סופי קינסלה, "נערת שנות העשרים": כשסבתא הייתה קולית

הספר נערת שנות העשרים אינו דומה במאומה לאף אחת מהסוגות הספרותיות שאני נוהגת לקרוא. אני אפילו לא בטוחה ששם התואר "ספרותי" הולם אותו. כן, מדובר בספר. ברומן. יש בו עלילה, דמויות, סיפור, והוא כרוך, מודפס: ספר!

מדובר – אני מניחה – בסוגה המכונה "רומנטית", או אולי אפילו לא, אלא בכלל ב"צ'יק ליט", שמתוארת כך בוויקיפדיה: "ספרים בסוגה זו עוסקים בדרך כלל בעניינים שנחשבים רלוונטיים לנשים עירוניות צעירות: יחסים רומנטיים, ידידות ועניינים שקשורים במקומות עבודה. נימת הכתיבה בסוגה ספרותית זו היא קלילה והומוריסטית ברובה".

ובכל זאת, מאחר שהגיע לידיי, החלטתי "לבדוק" אם אני מוצאת בו עניין, ואז קראתי אותו די מהר, עד הסוף.

לא רק שמדובר בצ'יק ליט רומנטי, יש בספר הזה הנחת יסוד שבדרך כלל אני לא מזדהה עם שכמותה או מוצאת בה עניין, שכן יש בו שילוב של ריאליזם עם פנטזיה.

מצד אחד מדובר בסיפור עלילתי בן זמננו. במרכזו נמצאת לארה, צעירה אנגליה שחיה בלונדון, נאבקת לפרנסתה – היא שותפה במשרד חדש של "ציידי כישרונות" שהקימה ביחד עם חברתה הכי טובה – ומתייסרת מכך שבן הזוג שלה עזב אותה זמן קצר לפני שעלילתו של הספר מתחילה. לארה מנסה לשכנע את עצמה ואת הוריה המודאגים שאותו בן זוג עדיין אוהב אותה, שעזב אותה בלי שום סיבה, ושהם  ישובו בקרוב ויתאחדו.

מצד שני פתאום קורה משהו שבדרך כלל היה מרתיע אותי ומרחיק אותי מהקריאה. לארה, הוריה, אחותה ואחיו של אביה משתתפים בטקס האשכבה של סיידי, הדודה־רבתא של לארה, זקנה שמלאו לה 102 לפני שהלכה לעולמה. אבל זמן קצר לפני שמכניסים את הגופה לכבשן כדי לשרוף אותה, לארה שומעת פתאום קול זועם, שלא מפסיק לזעוק "איפה השרשרת שלי?"

לארה מוצאת את עצמה קוראת בקול שיש לעצור את הטקס, ולא לשרוף את הגופה. היא מחפשת תירוץ לקריאת הבהלה הבלתי צפויה, ומסבירה שהיא חושדת שהדודה־רבתא נרצחה.

ואז היא רואה דמות של אישה צעירה, היא זאת שזעקה קודם לכן "איפה השרשרת שלי?". למרבה ההפתעה, לארה היא היחידה שרואה את האישה הצעירה הזאת, והיחידה ששומעת אותה.

עד מהרה מסתבר ללארה שמדובר, לא פחות ולא יותר, בדודה סיידי, שמסרבת להישרף, כי היא רוצה למצוא שרשרת מסוימת שהייתה שלה בזמן שעדיין חיה.

האם מדובר בדמיון? בקול פנימי, או ברוח רפאים?

הנחת היסוד של הרומן היא שאכן מדובר ברוח הרפאים של הזקנה, ששבה והופיעה בדמותה כאישה תוססת ויפה, כמו שנראתה בצעירותה בשנות העשרים של המאה הקודמת. כאמור, היחידה שרואה את סיידי ושומעת אותה היא לארה.

בסדר, הסכמתי. הפעם אקבל את הנחת היסוד המוזרה הזאת (גם אם את הארי פוטר זנחתי בתחילתו של ספר הראשון, מיד אחרי שהארי עובר דרך הקיר בתחנת הרכבת… עד כדי כך אני בדרך כלל לא סובלנית כלפי תופעות "על־טבעיות" בספרות…). הפעם, אמרתי לעצמי, "אזרום" עם השגיונות של הסופרת ואבדוק לאן היא לוקחת אותי אתה.

החוויה הייתה משעשעת למדי. די מוצלחת כפסק זמן בימים טרופים אלה, כשהתודעה והנפש מתוחות כמעט עד קצה היכולת, כשלא קל להתרכז, וכשנוח יותר לקרוא טקסט שלא דורש מאמץ או התעמקות.

