קצת מצחיק – צחוק מריר ולא שמח – ודי עצוב לקרוא את הספר הודעה גורלית, שהספיק לראות אור השנה, 2026, מן הסתם לפני ה־28 בפברואר, היום שבו החלה "מלחמת אירן השנייה" בשבת בבוקר, בהתראה מוקדמת, מפחידה, שנועדה להודיע לציבור שזהו, זה קורה. תתכוננו, תהיו דרוכים. עוד מעט יגיעו הטילים. (לשמות המלחמה שקבעה מדינת ישראל אני מתכחשת. הם מופרכים. לפיכך, את ההיא, "הראשונה", אני נוהגת לכנות "המטריושקה", על שם אותן בובות־בתוך־בובות רוסיות, שכן השלב ההוא, שנמשך שנים עשר יום, התחולל בעיצומה של המלחמה האחרת, שפרצה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, 2023. שמה של זאת מבחינתי הוא "מלחמת שמחת תורה", או – "מלחמת השבעה באוקטובר". שני שמות שיש בהם אירוניה כאובה: מלחמה ששמה מכיל את המילה "שמחת" או את המילה "שבעה" הדו־משמעית).

מחבר הספר הודעה גורלית, לקח לעצמו פסבדונים: אדם פיין: לא שמו האמיתי. כי הוא איש המוסד לשעבר,שמן הסתם היה מעורה או מעורב באחד המבצעים החשאיים המרשימים ביותר של המוסד: החדרת ביפרים ומכשירי הקשר ממולכדים, בכמויות אדירות, לידי אנשי החזבאללה.

כזכור, ב־17 בספטמבר 2024 התפוצצו אותם ביפרים בידי אלפי אנשי חמאס, מפקדים בכירים ולוחמים זוטרים, ופצעה אותם פציעות קשות. למחרת התפוצצו גם מכשירי הקשר שבידיהם. גם לתוכם הצליחו אנשי המוסד להחדיר חומר נפץ.

כאמור – די עצוב לקרוא את הספר: המחבר מתנאה לא רק בעצם הצלחת המבצע ההוא, אלא גם בתוצאותיו לכאורה. לדבריו הוא הביא ל"תגובת שרשרת שהובילה בשלב ראשון למיטוט חזבאללה, ובשלב שני לנפילת משטרו של בשאר אלאסד". .

מבצע הביפרים, כותב "אדם פיין" מפי אחת הדמויות בספרו, היה "יריית הפתיחה בשרשרת פגיעות שהובילה את צה"ל למימוש מבצע חיצי־צפון, שבעקבותיו חזרה ההרתעה וחזר השקט לגבול הצפון".

בעודי כותבת את הרשומה הזאת, בין שתי הפסקאות האחרונות שהספקתי לנסח כאן לעיל, נאלצתי למהר אל הממ"ד שבביתי. אמנם אני לא גרה בצפון הארץ, אבל האזעקות נשמעות לעיתים תכופות בכל חלקי המדינה. בעדכונים בטלוויזיה שהדלקתי בממ"ד נמסר שגם תושבי הצפון נאלצו להתמגן: חזבאללה ירה שוב על יישובי הצפון, בלי ההתראה המוקדמת שאותה ירי הטילים מאירן מאפשר. בצפון הירי והאזעקה נשמעים לפעמים בו זמנית. לכן לא רק עצוב, אלא גם מקומם, לקרוא על ההרתעה ש"חזרה לצפון" בעקבות מבצע הביפרים.

אפשר בהחלט להבין את הגאווה שמביע אדם פיין. המבצע אכן היה מדהים. אבל למרבה הצער, אין מקום לזחיחות שבה הוא מסכם את תוצאותיו.

קשיים רבים ליוו את אנשי המוסד עד שהצליחו להחדיר לשורות אנשיי חזבאללה אלפי מכשירים שיוצרו בישראל. אלה נקנו באמצעות סוכנים "משוטים", כלומר – כאלה ששיטו בהם: לא היה להם מושג שהם עובדים בעצם למען מדינת ישראל, ואז פוצצו את כולם בבת אחת, כדי לנטרל את מי שהחזיק במכשירים הללו.

אין ספק, המבצע מצטייר כמו פרק בספר מתח שנראה ממש בלתי אפשרי, ובכל זאת – כך קרה. אכן, מבצע מרשים מאוד. ותיאור התהליך שבו התאפשר – כנראה שבדומה מאוד למה שאדם פיין מתאר – מרתק.

אנחנו לומדים במהלך הקריאה של הספר איך מפעיל רוכש אמון של משתפי פעולה, שאין להם שמץ של מושג לאיזו משימה גויסו; מה מניע אותם לשתף פעולה; מה הסיכונים שסוכנים לוקחים על עצמם, איך כל זה מתרחש בפועל.

כאדם סקרן מטבעי, אני נהנית תמיד לשמוע על מאחורי הקלעים של ניהול מבצעים סודיים. תמיד מוכנה להיסחף, לאו דווקא לתוך עלילות גבורה, אלא יותר – אל תיאורים של משחקי שחמט מנטליים בין מפעילים למופעלים. תמיד שמחה להבין – גם אם זה בעצם בדוי…! – איך המערכת הזאת פועלת.

