה של אורית הראל, וראה אור בהוצאת כתר,

194 עמודים, בעברית.

למרבה השמחה, החלטתי להציץ בספר, ואחרי שהצצתי לא הנחתי אותו מידי, למרות חזותו הלא מושכת בעליל: שלל הצבעים שעל כריכתו הקדמית מוזרים ולא תואמים: כחול, בורדו לא מובהק, צהוב, ירוק דהוי, ויש עליה גודש של דימויים צפופים, מכוערים ולא נהירים. הספר נראה לי זול, המוני, מפוטפט, במילה אחת: דוחה.

וכל כך חבל. כי מדובר בספר נפלא, שהעניק לי כמה שעות של הנאה צרופה.

אנתרופוקן, כך מוסבר על גבו של הספר, הוא "התקופה הגיאולוגית הנוכחית, שבה בני האדם שינו עמוקות את כדור הארץ". 

כתב אותו ג'ון גרין, מחברו של רב המכר העולמי אשמת הכוכבים (שטרם קראתי). יש בו שפע של מסות קצרות על שלל נושאים שמעניינים את גרין, ושנוגעים, כך או אחרת, בקשר של האדם עם הסביבה.

אחת ממעלותיו של האנתרופוקן שלי היא שנינותו של ג'ון גרין, נכונותו לא לקחת את עצמו ברצינות יתרה, או לפחות להיראות כמי שמוכן לצחוק על חסרונותיו הרבים, ובעצם לכתוב על הכול באירוניה ובהומור מושחז.

הספר משעשע מאוד, ובה בעת גם מעורר מחשבות.

הנושאים שגרין עוסק בהם רבים ומגוונים: מגיפת הקורונה שבעיצומה כתב אותו, והיא חוזרת שוב ושוב בפרקים השונים; גלגוליו של הפזמון "לעולם לא תצעדי לבד", המנונה של נבחרת ליברפול בכדורגל ("שיר מושלם ללוויות וגם לטקסי סיום"…); הכחדתו הצפויה של כדור הארץ, בעוד ארבעה מיליארד שנים, כשהוא ייבלע לתוך השמש (עתיד שמדאיג את גרין עד כאב… ועל כך הוא מעיר: "זה מזכיר לי משהו שדונלד רייגן, המורה שלי לדת, אמר לי פעם: 'אל תנסה לחזות את סוף העולם. אתה כמעט בטוח תטעה, ואם יתברר שצדקת, לא יישאר מי שישבח אותך'"…); הקטסטרופה האקולוגית שאנחנו בעיצומה: "בתוך 250 אלף שנה בלבד הובילה ההתנהגות שלנו להכחדתם של מינים רבים ודחפה מינים רבים נוספים אל מדרון תלול", ועד כמה כל זה בעצם לא בלתי נמנע, כי פעם בני אדם "לא הבינו למה הם גורמים כשהם צדים יונקים גדולים מסוימים, עד שהם נכחדו", אבל כיום אנחנו כבר יודעים היטב "מה אנחנו מעוללים"; גרין כותב על השביט האלי (מי ידע שניוטון רק המציא את הסיפור עם התפוח שנפל לו על הראש… שזה רק מיתוס שהמציא כדי 'להוכיח' שהוא הראשון שחשב על כוח המשיכה של כדור הארץ, אבל מדען בשם רוברט הוק קדם לו…); מתלהב מ"היכולת של בני אדם להשתאות" גם מדברים קטנים לכאורה, למשל – מיופיו המורכב של עלה; מספר על ציורי האדם הקדמון במערות לאסקו, איך התגלו, מה רואים בהם, ומה המשמעויות המשוערות של אותם ציורים. על שרטוטי כפות הידיים שנמצאו שם הוא כותב שהם "מזכירים לנו […] שבני האדם של העבר היו אנושיים לא פחות מאתנו. אי אפשר להבדיל בין הידיים שלהם לשלנו."; כותב על מדבקות הגירוד הריחניות מילדותו, שמעוררות בו שלל הרהורים מרתקים, כמו גם – המשקה הקל "דיאט ד"ר פפר"; יש לו מה לומר על "ולוצירפטורים" – דינוזאורים שסטיבן שפילברג "החיה" בסרט "פארק היורה"; על אווזים קנדיים (צדים אותם בעזרת כלבים. ולדבריו "זוהי תזכורת לכך שכבר הרבה מאוד זמן אנחנו מותחים קו משונה בין חיות מחמד לחיות ניצודות"); הוא כותב על המדשאות חסרות התועלת שמעטרות חלקים רבים כל כך של יישובים ברחבי העולם, ומזכיר לנו שכשהוא מכסח את הדשא בגינת ביתו או מסיע את ילדיו לאימון כדורגל הוא עושה פעולות שעד לפני זמן רב לא היו מוכרות בכלל: המדשאות הפרבריות "הומצאו" לפני 160 שנה, מכוניות הן כמובן פיתוח חדש עוד יותר, ואפילו תשלומי משכנתאות על בתים, שמאפשרים לנו בעלות עליהם, "נעשו זמינים לכול רק בשנות השלושים של המאה העשרים".

גרין מספר לנו איך בעצם נוצרו דובי הצעצוע הרכים שילדים קטנים נהנים כל כך לחבק, מדוע פעם דובים בטבע נראו לבני אדם מאיימים, וכיום – חלשים ופגיעים, ומה מבטיח את הישרדותם של בעלי חיים גדולים במאה ה־21 (התשובה, בקיצור: "התועלת שקיומם מביא לבני האדם"). 

הדהים אותי הפרק העוסק בהמצאתו של מיזוג האוויר, תועלתו ונזקיו (הוא לא רק משפר את חיי היומיום שלנו, אלא גם מאפשר את הייצור של תרופות רבות!) וקצת נבהלתי מהפרק "סטפילוקוק זהוב" שמתאר את מעלליו של חיידק אגרסיבי במיוחד ואת פוטנציאל הנזק שהוא יכול לגרום.

גרין כותב על האינטרנט (ותוהה אם מישהו מסוגל כיום לדמיין את חייו או עבודתו בלעדיו); על שקיעות; על שוער כדורגל מצליח; על פינגווינים ועל ההיסטוריה המרתקת של הקמתה של רשת־חנויות־המכולת־בשירות־עצמי הראשונה, ועוד ועוד נושאים משעשעים, מלמדים, ותמיד – מעניינים מאוד. כלומר, לאו דווקא הנושאים עצמם, אלא – נקודת המבט המקורית שממנה גרין בוחן אותם.

בסופו של כל פרק הוא מעניק "כוכבים" לתופעה שעליה כתב. לתחרות מפורסמת לאכילה של נקניקיות הוא נותן שני כוכבים בלבד (מתוך חמישה), כמו גם לערוץ החדשות סי־אן־אן, לעומת זאת לסרט "הארווי" – חמישה (לא לפני שהוא מסביר עד כמה השפיע על חייו)!

חלק מהתובנות שגרין חולק אתנו נשמעות אולי בנליות, אבל הן בכל זאת מנחמות. בתום הפרק המוקדש לסיפור חייו של אותו שוער מפורסם, שנהפך למיתוס עולמי כשניסה אסטרטגיה לא צפויה והציל שני פנדלים בגמר גביע אירופה לאלופות, הוא מזכיר את ילדותו העצובה של אותו שוער ומצטער שלא היה אפשר לבשר לו כבר אז אילו שמחות עוד צפויות לו בחיים…

"אי אפשר לראות את העתיד לבוא – בוודאי לא את הזוועות, אבל גם לא את הניסים שבדרך. את רגעי האושר הטבולים באור שממתינים לכל אחד מאתנו."

קראתי את הספר, וכתבתי עליו, בימים אלה, כשכולנו מחכים לתגובה של האירנים ושל החיזבאללה, לסיכולים הממוקדים שמדינת ישראל ביצעה בארצותיהם. אז מה ניצב בפתחנו, זוועות – או רגעי אושר טבולים באור?

הוצאת הכורסא, 2024
294 עמ'
תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון

אל מדף ספרי המחקר ההיסטורי נוסף לאחרונה תרגום לעברית של ספר שראה אור לראשונה באנגלית ב־2022. ספריו של המחבר, איאן קרשו, עוסקים בסוגיות היסטוריות ופוליטיות שונות, ביניהם – רכבת הרים, אירופה 2017-1950, שבו בדק מה מקורן של תופעות פוליטיות עכשוויות בארצות שונות, הצביע על מגמות כלליות שהחלו בעיקר באירופה שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והראה מה תוצאותיהן כיום. 

שאלת המחקר שאיתה יצא לדרך בכתיבת הספר שלפנינו מסקרנת מאוד. במילים פשוטות אפשר לנסח אותה כך: מה משפיע יותר על המציאות, אישיותו של מנהיג כלשהו, שסוחף אחריו המוני בני אדם, או – מהלכים היסטוריים בלתי נמנעים, שהיו מתרחשים בלאו הכי, גם ללא נוכחותו והשפעתו של אותו מנהיג.

האם, כדברי תומס קרלייל, שאותם קרשו מצטט, ההיסטוריה "היא ביסודו של דבר תולדותיהם של האישים הדגולים שפעלו כאן…" או, כדעתו של ההיסטוריון הגרמני עמנואל גייס, "האישיות בעלת החשיבות […] אינה יוצרת את ההיסטוריה אלא מאפשרת לה להיות מוכרת יותר באמצעות התיווך של האינדיווידואליות…" שכן "אישיות דגולה לכל היותר מטביעה את חותמה האישי על תקופתה".

מה בעצם, הוא תוהה, מאפשר למנהיג לכבוש את השלטון, להתבלט ולחולל שינוי פוליטי? אישיותו? אופיו החזק? יכולותיו יוצאות הדופן? הכריזמה שלו? והרי, הוא מסייג, "מה שמושך ומצדד בעיני בני אדם אחדים מעורר לא פעם דחייה באחרים".

אכן. בימים אלה יש מי שרואה למשל בדונלד טראמפ פוליטיקאי ראוי, שאמירותיו המיזוגניות, הרשעותיו, גזענותו הבוטה ושלל מוזרויותיו לא אמורות למנוע בעדו מלהיבחר לנשיאות. אותם אוהדים לא נבהלים מכלום. אפילו תופעה (אחת מיני רבים) כמו נאומו המטורף וחסר הפשר של המועמד לנשיאות, שבו קשקש דברים חסרי כל משמעות על כרישים טורפים ומים מחשמלים, לא מרתיעה אותם. לעומתם יש מי שסבורים שטראמפ אדם מפחיד, ונטול כל כריזמה שהיא.

כדי להשיב על שאלת המחקר שלו בחן קרשו את דרכם אל פסגת הכוח, וירידתם מהבמה, של שניים עשר מהמנהיגים הבולטים ביותר במאה העשרים. בהקדמה לספרו הסביר כי הגביל את עצמו מראש ומתוך החלטה מכוונת למנהיגים אירופיים בלבד, שכן אילו התפרס במחקרו גם אל ארצות הברית, היה מתבקש שיבחן מנהיגים נוספים מאסיה ואפריקה. ההחלטה אמנם שרירותית, אבל כנראה שהייתה נחוצה, כדי לתחום את גבולות המחקר המיועד להתפרסם בספר.

המנהיגים שקרשו בודק את דרכם הם – ולדימיר איליץ' לנין, בניטו מוסוליני, אדולף היטלר, יוסיף סטלין, וינסטון צ'רצ'יל, שארל דה גול, קונרד אדנאואר, פרנסיסקו פרנקו, יוסיפ ברוז טיטו, מרגרט תאצ'ר, מיכאל גורבצ'וב, והלמוט קוהל.

כפי שאפשר לראות, חלק מהמנהיגים שאת הקריירה הפוליטית שלהם בחן פעלו כדיקטטורים, ואילו אחרים היו מנהיגים דמוקרטיים, ששמרו על הדמוקרטיה בארצם. עם זאת, הייתה לכל שניים עשר המנהיגים השפעה מכרעת על גורל בני עמם, ולא פעם – על האנושות כולה.

המסקנה שקרשו מגיע אליה כמעט צפויה מראש, ואפילו מובנת מאליה: המנהיגים הכריזמטיים והסוחפים הללו אכן השפיעו מאוד בשל אישיותם החזקה והבולטת, וייתכן מאוד שתופעות ומצבים שונים לא היו מתרחשים בלעדיהם, אבל גם צירופי מקרים וכוחות היסטוריים שונים פעלו לצידם ואיפשרו להם לפעול.

כך למשל רצחנותו של היטלר, והאובססיה שלו להשמדת היהודים, לא הייתה יכולה להצליח בלי המנגנונים שפעלו תחתיו, וביטאו את רצונותיהם הדומים של רבים מבני עמו. בדיעבד, "רוב הגרמנים טענו שהיו חסרי אונים במדינת המשטרה הטוטליטרית שהיטלר בנה", ולכן היטלר בעצם "שימש אליבי לאומה שלמה". היטלר זכה, לדבריו של קרשו, לכל העוצמה שתפס לא רק בשל אישיותו אלא גם בעקבות שינויים קיצוניים שהתחוללו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהיטלר הביע בגלוי "את חוסר הסבלנות שלו ואת נחישותו לסלק את הדמוקרטיה מן הדרך" הריעו לו ההמונים. בימים אלה גם טראמפ, המועמד לנשיאות בארצות הברית, מודיע לתומכיו שיצטרכו להצביע בבחירות רק עוד פעם אחת, הפעם, ואחר כך – כבר לא(!). איך ייתכן שאמריקנים רבים כל כך לא הפיקו את הלקח ממה שקרה בגרמניה (ובעקבות זאת – בעולם כולו!) בשל מנהיג שביטל את הדמוקרטיה? קשה להבין.

גם ללנין ולסטלין עזרו המזל או הגורל. הם אלה שאפשרו להם, כל אחד בזמנו, להגיע לעמדת כוח ועוצמה בלתי נתפסת ברוסיה, (שנהפכה לברית המועצות).

באיטליה חולשתה של העילית השמרנית "ולא אישיותו של מוסולינו וכישוריו הפוליטיים" הייתה "התנאי המקדים המכריע לעלייתו לשלטון".

הישגו האמיתי של דה גול, לדעת איאן קרשו, לא היה כמנהיג צרפת החופשית בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא – כשהוציא את צרפת מאלג'יר, מהלך בלתי נמנע שרק בזכות אישיותו יכול היה לצאת לפועל: "רוב הסיכויים שרק דה גול ניחן בסמכות האישית להפוך מלחמת אזרחים אפשרית להכרה כוללת שאי אפשר עוד להחזיק באלג'יריה".

קונרד אדנאואר שינה את גורלה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה כשהחליט לנתק אותה מברית המועצות, ולהתקרב למערב, "תוך חתירה להתרחקות מההקצנה הלאומנית של גרמניה הנאצית ומחויבות לשלום, לדמוקרטיה, לחירות, לשלטון החוק ולשיתוף פעולה עם מדינות שיש להן ערכים דומים". לדעת קרשו כדי לעשות זאת נדרש אומץ לב, והנהגתו של האיש הובילה את הדרך, אם כי בסיכומו של דבר עמדתו "עלתה בקנה אחד עם הרוח הכללית" בארצו. אפשר אם כן לראות שוב שהאישיות של המנהיג הבולטת חשובה ואפילו קריטית, אבל שבד בבד עם כוחו להוביל, הוא גם משקף את רוח תקופתו.

גם הגנרל פרנסיסקו פרנקו מספרד הדגים, לדעתו של קרשו, "איך אדם בעל כישורים מוכרים בתור מפקד צבאי, אבל חסר ניסיון בתור מנהיג פוליטי", יכול היה "להפיק תועלת מן התנאים ההיסטוריים שאפשרו את עלייתו לשלוט מלכתחילה, כדי להמשיך ו'לעשות את ההיסטוריה שלו'".

קרשו מראה שוב ושוב שכל אחד מהמנהיגים שבהם הוא דן השפיעו על ההיסטוריה, אבל גם הושפעו ממנה. קריסתה של יוגוסלביה לתוך סכסוך אתני עקוב מדם בשנות התשעים "מראה בחיוניות רבה עד כמה כביר היה הישגו [של טיטו] בהקמת מערכת פוליטית שהחזיקה מעמד זמן רב כל כך", כל עוד שלט בארצו, אבל "מהירות הקריסה מלמדת על הפגמים הפנימיים שהיו מובנים במערכת" והם אלה ש"בסופו של דבר, קרעו את הארץ לגזרים".

מרגרט ת'אצר האנטי־סוציאליסטית (שחרף היותה אישה, התנגדה גם לפמיניזם) אכפה את השקפותיה הכלכליות: היא החלישה את האיגודים המקצועיים, קיצצה בהוצאות הממשלה, ולמעשה שיעבדה את המצע הפוליטי והכלכלי לבלימת ההתדרדרות של בריטניה בשל השאיפה להשיב לה את גדולתה. רבים הסכימו עם השקפתה שלפיה "רק הנהגה חזקה תוכל להנהיג את השינוי הפוליטי העמוק שנדרש". עמדותיה הילכו קסם על מי שביכו את אובדן העוצמה הבינלאומית של בריטניה. מלחמת פולקלנד, שאליה יצאה בריטניה בהנהגתה של תאצ'ר, ביטאה גם היא את עמדות הציבור, ובעקבות הניצחון "הורגשה בבריטניה מידה של התרוממות רוח", שהייתה בסופו של דבר קצרת מועד…

את מיכאל גורבאצ'וב מכנה קרשו "מחריבה של ברית המועצות, יוצרה של אירופה החדשה". למרבה הצער ברית המועצות אמנם אינה קיימת עוד, אבל רוסיה בהנהגתו של פוטין היא בעצם חזרתו של "שלטון 'חזק' וסמכותני (גם אם בחזות דמוקרטית)" אשר מקדש ערכים רוסיים: "התרחקות מכוונת מן המערב וכוונה לשקם את מעמדה של רוסיה בתור מעצמת־על". התמורה שהתחוללה כשברית המועצות קרסה "לא הייתה מעשה ידיו בלבד, אבל הוא היה הכוח המניע המכריע בה. בלעדיו לא היו קורים רבים מן הדברים שקרו". (נראה כי הספר נכתב, או ראה אור לראשונה באנגלית, לפני שרוסיה פלשה לתוך אוקראינה ולפני תחילת המלחמה הכוללת ביניהן).

המנהיג האחרון שבו קרשו דן בספרו הוא הלמוט קוהל, "קנצלר האיחוד, הכוח המוביל של איחוד אירופה". האם "בלעדיו הייתה ההיסטוריה פונה אל דרך אחרת?" תוהה קרשו, ומראה כי שיתוף הפעולה בין קוהל לגורבצ'וב, ו"רוחות השינוי שהפריח גורבצ'וב ברחבי מזרח אירופה" היו, בין היתר, מה שאפשר את האיחוד בין שתי הגרמניות. מזרח גרמניה קרסה כלכלית. קוהל סירב להמשיך ולתמוך בה "בסכומי כסף ענקיים", והאיחוד בין שני החלקים היה בלתי נמנע. אין ספק שהוא שיקף את הרוח הכללית של תושבי שתי הגרמניות (שלא צפו את השפעתו הקשה על רווחתם הכלכלית של תושבי גרמניה המזרחית).

אחת המסקנות החשובות בספר היא שכוחם של המנהיגים הללו, שחיו במאה העשרים, ממשיך לרחף בינינו עד היום. כך למשל במשאל שנערך באיטליה ב־2019 "השיבו כמעט מחצית מהנשאלים שהיו שמחים לראות בשלטון איש חזק שאינו כפוף למגבלות הפרלמנט והבחירות". גם רוחו של סטלין נושבת שוב בדבריו של שליט רוסיה הנוכחי, ולדימיר פוטין, שנוהג לשבח את הישיגיה של המדינה הסובייטית, ולהדגיש את "ההמשכיות בגדולתן של רוסיה וברית המועצות בעבר".

השאלה החשובה ביותר לטעמי היא – האם האנושות מסוגלת ללמוד מהעבר? להסיק את המסקנות הנכונות? להירתע מפולחני אישיות, להאמין למי שמבטיחים לבטל את הדמוקרטיה ולהיזהר מפניהם?

Ian Kershaw Personality and Power: Builders and Destroyers of Modern Europe

עם עובד, 2024
482 עמודים
תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז הוציאה ספר נוסף, שמצטרף את קודמיו: אזרח נתין־צרכן: משפט השלטון במדינה משתנה; חוקים וחיות אחרות: דת מדינה ותרבות בראי חוק החזיר; לקרוא משפטים בתנ"ך – על צדק תנ"כי ומשפט ישראלי; וגם – מחשבות על שפיטה.

שמותיהם המסקרנים של הספרים מעידים על תכניהם, וברור שברק־ארז מחפשת זוויות מקוריות שמהן היא יכולה להוסיף נדבכים להבנת המציאות הישראלית, כולן מתוך נקודת מבט משפטית.

את הספר החדש היא מקדישה לפסקי דין שונים שנוגעים כולם בנשים. כל אחד מהם מאיר פן אחר בחייהן במדינה, מתאר את הצרכים והמצוקות הייחודיות לנשים, ומראה את המשמעות הגלומה בכל אחד מפסקי הדין.

הספר נכתב בפדנטיות ובצורה מסודרת מאוד. אורכם של כל הפרקים דומה וכמעט זהה: ארבעה־חמישה עמודים. כל אחד נפתח בכותרת ש"מסכמת" את נושאו: "רוזה גינוסר רוצה להיות עורכת דין", "נעמי שטיין, עדה מהימנה", "אסתר סידיס, בעלת רכוש", וכן הלאה. מתחת לכותרת ה"ספרותית" מופיעים הפרטים המשפטיים שבאמצעותם אפשר למצוא את פסק הדין המדובר: למשל, "בג"ץ 202/57 סידיס ג' הנשיא וחברי בית הדין הרבני הגדול, ירושלים, פ"ד יב 1528 (1958).

כפי שאפשר לראות, מצוינת בסופה של כל כותרת השנה שבה ניתן פסק הדין, והסדר – כרונולוגי. הראשון הוא אפילו מלפני הקמת המדינה: מ־1930, והאחרון, "ויהי אור: מי יכולה לחיות  ללא חשמל?" – מה־20 בינואר 2022.

בסופו של הספר יש "נספח נושאים" שמסכם את הסוגיות שאותן הוא מתאר, עם פירוט העמודים שבהם הוזכרו פסקי הדין הנוגעים באותה סוגייה: "שוויון בעולם העבודה ובחיים המקצועיים", "משפט פלילי ואלימות נגד נשים" , "משפט אזרחי", "דיני משפחה", "זכויות חברתיות", ו"החיים הציבוריים".

הקריאה הכרונולוגית מוסיפה עניין לסוגיות השונות. אפשר לראות את ההיסטוריה של מדינת ישראל כפי שהיא משתקפת בפסקי דין שנוגעים ספציפית בנשים.

הפרק הראשון מתאר את מאבקה של אישה להשתלב בעולם המשפט הישראלי, זכות שלא הייתה מובנת מאליה בשנה שבה ניתן פסק הדין. כיום כבר מובנת מאליה האפשרות של נשים להיות חלק ממערכת המשפט, לא רק כעורכות דין, אלא גם כשופטות, בכל הערכאות.

אבל מסתבר שבימיה הראשונים של המדינה נשים לא נחשבו אפילו עדות שאפשר לסמוך על דבריהן, גם כשהן עצמן היו נפגעות של עבירה. בעקבות פסק דין שניתן ב־1952 "החל קולן להישמע בהליך הפלילי שהמדינה מנהלת מול מי שהרעו להן".

מה עוד השתנה מאוד מאז הימים הראשונים של המדינה? לנשים הוענקה זכות קניין על רכוש שהיה להן לפני שנישאו; נשים נפגעות אלימות במשפחה זכו לכך שאם הן עוזבות את הבית הן לא מאבדות את זכויותיהן הכלכליות; נישואין שנערכו בחו"ל, ולא בישראל ודרך הרבנות, זכו בהכרה גם בארץ; הוכר מעמדן השווה של נשים כבעלות משקים בתנועת המושבים, גם אם הרכוש נרשם רק על שם הבעל; נשים זכו להיות שותפות שוות ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואין, גם אם היו "רק" עקרות הבית שגידלו את הילדים; הוטלה אחריות על גברים ש"צורכים" זנות; שונה החוק שלפיו אלמנה מאבדת זכויות רק בשל הפוטנציאל שלה להינשא שוב לגבר שיפרנס אותה, וזאת לא רק משום ש"לבתי משפט אין כלים מעשיים טובים להעריך סיכויים להינשא" בשנית, אלא גם מכיוון שאי אפשר לראות בנישואין עוגן כלכלי של האישה, שכן "כלל משפטי מסוג כזה לא רק משקף מציאות חברתית לא־שוויונית אלא גם תורם להנצחתה."

כל אחד מפסקי הדין משקף שינוי ושיפור (או לפחות דיון על כך!) במעמדן של נשים במדינת ישראל, ולא רק בזה של נשים ישראליות. ברק־ארז מתאר שני פסקי דין שעסקו במהגרות עבודה. כך למשל בפרק "יולנדה גלוטן, סעד לסועדת?" שניתן ב־2013 היא דנה במעמדן של העובדות הללו, המטפלות באזרחים ישרלים שנזקקים לסעד בחיי היומיום שלהם. יולנדה גלוטן טיפלה בלאה, אישה שהייתה צמודה למכשיר הנשמה. לאחר שלאה נפטרה התעוררה מחלוקת בעניין שעות העבודה שעליהן זכאית העובדת לפיצויים, שהרי התגוררה עם המטופלת והייתה למעשה אחראית עליה במשך כל שעות היממה. האם זכתה בשעות מנוחה? האם יש להביא בחשבון בתחשיב גם את שעות העבודה הנוספות שבהן הועסקה? שופטי המיעוט סברו כי יש לקבוע שהעובדת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, אבל בית המשפט קבע כי פסיקה כזאת לא תאפשר בעצם למטופלים להיעזר בשירותיהן של המטפלות, כי הנטל הכלכלי יהיה כבד מדי. 

דפנה ברק־ארז מוסיפה הערה של טעם, שמשקפת את עמדותיה ההומניות. אמנם ההכרעה הייתה קשה נוכח השאלה מי ראוי להגנה, עובדות הסיעוד או ציבור המטופלים הסיעודיים, אבל "הרי את הצדק עם הצדדים כולם אפשר להשיג בדרכים נוספות, ובכללן הגברת התמיכה של המדינה בסיעוד של קשישים וחולים". למסקנה זהה הגיעה החוקרת ד"ר אירית פורת, כפי שאפשר לראות בדיסרטציה שכתבה.  

ברק־ארז לא מהססת לציין בספרה גם פסקי דין תקדימיים שלה עצמה, לא רק את אלה של עמיתיה.

