מייקי וקשת הוא ספר מנוקד. לפיכך יכולים לקרוא אותו כבר ילדים בכיתות ב' עד ג', אבל הוא מיועד גם לגדולים יותר, שכן תכניו יכולים לדבר גם אליהם: הסיפור, הדמויות והאירועים, משקפים את עולמם של ילדים באשר הם, והוא עושה זאת בעדינות ובתחכום, ומצליח לבטא הן מצוקות והן שמחות שקוראיו ודאי יזדהו עמן.
תמונת הכריכה רומזת לנו על זהות הגיבורים העיקריים בסיפור: ילד וילדה, ובמרכז – כלב שמתיקותו מתוארת בסיפור, לא רק בציור, עד שאי אפשר שלא להתאהב בו: כלב חכם, וטוב מזג, שאין אצלו אלימות. "ורציתי להישאר לתמיד ליד הכלב הזה, שמטפס על שולחנות וטועם מצלחות של אנשים, עם הראש החמוד והפרווה המבריקה, עם העיניים שלו שעשויות מזהב, עגולות לגמרי כמו ג'ולות, והוא מחייך תמיד – בחיי שהוא מחייך! – ונראה כמו שמש, ומרשה לי ללטף אותו כמה שמתחשק לי, והזנב שלו מרביץ מכות חמודות ומתוקות ברצפה כשאני נכנס לבית, והוא חושב שאני די בסדר, ואפילו נחמד"… המספר הוא מייקי, שחושף לאורך הסיפור בלי דעת את מצוקתו הנסתרת: אביו אדם לא נעים, שנוהג לבטל את תחושותיו של מייקי בתנועת יד מזלזלת ומוחקת, ונוטה להאשים את הילד בכל דבר, גם כשפוגעים בו! "אז זהו? רק מכות? דברים אחרים לא מעניינים אותך?" הוא מטיף לבנו שהגיע הביתה חבול וחבוט, במקום לנחם, במקום להביע אמפתיה ולהזדהות עם הסבל, הוא תוקף את בנו ובכלל לא מבין את כאביו.
מייקי, כמו ילדים רבים, עובר התנסויות מצערות מאוד. חברו הטוב בוגד בו. ילדים אלימים תוקפים אותו, ואין כמעט מי שיראה אותו. מייקי מרגיש בכך ביתר שאת כשהוא מבקר בביתה של קשת, חברה בת גילו, ומתפעל בחשאי מהקשר בינה ובין אורי, אחיה הבכור, ועם אמם הסבלנית ששמה לב לא רק לילדיה, אלא גם אליו.
גם קשת נאלצת להתמודד עם כאבים. ילדים אכזריים מכיתתה לועגים לה, כי אמה חד־הורית, כי נעליה "מכוערות", אבל קשת חזקה. כששואלים אותה "יצאת לבלות עם הנעליים המכוערות שלך?", היא לא נבהלת, ועונה תשובה ניצחת ושנונה: "האמת היא שלא […] אני מבלה עם החברים, לא עם הנעליים".
בזכות הקשר בין קשת ומייקי, שנרקם ומתהדק לאורך הספר, שניהם לומדים לתת בכל זאת אמון, בזולת ובעצמם, לומדים להתחזק ואפילו לקבל לחברתם ילדה אחרת, שטרחנותה מתגלה כטוב לב. והנה עוד דבר שעל שני הילדים הללו ללמוד: להיות סובלניים ורחבי לב יותר.
מייקי נזכר שבילדותו המוקדמת חלם למצוא "מקום שבו אין זמן בכלל, ובמקום הזה לא משכיבים את הילדים לישון בצהריים": רמז לחוסר האונים של ילדים שנאלצים לציית לחוקים שקובעים בעבורם המבוגרים, וגם אם אינם עייפים כלל, הם נאלצים ללכת לישון…
והנה נודע לו, למייקי (ויחד אתו גם לנו!) היכן מצוי מקום כזה שבו מרגישים "כאילו העולם נעצר", מקום שבו הזמן עצמו יכול לבלום את מהלכו: עולם הסיפורים. מייקי חש שזה קורה לו כשמספרים לו סיפור. ואנחנו, הקוראים, יודעים מאז ומתמיד את מה שהילדים שלמדו זה עתה לקרוא חווים: הספר מקפל בתוכו מציאות שנעה קדימה (או אחורה, אם מדפדפים בחזרה…), ובה בעת גם נעצרת, ומאפשרת לנו להרהר בה ולחלום עליה ואיתה…