לכן קראתי את הספר בעניין. המתח גם לא היה בלתי נסבל. כשחלו תקלות בדרך, כשהלוחמים החשאיים נתקלו בקשיים שנאלצו לטפל בהם כמיטב יכולתם, יכולתי להיות רגועה, שהרי ידעתי: המבצע הצליח! הביפרים נמכרו, לא נבדקו כיאות, וברגע האמת פעלו כמצופה.

אבל מכאן ועד לתחושת הניצחון שמביע אדם פיין הדרך, למרבה הצער, מסתברת כארוכה ורבה.

החזבאללה לא באמת חוסל ולא "מוטט". הרגו אמנם את חסן נסראללה היהיר (והמפחיד, אני חייבת להודות…), משטרו של אסד הבן בסוריה אכן קרס, כעבור שנים רבות של ניסיונות להתמרד נגדו, אבל בסיכומו של דבר, מבחינת מדינת ישראל, הרי ברור ששום דבר לא הסתיים באמת ועדיין לא הגיעה העת לסיכומים מתרברבים.

בזמן שאני כותבת את הדברים מלחמת אירן השנייה בעיצומה. חזבאללה לא מראה סימנים של היעלמות. הוא ממשיך לירות בלי הרף, בעיקר על תושבי הצפון, שרובם אפילו לא ממוגנים!

מתחשק לומר, כדימוי כאוב, הניתוח אמנם הצליח, אבל החולה עדיין חולה.

כל זה באשר לתוכן.

חוץ מזה, אני מבקשת לומר גם משהו על הכתיבה עצמה. למשל – על המשלב הלשוני שבו נכתבו הדיאלוגים בספר. מישהו יכול לדמיין ישראלי (אפילו אם הוא ראש המוסד) מתנסח כך: "צה"ל אמנם נלחם בצורה מעוררת השתאות, אבל אנו עומדים בפני סיכון אדיר של…" וכו'? לדעתי במציאות הוא היה אומר "נכון שאנחנו, זאת אומרת צה"ל, גומרים להם את הצורה, אבל יש כאן גם סיכונים אדירים"; או – "נכון, אין על צה"ל אבל…"; או "כל הכבוד לצה"ל שעושה עבודה יוצאת מהכלל, אבל…"; או "צה"ל עושה להם בית ספר, אבל…" – או עוד הרבה אפשרויות, של דיבור אותנטי. הדוגמאות לניסוחים המרוממים הללו רבות. למעשה אף אחד כאן לא מדבר "באמת". מי אומרת "עשית זאת, בזכותך הגענו לאבן דרך משמעותית מאוד בפרויקט?" (ניסוח מוצע: "כל הכבוד! עשית את זה! בזכותך עברנו שלב משמעותי מאוד בפרויקט"). מי אומרת "אם כך הרי שעלינו לפנות ללקוח ולהסביר לו…" בלשון דיבור אמיתית הניסוח היה "אז אנחנו צריכים לפנות ללקוח – " וכן הלאה. למעשה, בכל עמוד בספר שבו אנשים מדברים כביכול, הם בעצם מסכמים את מה שהמחבר רוצה למסור לנו.

ובכלל, אדם פיין חוסך מעצמו את הטרחה הכרוכה במסירת מידע חשוב לקורא. כך למשל אחד הדוברים – איש חזבאללה שמדבר עם עמית – מסביר לבן שיחו משהו על אירן: "הם מעצמת העל שלנו. יש להם מפעלי תעשייה מתקדמים, אוניברסיטאות עם מעבדות ברמה הגבוהה ביותר וגם מכוני מחקר ברמה בינלאומית", וכן הלאה. נו, באמת. זה מידע שאיש מבצעים מוסר לאיש מבצעים אחר? מה, הוא לא יודע את כל זה? המידע בעצם מועבר כך אלינו, הקוראים. אדם פיין רוצה להבטיח שנבין עד כמה האירנים מתקדמים ושהם "מעצמת על". ברומן מידע כזה אמור לעבור לא בצורת "סיכום" חיצוני, אלא באמצעות איזושהי עשייה. (זה העיקרון המוכר והמוצדק, מסדנאות הכתיבה, שבהן מדברים תמיד על showing בניגוד ל telling. כי מה ש"פשוט" הוא פשוט מדי!). הנה עוד דוגמה: "בזכות כל הנשק האירני שצברנו, טילים, כטב"מים, טילי נ"מ… עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות שתכננו במשך חודשים מבצעים שלמים רק כדי לחסל כמה חיילי אויב. היום אנחנו צבא, צבא של ממש!" משפט שכולו נועד למסור לקורא מידע, באופן ישיר, כביכול באמצעות שיחה. אם כי מכאן ואילך הדיבור דווקא כן נעשה אותנטי (חלקית): "ואנשללה כאשר הסיד ימסור לנו את הפקודה אנו נסתער על הישות הציונית המקוללת, נכבוש אותה ונשמיד את כל מי שיעמוד בדרכינו." (אבל יש בכל זאת בעיה בסופו של המשפט: "את כל מי שיעמוד בדרכינו" שוב – ניסוח לא משכנע. למשל – בלשון דיבור "אנחנו", לא "אנו". חוץ מזה, למיטב הבנתי, "דרכינו" אמור להיות "דרכנו". כמו כן חסרה שי"ן הזיקה במשפט "עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות. צריך להיות הימים שבהם, וכו').