ברגע שמוכנים להסכים עם קיומה של רוח רפאים, אפשר למצוא לא מעט הומור בסיפור שלפנינו. סיידי, במצבה הנוכחי, היא דמות רבת תושייה ועוצמה. היא יכולה לעזור ללארה עם לא מעט קשיים ובעיות. למשל, היא מסוגלת לקרוא מחשבות, לגלות סודות ולהאיץ באנשים לידי כך שיפעלו  בניגוד לרצונותיהם ולדחפיהם הטבעיים. סיידי מתחילה לנהל ביד רמה ובעוצמה רבה את חייה של האחיינית שלה. לרגעים נדמה באמת שהיא סוג של מלאך שומר שמגן עליה מפני אויבים ומתנכלים ועוזר לה להשיג יעדים.

באחת הסצנות המשעשעות היא מאפשרת לה למשל להרשים את קהלו של "קוסם" שמתיימר לקרוא מחשבות; שהרי סיידי באמת יודעת לעשות את זה! כך היא מגלה ללארה מה כתב אחד מהאנשים בקהל על דף מוסתר, ומרשימה מאוד את הנוכחים. (לשמחתי ולהפתעתי מצאתי כאן את שמי בהערת שוליים כמי שתירגמה שורה מתוך שיר של קיטס: "עונה של ערפילים ופורייה רכה" שאותה האיש כתב…).

סיידי משפיעה על חייה של לארה, מדרבנת אותה, פותרת למענה בעיות, ומלמדת אותה שיעורים חשובים בחיים.

מעניינת נקודת המבט של הספר, שמפצירה בנו להבין: גם אנשים זקנים, מבולבלים, מקומטים, היו פעם צעירים נועזים עם שמחת חיים ותשוקות, וייתכן מאוד שהיו אפילו יותר "קוּליים" מהצעירים כיום! (כמו בדף המשעשע Times People Realized Their Grandparents Were Cooler Than Them).

נערת שנות העשרים אמנם אינו הבחירה הטבעית מבחינתי, אבל הוא סיפק לי כמה שעות של אסקפיזם מבורך. האם אשוב ואקרא ספרים מסוגו? לא בטוח.

TWENTIES GIRL Sophie Kinsella

מאנגלית: דנה טל
הוצאת הכורסא, 2024
450 עמ'

2 thoughts on “סופי קינסלה, "נערת שנות העשרים": כשסבתא הייתה קולית”

  1. אגלה לך סוד, אני קורא את קינסלה ועד היום לא התאכזבתי. על אף הבחירה בז'אנר, לכאורה נחות, היא מצליחה עם הרבה אירוניה, שפה קולחת, משעשע תמיד.
    אגב, ב'גלריה' האחרונה של 'הארץ' פרסם ניסן שור טור דיעה על הפודקאסט של "דילן גפן" ובו שיחה עם סבתו נורית גפן. מעניין בהמשך לקריאה שלך לקרוא ולשמוע את הדברים האלה:

    "בשיחה על סקס בין נורית לדילן גפן, נער בן 17 מתגלה כשמרן יותר מאישה בת 80
    שיחה מדהימה בפודקאסט החינני "מעניין לי את הסבתא" המחישה פערי דורות קיצוניים, רק בכיוון ההפוך. ……

    "סקס עם זרים זה הדבר. הכי נהדר", התעקשה נורית גפן. "עמד לידי בחור חתיך עם ריח טוב ודיברנו והיה מעניין, היינו עושים סקס והוא היה הולך הביתה ואני הייתי הולכת הביתה. הייתי צעירה, בת 22".

    והנכד עדיין בשלו: "זה טשטוש כי אתה לא מסתפק במה שיש לך בבית. זה אי סיפוק אחד גדול בחיים שלך. הלייף סטייל של סקס, סמים ורוקנרול מחפה על דיכאון בחיים שלך". הסבתא בכל זאת ניסתה לתרץ – "זו היתה התקופה". "תקופה של ריקנות", סנט בה דילן.
    https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/badculture/2024-09-03/ty-article-magazine/.highlight/00000191-b6f1-dffe-abf9-bfffd9fb0000

    1. תודה. האמת, גם אני חשבתי על השיחה הזאת של דילן המופלא עם הסבתא המעט בעייתית שלו, בעיניי… ראיתי את סרטון השיחה לפני כמה ימים, והזדעזעתי מדבריה של נורית גפן ולא פחות – ממה שניסן שור כתב.

      דילן בעיניי מקסים, רגיש, אמיתי ועמוק. מזעזע אותי מי שחושב שסבתא שמעמידה פנים של קלילה ומתפארת באוזניי הנכד שלה שה"הזדיינה" עם זרים היא באמת סתם קלילה וסתם לא "פוריטנית"….

      אני עם דילן! 🙂

השאר תגובה