מדי פעם היא תוהה אם פסק דין מסוים אכן משקף תקדים שנוגע באופן ספציפי לנשים, ואז מסבירה מדוע אכן יש לכל אחד מהם השלכות מיוחדות על מעמדן של נשים בישראל. למשל, בפרק "פריחה אמזלג נשארת בבית" מ־23 בדצמבר 2013 היא מתארת מקרה שבו אישה שחיה בשכירות בדיור הציבורי של עמידר נאלצה בהיותה בת תשעים לצאת מביתה לצורך אשפוז, בעקבות תאונת דרכים. עמידר ניסתה לנצל את היעדרותה כדי לקבוע ש"נטשה" את הדירה ולכן איבדה בה את זכויותיה. המקרה הגיע אל בית המשפט העליון ברק־ארז מציינת שהייתה בדעת מיעוט כי סברה שהעותרת זכאית לרכוש את הדירה, על פי הנוהל, שכן התגוררה בה במשך עשרות שנים. כמו כן מביעה ברק־ארז את מורת רוחה מכך שנציגי עמידר הגיעו לביקור לדירה באישון לילה, כדי לבדוק אם האישה אכן מתגוררת שם (ביחד עם בנה שהוא בעל תסמונת דאון, שבו טיפלה כל השנים). 

האם, תוהה ברק־ארז, המקרה הזה מתאים לקו של הספר שלפנינו, והרי מבחינות מסוימות הסיפור הפרטי "מייצג את הקשיים שעימם התמודדו ומתמודדים כלל הדיירים במסגרת של דיון ציבורי, גברים כנשים", והספר עוסק בתקדימים שנוגעים בנשים. היא משיבה לתהייה שהעלתה וכותבת כי "בהתחשב בתוחלת החיים של נשים, לא אחת הדיירים הוותיקים האחרונים הנותרים בדירות הם בפועל דיירות ותיקות", ובכך מצדיקה את ההכללה של פסק הדין בספר שלפנינו. 

הספר יכול ואמור לעניין לא רק נשים, לא רק פמיניסטיות ולא רק את אנשי המשפט המצוטטים בו, אלא את הציבור בכללותו, שכן הוא מאיר תהליכים חברתיים חשובים.

מהקריאה בו אפשר להבין עד כמה בית המשפט העליון מחויב להגנה על זכויות האזרח בישראל, גם אם בכמה מפסקי הדין לא הצליח בכך עד הסוף.

למשל, דבריה בפרק "שוות באוטובוס", שבו מתארת ברק־ארז כיצד איפשרו למעשה לקבוע הפרדה בין גברים לנשים באוטובוסים מסוימים קוממו אותי: "אין למנוע מצב שבו גברים ונשים יבחרו לשבת במתכונת נפרדת, כל עוד הדבר נעשה מרצונם החופשי ומבלי שיופעלו כלפיהם אלימות – מילולית או פיזית – או כפייה אחרת כלשהי". זאת נראית לי כהיתממות, כמו גם ההערה שלפיה זה נעשה "על רקע התפיסה הרב־תרבותית שנכונה להכיר באוטונומיה של קהילות לנהל את עצמן". אמנם ברק־ארז תוהה איך אפשר "להבחין בין מצבים שבהם ההפרדה היא בחירה לגיטימית לבין מקרים שבהם היא מבטאת הפליה שעימה אין להשלים", ואני תוהה: האומנם נשים "בוחרות" לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, עם העגלות, הפעוטות, הילדים הקטנים שהן אחראיות להן באופן בלעדי, כי אביהם של הילדים יושב לו בניחותא בקדמת האוטובוס, פטור מאחריות על צאצאיו? האם אפשר באמת להניח שנשים לא נאלצות לשבת בנפרד, ורק משלמות מס שפתיים שלפיו הן שותפות להחלטה המרושעת והמשפילה? 

בעיניי בית המשפט העליון לא היה אמור לשתף פעולה עם ההתייפיפות הזאת של "מתן אוטונומיה" שמתירה לגברים להפלות נשים. הוא היה אמור להגן על הנשים, ממש כשם שהוא מגן על נשים בזנות, גם כשאלה טוענות שהן שם מתוך רצון ובחירה, כשם שצעירה אנורקסית בגירה שמרעיבה את עצמה "מרצון ומבחירה" זקוקה להגנה של הסביבה. 

עם זאת, יש להדגיש שכמעט כל פסקי הדין שברק־ארז מתארת בספרה הם כאלה שבהם בית המשפט נחלץ להגנתן של המוחלשות, וקבע שוב ושוב תקדימים שממשיכים להשפיע על כלל הציבור, ולטובתו. 

הוצאת כנרת זמורה, 2024
333 עמ'

"איך כותבים על ספר מאת מחבר שאת דואגת לחייו, מפני שהוא לוחם ברגעים אלה ממש בצבא האוקראיני, שהתנדב אליו כחייל פשוט בגיל חמישים, והסוכנת שלו מודיעה לאנשי הקשר שלה בהוצאות ספרים בעולם שבזמן הקרוב הוא לא יהיה זמין לראיונות או לתקשורת כלשהי?"

כך פתחה סיוון בסקין את סקירתה לספר הפנימייה, שאותו פרסם סרהיי ז'אדאן לראשונה ב־2017. כלומר – כחמש שנים לפני הפלישה של צבא רוסיה לתוך ארצו! כשקוראים את הספר קשה לקלוט איזו זוועה התרחשה באוקראינה כבר אז, זמן רב כל כך לפני הזוועה "האמיתית", הנוכחית, זאת שמכונה "מלחמת רוסיה – אוקראינה", בניגוד למה שכונה עד 2022 רק סתם "סכסוך" (אחרי הפלישה של רוסיה לחצי האי קרים).

רציתי כמעט לכתוב שקשה להאמין, אבל מאז השבעה באוקטובר המציאות הזאת, של הרס, שבר, סבל, של הרוגים ופצועים, של פליטים בתוך ארצם (ואצלנו גם – של חטופים! ביניהם תינוקות ופעוטות, וזקנים, ופצועות), נעשתה מוכרת גם כאן, בישראל.

עלילת הפנימייה נפרשת על פני שלושה ימים בלבד, אבל כמה הרבה מתרחש בכל השעות הללו. כמה ייאוש וחוסר אונים, שאת כולם מתאר ז'אדאן ביופי מצמית ומבעית.

הרומן הפנימייה הוא סיפורו של פאשה, מורה לאוקראינית (בעיני חלק מהדמויות בסיפור – אפשר להסיק מה לאומיותם – היא נראית שפה מתה, כזאת שאפשר למצוא אותה כביכול רק בספרים נושנים…) – שנחלץ לעזרת סאשה, אחיינו הקטין, רק בן שלוש עשרה. אחותו של פאשה שלחה את בנה לפנימייה בגלל בעיה בריאותית שלקה בה, ועכשיו, בימים שהכול מעורער ומסוכן כל כך, מחליט פאשה להיעתר לבקשת אביו, סבו של סאשה, ולמצוא את הדרך אל הפניימיה שבה הילד חי, לחלץ אותו ממנה ולהביא אותו הביתה.

בימים כתיקונים הפנימייה לא רחוקה מאוד מביתם, נמצאת בשולי העיר שבה הם גרים, אבל עכשיו המשימה שלקח על עצמו נעשתה כמעט בלתי אפשרית. כמעט כמו – לחצות את הגיהנום, או לצאת לטיול בתוך אחת מתמונות התופת שצייר הירונימוס בוש.

פאשה נקלע בדרכו למחוזות של שבר, אימה, שברונות לב וחוסר אונים. הוא רואה עיר הרוסה, מצחינה מגוויות של בעלי חיים; נפגש בפצועים אנוש ובהרוגים, וגם בחלקי גופות מחרידים: "אף אחד אינו יכול לערוב לך שלא תדרוך בדרך הזאת על מוח שפוך של מישהו"; בכל מקום אפשר לראות שרידים של העולם הקודם, המתוקן, שאיננו עוד: "שומעים את טפטוף המים בצנרת המנופצת, את הרוח גוררת עיתונים ישנים על המדרגות".

הוא מנסה לעזור לאנשים שנקרים בדרכו. לפעמים אפילו מצליח, להרף עין. דמויות של בני אדם שונים, גברים ונשים, שאינם יודעים את נפשם מגיעות ונעלמות. עם חלקן נוצר קשר קצר מאוד. האחרים הם לפעמים המון "שעומד וממתין בשתיקה" לנוכח חיילים שמתקדמים ב"תהלוכה שממלאת את הכביש כולו ומתמתחת על פני מאות מטרים". ברגעים אחרים הוא נתקל בהם בבתי דירות נטושים, או במקום כמו תחנת רכבת הרוסה שנשים וילדים רבים חוסים בה. הנשים מחכות, אבל אין להן מושג למה. הן אחוזות אימה, שמא יגנוב מהן מישהו את רכושן האחרון, היקר – מה שהצליחו לחטוף מהבית, לפני שגורשו ממנו: "יש מי שישן על שמיכה שנפרשׂה ישירות על הרצפה, יש מי שמקיף את עצמו בתיקים, שאף אחד מהם לא ייגנב, יש מי שהביא עגלה. אך על פי רוב, המיטלטלין מעטים. מה יש כאן להבין: מיהרו, חטפו את מה שנקלע תחת ידם. קודם כול מסמכים ודברי ערך. עכשיו הם יושבים ומתבוננים סביבם באי־אמון: כשמונחים בכיס עגילי זהב, אין לך מי יודע מה רצון להכיר אלמונים", מספר ז'אדאן על התחתיות שאליהן עלולה הנפש להגיע בשעת מצוקה איומה.

הכול קורס או קרס: הקשר הטלפוני, הגשרים, מסילות הברזל, הכבישים. "הדרך משובשת עד כדי כך, שממשיכים לנסוע בה אולי רק מתוך כבוד לעבָרהּ".

תיאורי ההרס האינסופי מחרידים: "בהצטלבות דרכים ולמטה, לפני הגשר, ניצבים מחסומים נטושים, כמו קיני ציפורים שמישהו החריב. בגדי בית, כלי אוכל, עיתונים, אריזות צבאיות מנותצות, שקי חול שהרוח שיסעה – הכול מוטל נעזב תחת כיפת השמיים, שוקע בקרקע, מתערבב…", ולבני האדם "לא נותר אלא לעמוד ולשמוע כיצד הכול מסביב מושמד ומת."

כל הזמן נדמה שמדובר במראות ממלחמת העולם, אבל הטלפונים הניידים שהדמויות ברומן מחזיקות בו מבהירים לנו שמדובר על ההווה וזוועותיו.

התחושה אפוקליפטית בין היתר כי לא ברור מי האויב. מי שייך "לנו". יש מין תחושה של רוע ערטילאי שאופף הכול: "סביב האוטובוס יש התקהלות שלמה של אנשי צבא. מי הם – אין לדעת: אף לא דגל אחד, את תגי היחידות אי־אפשר לראות מהמכונית, מלבד זאת, פאשה אינו מתמצא בתגים".

לא רק פאשה לא מתמצא במציאות. "כולם היו שמחים להיחלץ להגנת האישה בוורוד", כך מסופר לנו, "אבל הם לא מבינים מה קרה וממי צריך להגן עליה". 

אפילו החיות אומללות: פאשה מבחין במאות זוגות עיניים של ציפורים מכווצות "כמו אגרופים", אלה יונים ש"נצמדות זו לזו, יושבות מצופפות למעלה, מעל לעמודים, תחת הסככה של תחנת הרכבת, נדחקות זו לזו כאילו קר להן, אף־על־פי שלאמיתו של דבר לא קר, פחד אוחז בהן: הן פוחדות מהרעש שמאחורי המפעל, פוחדות מדממת הרחובות הסמוכים, פוחדות מזהרורי הכספית בשמיים, פוחדות מזה שאין איש מסביב. פוחדות מפאשה". כמו גם: "מאחורי העצים יוצאים אל הבניין כלבים חסרי בית, שלושה – רזים ודרוכים. יש להם עיניים נואשות וחסרות תקווה כל כך, כאילו ניזונו בימים האחרונים מגוויות, והם יודעים שגרוע מזה כבר לא יכול להיות, גרוע מזה כבר לא יהיה, ובכלל – לא יהיה שום דבר."

למרות כל הזוועה, הספר מושך לקריאה, כי כתיבתו של ז'אדאן שנונה, עתירת תובנות ונוקבת. למשל, כשהוא נתקל בפיטר, שותף זמני לדרך, הוא מספר שהאיש נראה לו כאילו שהוא מגדל את זיפיו "כדי להיראות ברוטלי". ברגע הראשון פיטר מביט בו "כמו שמביט איש צבא בחייל נמוך ממנו בדרגה", ומוסיף: "כך מביטים נוסעים העושים את הדרך מתחילתה באלה שעולים תוך כדי נסיעה: כמדומה, כרטיסים יש לכולם, אבל השעות העודפות שבילו בתא הקרון מקנות להם יתרון לא ברור"…

כשהוא נכנס לבית ספר נטוש הוא רץ לאורך המסדרונות ומרגיש שהכיתות ריקות "כמו מקררים בבתי מלון"…

יש בסיפור רגעים טרגי־קומיים. למשל, כשאל גבו של פאשה נצמד גוף חם ונעים, הוא "חש בריח של אישה", אבל פתאום נדמה לו ש"יש לה ריח מוזר, לאישה הזאת: הסתובבה זמן רב במעיל פרווה תחת גשם שוטף ואחר כך נכנסה אתך מתחת למיטה". כשהוא פונה אל "האישה" הוא נוכח שכלב הוא שנצמד אליו…

אם אנחנו מצפים לראות את הכלב נשאר אתו, את הידידות הנאמנה שנרקמת ביניהם, נתבדה. במקום הזה, בעת הזאת, שום ידידות לא יכולה לשרוד יותר מכמה שעות, או רגעים.

לקרוא את כל זה ולדעת שזאת הייתה רק מעין הקדמה. שמה שקורה כיום באוקראינה חמור פי כמה. שהסופר עצמו נמצא בקו החזית, נלחם.

גם אם הוא משתדל לגייס אופטימיות: "עשיתי את העבודה שלי." הוא מסביר מדוע לא התגייס כלוחם. "אני בסך הכול מלמד את הילדים לכתוב נכון. עיסוק לא פחות חשוב, לדעתי, מעמידה במחסומים. את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק יישארו. אז שלא יבואו אלי בשום טענות."

ולחשוב שאצלנו, כאן בישראל, התרחשה הזוועה של השבעה באוקטובר, שגם כאן יש המוני פליטים בארצם. ולזכור כל הזמן את החטופים הנמקים במנהרות, ואת הטבח המחריד שהתרחש אתמול (שבת) במג'דל שמס. לחשוב, לזכור, ולהבין שאין לדעת מה עוד צפוי לנו.

קשה להכיל את כל זה.

עם זאת, הקריאה של הספר מזמנת חוויה מיוחדת במינה. כזאת שמעניקה ההתמודדות עם קריאה של יצירת מופת.

תרגמה לעברית מהנוסח הרוסי (שתורגם מאוקראינית): דינה מרקון

הוצאת הקיבוץ המאוחד

320 עמ'

תל אביב, יום ב', ט' תמוז תש"י (8.7.46)

…מהצמרת לא תפסו כמעט איש. הם אמנם באו עם רשימות אך כל חברי המשקים שנאסרו מסרבים לזהות את עצמם ואומרים רק את השם הפרטי ושם המשק. בין ה"יושבים" זרבי'קה, יוש, סמיטי ועוד רבים. תוצאות החיפושים היו בדרך כלל הרס וחורבן, שוד וגזילה (לרוב!) רצח ופציעה ומאסר המוני. מספר הנאסרים מגיע ל־3000. רק ביגור מצאו נשק וגם זה רק בעזרת שני בוגדים. נמצא מחסן גדול תת־קרקעי שהגישה שלו עם מעלית וקרוניות וכמו כן עוד כ־20 מחבואים קטנים בסה"כ 100 רובים, 100 אקדחים, 300 אלף כדורים עשרוצ מרגמותצ ואלפי פגזים וכו'. שני הבוגדים צעירים יהודים שבאו בזמנו כמעפילים (ב"מילוס" וב"פטריה") והתגייסו לצבא הצ'כי. שניהם נחטפן ע"י תנועת המרי ויעמדו בפני בין דין צבאי יהודי.

היישוב קיבל את המכה בלי בהלה, במשמעת ובליכוד מסביב למנהיגות. 

גל התנדבותלעזרת המשקים הציף את היישוב וגם נכונות לכל פעולה וקרבן. לא נעשו כל מעשי פזיזות. כל אחד יודע שהמאבק (בה' הידיעה) אך התחיל. 

הססמה היא: הותקפנו – נחזיר מלחמה שערה. אם אומר לך שלא היו עד עכשיו כל הפגנות מחאה ולא הוכרזו שביתות וכל מה שהיה נהוג אולי תבין את המענה שעל דרך המחשבה כאן. חסל סדר המחאות. המוסדות מתכננים מרי אזרחי והיישוב מחכה להוראות. 

בן־ציון בן־יהודה, בנו הבכור של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית,  החליט בשלב מסוים של חייו לשנות את שמו. "איתמר", כי אמו אהבה מאוד את עצי הדקל שצמחו בחצר ביתם, "בן אב"י" – כדי לשמור על הקשר עם אביו, שכן שם המשפחה שבחר הוא בעצם נוטריקון שמו, ובה בעת לקבוע לעצמו מעין זהות מחודשת. 

את האוטוביוגרפיה שלו, שמתחילה בלידתו ומסתיימת במות אביו ב־1922, חתם בן אב"י  ב־1942, בעת ששהה בגלות בניו יורק. הספר ראה אור לראשונה ב־1962, תשע עשרה שנים אחרי מותו.

ב־2016 החליטה הוצאת ידיעות ספרים להוציאו לאור במהדורה מחודשת, והוסיפה לה שתי מסות פותחות, מאירות עיניים, אחת שכתב ירון לונדון, ואחת שכתב מאיר שלו. כמו כן מופיעים בספר פתח הדבר למהדורה הראשונה, שאותו כתבה רעייתו, לאה בן־אב"י לבית אבושדיד, וההספד שכתב חיים וייצמן לזיכרו של בן אב"י.  

קריאת הספר משולה למסע במכונת זמן. בן אב"י לוקח אותנו אתו אל מחוזות ילדותו של "הילד העברי הראשון": אביו החליט שבנו יחשף מרגע לידתו, וכל העת, רק לשפה העברית. כדי לממש את ההחלטה נאסר על הילד באופן מוחלט להיפגש עם ילדים אחרים. עד שמלאו לו שלוש לא דיבר בן־ציון, וכל סובביו היו בטוחים שהניסוי שאביו עורך מזיק לנפשו. "הפסיקו את הניסיון אשר לא יצליח לעולם", אמרו להם, "העברית סופה לנצח בספרות, בעיתונות, גם בבתי המדרש. על ילדינו לדבר בלשון בני אדם מן היישוב – יידיש, או צרפתית, אנגלית, אינטלקית, אף גרמנית – שפות הנהוגות לאורך כל ים התיכון", אמרו להם.

ואז, יום אחד, פרץ הדיבור מפיו בבת אחת. זה קרה כשאביו הגיע הביתה במפתיע ושמע את אמו של הילד שרה לו ברוסית. התקף הזעם שבו לקה הבהיל כל כך את הפעוט, עד שהגה את המילה הראשונה: "אבא". השמחה הרבה השכיחה מאביו את כעסו על אשתו… מאז ואילך החל הילד לדבר. מילים שחסרו לו בשפה – חידש בעצמו (למשל – את המילים "סביבון", "מפית", "רעשן"…), או שאביו התבקש להמציאן למענו… 

הבידוד שחי בו בשנותיו הראשונות היה מוחלט (אפשר לראות שחזור שלו בסדרה הטלוויזיונית הנפלאה "הצבי", ששודרה בכאן 11): "הייתי רואה את כל הילדים הקטנים עוברים או רצים ברחוב הצר, ולי אין כל אפשרות להצטרף אליהם. רק אחרי הצהריים, בשעה שאבי היה יורד העירה דרך רחוב יפו, רכוב על חמורו, לעבודתו במערכת עיתונו – היתה אמי מרשה לי לצאת אל החצר, בלי לגרוע עין ממני ממקום עיסוקה במטבח. אך אסור היה לי לבוא במגע עם מישהו, גדול או קטן, כדי שלא להיכשל בלשון לועז". בשלב מסוים, כשהעברית שבפיו התבססה, הרשה לו אביו ללכת לבית הספר, שם למד גם שפות אחרות ואחרי שהשתלט עליהן התחיל, למורת רוחו הרבה של אביו, לקרוא גם ספרים בצרפתית, ואפילו העז לשיר את ההמנון הצרפתי, ועורר עליו את זעמו של האב שהצליף בו, כששמע אותו "חוטא" כך, ארבע פעמים, אחת לכל בית – "אותה שעה בירכתי בלבי את מחבר ההמנון שמיעט במספר בתי השיר", מעיר בן אב"י בהומור… (בהמשך, כשהיה כבן אחת עשרה, יצר בן־אב"י גרסה עברית לשיר, החליט להקים צבא עברי, שזה יהיה המנונו, ופנה בחשאי לברון בנימין־אדמונד רוטשילד כדי לקבל ממנו מימון להקמת אותו צבא… פלא שכינו אותו "חצוף"?…)

מרתק לקרוא על חייהם של הירושלמים בתחילת המאה ה־20. על ההווי השכונתי, ללמוד על חיי היומיום, ולהיווכח כמה רחבת ידיים נראתה אז הארץ, שהרי המסע בעגלה רתומה לסוסים בדרך מירושלים ליפו היה ממושך, וכרוך בתלאות ובטלטולים רבים… בן־אב"י מיטיב לתאר הכול בפרטי פרטים ובחיוניות, עד שהקורא חש שהוא אתו שם, בדרך, עובר את "המורד הגדול ליד הקסטל", יורד בדרך "המתפתלת לעומת שער הגיא בהרהריה ובסלעיה", מגיע אל "הקהוואה [בית הקפה…] הערבית שבשער הגיא", עוצר בפונדק לצורך "לגימת חמין" [כלומר – משקה חם…], ממשיך לרמלה העיר, "בדרך המישור בכיוון יפו". הוא מתאר את ליל הירח במילואו, את יללת השועלים הנוגה, את אורחת הגמלים שהשתרכה לאורך הדרך, "כשערבים מתנדנדים עליהם ומחללים בחליליהם זמירות רוויות געגועים"… כל אלה מעוררים ממש תחושה שאנחנו שם, בתחילת המאה, שותפים למסע… 

בן אב"י שינה אמנם את שם משפחתו, אבל היה לגמרי בנו של אביו. כמו אליעזר בן־יהודה, גם איתמר היה מסור כולו לשפה העברית. כמה גאווה חש כשהבין שהיא הולכת ונפוצה, שעוד ועוד ילדים מדברים בה בטבעיות, כשפה ראשונה! בילדותו "היו באים סקרנים לראות בפלא של אם המדברת לעוללה בשפת הקודש", וכשהיה תינוק אביו צהל וקרא אל אמו "'דבורה! דבורה!, […] 'השמעת את בן־ציון? הוא צחק בעברית'". אמו הקניטה את האב: "'ועוד מעט,' ענתהו אמי בתוכחה, 'עוד מעט ותבשרני שבן־ציון בכה בעברית'"… 

כמו אביו נמשך ליבו של בן־אב"י אל העיתונות, ולאורך חייו שימש עורך וכתב, וגם יזם את הקמתם של כמה וכמה עיתונים יומיים ושבועיים. 

הספר גדוש בתיאור מפגשיו עם שועי עולם, אנשי רוח, דיפלומטים, מלכים, אנשי עסקים ויוצרים. עשרות רבות של שמות גודשים את הספר, ובמהדורה הנוכחית נוספו לכל אחד מהם הערות שוליים שמבארות מי היה כל אחד מהם. ממש שיעור בהיסטוריה שהתרחשה לנגד עיניו, בעצם – בהשתתפותו הפעילה – של בן אב"י!

כשקראתי את התיאור המדוקדק של כל המטעמים שאכל בסעודה שהשתתף בה בביתו של הברון רוטשילד, לא יכולתי שלא לחשוב על נכדו, גיל חובב, שהגיש וכתב תוכניות בישול רבות בטלוויזיה…

היו לו, לבן־אב"י בבגרותו, שלושה עניינים שריתקו אותו במיוחד. אחד מהם, השאיפה לשלוט בים שארץ ישראל שוכנת לחופו, להקים צי, לבנות נמל, התממשה. השני – הצעתו לשנות את צורת הכתיבה העברית ולאמץ אותיות לטיניות – לא התקבלה. בן אב"י האמין שצורת כתיבה כזאת תקל על לימוד השפה. מרתק לקרוא על המפגש שלו עם מוסטפא כמאל אטאטורק, מייסדה של טורקיה המודרנית ונשיאה הראשון, שקבע כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית הלטיני. בן אב"י טוען בספרו שהוא זה שהעלה לראשונה את הרעיון באוזניו של אטאטורק!

הרעיון השלישי שהגה, ושגם הוא לא יצא לפועל היה – ליצור בארץ ישראל פדרציה של שלושה קנטונים – יהודי, ערבי ובריטי, שכל אחד מהם יהנה מאוטונוטמיה בתחומים מסוימים וביחד ייצרו כעין שוויץ של המזרח התיכון. 

מי יודע איך היו יכולים להיראות חיינו כיום אילו התממש רעיונו, שכיום נראה כל כך מופרך ובלתי אפשרי. מה שברור – אין טעם לשאול "מה היה אילו…"

הוצאת ידיעות ספרים, 2016, 336 עמ' 

המוטו של ספר השירים של עינת לביאד לקוח מתוך שיר של פניה ברגשטיין, "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי", שבו נזכרת ברגשטיין בהוריה ובכל מה שהנחילו לה לפני שנים רבות, ונשאר בנפשה לעד. המוטו מיטיב לשקף את רוחם של רבים משיריה של לביאד, אלה המוקדשים להוריה, לאובדנם, לגעגועים אליהם, לצער שאין לו נחמה. "מי ינחם אותי על מותך, אמא / עכשיו כשאת אינך?" פונה הדוברת אל האם הנעדרת בשיר "עכשיו, כשאת אינך". כמה מר הצער שבו דווקא האדם היחיד שיכול היה לשכך אותו במעט הוא זה שהיעדרו גורם לַצער…

בשער שנקרא "כאבי פנטום" אנחנו קוראים על אותו חסר שהאדם שחש בו מתייסר ממנו כל כך: "איך זה שהחלל שהשארת פה / התמלא עד אפס מקום?" הדוברת שואלת את אימה, ומדגימה את תחושת החסר והיתמות הבלתי נסבלת בשאלה שלעולם כבר לא תוכל לקבל עליה תשובה: "תגידי, מכניסים או לא מכניסים / נענע לפלפלים ממולאים?" 

את כאבי הפנטום היא מרגישה כמו אחרי עקירה של שן בינה שממשיכה להכאיב גם כשכבר איננה שם, כמו "ביום בו אמא שלי / נעקרה". 

היא מזדהה עם האם: גם השיער שלה מכסיף, ואפילו למדה כביכול את הלקח: היא לא צובעת אותו, כדי ש"אלי הוא לא יגיע כמו אלייך / בהפתעה": הוא, כלומר הקץ החטוף, הלא צפוי. כמה הזדהות היא חשה עם האימא, ואיך לא ידעו ולא הבינו שסופה קרוב, "שאת הולכת ומתקרבת / אל תאריך התפוגה"… 

גם על אביה היא מתאבלת בשיריה. תוהה "מה חשב אבי ומה הוא ידע / כשהלך והלבין בין סדיני המיטה?" ומה הוא חש ברגעיו האחרונים, "האם נסק למעלה? האם נשמט?"