הייתה עוד נקודה שהפריעה לי בספר: התקשיתי לקרוא את ההתפעלות הסמויה בעצם – הגלוריפיקציה! – שראש הממשלה זוכה לה. אמנם שמו של נתניהו לא מוזכר במפורש, אבל ברור לגמרי שמדובר עליו. והרי מדובר באיש שאחראי למה שמתרחש היום, עכשיו, עדיין, מאז השבעה באוקטובר 2023, כמעט בלי הפוגה, ברחבי הארץ.

ידידה שגרה בחיפה כתבה לי לפני כחצי שעה: "מפת האזעקות האחרונה הבהירה לי מה פרוש: from the river to the sea😧". דיירי בתים שנחרבו במלחמת אירן "הראשונה" עדיין מתקיימים כהומלסים. בית חולים סורוקה שנפגע אז, עדיין לא שוקם. מזמנים למילואים שוב ושוב את אותם אנשים, שהעסקים שלהם (ולא ארגון חזבאללה…) קורסים. והממשלה מעבירה את מה שמכונה "הכספים הקואליציוניים" דווקא למגזר שמשתמט משירות, רק כדי לשמור על הקואליציה בראשותו של ראש הממשלה המתואר כאן, בספר, באור חיובי מדי.

מוטב לא לפאר אף אחד בטרם עת. מבצע הביפרים הצליח (בזכות אנשי השטח, לא בזכות ראש הממשלה, גם אם הוא ברוב תושיתו הטיח את הביפר אל הקיר כדי לבדוק את עמידות – פרט זכור מהדיווח העיתונאי הנלהב שכיסה בספטמבר 2024 את תוצאות המבצע). לא לפאר, כי אנחנו נמצאים עדיין בעיצומה של מערכה קשה מאוד, שאיש אינו יודע כיצד ואם ומתי תסתיים. אז מוטב בינתיים להירגע ולחכות עם ההתפעלות.

הוצאת תכלת, 2026
עורכת: שירי צוק
304 עמ'

"לפעמים האמת היא קו הגנה גרוע במיוחד", אומרת לעצמה מאיה סיל.

לפני עשר שנים שירתה מאיה כמושבעת במשפט מתוקשר מאוד: בובי נוק, צעיר שחור, מורה, נחשד שניהל מערכת יחסים אסורה עם ג'סיקה סילבר, אחת מתלמידותיו, שנעלמה. חייה של מאיה, המושבעת במשפט ההוא, השתנו בעקבותיו לבלי הכר. כיום, מקץ עשר שנים, היא מתמודדת עם האשמת־שווא שנובעת למעשה מאותו משפט, ועליה לשקול איך להגן על עצמה. האם להודות בפשע שלא ביצעה, כי השיקולים המשפטיים מראים שרק כך תצליח להינצל מאימת הדין?

במשפט ההוא היו ראיות רבות לאשמתו של בובי: שרידי די־אן־איי של ג'סיקה, דם, שערות, נמצאו במכוניתו; הודעות טקסט בוטות ומפורשות שהחליפו העידו שהיה ביניהם קשר מיני; הפעם האחרונה שג'סיקה נראתה בחיים הייתה בחברתו של בובי. הבעיה העיקרית של התובע במשפט הייתה שגופתה של ג'סיקה לא נמצאה מעולם, ומאיה, המושבעת, השתכנעה שהתעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו של בובי, ולכן יש לזכותו.

כל זה התרחש, כאמור, לפני עשר שנים. ועכשיו רִיק דאגלס, אחד המושבעים האחרים באותו משפט, צץ ומופיע שוב בחייה, ודורש ממנה לשתף אתו פעולה במה שהוא מכנה – חשיפת האמת: הוא משוכנע שהמושבעים עשו אז טעות איומה; שבובי הוא כן הרוצח, ושחובתם הייתה להרשיעו. מתברר למאיה שאת כל עשר השנים שחלפו מאז הקדיש ריק לעניין אחד: להוכיח את אשמתו של בובי. הוא אפילו כתב ספר, שבו עיקר טענותיו היו נגד מאיה, שלדבריו אילצה אותו ואת שאר המושבעים לזכות את הנאשם, כמעט בניגוד לרצונם.

מסתבר שהציבור כולו השתכנע שבובי אכן רצח את ג'סיקה. חלק מהראיות לא הובאו בפני המושבעים, בשל פלפולים משפטיים. מה שכל העולם ידע, נסתר מעיניהם. כשהמשפט הסתיים, להפתעתם הרבה של המושבעים, הם גילו שהכול דנים אותם לכף חובה. הדיעה המקובלת הייתה שמדובר בשנים־עשר מטומטמים ששלחו רוצח לחופשי. (בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא להיזכר במשפט של או ג'יי סימפסון: לכל מי שצפה בשידורים הישירים מבית הדין היה ברור שסימפסון הוא רוצח מתועב, אבל המושבעים זיכו אותו, ואפילו די מהר. במרוצת הזמן הוכח שאו ג'יי סימפסון פושע מועד. הוא סיים את חייו מנודה ורדוף, אחרי שביצע עוד מעשים פליליים. נראה שאין כיום אף אחד שמאמין עוד בחפותו).

