כשגמרתי לקרוא את הספר חשבתי – כמה קסם יכול להכיל בתוכו ספר דקיק, 149 (כולל האפילוג, שהוא חלק אינהרנטי מהספר, אם כי דפיו אינם ממוספרים)!
על גבו של הספר נכתב כי "אולנובסקי אינה מחפשת להאיר תמונה באמצעות מילים, או להפך. היא חוקרת את המפגש בין השניים – כיצד הדימוי והטקסט משלימים זה את זה, מולידים זיכרונות רדומים ומעוררים צורת התבוננות חדשה בעבר".
אכן!
בסופו של כל פרק מופיע הצילום המדובר בו. אחרי כמה עמודים למדתי לרוץ תחילה אל הצילום, לא לחכות עד סוף המלל המלווה אותו, כי אין ספק: הצילומים עצמם מרתקים לא פחות ממה שנכתב, ומה שנכתב – כובש!
אינס אולנובסקי, ילידת בואנוס איירס, היא, כך נכתב עליה בדש, "צלמת, מורה וסופרת". בספר שלפנינו היא מביאה בפנינו שלושים ושניים צילומים שונים, שנחלקים על פני כמעט אותו מספר של פרקים (לא בדיוק, כי יש כמה פרקים שזכו ליותר מצילום אחד). הסיפורים כולם מסמרי שיער, מפעימים, מפתיעים, ומאלפים.
חלק מהם עוקבים אחרי השתלשלויות היסטוריות ואירועים שהתרחשו בארגנטינה לאורך השנים. ידוע לכולנו כמה טלטלות עברו אזרחי אותה מדינה: שלטונם של חואן ואווה פרון, ימי המשטר הצבאי והטרור המדיני שהפעילו הגנרלים, החטיפות של אזרחים שנעלמו, ילדי החטופים שאומצו במשפחות שלא הכירו: רקע שבו יכלו להיווצר תצלומים משמעותיים מאוד, שנושאים בחובם סודות וגילויים, חשיפות והפתעות.
אחד הסיפורים הראשונים שאולנובסקי מספרת הוא על הקשר האישי המפתיע שלה, שנודע לה באקראי, לאירוע היסטורי איום ונורא: פיגוע ההתאבדות שאירע בשנת 1994 בבניין של ארגון יהודי מרכזי בבואנוס איירס. אולנובסקי גרה עם הוריה ממש מול הבניין ההוא, כשמכונית תופת התפוצצה בסמוך אליו. מאז היום שהיה כך היא מעידה, "אחד הגרועים בחיי", נהפך בית המגורים שלה לנקודה אסטרטגית: בכל 18 ביולי הגיעו למקום כתבים וצלמים כדי לתעד את טקסי יום השנה לפיגוע. באותן שנים, היא מספרת, החלה לצלם, אבל "עדיין התביישתי לצלם זרים מקרוב", ולכן הרבתה לעשות את זה מחלון חדרה. כמה דקות אחרי הפיגוע צילמה את חדרה והתמונות מאותו יום נשארו בידיה. רואים בהן את ההרס שהגיע למרחקים, שברי זכוכית ורהיטים הפוכים. ביום השנה השלישי היא צילמה שוב, אבל רק בשנת 2003 מצאה במעטפות סגורות את הנגטיבים שפיתחה אז, אך לא הדפיסה. כשהביטה בהם בקפידה גילתה שבאחד מהם צילמה, לא פחות ולא יותר, את מי שיהיה בעתיד בעלה – עוד לפני שהכירה אותו! רואים אותו "מתכופף מחוץ לחלון כאשר המצלמה צמודה לעינו". איזו תגלית מרעישה!
(באפילוג היא מוסרת לנו עוד פיסת מידע על האיש ועל הקשרים ביניהם…).
יש בספר פרקים מטלטלים במיוחד. למשל – זה שבו הודות לצילום שיד הגורל גלגלה אותו כך ששרד את תלאות הזמן, נמצא, בניגוד לכל הסיכויים, ופורסם בכתב עת, זכה מישהו לראות את תווי הפנים של אביו, שנחטף בצעירותו ונעלם, אבא שלא הכיר!
(באפילוג היא מספרת שאותו בן השאיר דוגמת די־אן־איי שלו, בתקווה ששרידי הגופה של אביו יימצאו אי פעם).
גם הסיפורים האחרים מרגשים לא פחות. למשל – מישהי שגילתה שיש לה אחות שלא ידעה עליה. אח ואחות שמצאו כעבור שנים רבות את אחיהם הבכור שאמם המשותפת הפקירה. אישה שתצלומה האגבי לכאורה – סתם אישה מבלה בחופשה, יושבת מאחורי בעלה על האופנוע שלהם – היה, כך הסתבר, נקודת ציון משמעותית ביותר בחייה.
ויש גם סיפור מדהים על אסירה שבדרך לא דרך זכתה לצלם את היום האחרון שלה בכלא, זמן קצר לפני שהשלטון שהחליף את המשטר הצבאי הכריז, ב־5 במאי 1973, על חנינה לאסירים הפוליטיים, וכך אנחנו זוכים לראות את הסודות האחרונים מתוך אותו כלא נורא (ביום השחרור, סיפרו האסירים־לשעבר, ראו לאחרונה את חלונות המבנה שבו שהו. עד אז אולצו תמיד ללכת כשראשיהם מורכנים כלפי הרצפה).
ויש בספר גם "סתם" סיפורים אנושיים נוגעים ללב.
מדהים לראות כמה הרבה אפשר לגלות מתצלומיהם של בני אדם על חיים שנחשפים, גם אם הם נשארים עלומים או אלמוניים.
הוצאת תשע נשמות, 2026
149 עמ'
תרגום: טליה הוס