על קיומו של הכאב, על עוצמתו, למדה לא רק ממות הוריה, אלא גם מאחרים. למשל – מהמורה שלה לאנגלית שפעם "הסתכלה מהחלון / על מגרש החניה או על משהו אחר" והודיעה פתאום לתלמידיה היא "חייבת ללכת". היא מזדהה עם המורה, מבחינה ברגשותיה, בניגוד לחבריה הצוהלים, כי ההפסקה התארכה להם – קשובה, רגישה, חשה ש"בלי לדעת, היא לימדה אותי גם איך זה נראה // כשאבל נושך".

בשער הנושא את השם "ראי ראי" כותבת לביאד על פחדים: "זה כלום, / זה רק התקף חרדה"; "דכדוך חורף הוא תופעה / מוכרת ומקובלת, / לא תסמין מאובחן"; על הכמיהה להגר: "להעז לעזוב / לפני / שיגיע הקור הגדול"; על חרדותיה הקשורים בבנה: "ואם תחליט להיות נזיר, / סיפן, אצטרובל או כוכב?" ובבתה, בשיר "אחד בספטמבר" שבו היא מרגישה כמו יוכבד שמשלחת את הפעוטה שלה "אל הלא־נודע", "בתוך אוטובוס ההסעה"; בשער "חור שחור" היא רומזת על כאבים נושנים שבהם "רק במבט לאחור הצלחתי לחבר את כל הנקודות המפוזרות / לנקודה אחת ברורה. / רק בדיעבד הבחנתי שכל הנקודות / היו נורות של אזהרה". 

בשורות האחרונות של השיר הזה אפשר להבחין באפיון בולט שקיים ברובם: אמנם שירתה של לביאד אינה מחורזת ואינה שומרת על משקל קבוע וברור כלשהו, אבל היא מעלה על הדעת את דבריו של ט"ס אליוט: 

the ghost of some simple metre should lurk behind the arras in even the 'freest' verse

 כלומר – גם במארג של שירה הכי "חופשית" חייבת לארוב רוח הרפאים של המשקל: יש לחוש במידה כלשהי של מוסיקליות ביצירה שמבקשת להיקרא שיר.

בשירים הללו רוח הרפאים הזאת קיימת. למשל – בשיר "ויזרח השמש", החותם את הקובץ:

"כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים
 פָּנִים אֶל פָּנִים
וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" 

                                      (בראשית, ל"ב,ל"א)

יָבוֹא מַה שֶׁיָּבוֹא,
יֵלֵךְ מַה שֶׁיֵּלֵךְ,
אֶרְאֶה מַה שֶׁאֶרְאֶה,
כְּבָר שָׂרִיתִי עִם כְּאֵב.

הַמָּחָר הוּא הַמָּחָר,
הָאֶתְמוֹל הוּא הָאֶתְמוֹל,

וְעַתָּה עוֹלֶה הַשַּׁחַר.
תַּם הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל.

יש בשורות הללו מקצב ומוזיקליות, שמהדהדים גם בקודמותיהן.

למשל – בשיר הראשון בקובץ, שבו החריזה בין "געגועים", "ארבעים", "אלוהים", "רגעים", "ממולאים" משמשת מעין עמוד שדרה צלילי. 

או בשיר "נקודת המראה" שמחולק לארבעה בתים ובכל אחד יש שתי שורות מחורזות. 

או בשיר "נהרה" שגם בו המוזיקליות שבחריזה – אחים־כעכים, תפילה־בחילה, מהומה־נחמה, לחדול־הגדול – מחזיקה הכול.

סממנים מוזיקליים דומים מופיעים בשירים רבים בספר.

המוטו של השיר האחרון הוא כמובן אזכור של הפסוק שבו יעקב נאבק במלאך וראה את אלוהים "פנים אל פנים", אבל ניצל. הדוברת מספרת בשיר שעם הכאב הגדול כבר התמודדה – קראנו עליו עד כה – והיא משלימה עם גורלה ועם מה שמצפה לה. הגענו אל העמוד האחרון. יש לקוות שהשבר הגדול תם לעת עתה. 

נסיון ההתנקשות היה חייב להיעשות אפוא בעת ביקורו של היטלר בתערוכת השלל הסובייטי, ביקור שנועד למלא את החלל שבין הטקס בחצר הצויגהאוס ובין הנחת הזר על מצבת החייל האלמוני, גרסדורף התייצב בכניסה לתערוכה בחדרי הציגהאוס. כשנכנס הרודן ועבר לידו הניף את יד ימינו בהצדעה, ובו בזמן לחץ בידו השמאלית על מתג הנפץ של הפצצה. הוא ציפה שהיטלר ישהה בתערוכה כחצי שעה, זמן רב די והותר לפוצץ את המטען. אבל באותה שנה חלף היטלר בתערוכה כרוח סערה, כמעט לא העיף מבט במוצגים שהוכנו בשבילו, וכעבור שתי דקות כבר היה בחוץ. גרסדורף לא יכול עוד ללכת בעקבותיו. הוא חיפש את חדר השירותים הקרוב ביותר ומיהר לפרוק את הפצצה.

שוב שיחק להיטלר מזל מעורר השתאות. אפשר שהיה חשש מפני הפצצה של בעלות הברית, שאכן היתה צפויה, כמו שראינו בפרק הקודם; ואפשר שיועצי האבטחה של היטלר הכיר את דאגתם לבטחנו במקום ציבורי, בשל האווירה הלא נוחה בעקבות
מפלת סטלינגרד, אז פשטו שמועות על נסיונות הפיכה, בייחוד לאחר מחאותיה של תנועת "הוורד הלבן" של הסטודנטים הנס וסופי שול וחבריהם במינכן; ואולי היטלר עצמו, שלא שש להופיע בציבור בנסיבות רגישות שכאלה בשעה שהארץ עדיין לא התאוששה מן האסון הצבאי הכבד, לא החשיב ביותר את הטקסים וביקש להיפטר מהם במהירות; יהיו הסיבות מה שיהיו, שוב נכשל נסיון התנקשות שתוכנן בקפידה למרות כל הקשיים והוצא אל הפועל מתוך סיכון של ממש. לא במהרה תזדמן קושרים הזדמנות חדשה.

רק בחלקו האחרון של הספר מתבהר הקשר האישי של המחברת, נילי לנדסמן, עם הדמויות שעליהן כתבה, או לפחות – עם אחת מהן, שנמצאת בשולי הסיפור. וברור לגמרי שאותה דמות אמנם איננה גיבורת הספר, אבל קורות חייה עוררו בלנדסמן סקרנות, שאותה השביעה – תחילה במחקר המדוקדק והנרחב שערכה, ואחר כך – בכתיבת הספר שלפנינו. אי אפשר להגדיר אותו כפיקשן מוחלט, שכן הדמויות המופיעות בו כולן, או כמעט כולן, מוכרות היטב. אבל גם לא מדובר בספר עיון, שכן לנדסמן רקחה מחייהן של הנשים שעליהן כתבה סיפורים שאמנם אינם בדויים, אבל חלקים, או פרטים רבים בתוכם השלימה בכוח הדימיון.

ברור לגמרי שלנדסמן מפלרטטת כאן לא רק עם ספרי היסטוריה או אוטוביוגרפיות שבהם תיעדו בני אדם בדיעבד את חייהם וזיכרונותיהם, אלא גם עם יומנים אישיים ומכתבים, שמשמשים אותה כמקורות ראשוניים: תיעוד בזמן אמת של הלכי רוח, מחשבות ועיסוקים.

במרכז הספר נמצאת רחל כצנלסון, שרק בערוב ימיה, כשזלמן בעלה כיהן כנשיא מדינת ישראל, הסכימה לקבל עליה גם את שם המשפחה שלו, שז"ר.

אנחנו פוגשים אותה לאורך השנים, החל ב־1919, שם אנחנו מכירים אותה מבעד לעיניה של חנה, אחותו של ברל כצנלסון. רחל נישאה אמנם לשז"ר, אבל הייתה מאוהבת בברל, וליבה נשאר שלו לעד – כך על פי לנדסמן, ויש להאמין לה, שהרי ברור שחקרה היטב את העניין.

עד אחרית ימיה תתגעגע רחל אל ימי "בית האבן של הקבוצה בירושלים", ששם מתחיל הסיפור. ברל וחבורה של נשים, שתי אחיותיו, רחל כצנלסון, ואחרות, שהו שם זמן מה, עבדו בחקלאות והתפרנסו ממנה, אבל בסופו של דבר פירק ברל את החבורה כשהתגייס לגדוד העברי. חמש נשים לא יכלו להישאר לבדן בבית מוקף ערבים.

הפרק הראשון מסתיים בתיאור מפתיע של יוסף טרומפלדור, כאן הוא מכונה אוסיה, שמנסה בכוח, בידו האחת, לתקוף את חנה, אחותו של ברל. "יעברו עוד שנים רבות לפני שחנה תתיישב לכתוב את זיכרונותיה. לספר שלה תקרא אח ואחות", מניחה לנדסמן את דעתנו כשהיא מסבירה לנו מניין נודע לה על התנהגותו הנלוזה של טרומפלדור.

התיאור של הגידם ש"עבד בחריצות בכל עבודה פיזית" ושהטיח בחנה, כמו כל דוש תל אביב מצוי, "בשביל מה באת אתי עד לפה" כשסירבה לגישושיו התוקפניים, בסופו של טיול לילי משותף, הזכיר לי את השעשוע הנפוץ לאחרונה שבו, באמצעות AI, "מחיים" דיוקנאות של אנשים מפורסמים, כדי שניווכח כיצד היו נראים כיום. הנה, למשל:

הרגשתי כך במיוחד בפרק השני, "על העיקר אין אנו מדברות (1929)" שמוקדש לרחל בלובשטיין, היא רחל "המשוררת". רחל כצנלסון כבר נשואה לשז"ר, וגרה לא הרחק מהדירה העלובה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שהגיעה אליה המשוררת אחרי שגירשו אותה מהקיבוץ, כי חלתה בשחפת.

הרכילות הידועה לכולנו, לפיה היה לשז"ר רומן עם המשוררת לא נסתרה גם מאוזני אישתו, אבל לנדסמן מבהירה לנו שמדובר בשמועות שווא (לעומת הרומן האמיתי שניהל שז"ר עם – אוזניים תצילנה – גולדה מאיר, כפי שמתברר בפרקים הבאים).

אנחנו רגילים לחשוב על רחל המשוררת כעל דמות שברירית, אומללה, בודדה, דיכאונית. נילי לנדסמן מביאה בפנינו אישה שונה לגמרי. כן, חולה מאוד, אבל גם סקרנית, עליזה ותאבת חיים (בפעם הראשונה שאנחנו "רואים" אותה היא מגיעה תלויה על זרועו של בחור צעיר ונאה, שמלווה אותה במדרגות אל דירתה שבעליית הגג, והיא מסבירה בעליזות שרק רצתה לראות את הגשם יורד על הים).

היא מצטיירת גם כגחמנית ובלגניסטית לא קטנה: תיאור החדר שלה, שכולו מגובב ומרובב, די מזעזע, כמו גם תובענותה המפונקת – "הלא ידוע לכל שידידיה של רחל אינם מתנכרים לה כלל ובאים לבקרה ומתמידים בכך למרות שהם עסוקים כהוגן בענייני היישוב" כותבת לנדסמן מנקודת מבטה של רחל כצנלסון. לנדסמן נשענה מן הסתם על תיאורים של בני דורה של המשוררת, ונראה כי לא הייתה אהודה במיוחד. אז אולי לא גירשו אותה מדגניה רק בגלל השחפת? או שהתיאורים שעליהם נשענה לנדסמן היו חד־צדדיים ואולי אפילו קצת (מאוד…?) מרושעים?  

רחל כצלנסון נקרעת בסיפור בין חמלה וכעס כלפי המשוררת, בין תחושת ידידות ורצון לעזור לה, לבין מורת רוח ורצון להתרחק ממנה. כל זה מעניין מאוד.

ברור לגמרי שרחל כצנלסון עצמה משכה את ליבה של לנסדמן. כצנלסון ערכה במשך שנים את כתב העת, שהיה בתחילת דרכו חשוב ובעל השפעה, "דבר הפועלת"; היא זכתה בפרס ברנר וברבות הימים גם בפרס ישראל; הייתה אשת נשיא מכובדת, אם כי נשארה מאוהבת בגבר אחר. כצנלסון ריתקה את הסופרת, ולא רק היא, אלא גם הנשים הרבות האחרות שהקיפו אותה, ביניהן, בין היתר, דבורה דיין – אמו של משה דיין; אווה טבנקין – אמו של משה טבנקין; שרה שמוקלר, בת זוגו של ברל כצנלסון ולאה מירון, חברתם המשותפת, שאחרי מותה של שרה נהפכה לבת-זוגו; רבקה כצנלסון, שירשה את מקומה של רחל כעורכת כתב העת. כל הנשים הללו ייסדו ובנו את מדינת ישראל. כשאנחנו קוראים עליהן אנחנו חולפים ביעף על פני ההיסטוריה של כולנו, כפי שנראתה מתוך נקודת המבט שלהן, המשתקפת בעיניה של לנדסמן.

ספרו החדש של אלי הירש, שראה אור ממש בימים אלה, הוא ממואר שנכתב בפרוזה־שירית או בשירה־פרוזאית. סוגה ייחודית, פיתוח עצמי וחדשני של המשורר. 

כל אחד מהשירים מציית לצו אחד בלבד: כולם כתובים בשמונה־עשרה שורות. כל השאר מותאם בכל פעם לשיר עצמו, בלי כללים שנקבעו מראש. השורות אינן נחרזות ואינן נענות למשקל שירי. 

הכלל הנוסף שהשירים מצייתים לו הוא – כנות טוטלית, ויכולת למצוא משמעות ועוצמה בפרטים הכי קטנים של חיי היומיום, ובכך – להתעלות אתם מהפרטי אל הנשגב. 

הספר הוא בעצם ממואר, או שמא – ועל רקע העיר תל אביב – תיעוד של סיפור האהבה ארוכת הימים בין הכותב ונתי, אשתו־אהובתו, שהירש מספר עליה ביופי שאין לו שיעור. 

כבר בשיר הראשון, "פריז 1984" מתחילה להתגלות האהבה ההדדית ש"כולה מוזהבת ושמחה". הירש כותב על "החיוך שלך / כמו בחלום שאין יפה ממנו"; על "רגע שכולו אושר", ואנחנו, הקוראים, יוצאים לדרך, שבה אנחנו מלווים את זוג האוהבים. לרגעים – את התלאות שעברו ביחד. באחרים, רבים מהם – את שמחותיהם המשותפות. 

אפילו שיר שמספר לכאורה על מריבה, "הריב הראשון", הוא בעצם שיר על אהבה עמוקה, ועל היכולת של הדובר להביט פנימה אל תוך נפשו, לתהות, וללמוד משהו על עצמו: 

זֶה הָיָה הָרִיב הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ וְהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁרָאִיתִי אוֹתָךְ בּוֹכָה. הַכֹּל בִּגְלַל צֶבַע: הַדִּירָה
בְּגִבְעָתַיִם הָיְתָה צְבוּעָה בְּמִין יָרֹק בֵּית חוֹלִים
מְזַעְזֵעַ שֶׁעָשָׂה לָךְ רַע, אֲבָל לָךְ הָיְתָה תָּכְנִית:

קָנִית צֶבַע לָבָן, מִבְרָשׁוֹת, הִרְחַקְתְּ אֶת הָרָהִיטִים
וְהַסְּפָרִים וּשְׁאַר הַחֲפָצִים מֵהַקִּירוֹת, כִּסִּית הַכֹּל
בִּסְדִינִים וְגִיַּסְתְּ אוֹתִי לַמְּלָאכָה. אֶלָּא שֶׁדַּוְקָא
אֶצְלִי מַשֶּׁהוּ פִּתְאוֹם הִסְתַּבֵּךְ אוֹ נִקְרַע: סֵרַבְתִּי

לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה. הַשֵּׁד הַהוּא, הַצֵּל, הָאֵל הַזָּר, פָּרַץ
מִמֶּנִּי וְעָשָׂה אוֹתִי טִפֵּשׁ וְיַלְדוּתִי. אֵין לִי מֻשָּׂג
לָמָּה. שְׁנֵינוּ לֹא זוֹכְרִים מָה הָיְתָה הָעִלָּה לְפֶרֶץ
הַכַּעַס הַמּוּזָר, לָרִיב, לַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת, לָעֲרִיקָה

שֶׁלִּי מִשְּׂדֵה הַקְּרָב. לְמַעַן הָאֱמֶת אֶת הָעֲרִיקָה אַנְ'לֹא
זוֹכֵר אֲבָל מְנַחֵשׁ שֶׁהָיְתָה: הָיָה עָלַי לְהֵעָלֵם לִזְמַן מָה
כְּדֵי שֶׁהַמַּרְאֶה הַמֻּפְלָא יִתְגַּלֶּה לִי פִּתְאוֹם כְּשֶׁאָשׁוּב:
רֹב הַקִּירוֹת כְּבָר לְבָנִים וְאַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם, מֻכְתֶּמֶת

צֶבַע וּדְמָעוֹת, צוֹבַעַת וּבוֹכָה. וּמֵאָז, בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמַּרְאֶה צָף
בְּזִכְרוֹנִי, אֲנִי מוּצָף לְרֶגַע בְּבוּשָׁה שֶׁמִּתְמוֹסֶסֶת לְתוֹךְ אַהֲבָה.

מהשיר הזה אפשר ללמוד משהו על רוחו של הספר כולו: שפת דיבור, עד כדי "אַנְ'לֹא"; פרטים מחיי היומיום: מכלי הצבע הלבן, המברשות, הסדינים; ולצידם – זיכרון של איזו גחמה רגעית, לא מובנת לדובר עצמו, וההתגלות של המראה המופלא, לאחר ששב הביתה: ההשתנות של החדר, בעקבות הצבע הלבן שמכסה את הקירות, וחשוב ממנו – פני אהובתו, המוכתמת "צֶבַע וּדְמָעוֹת". הלב נכמר אליה. ואליו. אל הצער שגרם לה. ולעצמו. ואל האהבה הגואה בו, ומגיעה בכוח רב גם אלינו.

בחלק מהשירים ממשיך הדובר לפנות ישירות אל אהובתו: "את ממעטת מאוד לבכות, ולכן כל בכי שלך / הוא סימן, נבואה, צו, והצו תמיד אותו צו: / תראה אותי"… הוא אכן רואה אותה. רואה כל כך, מקרוב, באינטימיות שהוא חולק אתנו, כי "כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, נתי".

באחרים הוא מספר על עצמם בגוף יחיד רבים: "אף על פי שאהבנו מיד, ואהבנו מאוד – אהבה / מחיבוק ראשון – לא מיהרנו להשתמש במילה / עצמה".

ויש גם שירים שהם זיכרונות של חברויות, או, כדבר אחד השירים, הנושא את השם "חשבונות", מחשבות על ימים אחרים ועל האנשים שהיו שם: "כן, חבורת מקום הייתה גברית במפגיע, אז לא קלטתי עד כמה".

השירים מספרים לא רק על האהבה, אלא גם על קשרים חשובים נוספים בחייו של הדובר. למשל, "הכול קרה אחר כך": הצער על חבר קרוב, חזי, שעליו "כבר לא יכולנו להתאבל מרוב יגון". ההתמזגות המוחלטת עם הכאב: "איך אשרוד כשהזוועה הזאת תבקע להטביעני?" וכאן אפשר לראות שוב איך השורות השיריות מעצבות את אירועי החיים ומעניקה להם משמעות שמתעלה מעליהם, בזכות הפיוט.

הספר מחולק לשערים: "אני זוכר", "איים צפים", "תל אביב", "יומן תשמ"ח", "רק נתי אחת", "לא תם ולא נשלם".

ב"איים צפים" למשל אנחנו קוראים על התגלויות שבהן מסע גיאוגרפי מעורר גם מסע של התפתחות רגשית וחושנית, שקשורה תמיד בנתי, "ויופיך, יופיך, יופיך, יופיך – ".

החיים הם לא רק נסיעות כאלה. הם גם משימות: "התאמות בנקים והכנת משכורות", בשיר "ימי התום"; הם גם הצעת נישואים, התלבטויות שבהם "הפור נופל // וקלפי הגורל נחשפים". הם "משהו מעבר לאושר", "שתיקה" ו"רעש"; הם רגעי אימה של ביופסיה ואשפוז. אבל תמיד "ביחד": "אני חושב על הביחד הזה, הביחד־ביחד הזה, הביחד־ביחד / של בית החולים אבל גם הביחד־ביחד שלנו בכלל".

"תל אביב" היא – החתונה. ליל הכלולות. ועוד נסיעות. היא בתי קפה בשנות התשעים, ומסעדות בשנות השמונים. היא "המסתורי והמתוק ביותר" שאינו "קשור לדג או לברווז אלא לפעם ההיא שאימך / רק אמך משום מה (אביך אולי היה בחו"ל) – רצתה לשמח אותנו או את / עצמה ולקחה אותנו למסעדה קטנה בדרום אבן גבירול ששמה היה 'קרן' /והזמינה לכל אחד מאתנו שרימפס ברוטב סרטנים" – הכול, כל חומרי החיים משמשים כאן כאבני חן שאפשר להסתכל דרכן ולראות את העולם מואר ומהבהב לתמיד, מונצח על הדף, בשלל צבעים מרהיבים, כל פרט הוא פריזמה, כל רגע הוא אוצר שנאגר.

הביוגרפיה השירית שכתב אלי הירש מושכת את הלב ומרתקת. היא מגוונת וגדושה, ומעוררת רצון לקרוא אותה שוב ושוב, תחילה ברצף, אחרי כן פה ושם, מדי פעם, ולהתעשר ממנה.

השער האחרון "לא תם ולא נשלם" מבטיח המשך, בספר הבא. מחכים לו.

על עטיפת הספר מופיעים שני תצלומים מלפני שנים, של נתי ואלי הירש, לפני שנים. והנה כאן, תצלום ממסיבת קדם־ההשקה הקטנה, הפרטית, מלאת האהבה והחום האנושי, שערכו בביתם לפני ימים אחדים לכבוד הספר. נתי ואלי אירחו בחום לב והכנסת אורחים קבוצה של חברים ששמחו כל כך בשמחת הספר החדש.

כל יום שישי בבוקר, כשהעיתון הגיע אל סף דלתנו, נהגתי, לפני הכול, לפתוח את העמוד האחרון של המוסף ולקרוא את הטור של מאיר שלו. לא פעם פרצתי בצחוק רם מדבריו. הרבה פעמים ביקשתי לשתף את מה שכתב, לצטט את דבריו, לקרוא אל העולם – תראו! תקראו! 

כשהטור שלו נעלם, מיד אחרי מותו – והמילה "מיד" מדויקת, כי התברר בדיעבד שגם כשחלה המשיך לכתוב אותו כסדרו, כמעט עד לרגעי חייו האחרונים – הרגשתי שנגזל ממני קשר חשוב ומיוחד. זהו. כבר לא אדע מה דעתו של מאיר שלו על מה שקורה. לא אזדהה. לא אמצא את המילים שמיטיבות כל כך להסביר לי מה אני חושבת ומרגישה. 

ספרו שראה אור השנה הוא בעצם שחזור של שניים קודמים, שפרסם עוד בחייו: הספר בעיקר על אהבה הופיע לראשונה ב־1995, והספר סוד אחיזת העיניים – ב־1999. זה שלפנינו עכשיו הוא שילוב נפלא ביניהם. קראתי אותו בעונג צרוף. 

בהקדמה לספר הראשון (היא מופיעה גם בחדש), הסביר מאיר שלו שהוא כולל "הרצאות אחדות, על ביטויי האהבה והגורל, הטבע והנוף, היופי והזיכרון" כפי שאפשר למצוא אותם בספרים שונים. רשימה שלהם מופיעה בעמוד האחרון של הספר שלפנינו: החל בעלילות גלגמש, האפוס המסופוטמי מ־2,100 לפנה"ס, המשך במטמורפוזות של אובידיוס, יוסף ואחיו, הנבחר, מוות בוונציה, מאת תומס מאן, וכלה בטריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן, וביניהן יצירות נוספות רבות (של מלוויל, הארדי, מונתה, נחום גוטמן, ועוד ועוד).

מבטו של שלו על כל היצירות הללו מרתק ומעורר השראה, וכל אחת מתובנותיו או תגליותיו מעניינת מאוד. הנה למשל הוא מסביר לנו שסופרים רק מעמידים פנים שהם מומחים של ממש בתחומים רבים… עד כדי כך שהוא מגלה לנו, בבדיחות הדעת, כיצד בעקבות ספרו בביתו במדבר פנה אליו תלמיד בבית ספר תיכון וביקש ממנו שינחה אותו בעבודת המחקר שאותה ביקש להקדיש לארינמל, שכן גיבור ספרו של שלו מגדל חרק כזה, "וכיוון שהוא מתאר בגוף ראשון את תצפיותיו, ייחס לי התלמיד בקיאות של אנטומולג מקצועי – ולא היא." 

"רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות," הוא מסביר לנו. "אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן, העמדת פנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מהחוזה שבין הקורא והכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי." נפלא ומשעשע לקרוא את הדברים הללו. לא רק כקוראת, אלא גם ככותבת…

מהדוגמה האחת הזאת אפשר להבחין באחד מכוחותיו העיקריים של הספר: כתב אותו סופר שהוא גם קורא בקיא ומיומן. הוא מכיר את מלאכת הכתיבה, ויודע איך ניגש אליה לאו דווקא מי שאחראי להיווצרותה, אלא זה ש"רק" קורא אותה. והוא מסביר: יש אמנם שותפים רבים להתהליך הופעתו של ספר: לקטורים, עורכים, מגיהים, פקידים במשרד וסבלים של ההפצה, אבל יש רק שניים, הסופר והקורא, שבלעדיהם אין ספרות.

שלו מפליא לתאר את עוצמת כוחו של הסופר, הריבון של סיפורו, בוראו ויוצרו. שמחתי מאוד על עמדתו, שלפיה אין לבוא אל הכותב בטענות על מהלכים שונים בעלילה, במיוחד אחרי שנאלצתי פה ושם להסביר או לתרץ לפחות מהלך אחד שמתרחש בספר שלי מה קרה להגר באילת? התרחשות שקוממה כמה מקוראיי שחלקם כמעט קראו אותי לסדר בגללה (למרבה ההקלה, היו מנגד גם קוראים שהבינו והצדיקו את אותה השתלשלות…).