אבל הרומן שלפנינו מורכב בהרבה. את האמת הסופית המוחלטת נגלה, כמובן. כדרכם של ספרי מתח היא תגיע ממש בעמודים האחרונים, אחרי הטעיות, תהפוכות והפתעות רבות.

נדמה לי שהספר נכתב בעיקר כדי לדון בשיטת המשפט הנהוגה בארצות הברית: שנים־עשר בני אדם "מהיישוב", כלומר – אזרחים רגילים, נטולי כל השכלה משפטית, אמורים לשבת ולהקשיב לתובע ולסנגור, ואז להתכנס, לדון בכל מה ששמעו, ולחרוץ – פה אחד – את דינו של הנאשם!

נראה כי הסופר מכיר היטב את המהלכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של השיטה: איך באמת מתנהגים המושבעים "מאחורי הקלעים"? האם הם מצייתים לכלל הכי חשוב (והכי קשה!) שלפיו אסור להם בתכלית האיסור לדון על כל מה שהם שומעים במהלך המשפט, עם אף אחד, ובמיוחד לא בינם לבין עצמם?

מה נדרש מאדם כדי שישתף פעולה עם התפקיד וימלא אותו נאמנה? מדוע מישהו מסכים בכלל להקדיש שבועות או חודשים מחייו כדי לשרת כמושבע (והרי קל מאוד לחמוק מהמטלה, בתירוצים פשוטים ומוכרים)?

האם השיטה צודקת? פועלת? האם אפשר לסמוך עליה?

ולא פחות חשוב – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על חייהם של מושבעים במשפט שיש לו הדים ציבוריים רמים כל כך?

כל אלה שאלות מרתקות, והספר מתמודד אתן היטב. העלילה נעה בין ההווה לעבר, בין מה שמתרחש "עכשיו", כעבור עשר שנים, למה שהיה אז, במהלך המשפט. בחלקי העבר אנחנו פוגשים את כל אחת מהדמויות, ומבינים מה מטריד ומה מניע אותן. כך למשל מושבעת שחורה מתקוממת נגד הציפייה שרק בשל מוצאה האתני תצדד בחשוד, כי גם הוא שחור.

כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה עניין הגזענות רגיש בארצות הברית. מסתבר שמי שנחשד שהוא גזען, מרגיש שטפלו עליו את האשמה החמורה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת. (אבל די ברור שמדובר רק על גזענות־אסורה־בתכלית על רקע של צבע העור. אנטישמיות אינה מוזכרת בספר בכלל, אבל כפי שאפשר להיווכח בימינו, היא לגיטימית ועוד איך: "ילדיי לא ידעו אנטישמיות מהי. ואז העלימו יהודים מספרי המחזור של התיכון", מספרים למרבה הזוועה ישראלים שחיים בארצות הברית).

מושבעת אחרת, שבעלה נוהג להשפיל אותה ולזלזל בה מרגישה פתאום בעלת ערך, ומושבע שנראה גברתן בעל גוף מתגלה כעדין נפש ושברירי… איפיוני הדמויות מתבטאים בצורה מרתקת ברגע שבו עליהם להחליט אם להרשיע מישהו, ואז – אחד מהם מבקש להצילו מחיים שבהם המוניטין שלו ייפגע אנושות, אחר מעדיף לא לאפשר למשטרה לגעת בגסות בעניינים עדינים, מישהי אומרת לעצמה שהיא לא מוכנה לשלול מאדם אחר את חירותו, מטרתו של אדם אחר היא רק – להיטיב עם הקבוצה שהוא משתייך לה, יש אישה שמסרבת לנהוג כפי שמצפים ממנה, אחת אחרת מחליטה להגן על דמות של אדם חסר אונים וחף בוודאות מכל מפשע, ועוד אחת – מבקשת פשוט לחמול. יש ביניהם מי שמחליט כך או אחרת רק כדי להציל את עצמו, והאחרונה שביניהם – כדי לתקן טעות שעשתה בעבר.

מושבעים מחליטים אם כן על פי אופיים, עקרונותיהם ואורחות חייהם, ולאו דווקא, ולא רק, על פי הראיות המובאות בפניהם. זאת כנראה המסקנה הסופית שהספר מבקש שנגיע אליה.

על השאלה האם שיטת חבר־המושבעים טובה ויעילה יותר משיטות אחרות הוא אינו מנסה לענות…

את הספר תרגמה לעברית הדסה הנדלר, והוא ראה בישראל אור בהוצאת תכלת. אני קראתי אותו באנגלית, ואת מה שמצוטט לעיל תרגמתי בעצמי.

שיעורים בכימיה, ספר הביכורים המצליח מאוד של בוני גרמוס (בין היתר – נבחר כספר השנה ב־2022 של ברנס אנד נובל), הוא רומן שמקדם אג'נדה, ועושה זאת במפורש ובגלוי. את מה שגרמוס רוצה לומר לנו היא עושה רוב הזמן פשוט בצורה ישירה: "אני חושבת שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצהריים", אומרת למשל אחת הדמויות לחברתה.

