אל מדף ספרי המחקר ההיסטורי נוסף לאחרונה תרגום לעברית של ספר שראה אור לראשונה באנגלית ב־2022. ספריו של המחבר, איאן קרשו, עוסקים בסוגיות היסטוריות ופוליטיות שונות, ביניהם – רכבת הרים, אירופה 2017-1950, שבו בדק מה מקורן של תופעות פוליטיות עכשוויות בארצות שונות, הצביע על מגמות כלליות שהחלו בעיקר באירופה שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והראה מה תוצאותיהן כיום.
שאלת המחקר שאיתה יצא לדרך בכתיבת הספר שלפנינו מסקרנת מאוד. במילים פשוטות אפשר לנסח אותה כך: מה משפיע יותר על המציאות, אישיותו של מנהיג כלשהו, שסוחף אחריו המוני בני אדם, או – מהלכים היסטוריים בלתי נמנעים, שהיו מתרחשים בלאו הכי, גם ללא נוכחותו והשפעתו של אותו מנהיג.
האם, כדברי תומס קרלייל, שאותם קרשו מצטט, ההיסטוריה "היא ביסודו של דבר תולדותיהם של האישים הדגולים שפעלו כאן…" או, כדעתו של ההיסטוריון הגרמני עמנואל גייס, "האישיות בעלת החשיבות […] אינה יוצרת את ההיסטוריה אלא מאפשרת לה להיות מוכרת יותר באמצעות התיווך של האינדיווידואליות…" שכן "אישיות דגולה לכל היותר מטביעה את חותמה האישי על תקופתה".
מה בעצם, הוא תוהה, מאפשר למנהיג לכבוש את השלטון, להתבלט ולחולל שינוי פוליטי? אישיותו? אופיו החזק? יכולותיו יוצאות הדופן? הכריזמה שלו? והרי, הוא מסייג, "מה שמושך ומצדד בעיני בני אדם אחדים מעורר לא פעם דחייה באחרים".
אכן. בימים אלה יש מי שרואה למשל בדונלד טראמפ פוליטיקאי ראוי, שאמירותיו המיזוגניות, הרשעותיו, גזענותו הבוטה ושלל מוזרויותיו לא אמורות למנוע בעדו מלהיבחר לנשיאות. אותם אוהדים לא נבהלים מכלום. אפילו תופעה (אחת מיני רבים) כמו נאומו המטורף וחסר הפשר של המועמד לנשיאות, שבו קשקש דברים חסרי כל משמעות על כרישים טורפים ומים מחשמלים, לא מרתיעה אותם. לעומתם יש מי שסבורים שטראמפ אדם מפחיד, ונטול כל כריזמה שהיא.
כדי להשיב על שאלת המחקר שלו בחן קרשו את דרכם אל פסגת הכוח, וירידתם מהבמה, של שניים עשר מהמנהיגים הבולטים ביותר במאה העשרים. בהקדמה לספרו הסביר כי הגביל את עצמו מראש ומתוך החלטה מכוונת למנהיגים אירופיים בלבד, שכן אילו התפרס במחקרו גם אל ארצות הברית, היה מתבקש שיבחן מנהיגים נוספים מאסיה ואפריקה. ההחלטה אמנם שרירותית, אבל כנראה שהייתה נחוצה, כדי לתחום את גבולות המחקר המיועד להתפרסם בספר.
המנהיגים שקרשו בודק את דרכם הם – ולדימיר איליץ' לנין, בניטו מוסוליני, אדולף היטלר, יוסיף סטלין, וינסטון צ'רצ'יל, שארל דה גול, קונרד אדנאואר, פרנסיסקו פרנקו, יוסיפ ברוז טיטו, מרגרט תאצ'ר, מיכאל גורבצ'וב, והלמוט קוהל.
כפי שאפשר לראות, חלק מהמנהיגים שאת הקריירה הפוליטית שלהם בחן פעלו כדיקטטורים, ואילו אחרים היו מנהיגים דמוקרטיים, ששמרו על הדמוקרטיה בארצם. עם זאת, הייתה לכל שניים עשר המנהיגים השפעה מכרעת על גורל בני עמם, ולא פעם – על האנושות כולה.