היו לי גם שמחות – כקוראת. למשל כששלו כותב על לוליטה הוא מדגיש שהמברט המברט אינו נבוקוב, ולכן טועים מי שמתבלבלים ביניהם וסבורים שהסופר היה פדופיל: "המחבר אינו עומד מאחורי כל תפישה של כל גיבור בספרו ואינו משתמש בגיבוריו כדי להביע את דעותיו שלו. הדבר אפשרי, אבל אינו מחויב המציאות"! אכן, אסור להתבלבל. לפעמים הדמויות מייצגות את עמדותיו של הסופר, אבל לא תמיד! 

שלו אולי אינו מומחה לחרקים, כפי שאפשר לטעות ולהבין מאחד מספריו, אבל בסיפורים – הן מהספרות והן מהמקרא! – הוא מומחה גדול. הציטוטים הרבים שהוא מביא בפנינו מתוך כל מה שקרא פשוט נפלאים. למשל – הדיון שלו בעניין יופיין של דמויות ספרותיות, והציטוט שהוא מביא מתוך הרומן הרחק מההמון המתהולל של תומס הארדי, ולפיו "אנו צובעים ומעצבים את מראה עינינו על־פי המחסורים שבלבנו", ולכן איננו זקוקים לתיאורים מפורטים של הסופר. כאן מוסיף שלו ומתייחס לאחד המאפיינים של הכתיבה התנ"כית, הצמצום וההשמטה של פרטים מסוימים, שאפשר למצוא לא רק בספר הספרים: "בדיוק כך אנחנו מתארים לנו גם את מראן של בת־שבע התנכ"ית,"  הוא כותב, "ושל הלנה מטרויה ושל רחל אמנו ושל אטלנטה מקאלידון ושל כל הנשים היפות הללו – לפי המחסורים שבלבנו"… ולכן, לדבריו, גם "הקמצנות בתיאור האשה היפה אינה נחלת התנ"ך בלבד"… אמנם מכעיס אותו שהומרוס טרח לפרט איך נראה כל כלי נשק שמחזיק אכילס, ובתנ"ך "יש לנו פרקים שלמים, משעממים להפליא, של כל הכפתורים והפרחים של המנורה, וכל המחתות והיעים והמזבחות והידיות והכיורים והעמודים של המשכן והמקדש, אבל לא של פניהן של הנשים המעטות המכונות בו 'יפות'". עם זאת, הוא מוסיף, "הנשים היפות של התנ"ך ושל המיתולוגיה היוונית ממשיכות לסקרן קוראים רבים עד עצם היום הזה…" 

כפי שאפשר לראות בציטוט שלעיל ("פרקים שלמים, משעממים להפליא"), שנינותו וחוש ההומור של מאיר שלו זורחים ומשעשעים כמעט בכל עמוד בספר. "בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות", הוא כותב בדיונו על הגורל ועל סופרים ששלחו את גיבוריהם לטעון כנגד אלוהים (כמו למשל – טוביה החולב), אבל, הוא מוסיף, "איש מהם לא קיבל תשובה"… 

או: "ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה [כוונתו לסיפורה של תמר אשת ער, בספר בראשית], ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים".

כשקוראים את ספרו של שלו מרגישים היטב בהנאתו, שקורנת גם אלינו! 

עם עובד, 2024, 381 עמ'

הבת של אליס מונרו הטילה היום פצצה, ואני לא יודעת את נפשי.

לפני שנים רבות, כבר באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גיליתי אותה, את אליס מונרו, הסופרת הקנדית הנפלאה (כך חשבתי עד היום).

עד היום היא הייתה אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. אז, בשנות השמונים, כשרציתי לקרוא ספר באנגלית, נאלצתי למצוא דרך  להשיג אותו. לא היה אמזון. לא היה אינטרנט! כדי לגלות אם יצא ספר חדש שלה הייתי צריכה להפעיל תכסיסי בילוש. אבל השגתי את כולם! וקראתי אותם. והתפעלתי כל כך. 

היו אפילו תקופות שחיזרתי אחרי הוצאות לאור בתחינה שיתרגמו אותה לעברית ויפרסמו אותה. לא הסכימו. לא שמעו עליה. או שלא האמינו שהיא באמת חשובה כל כך. הרי כתבה בסך הכול על חיי נשים ונערות. 

אבל אז למדו על קיומה גם כאן. כמובן – כשזכתה בפרס נובל לספרות, הייתה לשם דבר.

ואני אהבתי את הסיפורים שלה. כל כך!

אבל היום נפל דבר.

היום מספרים בכלי תקשורת רבים, הנה למשל ב־Guardian, על מה שגילתה לעולם בתה של מונרו, אנדריאה רובין סקינר: בעלה של הסופרת – אביה החורג של הבת – פגע בה מינית כשהייתה ילדה. 

סקינר כתבה שסיפרה על כך לראשונה לאמה, ב־1992, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, אחרי שמונרו דיברה באהדה, בפומבי, על דמות ספרותית שנפגעה מינית.

היא כתבה לאמה מכתב וסיפרה לה על הפגיעה. אליס מונרו הגיבה כצפוי, ובדיוק כפי שהבת חששה: מבחינתה הפגיעה של בעלה בבתה הייתה בגידה בה. באשתו. "היא בכלל הבינה שהיא מדברת עם קורבן?" תהתה הבת, והשיבה – לא. היא לא הבינה. 

ב־2005 הלכה הבת למשטרה. הוגשה תביעה נגד האב החורג, שהיה אז בן שמונים, והוא הודה! (ונגזרה עליו… תקופת מבחן של שנתיים).

אליס מונרו נשארה אתו, עד מותו. 

וטענה בפני בתה שסיפרה לה "מאוחר מדי" על הפגיעה. אמרה לה ש – מה לעשות? היא אוהבת אותו יותר מדי. ושאם יש את מי להאשים, זה את התרבות המיזוגנית, כי בתה מצפה ממנה להתכחש לצרכיה (של האם!), להקריב את עצמה למען ילדיה. ושהיא, אמה של הנפגעת, לא אמורה לתקן את העוולות שמעוללים גברים. "זה הכול רק בינך לבינו", אמרה לה. "לא קשור אלי" (כמה מוכר).

האב החורג האשים, כמובן את הילדה (בת התשע, בתקופה שהפגיעה בה החלה), שחיפשה, לדבריו "הרפתקאות מיניות". הוא גם טען שניסתה להרוס את חיי הנישואים שלו ושל אמה. 

אנדריאה רובין סקינר מבקשת שכל מי שדן בספרים של אמה, מרצה עליהם, חוקר אותם (מתפעל מהם?) יזכור: אליס מונרו ידעה שאביה החורג של בתה פגע בבת כשהייתה ילדה, אבל עמדה לצידו. לא לצידה. 

וזה מכאיב גם לי. מאוד. 

לא כתבתי כמעט על הספרים של אליס מונרו כי קראתי אותם שנים רבות לפני שיצרתי את הבלוג "סופרת ספרים", אבל תמיד חשבתי שעוד אחזור אליהם, שעוד אגע שוב ביופיים. 

זה כבר לא יקרה. 

"לפעמים האמת היא קו הגנה גרוע במיוחד", אומרת לעצמה מאיה סיל.

לפני עשר שנים שירתה מאיה כמושבעת במשפט מתוקשר מאוד: בובי נוק, צעיר שחור, מורה, נחשד שניהל מערכת יחסים אסורה עם ג'סיקה סילבר, אחת מתלמידותיו, שנעלמה. חייה של מאיה, המושבעת במשפט ההוא, השתנו בעקבותיו לבלי הכר. כיום, מקץ עשר שנים, היא מתמודדת עם האשמת־שווא שנובעת למעשה מאותו משפט, ועליה לשקול איך להגן על עצמה. האם להודות בפשע שלא ביצעה, כי השיקולים המשפטיים מראים שרק כך תצליח להינצל מאימת הדין?

במשפט ההוא היו ראיות רבות לאשמתו של בובי: שרידי די־אן־איי של ג'סיקה, דם, שערות, נמצאו במכוניתו; הודעות טקסט בוטות ומפורשות שהחליפו העידו שהיה ביניהם קשר מיני; הפעם האחרונה שג'סיקה נראתה בחיים הייתה בחברתו של בובי. הבעיה העיקרית של התובע במשפט הייתה שגופתה של ג'סיקה לא נמצאה מעולם, ומאיה, המושבעת, השתכנעה שהתעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו של בובי, ולכן יש לזכותו.

כל זה התרחש, כאמור, לפני עשר שנים. ועכשיו רִיק דאגלס, אחד המושבעים האחרים באותו משפט, צץ ומופיע שוב בחייה, ודורש ממנה לשתף אתו פעולה במה שהוא מכנה – חשיפת האמת: הוא משוכנע שהמושבעים עשו אז טעות איומה; שבובי הוא כן הרוצח, ושחובתם הייתה להרשיעו. מתברר למאיה שאת כל עשר השנים שחלפו מאז הקדיש ריק לעניין אחד: להוכיח את אשמתו של בובי. הוא אפילו כתב ספר, שבו עיקר טענותיו היו נגד מאיה, שלדבריו אילצה אותו ואת שאר המושבעים לזכות את הנאשם, כמעט בניגוד לרצונם.

מסתבר שהציבור כולו השתכנע שבובי אכן רצח את ג'סיקה. חלק מהראיות לא הובאו בפני המושבעים, בשל פלפולים משפטיים. מה שכל העולם ידע, נסתר מעיניהם. כשהמשפט הסתיים, להפתעתם הרבה של המושבעים, הם גילו שהכול דנים אותם לכף חובה. הדיעה המקובלת הייתה שמדובר בשנים־עשר מטומטמים ששלחו רוצח לחופשי. (בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא להיזכר במשפט של או ג'יי סימפסון: לכל מי שצפה בשידורים הישירים מבית הדין היה ברור שסימפסון הוא רוצח מתועב, אבל המושבעים זיכו אותו, ואפילו די מהר. במרוצת הזמן הוכח שאו ג'יי סימפסון פושע מועד. הוא סיים את חייו מנודה ורדוף, אחרי שביצע עוד מעשים פליליים. נראה שאין כיום אף אחד שמאמין עוד בחפותו).

אבל הרומן שלפנינו מורכב בהרבה. את האמת הסופית המוחלטת נגלה, כמובן. כדרכם של ספרי מתח היא תגיע ממש בעמודים האחרונים, אחרי הטעיות, תהפוכות והפתעות רבות.

נדמה לי שהספר נכתב בעיקר כדי לדון בשיטת המשפט הנהוגה בארצות הברית: שנים־עשר בני אדם "מהיישוב", כלומר – אזרחים רגילים, נטולי כל השכלה משפטית, אמורים לשבת ולהקשיב לתובע ולסנגור, ואז להתכנס, לדון בכל מה ששמעו, ולחרוץ – פה אחד – את דינו של הנאשם!

נראה כי הסופר מכיר היטב את המהלכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של השיטה: איך באמת מתנהגים המושבעים "מאחורי הקלעים"? האם הם מצייתים לכלל הכי חשוב (והכי קשה!) שלפיו אסור להם בתכלית האיסור לדון על כל מה שהם שומעים במהלך המשפט, עם אף אחד, ובמיוחד לא בינם לבין עצמם?

מה נדרש מאדם כדי שישתף פעולה עם התפקיד וימלא אותו נאמנה? מדוע מישהו מסכים בכלל להקדיש שבועות או חודשים מחייו כדי לשרת כמושבע (והרי קל מאוד לחמוק מהמטלה, בתירוצים פשוטים ומוכרים)?

האם השיטה צודקת? פועלת? האם אפשר לסמוך עליה?

ולא פחות חשוב – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על חייהם של מושבעים במשפט שיש לו הדים ציבוריים רמים כל כך?

כל אלה שאלות מרתקות, והספר מתמודד אתן היטב. העלילה נעה בין ההווה לעבר, בין מה שמתרחש "עכשיו", כעבור עשר שנים, למה שהיה אז, במהלך המשפט. בחלקי העבר אנחנו פוגשים את כל אחת מהדמויות, ומבינים מה מטריד ומה מניע אותן. כך למשל מושבעת שחורה מתקוממת נגד הציפייה שרק בשל מוצאה האתני תצדד בחשוד, כי גם הוא שחור.

כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה עניין הגזענות רגיש בארצות הברית. מסתבר שמי שנחשד שהוא גזען, מרגיש שטפלו עליו את האשמה החמורה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת. (אבל די ברור שמדובר רק על גזענות־אסורה־בתכלית על רקע של צבע העור. אנטישמיות אינה מוזכרת בספר בכלל, אבל כפי שאפשר להיווכח בימינו, היא לגיטימית ועוד איך: "ילדיי לא ידעו אנטישמיות מהי. ואז העלימו יהודים מספרי המחזור של התיכון", מספרים למרבה הזוועה ישראלים שחיים בארצות הברית).

מושבעת אחרת, שבעלה נוהג להשפיל אותה ולזלזל בה מרגישה פתאום בעלת ערך, ומושבע שנראה גברתן בעל גוף מתגלה כעדין נפש ושברירי… איפיוני הדמויות מתבטאים בצורה מרתקת ברגע שבו עליהם להחליט אם להרשיע מישהו, ואז – אחד מהם מבקש להצילו מחיים שבהם המוניטין שלו ייפגע אנושות, אחר מעדיף לא לאפשר למשטרה לגעת בגסות בעניינים עדינים, מישהי אומרת לעצמה שהיא לא מוכנה לשלול מאדם אחר את חירותו, מטרתו של אדם אחר היא רק – להיטיב עם הקבוצה שהוא משתייך לה, יש אישה שמסרבת לנהוג כפי שמצפים ממנה, אחת אחרת מחליטה להגן על דמות של אדם חסר אונים וחף בוודאות מכל מפשע, ועוד אחת – מבקשת פשוט לחמול. יש ביניהם מי שמחליט כך או אחרת רק כדי להציל את עצמו, והאחרונה שביניהם – כדי לתקן טעות שעשתה בעבר.

מושבעים מחליטים אם כן על פי אופיים, עקרונותיהם ואורחות חייהם, ולאו דווקא, ולא רק, על פי הראיות המובאות בפניהם. זאת כנראה המסקנה הסופית שהספר מבקש שנגיע אליה.

על השאלה האם שיטת חבר־המושבעים טובה ויעילה יותר משיטות אחרות הוא אינו מנסה לענות…

את הספר תרגמה לעברית הדסה הנדלר, והוא ראה בישראל אור בהוצאת תכלת. אני קראתי אותו באנגלית, ואת מה שמצוטט לעיל תרגמתי בעצמי.

…כאן  באונייה נוסעים הרבה ערבים נוצרים שכפי הנראה נוסעים לעשות פרופוגנדה באמריקה נגד היהודים כי יש להם דעות משונות על המעוראות והציונות. אני שמעתי הרבה מהשטויות שלהם כי הייתי המתורגמן האנגלי שלהם שתרגמתי את דבריהם האנגלים לעברית. בשביל המתווכחים היהודים הדעה הכי שטותית שלהם היא שהיהודים היו א. מעוררי המאורעות. ב. הורגי הערבים ג. מחריבי ארץ ישראל וכל מיני דברים אחרים.

הם אומרים את ההפך מדבריהם קודם הם אומרים שהם אוהבים את היהודים ומקווים שיתקיימו הדברים הכתובים בתורתם שהיהודים יבואו לארץ ישראל וכנגד זה הם אומרים רק היהודים ילידי הארץ שיודעים ערבית. בכלל הם אומרים שהיהודים הם מרכז הרעה בעולם ולכן שונאים אותם בכל העולם. היה כאן מתווכח טוב מאוד ששאל אותו "אתה מוסלמי?" הערבי אמר, "לא, נוצרי". אז ענה היהודי, או, אז אם כך אין שום שאלה. אנחנו היהודים ביחד עם המוסלמים נגרש אותכם מכאן ונקים מדינה עברית־ערבית שתכבוש את כל העולם".

היה כאן על האוניה מיסיונר אחד (שדמה יותר לספרדי מאשר לכומר) והוא נסה לנצר אותי בהבטחות שלנוצרים מחכה סליחה בעולם הבא וליהודים לא, אז בא אותו המתווכח ואמר לו "אם אתה מאמין בעולם הבא קום וזרוק את עצמך לים תכף ומיד." 

שיבושי העברית צוטטו לעיל כפי שהופיעו במקור, במכתב מ־21 באוגוסט 1938

את סגנון רישומיה של האמנית מרב שין בן־אלון הכרתי מספרה הקודם, חמש רגליים, שבו פרשה לראשונה סיפור ש – כך כתבתי עליו באוגוסט 2020 – "אינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב". בחמש רגליים סיפרה שין בן־אלון על סודות מעברו של אביה. הכול נרשם בקווים עדינים, מינימליסטים, בשחור ואדום.

סגנון הרישומים חוזר גם בספרה החדש, VENICE, אבל עניינו, כך ברור ממש ממבט ראשון, שונה מזה של קודמו. 

כבר ממראה הכריכה הקדמית אפשר להבחין שמדובר כאן באיזשהו פצע מפחיד: האם רואים בו שריטה עמוקה בגוף? ואולי זאת בעצם – איזו מחשבה מבעיתה – וגינה פצועה ומדממת?

מדפדפים ורואים, ממש בעמודים הראשונים, רישום של תחתונים מנוקדים, שולחן הפוך, ו – הו! כמה מחריד! – גלגל, אולי של אופניים, שיוצא ממנו מוט, וזה ננעץ מלמעלה לתוך מפשעת של אישה. היא עצמה אינה נראית. אין לה פנים, ובעצם גם לא גוף, חוץ מאשר המקום הזה שבו הרגליים מתחברות זו לזו ומשהו אלים, קשה, ופוצע – מפלח אותו. 

הדפים מלאים במלבנים ריקים: אלה השתיקות הבלתי נמנעות שמופיעות בין פרטי הסיפור ההולך ונגלה לעינינו, וביניהם – מה שמתפרש כשלוליות של דם, או של הילכדות שאין ממנה מוצא. למשל – רישום שבו סבך של חוטים לוכד את כפות הרגליים של גוף שפרטיו לא ברורים, רואים רק את קודקודו השמוט כלפי מטה, חסר אונים, סכימטי, ומעליו – בגד ים משורטט בקו שחור שמדגיש, שוב, מפשעת ספק גלויה, ספק מדומיינת.  

חלק מהרישומים מכילים מעין סמלים: Princess Cake מראה אישה מוקפת במה שנראה כמו קורי עכביש שנלכדה בתוכם, האם הם מסמנים מין חצאית שהיא לובשת? או עוגה עקובה מדם, שהאישה מצאה את עצמה תקועה עליה?

Red Arms הן זוג זרועות שניצבות זו מול זו, לפותות רפויות ברשת של חוטים שמזכירה את המשחק "סבתא סורגת", אבל כפות הידיים כאן ברישום שמוטות, חסרות אונים, ללא חיות, לא משחקות, שוב – לכודות.

Red Arms 2012

ואחר כך יש דפים עם חלקי גוף מבעיתים, קטועים, ועוד שתיקות, ושוב – תחתונים מוכתמים בדם, רגליים בלי גוף, גוף בלי פנים, דפים עם כתמים מפוספסים בגוונים שונים של אדום, אצבע נוגעת בשלולית אדומה – דם? דם! – והתמונה מהכריכה – אותה שריטה ארוכה, פצע פתוח, עמוק, מבעית, ושוב – תחתונים שכתמי הדם שעליהם נראים כמו חוטים שהסתבכו, שקושרים בין הרגליים, ואיך אפשר יהיה להשתחרר מהם? ואיך אפשר יהיה להיפטר מאימתם?

תחתונים, דיו על נייר, בעקבות מיכל נאמן, 2013

האלימות, הכאב, הזיכרון המעומעם העולה מכל דף, לא מפורשים, ואין צורך בשום הסברים. הם עולים וצפים, שוב ושוב, מתעדים מעשה – או מעשים! – אלימים שנעשו בגופה של אישה. והיא יודעת, זוכרת, ומנסה להתמודד אתם, לשחזר קטעים מתוכם, ובכך להיאבק בהם.

בין הרישומים משובצים גם קטעים מצולמים מתוך דפי ספר שרוב המילים הכתובות בהם מטושטשות ואחרות מודגשות בצהוב.

בתחילתו מופיעים צילומים מתוך ספר שנושא את השם ASPECTS OF THE WORK OF ART ורק מילה אחת מודגשת בו: Delacroix. נכתב שם משהו על הציורים שלו, שאי אפשר לקרוא, כי המילים עורפלו, נמחקו חלקית. אבל אחרות צצות ונראות ברורות יותר, פה ושם: למשל– Romanticism, או כותרת – The definition of painting.

בסופו של הספר מודגשות בדפים המילים theory, creation, imagination, evidence, dangers, influence, power of control, model for the artist himself, no way, one occasion.

הן אמורות מן הסתם להנחות אותנו, ולהעניק לנו מפתחות או רמזים להתעמקות במשמעויות המוצגות לעינינו, אמירה ארס־פואטית בתוך ערפול־מכוון של טקסט שמדבר "על" אמנות ולא יוצר אותה באופן ישיר, בניגוד לספר Venice עצמו, שבו אין שום צורך בהסברים: הרישומים עזי הבעה, שהם לא פעם מחרידים ממש, וגם השתיקות הפזורות ביניהם, מדברים בשם עצמם.

מר בנימין נתניהו עלול להיפגע אם הוועדה תגיע לכלל מסקנה כי בתפקידו כראש הממשלה, בשנים 2016-2009, בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה –

1. קיבל החלטות שלהן השלכות משמעותיות על ביטחון המדינה ובניין הכוח של צה"ל, ללא תהליך סדור של קבלת החלטות.
2. הגיע לסיכומים עם גרמניה בשורה של סוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות ללא תיעוד ותוך עקיפת הממשלה.
3. הפך את המל"ל לגוף ביצוע של ראש הממשלה, שפעל במקביל ובסתירה למשרד הביטחון בתחומי האחריות והמומחיות של משרד הביטחון.
   • רכש צוללות AIP
4. הוביל לרכש צוללת שישית על יסוד הנחות בלתי מבוססות, הצדקות משתנות, ללא עבודת מטה סדורה ובסטייה מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
5. נמנע מלדון בהשלכות הנובעות מהקצאת תקציבי עתק להצטיידות בצוללת שישית על מוכנות צה"ל לאתגרים ביטחוניים בטווח הזמן הקצר והארוך, אשר הוצגו בפניו.
6. ניסה לקדם הגדלות נוספות של צי הצוללות, שלא על בסיס עבודת מטה ובסטייה קיצונית מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
7. קידם החלפת צוללות ישנות בחדשות ודחק את מערכת הביטחון מעיסוק בנושא המצוי בתחומי אחריותה. זאת, תוך שגרם לשיבוש תהליך מקצועי וסדור שנערך במערכת הביטחון ושעסק בעיתוי החלפת הצוללות הישנות בחדשות, באפיון הצוללות החדשות ובקביעת מחירן.
   • רכש ספינות נגד צוללות

קידם רכש שתי ספינות סער 6 נוספות (שישמשו כספינות נגד צוללות) מגרמניה ללא מעורבות מערכת הביטחון, שהנושא מצוי באחריותה, ללא דיון בצורך וללא דיווח סדור ותיעוד מהלכיו לקידום הרכש (המהלך נבלם).

• הסכמה למכר צוללות לצד ג'

1. קיבל החלטות בשאלות מדיניות-ביטחוניות רגישות ללא בחינה סדורה ותוך הדרת גורמים ביטחוניים רלוונטיים.
2. נמנע מתיעוד פגישות באופן ששלל את היכולת לקיים בקרה ומעקב אחר ביצוע החלטות בעלות חשיבות אסטרטגית לביטחון המדינה.
3. יצר ערוצי פעולה מקבילים וסותרים ובכך הביא לסיכון ביטחון המדינה ולפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל.
4. הסתיר מגורמים רלוונטיים את השיח המדיני שניהל אף שהוזהר מפני השלכות השיח על הטיפול בסוגיה.

התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל.

טור של רענן שקד בידיעות אחרונות, שבעה ימים

 28.6.2024

בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.

אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת בייסבול גדולה בבית? ולמה האלה שאין לי לא באה במגע ישיר עם האדם שאחראי לזעם שלי ויתבע אותי אם אנקוב כרגע בשמו המפורש? ועל מה לכל הרוחות אני בכלל הוזה פה, כחנון מוסמך?

אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אני לא מסוגל לישון. אם פעם, מזמן, בימי ניסיון ההפיכה המשטרית, חששתי שהמטורפים השתלטו על המוסד, עכשיו זה נראה כאילו העיוורים השתלטו על המטורפים, כולם על ההגה, ויחד הם עומדים לרסק את מה שנשאר מישראל לתוך קיר בטון. זה מה שקורה כשנותנים לעיוורים לנהוג.

מי העיוורים? ובכן, בשבוע שעבר ראיינתי את הד"ר לענייני שברים עדתיים אבישי בן-חיים, ולא שאלתי אותו שאלות קשות. שאלתי אותו שאלות ממש קלות, למשל: האם לדעתו נתניהו אחראי במשהו, איכשהו, קצת, לפחות מיניסטריאלית – לפחות ברמת להרים טלפון למשפחות חטופים – למה שאירע לנו ב-7 באוקטובר.

שאלה קלה (התשובה למתקשים: כן).

ובכן, בן-חיים ענה בפשטות: "למה הוא אחראי? כי מה?" וטען שראש הממשלה לא ידע – הוא לא ידע! – ושאם רק היו מעירים אותו באותו לילה ואומרים לו, 'שומע, ביבי? יש מצב שחמאס בדרך' הוא כבר היה נכנס לגלימת גיבור-העל שלו ומציל את כולנו.

אחר כך שאלתי אותו על מירי רגב, והאם לדעתו היא פועלת בהגינות כשהיא מתקצבת רק יישובים שתושביהם מצביעים לה. בן-חיים חשב שכן. הוא מתרשם מאוד מדמותה.

עכשיו תראו; בן-חיים מקיים קשר רופף משהו עם מה שאני מכנה "מציאות", ובמציאות, נתניהו ומדיניותו המיטו עלינו את האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. במציאות, מירי רגב שקועה עד צוואר בשחיתות ובהעדפת מקורבים. במציאות, המלחמה תצטרך להיגמר לפני שאנחנו. אלה עובדות. מציאות.
אבל בן-חיים מייצג המוני ישראלים שכבר לא מוכנים או מסוגלים, בשום דרך, לראות את המציאות.

הישראלים העיוורים רואים ראש ממשלה שבמשמרת שלו נרצחו 1,200 ישראלים ונחטפו 250, ואומרים: מזל שיש אותו. מזל שלא בנט.

הישראלים העיוורים רואים את נתניהו לא מציע בדל אחריות, ואומרים: זה מנהיג. מי שמסוגל להיות אטום, יהיר, גס-לב ונצמד לכסא ברמה עלוקתית כל כך על חשבון טובת מדינה שלמה, הוא האיש הנכון; מי שממיט אסון כה כביר אבל שורד אותו בעצמו על חשבון כל השאר – וואו.

הישראלים העיוורים רואים את גרירת הרגליים והדשדוש האינסופיים בכל הקשור לעסקת חטופים, ומוחאים כפיים.
הישראלים העיוורים רואים פטור משירות לחרדים, הארכת נטל המילואים על המשרתים ועוד 722 מיליון לחברים של אורית סטרוק – ומצייצים: "נתניהו רואה 3,000 שנות היסטוריה יהודית לנגד עיניו". אמיתי מהשבוע.