כבר בשורות הפתיחה של הספר המסר ברור: "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה – " וכן הלאה – הקדמה שמספרת לנו על החיים שקדמו לפעילות שמכונה "התנועה לשחרור האישה". גרמוס מציגה בפנינו את הרקע החברתי שבתוכו תתחולל העלילה: הימים שבהם נשים נדרשו עדיין להינשא ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לגדל את הילדים ולוותר על קריירה מקצועית, גם אם היו מוכשרות במיוחד בתחום כלשהו. גם אם חלמו להיות חוקרות, רופאות, מדעניות, או להתפתח בכל תחום שאינו קשור אך ורק לבית ולמשפחה.

אלה היו ימים שבהם גינו אישה שהרתה מחוץ לנישואין, בזו לה ופיטרו אותה ממשרה של סייעת ותומכת בעבודתם החשובה והמשמעותית של גברים, מזכירה, למשל, משרה שאותה "מותר" היה לה לבצע, רק עד שתינשא. אותה פיטרו, אבל כמובן שלא את הגבר שהרתה לו; ימים שבהם אישה לא ציפתה לקבל שכר שווה לזה של גבר כלשהו, שבהם הטרדה מינית במקומות העבודה התקבלה כמובנת מאליה, רע שיש להשלים אתו, כי זאת דרכו של עולם; שגידלו בהם ילדים לתפקידים המסורתיים, נשים – למטבח, גברים – להתפתחות מקצועית, ו"ידעו" שאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה שגברים הם "כאלה": היצרים שלהם שולטים בהם, ונשים צריכות לפתות אותם, להתלבש בבגדים חושפניים, להיות מתוקות וקוקטיות, ואז להיאנס ולשתוק.

גיבורת ספרנו, אליזבת זוט, היא אישה פורצת דרך. היא כימאית במקצועה, ויש לה שאיפות מרחיקות לכת. אבל המציאות מגבילה את צעדיה ומתנכלת להם. האם תצליח, בעוצמת אישיותה יוצאת הדופן לגבור על כל הקשיים הללו, לפרוץ דרך לא רק לעצמה, אלא גם לנשים אחרות?

גרמוס רוצה לספר לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. שאם אישה נחושה ומתמידה, היא תוכל, אחרי מאמצים רבים, לנצח: "תאתגרו את עצמכן, גבירותי. תשתמשו בחוקי הכימיה ותשנו את הסטטוס קוו", אומרת אליזבת.

יש בכך כמובן משהו מנחם מאוד, אבל, למרבה הצער, גם קצת מזויף ושקרי. האם כל אישה יכולה תמיד לשנות את מציאות חייה? ברומן מופיעה למשל דמות של אישה שחלמה להיות רופאה, אבל ויתרה על החלום, ובעידודה של אליזבת התחילה בכל זאת ללמוד. והרי, אם נודה על האמת, לא תמיד זה מתאפשר במציאות. לא בשלבים מתקדמים בחיים. כי יש בחירות שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזור מהן אל הצומת שבו התקבלו. "one road leads to another"' כתב רוברט פרוסט בשירו המפורסם The Road not Taken.

אליזבת העשויה ללא חת נראתה לי, למען האמת, כמי שנמצאת, כפי שנהוג לומר זאת, "על הרצף", כלומר – אוטיסטית, במידה כזאת או אחרת. יש בה משהו לא רק אובססיבי ונוקשה, אלא גם קונקרטי מאוד. נראה כי אינה מבינה בכלל זרמים תת קרקעיים או כוונות מובלעות. כך למשל כשעיתונאי שואל אותה משהו "על העיפרון בשיער" שלה (היא נוהגת להשתמש בו במקום בסיכת ראש), ומתכוון כמובן להבין מה פשר המנהג המוזר, היא משיבה "זה עיפרון מספר שתיים. 'שתיים' מציין את קשיות העופרת, אם כי עפרונות לא באמת מכילים עופרת. הם מכילים גרפיט, שהוא פחמן גבישי". האם היא מיתממת? מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה הכתב מתכוון? אני לא בטוחה. כך אליזבת רואה את העולם: מוגדר ומוכתב על פי חוקים כימיקליים ופיזיקליים. זה מה שעוזר לה, למשל, להגיב בצורה שמפתיעה את הגברים הסובבים אותה. כך למשל כשאחד מהם מחמיא לה על בחירת הבגדים ה"לא קונוונציונלית" שלה: היא לובשת מכנסיים, היא מחמיאה לו בחזרה, שהרי גם הוא לובש מכנסיים… (וזה מחזיר אותנו למילות הפתיחה בספר, על הזמנים שבהם נשים לבשו [רק!] שמלות מכופתרות. לנו, בתחילת המילניום השלישי, קשה כמובן לתפוס שפעם אישה שלבשה מכנסיים נחשבה נועזת ומהפכנית…).

אני חייבת לציין שנהניתי מקריאת הספר, למרות התפרים הגסים, כלומר – שלל האמירות המפורשות מדי לטעמי.