המסקנה שקרשו מגיע אליה כמעט צפויה מראש, ואפילו מובנת מאליה: המנהיגים הכריזמטיים והסוחפים הללו אכן השפיעו מאוד בשל אישיותם החזקה והבולטת, וייתכן מאוד שתופעות ומצבים שונים לא היו מתרחשים בלעדיהם, אבל גם צירופי מקרים וכוחות היסטוריים שונים פעלו לצידם ואיפשרו להם לפעול.
כך למשל רצחנותו של היטלר, והאובססיה שלו להשמדת היהודים, לא הייתה יכולה להצליח בלי המנגנונים שפעלו תחתיו, וביטאו את רצונותיהם הדומים של רבים מבני עמו. בדיעבד, "רוב הגרמנים טענו שהיו חסרי אונים במדינת המשטרה הטוטליטרית שהיטלר בנה", ולכן היטלר בעצם "שימש אליבי לאומה שלמה". היטלר זכה, לדבריו של קרשו, לכל העוצמה שתפס לא רק בשל אישיותו אלא גם בעקבות שינויים קיצוניים שהתחוללו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהיטלר הביע בגלוי "את חוסר הסבלנות שלו ואת נחישותו לסלק את הדמוקרטיה מן הדרך" הריעו לו ההמונים. בימים אלה גם טראמפ, המועמד לנשיאות בארצות הברית, מודיע לתומכיו שיצטרכו להצביע בבחירות רק עוד פעם אחת, הפעם, ואחר כך – כבר לא(!). איך ייתכן שאמריקנים רבים כל כך לא הפיקו את הלקח ממה שקרה בגרמניה (ובעקבות זאת – בעולם כולו!) בשל מנהיג שביטל את הדמוקרטיה? קשה להבין.
גם ללנין ולסטלין עזרו המזל או הגורל. הם אלה שאפשרו להם, כל אחד בזמנו, להגיע לעמדת כוח ועוצמה בלתי נתפסת ברוסיה, (שנהפכה לברית המועצות).
באיטליה חולשתה של העילית השמרנית "ולא אישיותו של מוסולינו וכישוריו הפוליטיים" הייתה "התנאי המקדים המכריע לעלייתו לשלטון".
הישגו האמיתי של דה גול, לדעת איאן קרשו, לא היה כמנהיג צרפת החופשית בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא – כשהוציא את צרפת מאלג'יר, מהלך בלתי נמנע שרק בזכות אישיותו יכול היה לצאת לפועל: "רוב הסיכויים שרק דה גול ניחן בסמכות האישית להפוך מלחמת אזרחים אפשרית להכרה כוללת שאי אפשר עוד להחזיק באלג'יריה".
קונרד אדנאואר שינה את גורלה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה כשהחליט לנתק אותה מברית המועצות, ולהתקרב למערב, "תוך חתירה להתרחקות מההקצנה הלאומנית של גרמניה הנאצית ומחויבות לשלום, לדמוקרטיה, לחירות, לשלטון החוק ולשיתוף פעולה עם מדינות שיש להן ערכים דומים". לדעת קרשו כדי לעשות זאת נדרש אומץ לב, והנהגתו של האיש הובילה את הדרך, אם כי בסיכומו של דבר עמדתו "עלתה בקנה אחד עם הרוח הכללית" בארצו. אפשר אם כן לראות שוב שהאישיות של המנהיג הבולטת חשובה ואפילו קריטית, אבל שבד בבד עם כוחו להוביל, הוא גם משקף את רוח תקופתו.
גם הגנרל פרנסיסקו פרנקו מספרד הדגים, לדעתו של קרשו, "איך אדם בעל כישורים מוכרים בתור מפקד צבאי, אבל חסר ניסיון בתור מנהיג פוליטי", יכול היה "להפיק תועלת מן התנאים ההיסטוריים שאפשרו את עלייתו לשלוט מלכתחילה, כדי להמשיך ו'לעשות את ההיסטוריה שלו'".
קרשו מראה שוב ושוב שכל אחד מהמנהיגים שבהם הוא דן השפיעו על ההיסטוריה, אבל גם הושפעו ממנה. קריסתה של יוגוסלביה לתוך סכסוך אתני עקוב מדם בשנות התשעים "מראה בחיוניות רבה עד כמה כביר היה הישגו [של טיטו] בהקמת מערכת פוליטית שהחזיקה מעמד זמן רב כל כך", כל עוד שלט בארצו, אבל "מהירות הקריסה מלמדת על הפגמים הפנימיים שהיו מובנים במערכת" והם אלה ש"בסופו של דבר, קרעו את הארץ לגזרים".