הישראלים העיוורים רואים עשרות-אלפי מוחים מדי מוצ"ש בעשרות מוקדים – ישראלים איכפתיים, משרתים, תורמים – ואומרים: בוגדים מטורללים.

הישראלים העיוורים רואים את מסעות בנימין ג'וניור המאובטח במיאמי ובגווטמאלה, ואומרים: פטריוט ישראלי.
הישראלים העיוורים רואים ערוץ 14, ערוץ מונגש במיוחד עבורם.
הישראלים העיוורים לא מעוניינים במציאות. הם בזים לה. תגידו להם: תראו, כלב, והם יגידו לכם: לא, זה חתול. עובדה: יש לו פרווה. יש לו זנב.

והישראלים העיוורים הגיעו לרמת עיוורון מתקדמת כל כך, עד שהם משוכנעים שכל השאר – הישראלים הרואים, המציאותיים – הם העיוורים. תחשבו על עיוור שהיה מנסה למכור לכם שאתם העיוורים בעודו נתקל בעמוד חשמל. זה מגוחך, כמעט מכמיר-לב, אבל כשמדובר בגורל המדינה, זה לא זה ולא זה; זה רק מפחיד ומסוכן.

אבל העיוורים מעדיפים לטעון שאני העיוור. ואני מוכרח – למען היושרה האינטלקטואלית לפחות – לשקול לרגע את המחשבה. ייתכן שאני עיוור? כי מהי, בעצם, המציאות עכשיו? מה אני יודע עליה?

אם סקר ערוץ 14 נותן לליכוד 24 מנדטים, וסקרי יתר הערוצים נעצרים ב-19 – מה המציאות? אם פיד הטוויטר שלי מפוצץ בלוחכי קרסוליו ומתעלפי גדולתו של נתניהו, אבל באף מקום עוד לא נתקלתי בישראלי שחשב שהאיש הזה צריך להישאר – מה המציאות?

פעם יכולתם לדעת משהו לגבי הלך הרוח הפנים-ישראלי. לגבי תוצאות הבחירות לו היו מתקיימות מחר. לגבי האיומים האמיתיים. כרגע לאף אחד מושג. אנחנו מתקיימים בעידן של גזלייטינג מוחלט; שקרים שחוזרים עליהם דרך מספיק חוות טרולים מתקבעים כאמיתות; ודאויות כמו "לא טוב לממן במיליונים ארגון טרור" מדובררים כקונספציה מופלאה. ולאף אחד כבר אין מושג מי הכוכבים ומי הרוקדים בתוכנית ההיא.
כלומר, מה מציאותי? דוד דביר – זה מציאות או הולוגרמה?
בזמנים חשוכים כאלה, כל מה שנשאר לי הוא רק מה שאני יודע בבירור; סולם הערכים ועמוד השדרה הבסיסיים שלי. למשל יושרה וכנות, ערך חיי אדם לפני הכל, ישראליות כסולידריות ועשיית טוב. למשל לקיחת אחריות ודוגמה אישית. למשל, של-1,200 ישראלים הרוגים יש מחיר, ומי שעומד בראש המערכת אמור להיות הראשון לשלם אותו. למשל, שיוויון בנטל כערך בסיסי שנגזר משיוויון זכויות וחובות אזרחי. למשל, חובתה הבסיסית של מדינה מול אזרחיה לעשות הכל כדי להחזיר אותם במידה שייפלו בשבי.

זה כל מה שנשאר לי בזמנים כאלה; רק מערך הערכים הבסיסי שלי. הליבה. לא דעות או אמונות; רק עמוד השדרה שלי כאדם, העמוד שעליו נכתב בפונט גדול ובכתב ילדותי: שקר הוא רע. שוחד הוא רע. הזנחת חלקי ארץ, התעלמות מכאב ומצוקה, ניצול אוכלוסיה יצרנית ומשרתת כדי לממן ולמות עבור אוכלוסיה שאיננה כזאת, כולם רעים.

ובזמנים הטרופים ביותר, כל מה שנשאר לכם מול הרוע זה אתם. עמוד השדרה והמצפן הפנימי שלכם. הדבר הזה שהוריכם והמקום שממנו באתם יצרו.

כל דבר אחר הוא, בשלב זה, עיוורון. והבחירה היא של כל אחד מאיתנו: להסתכל ולראות, או לעצום עיניים בכוח ולהמשיך לצעוק: אין עליו.

(טור ל-"7 ימים". איור: גיא מורד)

זוכרים את ימי הסגר האיומים, כשבכל העולם מתו מיליוני בני אדם, והיה נדמה שהאפוקליפסה כאן ושלעולם לא נחזור לחיות כמו פעם? כשחיבוק בין זרים מזדמנים ברחוב נראה כמו משהו ששייך לימי קדם שלא ישובו? כשהתגודדות של יותר מארבעה בני אדם נראתה מסוכנת, מפחידה ובלתי אפשרית?

אז כן, לאחרונה נראה שהקורונה מכה שוב: שומעים על עוד ועוד מקרי הידבקות, אבל אותם ימים, שבהם הסגר נראה הכרחי והווירוס היה קטלני כל כך, תמו (יש לקוות!). היום כבר אפשר לקרוא ספרים שהתרחשו אז, על רקע הסגר, כשאנשים התנתקו משגרת היומיום הרגילה שלהם, וסיגלו אורחות חיים אחרות. 

אגם טום הוא ספר כזה. המגיפה ההיא נמצאת שם, בשולי התודעה, אבל היא גרמה לרקע שרק בתוכו הסיפור יכול להתרחש. שכן בגלל הקורונה שלוש בנותיהם של לארה ושל ג'ון, בעליהם של מטע עצי פרי גדול במישיגן, נאלצות לשוב לחווה ולהסתגר בה. הן גם מתגייסות לעזור בקטיף הדובדבנים, בשל המחסור בידיים עובדות – כל הפועלים נטשו את המקום, שוב – בגלל המגיפה. (מטע הדובדבנים שבסיפור מרפרר כמובן, ובמפורש, לגן הדובדבנים של צ'כוב. גם כאן יש ספק באשר לעתידו של המטע, האם יישאר בחזקת בני המשפחה, אחרי שעבר מדור לדור?)

לארה וג'ון מאושרים: הם זוכים שוב להתקרב לבנותיהם, ששתיים מהן כבר התרחקו מהבית והחלו לפלס את דרכן בחיים: מייזי לומדת להיות וטרינרית ומֶל לומדת משחק. רק אמילי, בתם הבכורה, מתלהבת מהחיים החקלאיים והיא זאת שמתכננת להישאר בחווה ולהמשיך לגדל פירות, ביחד עם בנם של השכנים שאתו היא מתכוונת להתחתן. 

הביחד הזה של זוג ההורים ושלוש הבנות מניב סיפור מרתק ונוגע ללב. לתדהמתן של הבנות מסתבר שלארה אימן נולדה בכלל בשם לורה. ושינתה אותו בעקבות הדמות הראשית בספר (ובסרט!) ד"ר ז'יוואגו. אבל זה עוד כלום! כי לארה הייתה בעצם שחקנית מצליחה, שהופיעה בסרט קולנוע! ומרגש אפילו יותר: היא, כך פולט יום אחד אביהן של הבנות כבדרך אגב, הכירה את כוכב הקולנוע הנודע מאוד, דְיוּק! ו – מי הייתה מאמינה! – הייתה אפילו בת הזוג שלו! 

לארה שיחקה בהצגה על פי מחזה של תורטון ויילדר, "העיירה שלנו", שמהדהד לכל אורך הרומן. במחזה של ויילדר יש – קצת כמו ב"המלט" או ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר – הצגה בתוך ההצגה שאנחנו צופים בה. והרומן עצמו כולל את ההצגה, במעין מערכת מרתקת של מראות שמשתקפות זו בזו.

הבנות משתוקקות לדעת את כל הפרטים על הרומן בין אימן לכוכב הקולנוע, ולארה מספרת אותם, לבנותיה ולנו. אנחנו מקבלים את הגרסה המלאה, כולל פרטים שהורים לא נוהגים לספר לילדים שלהן, והן – שעוסקות בעבודת הקטיף הקשה – מלוות את חיי העבר של אמן, עד למקום שבו במקום להמשיך בקריירה המבטיחה של כוכבת קולנוע, היא נישאה לאביהן ונהפכה לעקרת בית ואימא מְטפחת במשרה מלאה.

סיפורה מרתק ועתיר תפניות והפתעות. למי שמחפשים בריחה נעימה מהמציאות האפוקליפטית באמת שלנו כיום בישראל, הספר מומלץ. הוא קריא מאוד, ויש בו גם לא מעט תובנות. למשל: "אי אפשר להסביר את האמת הזאת לגבי החיים: שוכחים את רובם, הדברים הכואבים שהייתם בטוחים שלעולם לא תשכחו? עכשיו אתם כלל לא בטוחים שהתרחשו, ואילו החלקים המסעירים, האושר עוצר הנשימה, הכול נשבר לרסיסים והתפזר, נהפך למשהו אחר. הזיכרונות מתחלפים בשמחות אחרות ובצער גדול יותר, ולמרבה התדהמה גם הדברים האלו נדחקים הצידה, עד שבוקר אחד את קוטפת דובדבנים עם שלוש בנותייך הבוגרות, ובעלך חולף על טרקטורון, ואת בטוחה שזה כל מה שרצית אי פעם".

פאצ'ט מיטיבה לתאר את פער הדורות בתפיסה של המציאות ושל השאיפות והצרכים. הבנות לא מצליחות למשל להבין מדוע אימן ויתרה על הכוכבות שהובטחה לה. היא לעומת זאת מפוכחת ויודעת שהחיים שבחרה בהם אמיתיים ומתגמלים הרבה יותר. היא מתארת להפליא את דמותו הדוּשית של הכוכב המצליח, שחייו מזויפים ואנוכיים, לעומת החסד שבחיים הפשוטים־לכאורה, שהם עתירי משמעות ותוכן.

אחת השיחות בין האם לבנותיה משעשעת במיוחד. כשהיא מספרת על המופרעות של דְיוק (הנערץ עליהן!), הן קוטעות אותה: "אסור להגיד מופרעות". 

"וגם לא שיגעון," מוסיפה אחת הבנות, "אלא אם כן זאת מחמאה."

וזה נמשך:

"דיוק עבר דברים קשים בחיים, אבל הוא לא היה משוגע", אומרת אמילי בתוקף.

אני מנענעת בראשי. "בית המשפט לא מקבל את ההתנגדות הזאת".

"לא התכוונתי שאסור לך להגיד שדיוק משוגע", מסבירה מייזי.
"התכוננתי שאסור להשתמש במילה הזאת יותר. היא פוגענית".

"אני יודעת ששיגעון הוא דבר שלילי. התכוונתי לומר דבר שלילי. מובן שלא מדובר בתכונה חיובית".

ייאת חייבת למצוא מילה טובה יותר", אומרת נל.

"לא שפוי?"

שלושתן מנענעות בראשיהן לשלילה.

"אז איך מותר לי לקרוא לזה?"

מייזי נושפת ארוכות כדי להבהיר שאני זקנה ושאי אפשר להסביר לי שום דבר. נל מנסה להסביר. "את יכולה להתייחס לבעיות שלו דרך הדיאגנוזה: הייתה לו סכיזופרניה, נניח. הייתה לו הפרעה דו-קוטבית".

"אבל לא יפה לדבר על דיאגנוזה של אנשים אחרים", אומרת מייזי.

"אלא אם כן הם מסכימים".

"הוא לא היה סכיזופרן וגם לא דו-קוטבי!" אמילי עומדת לצאת
לקרב. אני רואה.

"ממילא אסור להגיד סכיזופרן", מיידעת מייזי את אחותה. "הוא
לא המחלה. את לא תגידי על מישהו שהוא סרטן".

"דווקא כן", אני אומרת.

"תפסיקי". אמילי מצדדת אך ורק בדיוק.

"אז אתן רוצות שאספר לכן על דיוק בלי להזכיר את העובדה
שהוא היה משוגע? אני גם ככה משמיטה את הסקס. לא נשאר הרבה".

הגענו למבוי סתום. הן נורא רוצות לדעת על סקס עם דיוק אבל
לא על הסקס שלי, וזה בסדר גמור כי אין לי שום כוונה לספר להן.

"נראה לי שמותר להגיד מחלת נפש", אומרת נל.

"אולי", אומרת מייזי. "אבל רק בינינו".

ציטוט משעשע, שמשקף היטב את רוחו של הספר.

בחיפוש אחרי אסקפיזם, הגעתי אל הספר כעבור עשרים שנה, והוא לא אכזב: זהו ספר מתח שכתוב היטב, אם כי נראה שקשה למצוא בימים אלה בריחה מוחלטת מהמציאות.

רוצה להיות במקום אחר? בבקשה: אמנם את (כלומר – אני, הקוראת), הגיעה לאמריקה: ניו יורק, קליפורניה, וויסקונסין וג'מייקה, אבל הסיפור חג סביב הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. אחת הדמויות, ויקטוריה, אישה צעירה שחולמת להיות סופרת, הגיעה באותו בוקר למשרדו של עורך הדין שלה: היא חשודה ברצח מחריד של חבר קרוב שלה ושל בעלה. הנרצח הוא סופר מצליח מאוד. (מדהים לקרוא על ממדי ההצלחה של מי שכותב רבי מכר בשוק האמריקני, ושל פסגות העושר המופלג שאפשר להעפיל אליהן שם!).

רוצה לשכוח ממה שקרה כאן ב־7 באוקטובר? אי אפשר, לא ממש. כי אחת מנקודות הפתיחה של כעבור עשרים שנה מתרחשת במעבדה, שבה ממשיכים לחפש התאמות די־אן־איי של שרידי גופות מהפיגוע, עם הדוגמאות שהפקידו בני משפחה בידי החוקרים. והנה מתגלה, בהפתעה גמורה, התאמה בין הדי־אן־איי של ויקטוריה לבין הדוגמה־להשוואה. מסתבר שזוהי התאמה נדירה ביותר, עובדי המעבדה כמעט שאינם זוכים לכך, בכל עשרים שנות העבודה שלהם, מאז הפיגוע.

מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל: מיהי אותה ויקטוריה? האם היא באמת הרוצחת? המשפט שלה אפילו לא התחיל, כי אחרי הפיגוע היו הכול עסוקים בדברים אחרים, והתיק שלה נשאר פתוח, אבל לא ממש עניין עוד את מישהו. נשארו בעיות הרבה יותר דחופות שיש לפתור.

את תעלומת תנסה לפענח מגישת תוכנית תחקירים בטלוויזיה, המופיעה בשם הבדוי – אייברי מייסון. שמה האמיתי בסיפור הוא קלייר מונטגומרי, וכבר שלוש שנים שהיא מסתירה אותו, שכן אביה המיליארדר התגלה כנוכל שעשק כספים, אפילו מהאנשים הקרובים לו ביותר, בהונאת פונזי נוסח בארני מיידוף.

בכישרונה הרב אייברי־קלייר מצליחה להשתבץ כמנחה ראשית בתוכנית, ואנחנו פוגשים אותה בתחילת הספר כשהיא מנהלת משא ומתן קשוח ביותר על המשך תנאי העסקתה. היא יודעת היטב מה שוויה, והיא לא תוותר על אף מיליו דולר שהיא ראויה להם, לדעתה…

אז מה יקרה? סודה של אייברי יתגלה? היא תצליח לזכות בתחקיר הטלוויזיוני שתערוך לגבי ויקטוריה, ותפענח את תעלומת הרצח? היא תחדש את הקשר שלה עם אביה? ומה יעלה בגורלו של וולט ג'נקינס, החוקר המשטרתי שמונה, לפני עשרים שנה, לחקור את הרצח, והגיע למסקנה שוויקטוריה אשמה?

מעניין שגם בספר שלפנינו, כמו במותחן האחרון שקראתי לפני זמן לא רב, מחמישה יוצא אחד של אגתה כריסטי, יש דמות קרובה לחשודה־ברצח שמבקשת מהחוקר (כאן – החוקרת) לנקות את בת המשפחה החשודה. אפשר להניח שצ'רלי דונלי, מחבר כעבור עשרים שנה, הכיר את הבלשים הקלאסיים של כריסטי.

למען האמת, כריסטי עולה עליו בהרבה. אצלה הכול אלגנטי, מהודק, בלי שום הסחות דעת. אצלו יש הרבה מאוד עלילות משנה, אבל יאמר לשבחו שהכול מתכנס לסוף "מסודר", ולמרבה הפליאה – גם מפתיע. רק ממש בעמודים האחרונים, כשכבר ברור לנו שהכול פתור וסגור, מתרחש המהפך המענג, שהוא סימן ההיכר של ספר מתח ראוי לשמו.

לסיכום: בכל זאת, כן, הספר מעניק מנה מסוימת של אסקפיזם. ונראה שכל בריחה מהמציאות העכשווית מבורכת. גם אם היא קצרת מועד.

422 עמודים
הוצאת מטר

תרגמה מאנגלית: יסמין קלין

TWENTY YEARS LATER

CHARLIE DONLEA

החוקים, ספרה של ליאורה גרוסמן, שהיא "מאיירת, אוצרת ומורה לציור", כך נכתב על הדש, נועד מלכתחילה לבני נוער. אכן, נראה כי אלה קוראים אותו בשקיקה, אבל הוא פרץ את גבולות קהל היעד, וגם אנשים מבוגרים קוראים אותו להנאתם.

לא רק קוראים, אלא גם, כמובן, מתבוננים באיורים, שכן מדובר בספר שהם מקבלים בו, לצד הטקסט הכתוב, מקום שווה־זכויות: שום צד אינו יכול להתקיים בלי האחר. האיורים לא נועדו רק להוסיף עוד נופך למילים הכתובות, שכן הם חשובים לא פחות ממנו (אבל גם לא יותר…!).

החוקים הוא סיפור על מצוקתם של ילדי עולים, בשנות התשעים של המאה הקודמת: אלה שלא נולדו בישראל, והיגרו אליה בגיל צעיר מאוד, או נולדו להורים שעלו ארצה זמן קצר לפני כן. ילדים שאין להם בעצם מולדת של ממש. הם מתגעגעים אל חוויות ואל מקומות שבעצם רק שמעו עליהם, ומצד שני במולדת ה"מאמצת" הם מרגישים שונים ולא לגמרי שייכים.

כל גיבורי הסיפור, ובראשם – הילדה ללה – מדברים אלינו, כל אחד בתורו, בקולם, בגוף ראשון.

ללה יודעת בוודאות שכדי לשרוד במציאות הישראלית, בהיותה בת להורים מהגרים, עליה לציית לכמה חוקים שהיא עצמה קבעה: חייבים תמיד להעמיד פנים; אסור לבכות; אסור לספר שום דבר לאבא ולאימא (גם לא לסבתא, כי היא תגלה להם); ואי אפשר לסמוך על אף אחד.

החוקים המנוסחים הללו מעידים, בלי שום צורך בהסבר נוסף, עד כמה ללה מרגישה בודדה, ועד כמה היא בטוחה שאין ולא יהיה לה גיבוי הורי (בסופו של הסיפור היא תתבדה! איזו הקלה!).

אבל בינתיים היא מרגישה שאינה יכולה לסמוך אפילו על אביה. (יש לציין שהספר מוקדש לאביה של גרוסמן). את החוק הזה ללה למדה על בשרה כשהאבא החליט לחנך אותה וללמד אותה לקח:הוא חשד בה שהיא מתביישת בהוריה, כי הם עולים חדשים, נסע אתה במכוניתו הרחק מביתם ונטש אותה שם לזמן מה "כדי שתחפש לה הורים אחרים, טובים יותר"… כמובן שדי מהר שב ואסף אותה. "את לא יכולה להתבייש במי שאת, […] אנחנו מרוסיה. יש אנשים ממקומות אחרים. כולם באים מאיפשהו. ככה זה", נזף בה.

הוא כמובן לא יודע מאומה על המצוקות שבתו חווה מחוץ לבית. הרי על פי החוקים אסור לה לחשוף אותן, אסור לה לשתף, וודאי שאינה יכולה לצפות שיעזרו לה. היא בעצם מגינה על הוריה וסבתה, בידיעה שגם הם עצמם, כמהגרים, חווים קשיים בלתי אפשריים!

האכזריות שללה נתקלת בה מזעזעת. למשל, בפרק "אין כניסה לרוסים", היא מספרת איך הבנים בכיתה מתעללים בה: "'את לא־אולי מבינה עברית?' הוא אמר לי במבטא רוסי מזויף, 'אני טוב מסביר לך: רוסייה מסריחה. תחזרי. לרוסיה.'"

ללה לא מוותרת. היא נאבקת על זכויותיה ועל כבודה, אבל לא רק הילדים מתאכזרים אליה. גם הממסד, הנהלת בית הספר, המורים, לא מבינים, לא רואים, לא תומכים בה.

התמיכה היחידה שיש לילדים הללו – ללה אינה היחידה – מגיעה מהם עצמם. אנחנו פוגשים את יואב, ילד מוחלש ואומלל שחובר לביריונים בתקווה לזכות מהם להגנה; את אלכס, בנה של אם יחידנית ענייה אך אופטימית, שעלתה מרוסיה; את מיכאל, שחמטאי מחונן, שאביו מת, אימו בדיכאון והוא נאלץ לטפל כמעט לגמרי לבדו באחותו הקטנה. אנחנו מכירים מקרוב את כל אחד מהילדים הללו, את הסבל והמצוקות שלהם, ונוכחים לדעת עד כמה ילדים יכולים לא רק להציק, אלא גם, במקרים אחרים, לעזור זה לזה, לתמוך ולחזק.

האיורים, כאמור, הם חלק חשוב מהסיפור. כשאנחנו רואים את הדיוקנאות, המקומות, החפצים, אנחנו מתוודעים אליהם, ומרגישים אליהם קרבה והזדהות.

משמח מאוד שעוד ועוד יצירות אמנות שמבטאות את מצוקתם של ילדי העולים מברית המועצות־לשעבר מתחילות להגיע אלינו, אל המרחב הציבורי. למשל – סדרת הטלוויזיה הנפלאה "סובייצקה" ששודרה בכאן 11, או הסדרה הדוקומנטרית המרתקת "דור אחד וחצי" שגם היא, כמו הספר שלפנינו, תיעדה את המצוקות של מי שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל נותרו חצויים בין התרבות הרוסית ששימרו, לבין הישראלית שאימצו, במאמצים ובסבל רב.

החוקים הוא בראש ובראשונה – סיפור. יש בו עלילה שהולכת ומתפתחת, ולא מפתיע להיווכח שהוא מצליח, בקרב קוראים בני כל הגילים.

• פעם סיפרתי לוונדל שעמיתי מייק אמר לפני זמן־מה שכשאנחנו מרגישים שבריריים, אנחנו כמו ביצים טריות — אם מפילים אותנו, אנחנו מתפצחים וניתזים לכל עבר. אבל כשאנחנו מפתחים חוסן רב יותר, אנחנו כמו ביצים קשות — אולי נחטוף מכה אם יפילו אותנו, אבל לא נתפצח ונישפך לכל עבר. עם השנים הפכתי מביצה טרייה לביצה קשה עם אמא שלי, אבל לפעמים הביצה הטרייה שבי שבה ומגיחה.
• אנשים רבים שבאים לטיפול מחפשים סגירת מעגל. תעזרי לי לא להרגיש. מה שהם מגלים בסופו של דבר הוא שאי־אפשר להשתיק רגש אחד בלי להשתיק את השאר. אתם רוצים להשתיק את הכאב? אתם משתיקים גם את השמחה.
• לפעמים מה שנראה לנו כמו הצבת גבול — להגיד לא — הוא למעשה תירוץ, דרך הפוכה להימנע מלהגיד כן.
• אנשים שוחרי־טוב מספרים להם שעד שלא יוכלו לסלוח, ימשיכו להיאחז בכעס. אין ספק שיש אנשים שמחילה עשויה להעניק להם שחרור רב־עוצמה — אתה סולח לאדם שפגע בך בלי למחול על מעשיו, וזה מאפשר לך להמשיך הלאה. אבל לעתים קרובות מדי אנשים מרגישים לחץ לסלוח, ואז מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא ממש מסוגלים לעשות את זה — שהם לא מוארים מספיק או חזקים מספיק או חומלים מספיק. אז מה שאני אומרת הוא זה: יכולה להיות בכם חמלה בלי לסלוח. יש הרבה דרכים להמשיך הלאה, ולהעמיד פנים שאתם מרגישים כך או אחרת אינה אחת מהן.

Five Little  Pigs, אחד מספרי הבלש הידועים של אגתה כריסטי, ראה אור לראשונה באנגלית ב־1942, כלומר – לפני שמונים ושתיים שנים. והנה תורגם לאחרונה לעברית, והוא בוהק כמו מטבע חדש שזה עתה נוצר: ספר מתח שמתבסס כולו על הבנה עמוקה של נפש האדם.

הרקול פוארו הוא לכאורה אמן הפסיכולוגיה והחדירה לתודעתו של הזולת, אבל כמובן שהיוצרת, אגתה כריסטי בעצמה, ששמה בפיו את הדברים שהוא אומר, את התובנות ואת ההברקות, היא רב האמן: היא זאת שיודעת לייצר דמויות ומצבים משכנעים ומתוחכמים.

בניגוד לספרי מתח אחרים, שום פרט בפענוח הפשע המופיע ספר מחמישה יוצא אחד אינו תלוי בפיתוחים מתקדמים או בטכנולוגיה שיכולה לעזור לבלש. פוארו עצמו אומר בספר כי "האדם אינו ניכר רק בשריריו, לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים, לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב" (האם רמז בדבריו לארתור קונן דויל שההוצאה האחרונה של ספרי שרלוק הולמס שכתב ראתה אור חמש עשרה שנה לפני Five Little  Pigs? שרלוק אכן נהג לבלוש אחרי ראיות בשטח, ולהוציא מהן מסקנות…).

את מרבית עבודת הבילוש שלו עושה פוארו בשיחות עם בני אדם, ובספר שלפנינו שיטתו מודגשת במיוחד.

בתה של רוצחת מורשעת שכבר הלכה לעולמה מבקשת ממנו לחקור את המקרה שבעטיו נאסרה האם. הבת, קרלה למרצ'נט, רוצה שתנוח דעתו של הארוס שלה. היא רוצה שידע כי אינו עומד לשאת לאישה מישהי שהנטייה לרצחנות עברה אליה בירושה. היא רוצה לנקות את שמה של האם, להוכיח שצדקה במכתב הפרידה שכתבה לה: היא לא רצחה אף אחד, וההרשעה לא הייתה מוצדקת.

פוארו (ובעצם, כאמור – אגתה כריסטי בעצמה, כמובן!) עושה בספר שלפנינו מהלך מתוחכם מאוד: הוא מראיין את כל מי שהיה מעורב בחקירת הרצח ובהרשעה, וגם את האנשים שנכחו בסביבתו של הנרצח ושל מי שנתפסה כרוצחת. אחרי שהוא משוחח אתם הוא מבקש מחמישה מהם לכתוב לו את גרסתם לכל מה שקרה ביום הפשע. הדיווחים האלה," מסביר פוארו, "היו רבי ערך שכן הם הכילו חומרים שלא יכולתי לקבל מתיקי החקירה המשטרתיים".