הקושי העיקרי היה מבחינתי – ההתמודדות עם התרגום, הרצוף באינספור תקלות. העברית במקרים רבים לוקה בחסר ובעייתית. מי למשל אומר "אנשק את מאד לשלום" (במקום, למשל, אני אתן לה נשיקה, ואלך)?; מה פשר המשפט "הקהל היה מרותק וכך הקל על קטלוג הפנים"?; מי אומר "את קטנה יקרה שלי" (במקום, למשל, משהו כמו "איזו קטנטונת מתוקה שאת…")?; מהי "אזעקת דליקה חמורה"?; "אילו קלווין לא הוסיף את שמה על שטר הקניין" היה צריך להיות "אלמלא הוסיף…"; "כרית קרצוף" היא בעברית מדוברת סתם "סקוץ'"; בעברית עולים במשקל, לא "זוכים בו" (כדי להעביר לעברית את השנינה המופיעה במקור, אפשר היה לכתוב ש"הדבר היחיד שנוסף לה היה משקל"); "אוונס הגדול ידווח לו" צריך להיות "אוונס הגדול יהיה כפוף לו"; "עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש לי חרטה אחת" היה צריך להיות "כשאני חושבת על זה, אני באמת מצטערת" (ההקשר: מישהי תקפה גבר שניסה לאנוס אותה. היא מצטערת על כך שלא היו ברשותה אמצעים נוספים לתקוף אותו באמצעותם. לא מתחרטת על שום דבר!); המשפט "אמנדה הייתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא" הוא "תרגומי" כל כך. (הצעה: "אמנדה הייתה הילדה היחידה בבית הספר שלא צחקה ממדלן. ומדלן כבר ידעה על עצמה שהיא מוזרה." או ניסוח דומה); "הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות". שוב – האנגלית מצטלצלת חזק מדי, מתוך העברית. ניסוח חלופי אפשרי: אמנדה פיין הייתה ילדה שאהבה לאכול יותר מדי. פסיכולוגים מסוימים היו טוענים כנראה שיש לגרגרנות שלה (או סתם: לכך) משמעות"; ויש, ממש בעמודים הראשונים של הספר, טעות מצחיקה בשיקול הדעת של המתרגמת: נכתב שם שהילדה המוכשרת במיוחד, מדלין, למדה לקרוא בגיל הרך. בין המילים הראשונות שלמדה היו, כך כתוב בעברית, "כלב" ו"לך". ברור שבאנגלית המילים הן dog ו go, וזה הגיוני. אלה מילים בנות הברה אחת, שיש בהן כמה אותיות זהות. אבל "כלב" ו"לך" בעברית לא סבירות כמילים ראשונות שילד לומד לקרוא! מוטב היה למצוא מקבילה מתקבלת על הדעת בעברית. אולי למשל "מה" ו"למה"?

בשל כל הבעיות האלה, חווית הקריאה עוררה בי לרגעים תחושה שאפשר, בדימוי, לתאר אותה כלעיסת חצץ…

ובכל זאת, כאמור, קראתי את הספר בעניין רב ובתחושה של סיפוק, בין היתר כנראה בזכות סופו, שהוא אמנם סנטימנטלי, אבל אולי דווקא משום כך – מנחם!

אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.

עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.

הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.

הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: "מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג'ינג'י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב' גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו"ם מתכת."

ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…

התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.

הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: "גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן," זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.

בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.

מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות "מלווה בְּצֵל מטריד": כך כותב המתרגם: הספר "מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז'נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים."

כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.

בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז'נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.

למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.

כך למשל נהגו להבריח אל השבויים "מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק" (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).

את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה "לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף". כמו כן נהגו להבריח אל האסירים "מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה". היו גם "מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק", ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים  "מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג'ילט הצביעה על הצפון"… את המצפנים החביאו "בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון", שכן הממציא האנגלי "התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון"…

כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: "אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר". בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…

COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre

התמונה שעל העטיפה מבטיחה ולא מכזבת: יהיה כאן משהו רומנטי ומעודן, יהיו כאן אהבות סוערות ונצחיות, פרחים, נשים ונופים יפים, הרגשות יהיו עוצמתיים וגדולים מהחיים ויטלטלו את הנפש, והסוף – הוא חייב לצפון בתוכו תקווה, ולמרות הכול, אף על פי שיש כאב, מוות ופרידות – הבטחה שאפשר עוד לאהוב ולשמוח.

להחליף את המים לפרחים נקרא בבת אחת ובנשימה עצורה. הספר ראה אור לראשונה בצרפתית ב-2018, זכה בצרפת בכמה פרסים, והיה רב מכר.

זהו סיפורה של ויולט טוסיין, אישה שהייתה בילדותה אסופית, לא הכירה את הוריה, וגדלה במשפחות אומנות. אנחנו פוגשים את ויולט בתקופה שבה היא אישה בוגרת, שעובדת כאחראית על התחזוקה של בית עלמין נושן. מרבית הסיפור נמסר מפיה,  בגוף ראשון, אם כי בשלב מסוים יש הפתעות שונות, כשהסיפור עובר אל דמויות אחרות, ואז נודע לנו שנקודות מבט שונות יכולות לחשוף אמיתות לא צפויות. בהתחלה נדמה שהסיפור יהיה סטטי ונינוח. מה כבר יכול לקרות לאישה לא צעירה שחיה ליד בית קברות, מגדלת פרחים, ומלווה את המתים בדרכם האחרונה? אבל הסיפור צופן בתוכו לא מעט מהפכים ותהפוכות, וסודות מסמרי שיער שהולכים ונחשפים בדרכים שונות, עד לסוף הדרמטי.