מרגרט ת'אצר האנטי־סוציאליסטית (שחרף היותה אישה, התנגדה גם לפמיניזם) אכפה את השקפותיה הכלכליות: היא החלישה את האיגודים המקצועיים, קיצצה בהוצאות הממשלה, ולמעשה שיעבדה את המצע הפוליטי והכלכלי לבלימת ההתדרדרות של בריטניה בשל השאיפה להשיב לה את גדולתה. רבים הסכימו עם השקפתה שלפיה "רק הנהגה חזקה תוכל להנהיג את השינוי הפוליטי העמוק שנדרש". עמדותיה הילכו קסם על מי שביכו את אובדן העוצמה הבינלאומית של בריטניה. מלחמת פולקלנד, שאליה יצאה בריטניה בהנהגתה של תאצ'ר, ביטאה גם היא את עמדות הציבור, ובעקבות הניצחון "הורגשה בבריטניה מידה של התרוממות רוח", שהייתה בסופו של דבר קצרת מועד…
את מיכאל גורבאצ'וב מכנה קרשו "מחריבה של ברית המועצות, יוצרה של אירופה החדשה". למרבה הצער ברית המועצות אמנם אינה קיימת עוד, אבל רוסיה בהנהגתו של פוטין היא בעצם חזרתו של "שלטון 'חזק' וסמכותני (גם אם בחזות דמוקרטית)" אשר מקדש ערכים רוסיים: "התרחקות מכוונת מן המערב וכוונה לשקם את מעמדה של רוסיה בתור מעצמת־על". התמורה שהתחוללה כשברית המועצות קרסה "לא הייתה מעשה ידיו בלבד, אבל הוא היה הכוח המניע המכריע בה. בלעדיו לא היו קורים רבים מן הדברים שקרו". (נראה כי הספר נכתב, או ראה אור לראשונה באנגלית, לפני שרוסיה פלשה לתוך אוקראינה ולפני תחילת המלחמה הכוללת ביניהן).
המנהיג האחרון שבו קרשו דן בספרו הוא הלמוט קוהל, "קנצלר האיחוד, הכוח המוביל של איחוד אירופה". האם "בלעדיו הייתה ההיסטוריה פונה אל דרך אחרת?" תוהה קרשו, ומראה כי שיתוף הפעולה בין קוהל לגורבצ'וב, ו"רוחות השינוי שהפריח גורבצ'וב ברחבי מזרח אירופה" היו, בין היתר, מה שאפשר את האיחוד בין שתי הגרמניות. מזרח גרמניה קרסה כלכלית. קוהל סירב להמשיך ולתמוך בה "בסכומי כסף ענקיים", והאיחוד בין שני החלקים היה בלתי נמנע. אין ספק שהוא שיקף את הרוח הכללית של תושבי שתי הגרמניות (שלא צפו את השפעתו הקשה על רווחתם הכלכלית של תושבי גרמניה המזרחית).
אחת המסקנות החשובות בספר היא שכוחם של המנהיגים הללו, שחיו במאה העשרים, ממשיך לרחף בינינו עד היום. כך למשל במשאל שנערך באיטליה ב־2019 "השיבו כמעט מחצית מהנשאלים שהיו שמחים לראות בשלטון איש חזק שאינו כפוף למגבלות הפרלמנט והבחירות". גם רוחו של סטלין נושבת שוב בדבריו של שליט רוסיה הנוכחי, ולדימיר פוטין, שנוהג לשבח את הישיגיה של המדינה הסובייטית, ולהדגיש את "ההמשכיות בגדולתן של רוסיה וברית המועצות בעבר".
השאלה החשובה ביותר לטעמי היא – האם האנושות מסוגלת ללמוד מהעבר? להסיק את המסקנות הנכונות? להירתע מפולחני אישיות, להאמין למי שמבטיחים לבטל את הדמוקרטיה ולהיזהר מפניהם?
Ian Kershaw Personality and Power: Builders and Destroyers of Modern Europe
עם עובד, 2024
482 עמודים
תרגם מאנגלית: יוסי מילוא