אני מודה שכמו שצריך לקרות בספר מתח ראוי לשמו, הסוף הפתיע אותי. היה שלב שבו הייתי כבר בטוחה שאני יודעת מה קרה, ואפילו קצת התאכזבתי – הרי זה די ברור. אבל אגתה כריסטי לא אכזבה, וממש ברגע האחרון התחוללה התפנית החדה בעלילה. איזה כיף!

הספר כולו עתיר תובנות על נפש האדם, וכריסטי לא רק מספרת לנו על הדמויות, אלא גם מאפשרת לנו להכיר אותן מתוך הדברים שהן עצמן אומרות. יש מישהי פמיניסטית? היא תביע את דעתה על גברים, אפילו אולי את סלידתה הקלה מהם, בניסוחים מעודנים כמו למשל "באווירה שלווה כזאת אפילו גבר בוודאי יתעשת", או גם בוטים יותר: "זה גרם לו להיתפס לא מובן, וגברים לא אוהבים להיתפס לא מוכנים. זה פוגע באהבתם העצמית".

יש דמות פדנטית? היא תקדים את עדותה הכתובה בפתקה קצרה ומנומסת.

יש דמות של אמן שרבים רואים בו גאון? יש מי שתעיר במורת רוח "מעולם לא הבנתי מדוע כישרון אמנותי אמור לפטור את בעליו מצורך בשליטה עצמית בסיסית".

(כשקראתי את המשפט הזה נזכרתי ב"פטור" שהעניק רביב דרוקר למתי כספי כשזה טען כי בשבעה באוקטובר הייתה "בגידה" [של הצבא?]: "מותר לו [לדבר שטויות…?] כי הוא גאון", אמר דרוקר, לתדהמתי. מה הקשר בין גאונות מוזיקלית להפצה של ארס ודברי זדון?).

נהניתי, כמו תמיד, מתחכומו של פוארו. כדי להסביר שלא כל מה שרואים חייב להיות נכון ומדויק, הוא מסביר לבת שיחו: "חשבי רגע, אילו עברת ליד חנות של מוכר דגים וראית שנים עשר דגים מונחים על הדלפק, היית חושבת שכולם דגים אמיתיים, לא כן? אבל אחד מהם עשוי להיות דג מפוחלץ" – שכן "חבר שלי הביא פעם דג מפוחלץ (זה היה המקצוע שלו) כדי להשוות אותו לדבר האמיתי!", ועוד, הוא מוסיף, "ואם היית רואה אגרטל של ציניות בסלון בדצמבר, היית אומרת שאלה פרחים מלאכותיים – אבל הם יכולים להיות פרחים אמיתיים שהובאו בטיסה מבגדד".

וזהו, פחות או יותר, הבסיס לספרי המתח של אגתה כריסטי: אסור לנו ללכת שולל אחרי מה שאנחנו רואים, אחרי מה שמובן מאליו. כי מתחת לכל "עובדה" יכולים להסתתר הונאה, זיוף, או העמדת פנים, ורק בלש מתוחכם, שיודע איך לפנות אל כל אחד, להחניף, להיראות כן ואמיתי, לעורר סקרנות, או להיראות כמו ילד מפוחד, הכול במידת הצורך ובהתאמה אישית לנחקר, יכול לגלות את הסודות הנסתרים.

לסיכום: יופי של הסחת דעת מהמציאות.

עם עובד, 311 עמ'

ממוארים הם סוגה שחביבה עלי מאוד. יש משהו נוקב בישירות של כתיבה שאומרת דברים כהווייתם, ועושה זאת מתוך פריזמה אמנותית. המבט־לאחור, בדרך כלל על היבט מסוים בעברו של הכותב, מתוך התפקחות והתפכחות שמתאפשרות בדיעבד, מעורר את המחשבות ומנער את הרגשות.

הממואר שכתב גונן נשר מצטרף לחבורה המשובחת של כותבים ששולחים אלומת אור מתוך הפנס של אדם מבוגר אל האפילה ששררה בילדותם. מתוך מה שהוא מספר לנו על עצמו אנחנו לומדים הרבה לא רק עליו, אלא גם על תופעות כלליות שהגיעה העת לחשוב עליהן ולדון בהן.

גונן נשר מוגדר כיום "כבד שמיעה". הוא גדל בקיבוץ. כבר בגיל יומיים שמו אותו במקום שהוא מכנה ברגע מסוים, לקראת סוף הספר, "בית יתומים": בית הילדים, שמעולם לא שימש כבית של ממש. עוד הוא מפטיר במעין ייאוש כבוש, שהוריו ויתרו עליו מוקדם מדי. הוא אפילו מנסה להגיע במחשבתו אל הרגע שבו נֶהֱרָה, כדי להפציר בהם שיפסיקו במאמציהם להביאו לעולם. לא צריך, הוא מבקש לומר. תוותרו עלי מראש. אל תפקירו אותי מיד אחרי שאיוולד, לא בגיל יומיים. מוטב היה מבחינתו אלמלא נוצר, אלמלא נולד, אלמלא נאלץ להתמודד עם הזוועות שהוא מתאר בספרו. והן, אכן איומות ובלתי נסבלות ברמות שקשה לשאת.

כאמור, היום הוא מוגדר "כבד שמיעה", וזאת בעזרת מכשירי השמיעה שהותאמו לו. הם מאפשרים לו לשמוע משהו. אבל עד גיל חמש היה חירש לחלוטין! ועד גיל חמש איש לא ידע על כך!

לאחרונה פגש מישהו מהקיבוץ שהודה כי הרבה חברים חשדו, אבל חששו לשתף את ההורים. פחדו מהם!

אפשר לדמיין ילד חירש לגמרי, בבית הילדים, בעצם – הומלס, שהרי ה"חדר" של ההורים לא נועד לאכלס ילדים, ובית הילדים היה מקום שבו התעללו, התעלמו, הכאיבו; שהיו בו אדישים. ילד שלא יכול להיאבק שם על מקומו, ולכן הלך לאיבוד. מה יכול לעשות פעוט חירש שבכלל לא יודע שהוא חירש? שלא מבין מה רוצים ממנו? שלא מסוגל להסביר את עצמו? שרואה את האחרים מניעים את השפתיים, ואינו יודע שהם מתקשרים ביניהם? ושהוא נשאר תמיד בחוץ? היום הוא "מנחם את הילד שמעולם לא חיבקו, רק צעקו את השם שלו והוא לא ידע שקוראים לו, הוא פשוט לא שמע".

אחד הסיפורים הקשים על ההזנחה המיוחדת שסבל ממנה – מעבר לכך שהמטפלות זלזלו בצרכים שלו, השאירו אותו שעות ארוכות עם חיתול רטוב או צואֶה, לא החליפו לו מצעים – שמע בבגרותו: כשהיו אזעקות והמטפלות רצו עם הילדים למקלט, אותו נהגו להשאיר במיטה, כי "ממילא לא שמעת את האזעקות ואת כל הבלגן."

כמה בדידות הוא מתאר. כמה סבל. אילו התעללויות עבר. כן, גם מיניות. שהרי ילדים שזרוקים ומופקרים לגורלם, מועדים לפורענות. במיוחד – ילד שאין לו שום יכולת לתקשר, ואין לו הורים שישימו לב. שיתעניינו. שיגנו עליו!

גם אחרי שהבינו שהוא חירש, חייו לא השתפרו. תיאורי המעין־אונס שעבר מידי המטפלים, החדירה האלימה לגופו (לאוזניו), ההכאבה, חוסר ההתחשבות, ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו כבן אנוש שמגיע לו להבין מה קורה אתו, מה עושים לו – כל אלה מחרידים עד בלי די.

קשה להחליט מה הכי נורא בסיפור שלו. ההתנכלויות המזוויעות של הילדים שהתעללו בו גופנית בסדיסטיות שקשה לקלוט? כמעט כל המבוגרים שפגש, שלא היה בהם שמץ של רוך כלפיו, של תשומת לב מינימלית? הסבל הפיזי? הנפשי? הזעם שאין לו מוצא? החשד שאולי בכלל האחות שבקיבוץ היא זאת שגרמה לחירשותו, שכן "טיפלה" בו בתדירות רבה מאוד בהזרמה חזקה של מים אל תוך האוזן, מה שהתברר בדיעבד כפרקטיקה מזיקה? ילדים אחרים לא קיבלו את הטיפול המכאיב, ההרסני, לעתים קרובות כל כך, כמוהו. אז אולי אותה אחות לא רק השפילה אותו והכאיבה לו מאוד – בעזרת כמה גברים שנהגו לסחוב אותו ולרתק אותו למקום כדי לגבור על התנגדותו, ולא היה מי שיושיע! – אלא גם גרמה לו לנזק בלתי הפיך? מדהים לקרוא מה שהוא כותב עליה כיום, במרחק של עשרות שנים מאז: "היא כבר מתה, אז אין סיכוי שהיא תצעק עליי בשבילי הקיבוץ. מלבד זה, אין לה ילדים או נכדים שיקללו אותי על שאני מספר עליה סיפורים וקורא לה בשמות."

אוי!

החיים בקיבוץ כפי שהם מצטיירים בספר מחרידים. לא רק לילד חירש. חיים של אנשים אטומים ששקועים במאבקי כוח חברתיים: "שמחתי על הבקיאות של אבא בשפות, זה היה יתרון בקיבוץ הקטן שלנו, ששם כל מומחיות בכל תחום מיקמה אותך בסולם חברתי גבוה". או: "השינוי הדמוגרפי הביא את החופש המחשבתי ואפשר היה לקנות או לקבל מכשיר אלקטרוני בלי שתסתובב בשבילי הקיבוץ וירכלו עליך שאתה בורגני".

העוול החמור מכול, מבחינתו של המספר, הוא שקיבוץ שלם לא שם לב למצוקתו. "קולקטיב כבד שמיעה ומחשבה שלא טרח לבדוק מדוע הילד לא עונה לקריאות, אלא מתעלם מהן ודופק בפטיש צעצוע על השולחן ועל הרצפה והקירות".

איזה כתב אישום חמור, נוקב, וראוי לתשומת לב.

הוצאת תשע נשמות, 151 עמ'

כמו בְּסרט בְּנטפליקס מתחיל הספר המופלא אושר, מאת הסופרת אמינטה פורנה, בפרק אפל, שהוא, כך מסתבר, רק הרקע ונעימת הפתיחה לרומן: תיאור של ציד־זאבים, שמתרחש במסצ'וסטס, ב־1834. קשה מאוד לבת זמננו לקרוא את תיאורי ה"גבורה" כביכול של הצייד, שמיטיב כל כך לארוב לזאבים ולהרוג אותם. שיא ה"הומניות" שלו מתגלה כשהוא מוותר על הריגת הגורים, אחרי שרצח את הוריהם: "ציידים לא טורחים להשלים את המלאכה הזאת: גורי זאב הם יצורים נלבבים, נותני אמון ושובבים. לגורים הללו, שהתייתמו מאב ועכשיו גם מאם, לא היה שום סיכוי לשרוד על האביב." נורא!

קהות החושים של הצייד כלפי עולם החי מזעזעת. למשל, כשהוא מחפש פתיון שבאמצעותו יתפוס את הזאב, הוא לוכד ארנבת ש"שוועותיה נמשכו אל תוך הלילה, והוא הניח שבמאבקה להשתחרר נשברו רגליה". הצייד אומר לעצמו: "זה קורה לפעמים". אוי! 

עד מהרה, כבר בפרק הבא, אנחנו מבינים שהאג'נדה של הספר הפוכה לזאת של הצייד: כל כולה אהבה וחמלה, אהדה והבנה של חיות מכל סוג ומכל מין. הן גודשות את הספר – ציפורים ויונקים, רמשים וזוחלים, ולא כזנים כלליים אלא כפרטים ספציפיים ויקרים ללב.

מיד אחרי הפרק על ציד הזאבים (שיוזכר בהמשך הרומן כמעין זיכרון נושן של בני העיירה שבסביבתה פעל), אנחנו עוברים ללונדון. הזמן – פברואר 2014. אנחנו פוגשים את אחת הדמויות הראשיות, ג'יין, חוקרת טבע. בשנים האחרונות היא מתמקדת באוכלוסיית השועלים האורבניים החיים בלונדון. היא מכירה פרטים רבים, מכנה אותם בשמות, עוקבת אחריהם, דואגת להם ונאבקת למענם. תושבי לונדון בטוחים שהשועלים מסוכנים, שהם עלולים לפגוע בילדיהם וברכושם, אבל ג'יין משוכנעת שהשועלים כלל לא מתכוונים להזיק. על פי השקפת עולמה, מאחר שבני האדם הם המין החזק, מוטלת עליהם החובה להגן על החיות, ולא לרדוף ולנסות להכחיד אותן. השועלים, היא מסבירה לכל מי שמוכן לשמוע, גם ברדיו, רק מחפשים מחסה. הם "יצורים שבריריים שלעולם לא לוקחים סיכונים מיותרים" (זאת, אגב, כך נכתב בספר, בניגוד לכלבים, שאבותיהם למדו לשתף פעולה עם בני האדם, ולכן "כל הכבוד" להם, כי "בשעה ששאר עולם החי שקוע בניסיונות לשרוד, לכלבים נשמר מקום לצד האח, אוכל ממותג משלהם, מכוני יופי ומעילים סקוטים משובצים").  

הגיבור האחר של הספר הוא ד"ר אטילה אסאר, פסיכיאטר אפריקני שמתמחה בפוסט טראומה, בעיקר של ניצולים מאזורי מלחמות. אטילה הגיע ללונדון לביקור קצר, בין היתר כדי להרצות בכנס מקצועי, וגם כדי לטפל בעדינות ובחמלה מעוררי השתאות באהובה־לשעבר שלקתה בדמנציה מוקדמת. בין פרקי ההווה אנחנו חוזרים אתו להתרחשויות משמעותיות  מעברו, למשל – לבוסניה, ב־1995, לשם הגיע במסגרת עבודתו, ונכח בסבל הנורא שעובר על האוכלוסייה האזרחית – אנשים שנושלו מבתיהם וגורשו, רבים שנטבחו, אחרים שעברו אונס ועינויים. "המלחמה לא אוצרת בחובה שום סוד גדול", הוא אומר לעצמו, "תמיד יהיו אנשים שאלימות מסיבה להם עונג, והם זקוקים רק למנהיג ולהזדמנות". אכן… 

גם עם ג'יין אנחנו חוזרים מדי פעם אל העבר, למשל – אל שלהי נישואיה, בזמן שחקרה את אוכלוסיית הקויוטים שחיים בסביבה עירונית במסצ'וסטס, שם גרה באותה תקופה. גם באמריקה נאלצה להיאבק למען החיות והשתדלה להגן עליהן מפני מי שביקשו רק לטבוח בהן.  

שתי הדמויות הראשיות ברומן, הגבר והאישה, נפגשים באקראי, ומתפתח ביניהם קשר נוגע ללב. כל אחד מהם מביא אתו את ההיסטוריה האישית הכאובה שלו: גירושים, אלמנוּת. שניהם צריכים ורוצים ללמוד איך ואם הם מסוגלים שוב לאהוב. 

אבל ג'יין ואטילה הם רק שתי דמויות מתוך אינספור אנשים שמאכלסים את הרומן המורכב הזה. חלק מהדמויות האחרות מגיחות לרגעים ספורים בלבד, אחרות – כשחקני משנה שמלווים את הגיבורים הראשיים ומסייעים להם. למשל: מישהו שנוהג להתפרנס, בנוסף על עבודתו בבית מלון, כ"פסל אנושי" דומם שצבוע בכל גופו ופניו בצבע כסף; קבצן רחוב; ברמן; נהג מונית, ועוד ועוד. יש גם הרבה דמויות משניות לגמרי שחולפות על פנינו ביעף. כל אחת מהן תורמת עוד גוון של צבע למארג הססגוני מאוד שיוצר הסיפור.

הנה למשל תיאור של ילדה אקראית –

"שעמדה בגבה אליהם כשאפה מחוץ אל הזכוכית, העיר וכל מה שבה, הכול היה חדש בשבילה. באותו רגע היו עיניה נעוצות בציפור. היא נראתה לה כמו צנחן שנופל בזרועות מתוחות לצדדים: כנפיים פרושות, מקור נוטה כלפי מטה, רגליים שלוחות לאחור. גופה עטור הנוצות רעד והיטלטל ברוח, והנוצות הגדולות שעל כנפיה נפרשו לקראת תעופה. פעם או פעמיים צללה אחת מכנפיה, כאילו הילכה על חבל דק ולרגע איבדה את שיווי משקלה, אך מייד אחר כך נישאה על זרם של אוויר חם ושבה והתייצבה. הילדה מצמצה בעיניה והתבוננה. היא לא פנתה לומר דבר להוריה. היא דממה כמו הציפור המרחפת.

"ואז הציפור נעלמה. הילדה נבהלה. היא הביטה כה וכה, ושלחה
מבטה מעלה ומטה. אך הציפור נעלמה.

"'הכול בסדר, חמודה?' שאלה האם.

"'כן,' השיבה הילדה. 'תוכלו לקנות לי בז כשנחזור הביתה?'

״'נראה,' השיבה האם".

לא נשוב ונפגוש עוד את הילדה הזאת או את הוריה. היא תך קטן ברקמה היפה להפליא שיוצר הסיפור, שלא רק מצייר תמונות מופלאות, אלא גם שואל שאלות קיומיות ומשמעותיות מאוד.

למשל: האם יש פשר בסבל? או – האם כל כאב הוא בהכרח שיבוש הרסני, או שהוא גם מאפשר לפעמים צמיחה וגדילה? ושאלת השאלות: מהו אושר? 

אני תוהה אם הרומן המופלא הזה, על שלל השאלות שהוא שואל בעניין פוסט טראומה, והתשובות שהוא מנסה לתת, יכול להוסיף משמעות לחייהם של נפגעי אלימות.

כמה חזק ומכאיב מהדהדים דבריה של פורנה כשהיא כותבת על כך ש"אנשים צעירים מקריבים את גופם ואת נפשם בשדה הקרב. הם נשלחים אליו בידי אנשים בגיל העמידה שאחזו ברובה רק פעם אחת, בסופשבוע של ציד ברווזים, ועל גברים כמו אטילה מטילים את מלאכת השמירה על השפיות של אותם גברים צעירים, בעוד הדברים שהם מתבקשים לעשות הם בעצמם לא שפויים".

מוצאה ה"מעורב" של הסופרת מעניק לה מן הסתם סוג של מבט־על ורצון לשאול שאלות שנובעות בין היתר מההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה. פורנה גדלה בסקוטלנד, סיירה־לאון וניגריה. היא נולדה בשנות השישים לאם סקוטית ולאב מוסלמי, רופא שהתנגד למשטר בסיירה-לאון, נעצר והוצא להורג בגין בגידה־לכאורה, אחרי שגינה את השחיתות והאלימות של ממשלת ארצו. כבת לאב ששילם בחייו על אומץ ליבו, השאלות שהיא מעוררת ברומן שלפנינו אמיצות ומעוררות מחשבה.

התרגום, מעשה ידיה של דפנה רוזנבליט, מעולה. 

הוצאת ספריית רות, 361 עמ'

Aminatta Forna, Happiness

שמו של הספר חסידת ירוסלם מעיד על תוכנו: כולו שירי כמיהה, ועדות מכמירת לב על הייסורים שנלוו למימוש – האומנם? – של אותה כמיהה. 

ווביט וורקו מנגסטו עלתה לישראל מאתיופיה. כבר בשיר הראשון, הפותח את הקובץ, היא מביעה את הערגה שהובילה אותה ואת בני משפחתה לצאת למסע הקשה כל כך, בדרך ל"ירוסלם", הלא היא ירושלים: "לבי רוחש בלי קול: / כפות ידי, כפות ידי לוטפות / אתכן, / אבני ירוסלם". 

שמותיהם של השירים הבאים מעידים על תוכנם: "אל הארץ המובטחת" שבו היא פונה אל עצמה כאל אשת לוט בת ימינו, פוקדת: "אל תביטי לאחור", מתריעה: "אולי לא תשרדי את המסע, הדרך לא קלה, הכבישים / אינם סלולים, ואת תלכי בחשיכה…" ומבטיחה: "את תמצאי את / הארץ המובטחת". 

והנה היא כאן. מה ציפה לה? היא – בשיר השלישי – "מעמידה פנים לְשבָּת": היא בפנימייה, שבה כל חבריה "יוצאים למשפחה, כולם / יוצאים לבית חם", והיא הילדה היחידה שמעמידה פנים כאילו היא מעדיפה להישאר בפנימה ומסבירה לנו, בלחש, בסוגריים: "(ואם אצא, לאן?)", וכמה היא מתגעגעת, כמה "העיניים משוועות", כמה היא רוצה לשוב "לשבת של האינג'ירה, /  הרטבים  החריפים ההם – / לברכה בעיניים של אימא". ושוב היא חוזרת, ושוב בלחש, בסוגריים – "(ואם אצא, לאן?)", אך מסיימת בברכה, "שבת שלום", ושוב, אחרי רווח, "שבת שלום": כי אין ברירה. כי צריכים להתחזק. כי חייבים להחזיק מעמד. כי במבט לאחור היא אולי יודעת שעוד תהיה ווביט וורקו מנגסטו הבוגרת, הכותבת, שתשחזר את הגעגועים ואת הכאב, ותיצוק אותם לתוך שירים, ובכך תעניק להם משמעות. 

המציאות אינה יכולה שלא לעורר געגועים בלתי אפשריים. לנוכח אגם כנרת היא "לוגמת" את זוהרה, ובה בעת זוכרת אגם אחר, "אגם לבה של אמי / השוקק כל עונות השנה". היא כאן, בישראל, אבל חושבת על האגם ההוא, במקום שנקרא סמן (שמו מופיע בכותרת גם באמהרית!), ששם "לא חסר דבר". 

אולי אסור לה להביט לאחור, שמא תהפוך לנציב של מלח, אבל היא בכל זאת נזכרת בשם, "ברועי הצאן", ב"כפלי / שדות הבר"; במקום שהוא מעין גן עדן, שם היא "גורבת אדמה רווית / דברי ימי עולם", "עוטה חולצת יערות הפרא", עונדת "עגילים באוזנַי כסוסים צוהלים"… שם היא שומעת רקיעות של נפחים ורואה נשים קדריות ש"קורנות לקול צחוקי הילדים". ובכל זאת, כשהייתה שם, באותו גן עדן, חשה בכל מאודה "בכמיהות ירוסלם". 

והנה – המסע. האם, היא תוהה בדיעבד, בשיר "עוקפת נהר", הייתה "שולחת אותן / למסע שכזה, / כמו הילדה ההיא שם", את בנותיה, שכבר נולדו כאן? 

והאם – היא תוהה – אפשר באמת להגר, לא רק בגוף, אלא גם בנשמה? בשיר "אמהרית בלילות" היא מגלה שלשון החלומות שלה היא שפת אִמה, שהיא "סורגת כיסופים בלילות", שהיא "עורגת געגוע לשפת אמי / ללשון אבי שלי הטוב", ובכל זאת, ראו זה פלא, היא כותבת בעברית, בשפה שאימצה לעצמה, ומפליאה להביע בה את "נתיבי המילים, בצלילים המחבקים / ממרחקים". 

בחטיבת השירים הנושאת את השם "סודאן, סודאן" נוגעת וורקו מנגסטו בפצע האמיתי: בניתוק מהבית, שעוברים תמיד מהגרים, ובמסע הקשה מנשוא, הקשה במיוחד, שעברו העולים מאתיופיה: "במוצאי שבת אחת, / השארנו את הבתים מאחור / בוכים בלי קול". היא זוכרת את שתיקתה של אמה, ויודעת: "כל חיי / אשא את מבטה / לכל אשר אלך". 

הם בדרך. "הולכים אפופים / נעולים נעלי הקוצים, צועדים יחפי אור". הם פוסעים "בשוקת זפת לילה מתארך, / עינינו – / שני סימני שאלה: // מי הולך למשאית הישנה? // מה עולה למשאית המעונה?" ישנה. מעונה. משחק הצלילים הזה, ההפתעה בדימוי של מי שמעונה – לא האנשים. המשאית: לא יצור חי אלא חפץ, שאפילו הוא כבר מותש מתלאות הדרך האינסופית. בהמשך יוקדש לה, למשאית, שיר שלם: "המשאית (עדוּת)", שמתאר את עתיקותה. את היות כולה "פתחים של תקווה וייאוש", את "מזג האוויר הלוהט" שבו עליה לנסוע, את מאות האנשים "כל אחד / נלחם להידחס למשאית / נאבקים נשים וטף, / זקנים, כולם משתוקקים לעלות למשאית", שכבר אין בתוכה מקום: "מאות אנשים, ומחנק" והכול, "תקווה ושיברון / מתערבלים / כמו קמח ומים / לבצק אחד". 

ועכשיו מתחילים עינויים נוספים: ילדה חולה. "פרח קטנטן בערוגת סימני שאלה", מוקפת בהוריה, אמה, שגם היא חולה מאוד. אחיה. אביה ש"מגיע אל בית החולים / אבל לא מספיק לקבל טיפול / וכבר נפטר". השאלה המרה: איך האב "הבריא, החסון כעץ הסקויה, / ככה מת בגלל וירוס זעיר?" ומה המשמעות של המשפט שמסיים את השיר: "ומישהי אומרת: / זה סימן. / אבל היא לא אומרת / סימן למה"… השאלה הפתוחה הזאת ממשיכה להדהד בתודעה. 

ואז מתעוררות שאלות נוספות: מה יקרה לאחותה? היא "כורעת / על שטיח החול / והצירים צרים" יולדת כך, באמצע המדבר, והיא, המספרת, רק בת עשר, "מקשיבה לצליל סדוק / פועה" ומבינה שהיא שומעת את אחיינה הפעוט שזה עתה נולד, בתנאים בלתי אפשריים! "הנה אני, / דודת מדבר, אני – "

ספרה של ווביט וורקו מנגסטו ראוי לכל קשב. לכל קריאה זהירה, מפנימה, מאמצת. לדעת, להבין, לזכור, ולשלוח אליה יד שאומרת: תודה, משוררת, תודה מספרת. תודה שאת כאן, עדה למה שעבר (ועובר!) על עדה שלמה, שאת מעניקה לה קול יפה ומדויק כל כך.  

חלק ניכר מהאנשים שאני מתשאלת מגיעים משכונות מצוקה וממשפחות מהגרים, מתמודדים עם חוסר ביטחון ופשיעה, לעיתים קרובות עם הברחת סמים ולעיתים אפילו עם פשע מאורגן, ובכל זאת עניין הסבל החברתי עולה לשיח לעיתים נדירות, לא יותר משאלת הקולוניזציה. אף על פי שהחוקרים מציעים לנו קווי אופי ורקע נפוצים, אני משוכנעת שאין להם פרופיל אופייני, רק מקור משותף: היעדר תקווה. לשים עליהם תווית זאת הדרך הקלה ביותר להסביר תופעות שמכות אותנו בתדהמה, אבל עלינו להמשיך לחקור ולדרוש עוד ועוד, לא לפנות לפתרון הקל. הדבר הראשון שעולה בחקירות הוא הרצון להעניק משמעות לחיים ריקים. הג'יהאד ניזון מייאוש.