כך למשל אנחנו עוברים בין היתר ברגעים מסוימים בסיפור אל תודעתו של פיליפ, בעלה של ויולט, ואז נוכחים לדעת כי בני אדם מוגבלים ביכולת שלהם להעמיק אל נפשו של הזולת, ושאפשר לטעות כשמסבירים או מפרשים התנהגויות שונות של הזולת.

מדוע בעצם עזב פיליפ את ויולט? היכן הוא גר? האם יחזור אליה? איזה אירוע מחריד מסתתר בעברם? האם יצליחו לגלות את האמת על מה שקרה להם? איך ישפיע הגילוי על תפישת המציאות שלהם, על היכולת שלהם להמשיך לנהל את חייהם?

מה עומד מאחורי השגרה הנינוחה שבה חיה ויולט? אילו רגשות יתעוררו בה כשתיחשף לסיפור אהבה סודי של בני זוג שלא היו נשואים זה לזה? מדוע במות האישה האחרת מתברר שמשאלתה האחרונה הייתה להיקבר בסמוך לגבר הזר- לכאורה?

הסיפור רווי יצרים, תשוקות, אהבות וכאב, הכול קיצוני, הרה גורל, וחד פעמי. האהבות נצחיות וסוחפות, והסופרת, ואלרי פרין, מיטיבה לרקום עלילה מורכבת ומפתיעה, שבה, כמו בספר מתח, כל התעלומות נפתרות, וכל התמיהות מוסברות.

כפי שאפשר כבר להבין, לא מדובר בספרות גדולה או חשובה, אבל הקריאה נעימה מאוד. "בלב כבד אני סוגרת את היומן של אירן," מספרת לנו ויולט על יומן חיים סודי שהובא לידיעתה, ומוסיפה: "כמו שסוגרים ספר שהפך לאהוב. ספר חבר שמתקשים להיפרד ממנו כי רוצים שיישאר קרוב". אין ספק שבדבריה אלה כיוונה הסופרת גם אלינו ואל החוויה שלנו עם קריאת הספר שלה. היא רוקחת עלילה שכל המרכיבים הדרושים נמצאים בה: מתח, סקרנות, חמלה והזדהות. הספר צרפתי מאוד, גדוש ניחוחות, שמות ומראות שמעוררים תחושה של חוויה חושית ואפילו חושנית.

השתעשעתי לגלות בוויקיפדיה שהסופרת היא בת זוגו של במאי הקולנוע הנודע קלוד ללוש, ואף השתתפה בכתיבת התסריט של כמה מהסרטים שיצר. ומדוע השתעשעתי? כי אחת הדמויות בספר שלפנינו מציינת כי המאהב שלה "העדיף את [הסרט] 'הרפתקה היא הרפתקה' של קלוד ללוש, שהכיר בעל פה". לא הצלחתי להבין אם מדובר באחד הסרטים שהיא השתתפה ביצירתו. אם כן (וגם אם לא!) מדובר כאן  בקריצה שובבית מאוד…

   CHANGER L'EAU DES FLEURS

Valérie Perrin

תרגמה מצרפתית: אביגיל בורשטיין

בדברי התודה שלה בסיומו של הספר ונסה האפלה שלי, כתבה הסופרת, קייט אליזבת ראסל[1], שהיא מקדישה את הרומן לצעירות הרבות שפגשה במהלך השנים, אלה "שהייתה להן היסטוריה דומה של פגיעה שהתחזתה לאהבה."

בריאיון לעיתון הארץ הודתה ראסל: "כשהתחלתי לעבוד על הספר בכלל לא חשבתי עליו כעל סיפור של התעללות". נראה שהכתיבה הובילה אותה לאט לאט אל התובנה המייסרת, הבלתי אפשרית כמעט לעיכול: גיבורת ספרה, ונסה (ומן הסתם גם היא עצמה), הייתה קורבן. לא גיבורה של סיפור אהבה אפל. קשר מיני בין נערה בת חמש עשרה למורה שלה בן הארבעים ושתיים אינו יכול להיות הדדי. ולא, היא לא אשמה. היא לא פיתתה אותו. והוא לא התאהב, לא התחשב, לא היה רגיש. להפך!

כמה שנים, כמה התנסויות, כמה מאמצים נפשיים ורגשיים נדרשים כדי שגם בבגרותה תצליח הנערה להבין ולהשלים, עם היותה נפגעת? האם אפשר להאשים אותה על כך שלקחה על עצמה את כל האחריות (את כל האשמה!) ופטרה את המתעלל, לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני העולם? האם אפשר לטעות בהבנה של מה שקרה לה, רק מכיוון שהמשיכה להיות בקשר עם הפוגע?