מדי יום ביומו אני נתקלת במסעות ייסורים, בסיפורים של ילדות הרוסה, אנשים אלימים — שספגו אלימות רבה בעצמם. אני מנסה לא לצמצם את האדם הנאשם למעשיו בלבד.

"בכל פעם שאחד העצירים שלי מפר את תנאי השחרור על תנאי, אני חוטפת התקף לב."

"כולנו מכירים את הפחד הזה." השיב פרנסואה.

"אני לא יכולה לסבול את פעילי האסלאם ואת הבוז שלהם כלפי נשים," אמרה איזבל. "היום אחד מהם שאל אותי: את יודעת איך קוראים לנשים לפני החתונה. כבוד השופטת? ביצת קינדר, כי אי אפשר לדעת מה יש בפנים."

המשכתי:

"בשבוע שעבר, אחד העדים שלי סירב להסתכל עליי: 'אם אסתכל עלייך. כבוד השופטת. אצטרך להתחתן איתך."'

יימה ענית לו?"

"תסתכל על החלון!"

"יש תיק של מחבלים מהימין הקיצוני שעומד להגיע בסוף השבוע," השיב אריק. "לשם שינוי. ניסיון הרעלה של מוצרי חלאל."

איזבל פתחה את השמפניה והפעילה מוזיקה שתים. צחקנו רקדנו וחשבתי לעצמי שהקולגות שלי חולשים על כל הסביבה הקרובה שלי. היינו זקוקים זה לזה כדי לסבול את השגרה שלנו במחלקה למלחמה בטרור – שאינה דומה לשום דבר
אחר.

"אבל מה חשבתם שֶׁיִּקְרֶה?" שאלה ליאת אצילי את שוביה בעזה. אצילי נחטפה בשבעה באוקטובר מביתה בכפר עזה, והוחזרה ארצה אחרי חמישים וארבעה ימים בשבי.

בריאיון עם בן שני בכאן 11 סיפרה כי הוחזקה שם בתנאים סבירים, פחות או יותר, והשתדלה ליצור קשר אישי עם שוביה כדי שיראו בה בת־אנוש, בתקווה להקטין כך את הסיכון שיפגעו בה. 

אצילי ניסתה לשוחח אתם. בין היתר, נוכח הזעזוע מהתגובה האלימה כל כך של צה"ל, שאלה מה חשבו שיקרה בעקבות השבעה באוקטובר. מתשובתם הבינה שלא העלו בדעתם מתקפת־נגד כה נחרצת.

עוד ניסתה אצילי להבין לְמה בעצם הם שואפים. הסבירו לה חד־משמעית: מטרתם לא רק לסלק מכאן אותנו, הישראלים, אלא גם – להביא לשלטון השריעה בעולם כולו.

כך. בגלוי ובבירור. חלומם ושאיפתם של שוביה, שעוד נראו לה מתונים־לכאורה. 

הספר ההחלטה מאת הסופרת הצרפתייה קארין טואיל מספר איך מתורגמת השאיפה הזאת, להשתלט על העולם, לשפת המעשים. הוא הזכיר לי את ספרה של העיתונאית האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י, הזעם והגאווה, שראה אור אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב־2001. פלאצ'י התריעה בו נגד מלחמת הדת שכבר מתרחשת על אדמת אירופה, בלי שצד אחד, זה של האירופים, יהיה בכלל מודע לקיומה. מצד אחד – ההשתלטות האלימה על המרחב הציבורי, מצד שני – הנאורות וקבלת־האחר של החברות שקולטות לתוכן פליטים אומללים. פלאצ'י כתבה את דבריה בצורה ישירה. טואיל עושה זאת באמצעים ספרותיים.

במרכז הסיפור ניצבת אלמה, שופטת־חוקרת למלחמה בטרור. תפקידה הוא לחקור חשודים שעלולים לפעול בשם האסלאם הקיצוני, במילים אחרות – אלה שעלולים לפגע ולרצוח כמה שיותר חפים מפשע. 

מולה ניצב חשוד כזה, עבדג'ליל, צעיר מוסלמי יליד צרפת, נשוי לסוניה דוס סנטוס, צרפתייה ממוצא דרום אמריקני שהתאסלמה. השניים חזרו זה לא מכבר מ"ביקור" בסוריה. לטענתו של הנחקר הוא אדם הומני, מעולם לא התכוון להצטרף לדאע"ש כדי "להילחם", הוא רוצה רק לסייע ולעזור לבני אדם, מסוריה חזר עם אשתו ההרה רק מכיוון שהזדעזע ונבהל ממעשי האלימות שהיה עד להם, והוא מתחנן שיאפשרו לו לחיות בצרפת חיים מועילים וחיוביים, לעבוד ולפרנס את אשתו ואת התינוק שלהם, ובקיצור – לפתוח דף חדש. 

אלמה צריכה להחליט: לתת בו אמון? לשחרר אותו? להעניק לו הזדמנות נוספת? הוא ראוי לה? 

אנחנו קוראים את החקירות שהיא עורכת: שיחותיה אתו. סדרה של ""שאלת השופטת" ושל "תשובה". לא מפגש אחד או שניים. מפגשים רבים, שבהם היא מנסה לעמוד על טיבו. לפענח את אישיותו. להבין. מצד אחד היא פוחדת פחד מוות, תרתי משמע, מהתוצאות הרות האסון שעלולות להיות לשחרור של טרוריסט בפוטנציה. מצד שני – היא אדם הומני. בתפקידה הקודם הייתה שופטת־חוקרת של ילדים. היא מאמינה בשיקום. היא מתקשה לחשוב שתחמיר עם אדם חף מפשע ותהרוס למעשה לא רק את חייו, אלא גם את אלה של בני משפחתו. 

בחקירותיה היא לומדת על עברו המר של הנחקר שלה. על האלימות שספג בבית: יום אחד כשהיה ילד קטן השליך אותו אביו בהתקף זעם מטורף מהחלון והילד נפצע קשה. אחרי אותה תקיפה הועבר עבדג'ליל למשפחה אומנת. במקום לטפל בפושע, הדירו את הילד מסביבתו הטבעית. אמו הכנועה ויתרה עליו למעשה, למשך כמה שנים. הלב נחמץ – לא רק ליבה של אלמה, גם זה של הקוראת – נוכח עוצמות הסבל והעוול שחווה הילד. 

ומצד שני גם עכשיו, כשהוא מנסה לשכנע את השופטת לשחרר אותו, הוא לא מסתיר את התיעוב שהוא חש לא כלפי הוריו, אלא כלפי צרפת. הוא מדבר על שאיפתו שהאסלם ישלוט בכול. "אני גאה לפעול למען הלכות השריעה", הוא לא מסתיר ממנה, "לא את חוקי צרפת צריך לאכוף, אלא את החוקים של אללה". "צרפת היא לא מדינה מוסלמית", היא משיבה לו. "בינתיים", הוא לא מהסס להשיב. וגם מוסיף ומסביר שלו, כשיהיה בן שלושים ושלוש, יהיו שישה ילדים, ולכן "יום אחד נהיה הרוב בארץ הזאת." כלומר – הוא לא מסתיר את שאיפותיו, אבל מבהיר שאינו מתכוון לממשן בדרכים אלימות. 

והיא, אלמה, מתקשה להבין את "השנאה הזאת לצרפת". היא תוהה "מאין נובעת שנאה כזאת. משטיפת מוח? מדחייה חברתית?" ומה על הצרפתים לעשות כדי שהשנאה הזאת לא תתבטא בעולם המעשים? ומדוע בכלל, היא תוהה, "הם מחליפים את הנרטיב של הרפובליקה – שכבר לא מאחד מספיק מבחינתם – בנרטיב דתי"?

ומה בדבר דתות אחרות של אנשים שחיים בצרפת? בעלה של אלמה יהודי. הוא מסביר לה שבניגוד למוסלמים, "יהדות צרפת אפילו הוסיפה, מאתיים שנה קודם לכן, תפילה לשלום הרפובליקה לסדר התפילות. יהודים דתיים בצרפת אומרים אותה מדי בוקר: הם מבקשים מאלוהים לברך את ארצם, רפובליקת צרפת, ואת העם הצרפתי". (לא הופתעתי לגלות שאביה של הסופרת יהודי ממוצא טוניסאי). (אבל, כך מסתבר, גם יהודים יכולים להיות גזענים, כפי שנודע לנו מהיחס של בעלה אל הארוס המוסלמי של בתם!)

הדילמה של אלמה מסתבכת, בין היתר מכיוון שהיא נמצאת בהליכי גירושים מבעלה, והיא מאוהבת, לא פחות! דווקא בעורך הדין שמייצג את עבדג'ליל. האם תיעתר לבקשתו לשחרר את מרשו? האם תעשה זאת ממניעים אישיים? 

הרומן לוקח אותנו אל נפתולי נפשה, ואל המציאות שבה ההחלטה שתחליט תהיה הרת גורל לאנשים רבים, אפילו לה עצמה, וגם, כמובן, מנסה לעמוד על המניעים הנפשיים והחברתיים של מחבלי ג'יהאד.

"דעו שאני לא מפחד מהמוות. אני אוהב את המוות. אחרת לא הייתי עושה את זה. אני לא רוצה את העולם הזה. אני רוצה את גן העדן… לפגוש את הנביא ואת הבתולות בגן עדן. אם תצליחו לעצור אותי, אחזור לכלא בראש מורם, ואם תירו בי, גן העדן מחכה לי, אינשאללה," אומר אחד מהם.

ב־31 במרס 2002, התפרסם בניו יורק טיימס המאמר "שקרים התאבדותיים" (Suicidal Lies), מאת תום פרידמן, שבו ניסה הפרשן הבכיר של העיתון להתריע ולהזהיר את ארצות הברית בפרט, ואת העולם בכלל, מפני האיום של מחבלים מתאבדים. הוא ציטט דברים שאמר אז, לפני עשרים ושתיים שנים (!) איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים", כך אמר, "אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות. לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם."

טואיל מנסה בספרה להתמודד עם השאלה עם מה אנחנו מתמודדים.

Karine Tuil La Décision

מצרפתית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, מודן,

256 עמ'

משהו בספר הזה לכד את תשומת ליבי ממש מהרגע הראשון: תחושה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין.

ואין לטעות: גם מה שנראה לעין – דיוקנה של אישה המופיע על העטיפה, על רקע של קיר לבנים שחוקות, חיוכה המסתורי, המאופק, זיק האור שבעיניה, הפרח האדום הנעוץ על מסגרת התצלום – כל אלה מושכים מאוד את הלב, אולי יותר מכל – תווי פניה היפות.

די מהר מתברר שלא בכדי נמשכתי אל הדיוקן הזה, ושאני לא היחידה שזה קרה לה. כי כך מתחיל סיפור המעשה.

אבל רגע, לא מדובר בכלל בסיפור. ממש בעמודים הראשונים, ב"פתח דבר", מסביר לנו המחבר, יואל יערי, שזה אינו רומן היסטורי פרי דימיונו, "או נובלה ה'מבוססת על מקרה אמיתי'", אלא סיפור אמיתי לגמרי. ש"כל האירועים, המקומות והאנשים המתוארים בספר מצויים בעדויות ראשוניות ובמסמכים ארכיוניים" שליקט במשך חמש שנות מחקר.

ובכל זאת, רובו נקרא ממש כמו סיפור, שטומן בחובו הפתעה מרעישה כל כך, עד שנשימתי נעתקה כשהגעתי אליה, ומאותו הרגע ואילך, עד סופו של הספר, לא יכולתי לעצור את הדמעות.

ובכן: התצלום. הוא מתחיל, כאמור, את הסיפור, שכן נלקח, לא פחות, מהקיר שעליו הוצג במוזיאון באושוויץ. שלושה צלמים ישראלים הגיעו לשם יום אחד בינואר 1992, ואחד מהם, שמחה שירמן, הבחין בדיוקנה של האישה. יואל יערי מתאר אותה: "שפתיה פשוקות לארשת חיוך, שיש בו מבוכה קלה. יופיין מודגש על ידי חתך עדין על השפה העליונה, אולי רמז לחבטה שספגה בפניה בעת מעצרה. שיערה קצוץ באופן גס. בגד האסירים שלה רכוס עד הכפתור האחרון וצעיף שחור עוטף את צווארה". שירמן ממוסמר למקומו. האישה מקסימה אותו. הוא קורא את שמה – קריסטינה קוסובסקה – הכתוב בדיו שחורה, ומגלה שהגיעה למחנה בנובמבר 1942, ומתה חמישה חודשים אחרי כן.

שירמן מצלם אותה. ומאותו רגע קורים כמה דברים מעוררי השתאות של ממש.

קודם כול, קריסטינה נהפכת לדימוי מרכזי ביצירתו. הוא כותב לה מכתבים, וכותב עליה שירים. יצירותיו מוצגות בתערוכות ברחבי העולם. הוא חושב עליה. היא מעסיקה אותו, נוצר מעין חיבור מיסטי בינה, אישה שמתה חמישים שנה לפני כן, ובינו.

אבל זוהי רק ההתחלה.

שכן חוקר שמנסה להתחקות אחרי אותה קריסטינה קוסובסקה, להבין מי הייתה, מה היו קורות חייה, מגלה כי אכן הייתה אישה כזאת, אבל תווי פניה שונים לגמרי מאלה של האישה שדיוקנה תלוי במוזיאון אושוויץ.

הסיפור רב התהפוכות וההפתעות נמשך עוד ועוד. זהותה של האישה מהמוזיאון, שמה האמיתי, בלה חזן, ומה בעצם עלה בגורלה, הולכים ומתפענחים. מאחר שהיא חיה בימי מלחמת העולם השנייה, יואל יערי מתאר לא רק מה קרה לה עצמה, אלא גם את הרקע ההיסטורי להתרחשויות.

למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה – הוא מספר בפרוטרוט כיצד בדיוק התנהל הליך הצילום באושוויץ. מי צילם. היכן. כיצד. מדוע. מתי הפסיקו לצלם את האסירים והאסירות, איך הצילומים קשורים לקעקוע המספרים על אמת היד של כל אחד מהקורבנות.

יערי מספר לנו רבות על אושוויץ. מתאר איך התנהלו החיים־לכאורה באותו גיהינום. עלי להודות כי היו חלקים שדילגתי עליהם בקריאה. לא עמד לי כוחי לקרוא על הניסויים ה"רפואיים" שהתנהלו שם. יש מידע שמוטב לי להרחיק מהתודעה, בידיעה שאם יגיעו אליה ייצרבו לעד. בניגוד לשר סמוטריץ', שסירב לצפות בסרטוני הזוועה על חטיפת התצפיתניות לעזה, שמא תנדוד שנתו, אני לא משמשת בשום תפקיד ציבורי שמחייב אותי להיחשף לזוועות שהייתי שותפה להתרחשותם ושאני אחראית לסיומם. לשרי הממשלה אין זכות לדלג על שום פרט. לי יש. הוויתור על קריאת כמה דפים בספר לא גרע במאומה מעוצמתו.

יערי מלווה בכתיבתו את קורותיה של האישה המצולמת, שבין היתר פעלה שם, במחנה הריכוז, כאחות, תוך שהיא מעמידה פני פולנייה. למעשה, כך מסתבר די בהתחלה, הייתה אותה בלה חזן יהודייה אמיצה במיוחד. לפני שהגיעה לאושוויץ הייתה אחת מהקשריות שנהגו להעביר מידע, תרופות, מזון, נשק, בין הגיטאות השונים, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצום לחייהן. גברים לא יכלו למלא את התפקיד, שכן הפשלת מכנסיים אחת הייתה חושפת שהם יהודים. (ב־2003 ראה אור בהוצאת מורשת ספרה המפעים של אחת מאותן קשריות, חסיה בורנשטיין בילצקי, אחת ממעטים ובו תיארה את הגבורה והתושייה המדהימות שלה ושל חברותיה, אחת מהן, חייקה גרוסמן, כיהנה לימים כחברה בכנסת ישראל).

יערי עוקב אחרי מעשיה של בלה חזן. הוא מספר פרטים שלא יאמנו בקורות חייה. למשל – כיצד הצליחה, בזהותה כפולניה־לכאורה, להשתלב כעובדת במטה הגסטפו, ואיך סייעה משם ליהודים. איזה אומץ וגבורה שלא ייאמנו! גם כשהגיעה לאושוויץ עזרה והצילה נפשות, כשהתחזתה לאחות פולנייה.

התרשמתי עד בלי די מעוצמת כמיהתה של חזן להתקרב אל בני עמה ולא להעמיד עוד פנים: להיות מי שהיא באמת, ובצורך הקיומי להתחזות לנוצרייה, שכן זהותה האמיתית נחשבה פשע שאתו נולדה. את יהודייה? אחת דינך – מוות! קשה להבין את עוצמת האנטישמיות המתוארת. אפילו אחרי שהמלחמה הסתיימה, וחברותיה הפולניות של בלה חזן סיפרו זו לזו לאן פניהן מועדות – להן היו בתים ומשפחות לחזור אליהם! – הן הגיבו בגועל ובתיעוב כשגילו שהיא בעצם יהודייה שמקווה להגיע לארץ ישראל. שום דבר לא יכול היה להמתיק את גזר הדין שאתו נולדה: ברגע שנודע שאת יהודייה, גם אם היית עד עכשיו חברה קרובה, מיד מתחילים לסלוד ממך. בלתי נתפס, למי שנולדה וגדלה בישראל. אך למרבה הזוועה מתחיל להיות מוכר יותר, בחודשים האחרונים, גם לנו, כאן.

מצמרר לקרוא בפרק 14, "מבצע שמיד", איך בליל סילבסטר 1942 נשמעו הנאצים שרים מעבר לחומת גטו וילנה שורות משיריהם: "וכאשר דם יהודי יותז עלי סכין, אז ייטב לנו כפליים", ואת "שיר המורדים" ששרו באותו לילה ממש בגטו, "אך אם נגזר למות, מוטב ליפול כגיבורים, לסכין הושט צוואר לא! / לעולם הוא לא יושט".

לא פחות קשה לקרוא על התגובות שאתן נאלצו להתמודד מי שניצלו, בתום המלחמה, כבר בארץ ישראל. על עגנון שכתב עליהם שהלכו "כצאן לטבח". על המנהיג הציוני יצחק גריבנבוים, יליד פולין, שקבע בנחרצות כי "היהודי הגלותי" התאפיין ב"אובדן כושר ההתגוננות, התגברות הרצון לחיות בכל התנאים, לקיים חיים ריקים מכול, חיי עבדות ושפלות מבוזים…" (ומוסיף יואל יערי בכעס מאופק: "ספק אם גרינבוים היה אומר דברי קטרוג נחושים אלה לו ידע כי באותה עת בדיוק בנו האהוב, אליעזר, שנשאר בפולין, משמש בלוקאלסטה אלים ושנוא במחנה הגברים בבירקנאו"). קשה לקרוא על החשדנות שבה התקבלו הניצולים: "איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?" ועל האילמות שנגזרה עליהם, בשל תגובות כמו – "לא ייתכן שהיה גרוע כל כך, שאם לא כן לא היית שורדת", או "גם כאן בארץ ישראל היה לנו קשה ורעבנו ללחם".

הספר שלפנינו הוא במידה רבה ניסיון לפצות את הניצולים, להעניק להם צדק היסטורי.

כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחוש ביסודיות שבה נכתב: יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, כך כתוב על דש הספר. הוא גם מספר לנו לקראת סופו מדוע חלה בחייו תפנית, ומה גרם לכך שהחל לעסוק במחקר היסטורי.

את ליבת הספר, את ההפתעה העצומה שהוא מסתיר, ואז חושף, לא אגלה כאן. לא אמנע מכם, קוראי הטור, את הרגע שבו אמת מפעימה מתגלה, ואת כל המשמעויות שהיא מסתירה בתוכה.

הספר אינו רק תיעוד של קורות חייה של אישה אחת, ולצידה – של רבים שפעלו לצידה, או ניקרו על דרכה: יש בו תובנות היסטוריות רבות וחשובות. אי אפשר למשל שלא להתרשם מעוצמת האשליות, למעשה – הרמייה העצמית! – שאפיינה את קורבנות השואה. כך לדוגמה כשהנהגת תנועות הנוער החלוציות החזירה לוורשה את חברי ההנהגה הבכירים שנמלטו מזרחה אחרי פרוץ המלחמה, הם עשו זאת מתוך תמימות ואמונה שהשלטונות הנאציים יאפשרו את פעילותה של התנועה הציונית (בניגוד לסוביטים, שאסרו על כל פעילות כזאת) ויתירו לחלוצים לצאת לארץ ישראל. "מנקודת מבט תמימה זאת, שלא קראה נכון את המציאות המצמררת, נתפסו היטלר וחבר מרעיו כשותפים מעשיים לחזון הציוני"… אותה תמימות ורמייה עצמית לא התפוגגו גם אחרי כמה שנים, אחרי שכבר התחיל הרצח השיטתי של יהודים. בגטו גרודה למשל היו משוכנעים ש"כל עוד יספקו את צורכי הגרמנים ככוח עבודה, לא תהיה להם סיבה להשמיד את היהודים". אין צורך לומר שתקוותם התבדתה.

הספר מלווה בצילומים רבים של מסמכים ושל הדמויות המופיעות בו. הממד החזותי מוסיף לתוכן משמעות ועוצמה.

אוסיף ואומר כי זה אינו עוד "ספר שואה" רגיל, שכן הוא אפוף כולו בהומניות ובאהבת אדם, לא רק של הדמות המרכזית המתוארת בו, אלא גם של כותבו.

הוצאת כנרת, 399 עמ'

זאב שעבר ליד בקתת רועים ראה אותם סועדים. ארוחתם כללה – שוק כבש.

התקרב הזאב ואמר: "איזו מהומה הייתם מקימים אילו נהגתי כמוכם!"

גדי עמד על גג של בית, מחוץ לטווח של סכנה. ראה הגדי זאב שחלף מתחתיו והתחיל להשתלח בו ולהקניט אותו. הזאב נשא אליו מבט ואמר, "אדוני! אני שומע אותך: אבל לא אתה זה שלועג לי, אלא הגג שעליו אתה עומד."

לא פעם הזמן והמקום הם אלה שמעניקים יתרון לחלשים.

החשש מתחיל להתעורר בשיר השלישי, "הדיבוק שלי את", שבו הדוברת פונה אל ז'קלין דה־פרה ומספרת לה: "את הדיבוק שלי את". רגע, ז'קלין דה־פרה? הצ'לנית היפהפייה, המוכשרת? זאת שחלתה בטרשת נפוצה, שסבלה במשך שנים מקשיים גופניים גוברים והולכים, עד שמתה? "אומרים שבסוף השתגעת", אומרת לה הדוברת ומוסיפה, "אני לא טיפוס שמשתגע […] / אבל אני משתגעת מפחד, / לגמור כמוך". 

דה־פרה היא אחת החולות בטרשת־נפוצה המפורסמות ביותר בעולם, ובעוד שיר ושניים החשד מתאמת: הדוברת, הכותבת, מתמודדת עם המחלה ועם הקשיים הגופניים הנלווים לה: "פה אני נופלת וקמה". מצוקתה רבה כל כך עד שבאחד השירים היא מספרת שהיא שוקלת לפעמים לקנות כרטיס חד־כיווני לשוויץ, או לקפוץ מגג, או ליטול כדורים. כמה היא יכולה לשאת את המחשבה שהיא "תלויה בכולם / נטל נטל נטל"? כמה קשה לדעת שתיאלץ "לספר למשפחה, / לחברים, לעצמי" שהיא רוצה בעצם "להשתמט"; שהיא מרגישה "שפנה", "לוזרית", כי כל הלילה היא חושבת "מוות מוות מוות". אבל לא. יש גם רגעים אחרים: באחד הימים כשיצאה בבוקר לרחוב "ועלי הפיקוס ריקדו / מצד לצד / והשמש גיפפה" הזכירו לה החיים "שהם חיים / ושאני / עדיין לא, /עדיין לא, / למרות". 

אחד השירים העצובים ביותר בעיניי, הוא "שעתיים":

היא מספרת לנו על חוסר האונים הקשה כל כך של אישה צעירה שמה היא כבר רוצה? בסך הכול – לשתות קצת מים, אבל לא מסוגלת לעזור לעצמה, ולא רוצה להעיר אף אחד – את רוני המיטיב, שמוזכר שוב ושוב בשירים – ולכן מנסה לשכנע את עצמה שמדובר רק בשעתיים של ציפייה, שבהם תלקק את השפתיים, ותחכה, עד ש"עוד יום /גונח כמיהות" יגיע, בעוד שעתיים, רק שעתיים… אבל כמה שהשעתיים האלה נראות ממושכות, ארוכות, אינסופיות… לא רק לה. גם לנו, הקוראים, המלווים את הצמא שלה. את חוסר האונים. את התלות הבלתי נסבלת, גם אם היא באדם אוהב שעוזר לה בחפץ לב. אבל הוא אדם נפרד ממנה. כי ככה זה, בסבל אמיתי כל אחד מאתנו בודד, בסופו של דבר, עם עצמו. 

כמה קשה להיות אישה שבמקום "לבחור לי סתם חולצה יפה / – או איזו חצאית מטריפה / – או שמלת מלמלה" נאלצת לבחור "כיסא עם משענת לאמבט  – ידיות אחיזה (מנירוסטה) – ספסל רחצה (ארבעה שלבים), / – שטיח נגד החלקה"!

כמה מזעזע ליפול, לזעוק "הצילו! תעזרו לי!" שוב ושוב, ולדעת שאיש לא שומע. שאיש לא יגיע בקרוב.

הספר מחולק לשערים. אחד מהם מכונה "בית לוינשטיין" והוא נפתח בשיר "קוביות" שבו היא משווה בין חייה הנוכחיים, בשיקום, לבין ימיה הקודמים:

כמה יפות השורות המתארות את החתונה שלה: בשמונה מילים בלבד אפשר לדמיין את הלילה שהיה, את השמים הפרושים, את שפת הים, והלב נחמץ מהפער בינו לבין מציאות החיים בבית לוינשטיין, שרק מתעצם בשל הניסיון החביב של המטפל להתלוצץ עם המטופלת… 

על דש ספרה של נגה אולמרט מופיע תצלום של המשוררת. היא נראית בו כל כך יפה, חיונית ומחויכת. כמו בשיר "בתמונה לא רואים", שהעניק לספר את שמו, מתקיים הפער בין מה שנראה לעין למה שסמוי אך נוכח בעוצמה רבה: הסבל. כשקוראים את הספר מתעורר הרצון לחבק את נגה, ולקוות שכמו באחד משיריה של רחל שפירא, יש נחמה כלשהי ביופי המתגבש מתוך הכאב.    

אֶתְמוֹל,
גָּרַמְתְּ לְיֶלֶד לִפֹּל,
הַיּוֹם,
סוּס מָעַד.
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת,
מִי יָבוֹא מָחָר?

אֶבֶן, שׁוֹכֶבֶת שָׁם
בִּשְׁבִיל הַכְּפָר,
תַּחַת שְׁקִיעָה אַדֻמָּה,
דָּבָר לֹא אִכְפַּת לָךְ!

מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון

הרומן החדש של אילת שמיר מתרחש ברובו באפריקה, באתיופיה, ליתר דיוק, אבל בליבתו טמון פצע שנוצר במקום אחר; פצע שלא יכול להירפא, וכאבו לא יתפוגג כנראה לעולם.

אל הליבה הזאת, אל המקום הפצוע, אנחנו מגיעים לאט לאט, במעין תנועה מעגלית שחותרת פנימה. בכל פעם נחשף עוד טפח, מתגלים עוד פרט או זווית, עד שנודע במלואו הסיפור המייסר, והוא אמור לשמש כמעין מפתח להבנה של אחת הדמויות המרכזיות ברומן: אביה של הילדה. 

בתחילת שנות השבעים – בדיעבד כתוצאה ממשהו שקרה לו – לקח אותו אב את משפחתו הקטנה – הילדה ואימה, אשתו – להראר שבאתיופיה, לשם נשלח מטעם צבא ההגנה לישראל, כדי לאמן חיילים אתיופיים של צבא הקיסר, היילה סלאסי, זקן עריץ ופרנואיד. 

הסיפור נכתב בגוף שלישי כל־יודע וחולף בין תודעות שונות ומגוונות, לא רק זאת של הילדה ושל הוריה, אלא גם, בין היתר, תודעתו של אותו היילה סלאסי, של המשרת שלו, של מנגיסטו היילה מריאם, קצין הצבא שמרד בהיילה סלאסי ושלט אחריו בארצו, ושל רבים אחרים.

בריאיון עיתונאי אתה, שנערך לקראת הוצאתו לאור של אפריקה בלוז, סיפרה איילת שמיר שכמו הילדה שברומן, גם היא חיה  באתיופיה במשך כמה שנים, ושגם אביה הכיר מקרוב את מנגיסטו. 

אין ספק שתיאורי המקום מדויקים מאוד. אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שכן גם אני שהיתי באתיופיה בילדותי, במשך ארבעה חודשים, בנסיבות דומות. הייתי אז בת עשר, לא כמו שמיר, שהייתה ילדה קטנה הרבה יותר. אני זוכרת לא מעט ממה שהיא מתארת ברומן; מסתבר שיש לה יכולת טובה מאוד לשמר בתודעתה פרטים רבים מהמציאות, ואת מה שלא זכרה חקרה מן הסתם, והיטיבה לעשות זאת. 

שמיר מזכירה ברומן הרבה מילים ומושגים שאני זוכרת היטב. למשל – זָבָּנְיָה, הלא הוא השומר על הבית; מָמִיטָה – האישה הממונה על הטיפול במשק הבית וגם קצת בילדים; טוּקוּל – בקתות הקש העגולות שעשן עולה בהן מתוך פתח בגגן; גם אני זוכרת היטב, את התרנגולות שהזבניה ערף את ראשיהן, והן המשיכו לרוץ (אפילו כתבתי ופרסמתי בהו! 21 צמד סונטות שבהן נזכרת הזוועה…); זוכרת את נשות השבטים האתיופיות חשופות החזה שהסתובבו באזורים המרוחקים מהעיר הגדולה; את הגשמים שהעלו אדים ברגע שפגעו בקרקע החמה; את הממיטה מכבסת את בגדינו בגיגית מתכת, בחוץ, בגינה; את פסלי העץ, וחטי הפיל המעוטרים (וגם – את השרפרפים המגולפים כולם מגוש אחד של גזע עץ כרות, ואת בקבוקוני הזכוכית העטויים בדים מרוקמים בחרוזים קטנים, ואת התופים המתוחים, העשויים מעורות של קופים, שאותם שמיר לא מזכירה בספרה…), זוכרת את הריחות, את הצבעים, את הסיפור על הגברים התלויים על עמוד, שמישהו מהישראלים ראה בשוק "המרקטו" באדיס אבבה, והתחלחל… (גזר דין מוות אפשרי, שמוזכר גם ברומן שלפנינו).

בחלקו הראשון של הרומן נדמה שמדובר פה על סיפור משפחתי – בדידותה של האם, מצוקתה של הילדה שעדה למריבות הקשות בין הוריה, הולדת התינוק, אחיה של הילדה, בבית חולים מקומי, נוקשותו ה"גברית" של האבא, ובכלל – הגברים הישראליים שמתפעלים מההזדמנות שנקרית בדרכם לחמוס את גופיהן של ילדות אתיופיות, ומתמכרים לעינוגים המזוויעים הללו. 

בהמשך מסתבר שהיריעה רחבה הרבה יותר, שכן האלימות והאכזריות המתוארות ברומן אינן שייכות, כפי שנדמה, רק לאפריקה. שם הגברים מרשים לעצמם "להביע" אותה: אנחנו רואים אותה למשל בתיאורי הציד של חיות הבר, בידיים הטבולות בדם, והם קשים מנשוא. אבל אלה רק שכבה חיצונית שמסתירה סודות אפלים לא פחות. האירועים הקשים האלה התרחשו כאן, בישראל, במהלך אחת המלחמות המתוארת ברומן, אבל דומים להם קרו מן הסתם לא רק באותה מלחמה מסוימת.

באתיופיה גבר אכזר (מנגיסטו!) מעמיד פנים שנרצח, ומצליח להימלט מהמקרר של בית החולים לשם הובאה "גופתו", לפני שנקבר. אחרי שהוא מגיח משם, "מת" חי, הוא כשיר להמשיך בתוכניותיו שאינן יודעות חמלה. ומי מאמן אותו? מי תומך בו? מי מלמד אותו להילחם? הישראלים! אלה שבעברם מסתתרים סודות אפלים שמניעים ומדריכים אותם ואת מעשיהם. 

התהליך הזה, של סיפור שהולך ומעמיק, עד שהוא מגיע אל הסוד האיום ברומן אפריקה בלוז, הזכיר לי במידה מסוימת את קו המלח, ספרו הגאוני של בן זוגה של אילת שמיר, יובל שמעוני. גם שם מרגישים בחתירה למעמקים, אל הסיפור המכונן, המחריד, שמופיע בליבו של הרומן. גם שמעוני נודד לארצות רחוקות, כדי לגלות שם אמיתות, ולספר לנו על עצמנו, וגם בקו המלח ליבו של הסיפור טמון בטראומה הישראלית. אבל הדמיון בין שני הרומנים מתמצה בזאת: אצל שמעוני מדובר בשני כרכים של רומן רחב יריעה ואילו הספר שלפנינו נפרש על פני 204 עמודים. עם זאת, מעניין לדעתי לשים לב לנקודות ההשקה בין השניים.

עם עובד, 204 עמ'

מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.

כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?

כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה “זירת המלחמה העתידית” המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.

מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.

כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.

מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?

ספר הביכורים של בירי רוטנברג, קלרה שלי, הוא רומן מקורי, חכם ומרתק. הוא נוגע בתחכום באחת השאלות המטרידות כנראה כל אימא שמגדלת תינוק: מה יצא ממנו? מי יהיה? האם יגדל להיות אדם טוב, מתפקד, אדם שמסב אושר לזולתו, ויודע אושר בעצמו, או שמא, חס וחלילה, יצמח להיות מי־יודע־מה: פושע אלים? אולי אפילו, אוזניים תצילנה, פסיכופת מחריד, רוצח המונים, נאמר בדייקנות רבה יותר: היטלר?

זוועה. נכון. אבל השאלה הזאת, הפחדים האלה, התקווה הזאת לגדל ילדים שיצמחו להיות בני אדם טובים התעצמה כנראה ביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלומר – אחרי היטלר!

כשקראתי את הספר של רוטנברג לא יכולתי שלא לחשוב על השיר של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר" שנכתב אחרי שהמשוררת הביטה בתצלום של התינוק התמים־למראה, שצמח להיות רוצח ההמונים המזוויע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. " וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה? / זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!", כך הוא מתחיל. שימבורסקה מבקשת לספר לנו שאפילו אחד האנשים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית היה פעם תינוק חמוד. וגם היא, כמו רוטנברג, כמו תוהה – איך זה קרה? ומתי?

רוטנברג אינה מנהלת דיאלוג עם היטלר עצמו, אלא – עם אמו. מנסה להבין מי גידלה מפלצת כזאת. ואיך. היא מנסה לחקור בכלים ספרותיים את דמותה של קלרה היטלר. את קורות חייה. להבין איפה טעתה. ואולי לא היא אשמה? האם הוגן להאשים תמיד את האימא?

האם נעשה כזה כי פינקה אותו מדי (ולכן, למשל, ביום הפלישה לנורמנדי, המשיך לישון עד שעות הצהריים, בשעה שמאות אלפים מבני עמו נטבחו, ואיש לא העז להעיר אותו, כדי שיתחיל לפקד על התגובה הצבאית)? האם נעשה מי שנעשה בגלל אביו החורג שהכה אותו באכזריות (ולכן נעשה בעצמו אדם אלים, מרושע, חסר מעצורים)? האם מכיוון שגדל במשפחה שהיו נהוגות בה תקיפות מיניות של קרובים (דודו, לימים – אביו החורג – נהג לאנוס את האחיינית שלו, הלא היא אמו של היטלר, שנישאה לאנס), ולכן גם הוא עצמו תקף מינית את האחיינית שלו, גלי ראובל, הבת של אחותו־למחצה, השתלט עליה, ניהל את חייה באלימות, עד שהתאבדה?

כל הניסיונות הללו הזכירו לי ספר עיון מרתק במיוחד שכתב רון רוזנבאום, היטלר, מסע אל שורשי הרשע שמנסה לאתר את המקורות לרשע של היטלר ואת הסיבות והגורמים שיצרו אותו.

סיפורה של רוטנבברג מתחיל כשבנה של המספרת נטולת השם הוא עדיין תינוק: "אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך"; היא מדמיינת את היטלר כתינוק רך, זוחל, שונאת אותו – לא רק כי היא עצמה "דור שני" לשואה, מצד אביה, לא רק כי היטלר אחראי לרצח של בני משפחה שאפילו לא הכירה, ולסבל הנורא שעבר על אביה בילדותו, אלא בגלל מה שעולל לאנושות כולה – ובד בבד היא אומרת לעצמה "תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים."

היא מנסה לשחזר את הקשר שהיה בין אדולף לאמו. "אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות" ולהבין אותו.

כדי להתמודד עם הפחדים שלה הדוברת "ממציאה" לעצמה את דמותה של קלרה, אמו של היטלר. מדברת אתה. מנסה להתייעץ איתה, כמעט מאמצת אותה לעצמה כדמות אימהית. עד כדי כך שאפשר כמעט לחשוד בה שהיא מתחילה להיות פסיכוטית: הדמות הבדויה־למחצה, החברה או המטפלת הדמיונית שלה, נעשית ממשית כל כך בתודעתה.

שוב ושוב היא פונה אל קלרה. נוזפת בה: "את חומר רע", מספרת לה ש"בכל יום בחיי שמעתי מאבא שלי שהכול באשמת הבן שלך ובאשמתך"; מזדהה אתה: "את בטח היית מוצפת באוקסיטוצין כשהנקת אותו. בטח גם הלב שלך התפוצץ מאהבה וגאווה בכל פעם שהוא עשה תנועה חדשה."

היא מנסה לתקן את העבר: מה היה קורה אילו התקבל היטלר לאקדמיה לאמנות? מה היה קורה אילו נישאה קלרה למישהו אחר, לא לדוד האנס האלים, אלא "נניח לקונדיטור אוסטרי נחמד או חס וחלילה סטודנט יהודי טוב"? האם "על הדרך היית מצילה את כל האנושות מקריסה?"

היא נוזפת בקלרה: "למה לא שמת לו גבולות, לעזאזל?" ומספרת לה על מעלליו של בנה, אלה שלא נודעו לה, כי מתה הרבה לפני כן: הסמים. הבליץ. הכיבוש המהיר, "המבט המפוחד והמופתע של יבשת אירופה לנוכח בנך".

היא מייחלת אל קלרה, מכנה אותה בשמות חיבה: "קלרינקה", מבקשת אפילו, ברגע מסוים, שתניק אותה(!), וברגעים אחרים –שונאת אותה ורק רוצה להיפטר ממנה. היא מגלה סודות אפלים, מפחידים, מעברו של אביה ושל הוריו, ומיטלטלת בתוך חייה האישיים שעוברים תהפוכות קשות.

אבל גם מוצאת נחמה, שמרגיעה במעט את הקוראת: יש בכל זאת בעולם חסד.

תודה לך, בירי. אני מחכה לקרוא את ספרך הבא.

בסיס האם, ספר הביכורים של טל גולדשטיין, הוא רומן שמתאר את התפוררותה של משפחה שממשיכה לחיות בתוך לימבו של שנאה, הזנחה מטורפת וייאוש. ההורים לא מסוגלים להרפות זה מזה, אבל גם לא מסוגלים לחיות ביחד.

בתוך העוינות והכאב מתנהלים חייהם של דניאל, בתחילת הסיפור הוא בן העשר, ואמנון, אחיו שגדול ממנו בשלוש שנים. בעמודים הראשונים כל הארבעה זוג ההורים והאחים, עדיין מתנהלים בשגרה משפחתית יומיומית מקובלת, עד שמגיעה פתאום שיחת טלפון שהופכת את החיים על פיהם.

אנו עדים רק לתגובתה המיידית של האימא לצלצול הטלפון, אך לא יודעים מה שמעה מהצד השני של הקו. היא זועמת ומסתגרת בחדר השינה שלה ושל בעלה, אבל לא מסבירה מה הסעיר אותה כל כך. מאותו רגע ואילך הכול משתנה.

נדרש זמן עד שמתחוור לדניאל (שרוב הספר מסופר מנקודת מבטו), ואיתו גם לנו, הקוראים, מה קרה: מישהו טלפן לאימו והודיע לה שיש לבעלה משפחה נוספת ובת ששמה מאיה.

האם המידע נכון? ואולי האימא באמת "מטורפת", כפי שמאשים אותה האב, רק מכיוון שהאמינה לדברים שנאמרו לה?

מה שבטוח, התנהגותה רחוקה מלהיות שפויה. תיאורי ההזנחה של הבית מאותו רגע ואילך מעוררים חלחלה. האימא הפסיקה לגמרי לתפקד, ואף אחד מבני המשפחה אינו לוקח על עצמו את המשימה הבסיסית של שמירה על היגיינה וניקיון מינימלי של סביבת המגורים שלהם. רוב הזמן היא סובלת ממיגרנות, אמיתיות או בדויות, ישנה בימים וצופה בלילות בטלוויזיה, או בקלטות וידיאו שבהן הקליטה סדרות כמו "דיינסטי". (הסיפור מתחיל ב־1982). היא לא מתפקדת, לא מבשלת, לא מנקה, לא מסדרת.

בבית כולו, בכל מקום, במטבח, במקלחת, על הרצפה, על הקירות, מצטברים עובש וירוקת, קורי עכבישים, שכבות של טינופת שמנונית. חרקים מתרוצצים בכל מקום. מזעזע במיוחד תיאור המקקים שמסתובבים בבית בלילות ומפחידים את דניאל עד כדי כך שאינו מסוגל ללכת לקחת לעצמו כוס מים במטבח, או להשתין בשירותים, גם כשהוא צמא מאוד, או כשהשלפוחית שלו מלאה לגמרי.

איש במשפחה הזאת לא מדבר עם רעהו. "כל אחד מחללי הבית אצר בתוכו את אחד מבניה. רק מטרים ספורים הפרידו ביניהם, אך לעתים היה נדמה שהדירה כולה אינה אלא מפה גיאוגרפית בקנה מידה של מטר אחד למיליארד קילומטר, כל אחד מארבעתם נושא בתוכו תחושה עמומה שנוכחותו הבלבדית
בחדר מועטה מדי ורבה מדי בעת ובעונה אחת."

אמנון, האח הבכור, מתעלל מילולית באחיו הקטן. הפעם היחידה שבה הוא משתף אתו פעולה קשורה בפעילות עבריינית: אמנון מגלה שדניאל גנב מהספרייה ספרים, ואז משכנע אותו להעלים את החותמות של הספרייה ואת עטיפת הניילון, ולמכור אותם לחנות יד־שנייה, אבל גם אז "שולח" אותו לבד לחזית, ואינו נמצא שם כדי להושיע את אחיו הקטן כשבעל החנות קולט שמדובר בספרים גנובים ומאיים להעניש את הילד המבועת.

הסיפור נפרש על פני שנים רבות. בסופו האבא חולה ואז מת והאימא בת השבעים חיה בגפה. אמנון כבר עזב לא רק את הבית אלא גם את ישראל, הוא חי בארצות הברית והיחיד שמטפל באימא, בלית ברירה הוא דניאל.

המעברים בזמנים נעשים בספר בפתאומיות, ולא מסומנים אלא באמצעות הפרטים החדשים שנודעים מתוך הסיפור.

בשלב מסוים התודעה המספרת משתנה ועוברת לגוף ראשון, ישירות מפיו של דניאל, ואחרי זמן מה חוזרת לגוף שלישי.

דומני שמוטב היה אילו הסיפור סופר כולו מנקודת המבט של דניאל, ובגוף ראשון. מדי פעם התודעה המרכזית היא של אחת הדמויות האחרות, וכאן מתעוררות כמה תקלות, שכן אפילו כשאנחנו רואים את המתרחש מתוך נקודת מבטה של האימא (עדיין ממבט־על של גוף שלישי, טכניקה סיפורית שנקראת באנגלית limited omniscient), היא ממשיכה להיקרא "אמא של דניאל", ובעלה, מתוך מחשבותיה, הוא "אבא". (במקום אחר בסיפור היא כן חושבת על "בעלה חיים", וזה, כמובן הגיוני יותר). המעברים הללו בין התודעות אינם מוצלחים, שכן הכותב לא הלך אתם באמת, וגם כשהוא לכאורה נמצא בתוך תודעה של דמות אחרת, היא ממשיכה בעצם להיות תודעתו של דניאל.

רובו של הספר נקרא בעיני כמיועד לבני נוער, בערך בגיל חטיבת הביניים, אבל בחלק השלישי מתברר שלא לקהל הזה ייעד אותו הסופר, שכן שם כבר יש תיאורים "של גדולים", שלא מתאימים לילדים.

יש כאן בעיניי תשתית לספר, שיכול היה להיכתב היטב, אילו הוחלט מראש מה באמת נקודת המבט שלו.

רושדי כתב את הדברים שלהלן בעקבות בפיגוע הירי הקטלני במשרדי כתב העת הסאטירי "שרלי הבדו" (Charlie Hebdo) בפריז, שביצעו מחבלים אסלאמיסטים בינואר 2015. שנים עשר בני אדם נרצחו באותה מתקפה.

"כשדת, שהיא צורה עתיקה של אי־רציונליות, מצטיידת בכלי נשק מודרניים, היא מתחילה להוות איום אמיתי על חירויותינו. טוטליטריות דתית גרמה למוטציה קטלנית בלב ליבו של האסלאם, וראינו היום בפריז את התוצאות הטרגיות של השילוב הזה.

"אני מתייצב לצידו של 'שרלי הבדו'. על כולנו להגן על אמנות הסאטירה, שהייתה תמיד כוח של חירות שמתייצבת נגד עריצות, הולכת שולל וטיפשות. 

"הביטוי 'כבוד לדת' נהפך למטבע הלשון שמשמעותו – 'פחד מפני הדת'. דתות, כמו כל רעיון אחר, ראויות לביקורת, לסאטירה וכן, גם לגילויים חסרי מורא של חוסר כבוד."

את הדברים שלהלן כתב בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו:

"אכתוב כאן, בפעם האחרונה, מה דעתי על הדת – כל דת שהיא, כל הדתות – וזהו זה, מבחינתי. 

"אני לא מאמין ב'ראיות שיש בבלתי נראה'. אני לא דתי. אני בא ממשפחה חילונית־ברובה. (אחותי נבילה, שמתה בטרם עת, הייתה יוצאת דופן. היא הייתה מאמינה אדוקה). מעולם לא חשתי צורך באמונה דתית שתעזור לי להבין את העולם. עם זאת, אני מבין שהדת מספקת לרבים עוגן מוסרי, שנראה להם חיוני. לדעתי, אמונתו הפרטית של כל אדם אינה העסק של איש, פרט לו עצמו. 

אין לי שום בעיה עם דת, כשהיא שוכנת במישור האישי והפרטי, ולא מבקשת לכפות את ערכיה על אחרים. אבל כשהדת עוברת פוליטיזציה, כשהיא עצמה נהפכת לכלי נשק, היא נעשית עניינם של הכול, בשל יכולתה להזיק. אני זוכר תמיד שבתקופת הנאורות בצרפת במאבק למען החירות, האויב היה הכנסייה, יותר מאשר המדינה. 

"הכנסייה הקתולית, עם מאגרי הנשק שלה – חרם, קללות ונידוי – כמו גם הנשק הפיזי, עינויים, שהאינקוויזיציה החזיקה בו – עסקה בהגבלת החשיבה: עד פה מותר, ולא עוד. הסופרים והפילוסופים של עידן הנאורות התאמצו לאתגר את סמכותה של הכנסייה וניסו לפרק את ההגבלות הללו. מתוך המאבק נוצרו הרעיונות שתומס פיין (Thomas Paine) הביא אתו לאמריקה, ואלה שימשו בסיס לכתביו, שכל ישר והמשבר האמריקני, שהעניקו את ההשראה לתנועת העצמאות, לאבות האומה, ולתפיסה המודרנית של זכויות הפרט.

"בהודו, במהלך החלוקה, ובעקבות מרחץ הדמים של אירועי הטבח שפשטו בתת היבשת בימים שבהם זכתה הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי, אחרי שהמוסלמים טבחו בהינדואים בפקיסטן, וההינדואים טבחו במוסלמים, אחרי שבין מיליון לשני מיליוני בני אדם מתו – קמה קבוצה של אבות מייסדים, בהנהגתם של מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, והם פסקו שאפשר יהיה להבטיח בהודו חיים של שלווה רק אם יסלקו את הדת מהמרחב הציבורי. החוקה ההודית החדשה היא, לפיכך, חילונית לחלוטין."

"כשהמאמינים סבורים שיש לכפות את אמונותיהם על אחרים, על אלה שאינם מאמינים, או כשהם סבורים שיש לאסור על מי שאינו מאמין להביע בעוז ובהומור את דברי הכפירה שלו, נוצרת בעיה. 

"כשהנצרות קיבלה בארצות הברית כוח, התוצאה הייתה – ביטול הפסיקה של 'רו נגד וייד' [1] והתעורר המאבק המתמשך בעניין ההפלות, וזכותה של האישה לבחור". 

"כוח הנשק של האסלאם ברחבי העולם הביא ישירות לשלטון האימים של הטליבן ושל האייתולות, לחנק החברתי בערב הסעודית, לתקיפתו בסכין של הסופר נגיב מחפוז, להתקפות על חופש המחשבה ולדיכוי הנשים בארצות מוסלמיות רבות, ואם לנקוט נימה אישית – להתקפה עלי. אנשים רבים, ליברלים ושמרנים כאחת, שמתבקשים לגנות את הדת, מתקשים לעשות זאת. 

"אבל אם נוכל פשוט להבחין בין אמונה דתית פרטית לבין אידיאולוגיה ציבורית שעברה פוליטיזציה, יהיה לנו קל יותר לראות את המצב כפי שהוא, ולדבר בגלוי, בלי לחשוש שמא נפגע ברגישויות." 

"בדל"ת אמותיך – תאמין כאוות נפשך. אבל בעולם הפוליטי ההפכפך, ובחיים הציבוריים, אסור לגדר דעות ולהגן עליהן מפני ביקורת. כל הדתות עוסקות בסיפורי ההתחלה, בבריאת העולם בידי כוח עליון כלשהו. 

"הנה סיפור בריאת הדתות עצמן, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. אני רואה כיצד לפני זמן רב, לפני שהייתה לאבות אבותינו הבנה מדעית כלשהי של היקום, בימים שהאמינו כי אנחנו חיים בתוך קערה, שאור הרקיע בוקע מתוך חורים בקערה, כשהאמינו באגדות דומות, חיפשו אבות אבותינו תשובות עלילתיות לשאלות הקיומיות הגדולות – איך הגענו לכאן? איך הגיע 'הכאן' לכאן? – התפתחה התפיסה של אל או אלים ששוכנים במרומים, אב־בורא או פנתיאון של ייצורים כאלה. ואז, כשאותם אבות אבותינו ביקשו לקודד את התפיסות של טוב ורע, ושל התנהגות נאותה ולא נאותה, כששאלו עוד שאלות: עכשיו, כשאנחנו כאן, איך עלינו לחיות? אלוהי השמים, אלוהי וָלָהָלָה[2], אלוהי קאישלה[3] נהפכו גם לפוסקים המוסריים (אם כי בדתות הפנתאיסטיות[4] המגוון הגדול של האלים כלל רבים שלא התנהגו כל כך יפה, ושאי אפשר לראות בהם דגמים מוסריים במיוחד).

"אני סבור כבר מזמן שהעבר ההיפותטי הזה דומה לילדותה של האנושות, כשבני המשפחה הרחוקים שלנו נזקקו לאלים, כמו שילדים זקוקים להורים, כדי להסביר את עצם קיומם ולהעניק להם חוקים וגבולות לגדול בתוכם. אבל הגיעה העת שבה עלינו לגדול, או שאנחנו צריכים לעשות את זה. כי מבחינתם של רבים זה עדיין לא קרה.  

אם לצטט את דבריו של פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתים, י"ג 11: 'כשהייתי ילד דיברתי כמו ילד. הבנתי כמו ילד, חשבתי כמו ילד; אבל כשהתבגרתי סילקתי מעלי את הדברים הילדותיים.' 

"אנחנו כבר לא זקוקים לדמויות הוריות סמכותיות של בורא או בוראים כדי להסביר את היקום, או את האבולוציה שהביאה לקיומנו. ואנחנו – או אומר זאת ביתר צניעות – אני עצמי, לא זקוקים עוד לצווים, אפיפיורים או אנשי אלוהים מכל סוג שיעניקו לנו כללי מוסר. תודה רבה, אבל יש לי חוש אתי משל עצמי. אלוהים לא העביר אלינו את המוסר. יצרנו את אלוהים כדי שיגלם את האינסטינקטים המוסריים שלנו." 

[1] פסיקה מ־1973, שלפיה החוקה מגינה על הזכות להפלה
[2] מיתולוגיה נורדית
[3] מיתולוגיה הינדית
[4] פנתאיזם: השקפה דתית ופילוסופית הרואה באלוהות ישות שאינה עומדת בפני עצמה, והמזהה ישות זו עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו.

מאחר שהספר ראה אור באפריל 2024, וטרם תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוטים הללו בעצמי