הרומן מאפשר לקוראיו להבין מבפנים, לעומק, את המנגנון המתעתע, את עוצמות ההרס והבלבול, את הסתירות הפנימיות הבלתי פוסקות שמתקיימות בתודעתה של נפגעת שממשיכה במשך שנים להתכחש לפגיעה (מי כמוני יודעת: שהרי עד גיל חמישים גם אני אימצתי את דבריו של הפוגע בי, שהסביר לי "אני רק רוצה ללמד אותך, לטובתך!"), ועושה זאת לאט וביסודיות.

אני חושבת על שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד. הקשר בין השניים נותק כשפרויד פיתח את "תיאוריית המשאלה", לפיה ילדות שסיפרו על פגיעה מינית במשפחה לא נפגעו באמת, בעולם המציאות, אלא רק פנטזו. פרנצי התנער מהתיאוריה של המורה שלו וכתב על ההבדל בין "שפת הרוך" הילדית ו"שפת התשוקה" של האדם הבוגר: "דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך."

המבוגר הפוגע אינו מבין, או שאינו רוצה להבין, שהילד, לרוב – הילדה! – בכלל לא בשלה לקשר מיני, ושהתוצאה של כל קשר כזה,  אפילו אם לא התקיימו יחסי מין מלאים, וקל וחומר אם התקיימו, גם אם לכאורה "בהסכמה", יפגע בנפשה לצמיתות.

זה בדיוק מה שאנחנו רואים ברומן שלפנינו. הנפגעת העיקרית, גיבורת הרומן, היא ונסה, שמספרת על מה שקרה לה בהיותה בת חמש עשרה, ובמישור זמן אחר, על מה שקורה לה כעבור כעשר שנים. מראה לנו, בלי להבין מה היא מראה, את התוצאות ארוכות הטווח של הפגיעה שהתחזתה לסיפור אהבה. אבל לא רק ונסה, אפילו טיילור, דמות משנית, ילדה אחרת שבה המורה של שתיהן "רק נגע לה בברך", לא מצליחה להתאושש מהמיניות הלא רצויה שנחשפה אליה. ונסה שומעת באוזני רוחה את קולו של סטריין, המורה, שואל את טיילור בקוצר רוח, "מתי כבר תתגברי על זה?" ואפילו טיילור עצמה חשה "אבודה ומנסה להבין מדוע זה היה כל כך חשוב, מדוע זה ממשיך להשפיע עליה, עד כדי כך."

ראסל מיטיבה לצייר את הסבך הרגשי שאותו ונסה מתקשה להתיר. יש לה לאורך הדרך רגעים קצרים של תובנה: למשל, כשטיילור מנסחת למענה את השיטה שאותה נקט סטריין כלפי קורבנותיו: להאשים את עצמו באוזניהן, להמעיט מערכו, ובכך לגרום להן לחוס עליו. רוב הזמן היא מבולבלת ותועה. גם כשהיא נזכרת ברגעים שהיו לה קשים במיוחד, בזמן אמת וגם בדיעבד, למשל, כשסטריין ביקש ממנה במהלך שיחת טלפון שתקרא לו "אבאל'ה" בזמן שהוא מאונן. כבר בעת המעשה הרגישה אי נוחות קיצונית ואפילו גועל וזעזוע, אבל שיתפה אתו פעולה. הרצון העצמי שלה ניטל ממנה. היא משועבדת לו, לצרכיו, לסטיות שלו. הוא עיצב, אילף וטיפח אותה לשמש אותו, וגם כשהיא רואה ויודעת, היא מסרבת להבין.

לפני כמה שנים פרצה בארץ סערה בעקבות התאבדותו של המורה לאמנות בועז ארד, שתחקיר עיתונאי חשף כיצד פגע בתלמידותיו. שני תלמידים־לשעבר בבית הספר שבו לימד ארד חשפו גם הם את הפגיעה שפגע בהם מורה אחר, מנחם נבנהויז, וסיפרו על הנסיבות שבהן בית הספר לא הגן עליהם.

מדהים אותי תמיד להיווכח איך מנגנוני הפגיעה בילדות (ובילדים!) פועלים שוב ושוב באותו אופן, בכל מקום. הרומן שלפנינו מסתיים בהאשמת בית הספר שבו ונסה וטיילור למדו. הם ידעו, טוענת טיילור באוזניה של ונסה, אבל העדיפו לצדד במורה הפוגע, במקום בילדות: טייחו, העלימו עין, היסוו, ולמעשה – האשימו את הקורבן והרחיבו את הפגיעה בה.

ונסה האפלה שלי הוא ספר חשוב: הוא תורם עוד תרומה קטנה להבנת נפשן של נפגעות תקיפה מינית בילדות. והוא גם סוחף ומעניין מאוד.

תרגמה לעברית: קטיה בנוביץ׳

[1]מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי

"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'." 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים"). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"

"פגום מאוד"? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 

---

תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

 

AGENT SONYA Ben Macintyre

 על מה מתלוננים מי שמתנגדים לשמוע את קולן של נפגעות? הם כועסים על מה שהם מכנים פוריטניות, המנוגדת לטעמם לשחרור המיני, ובעצם – כועסים על היכולת שיש לאחרונה לקורבנות לדבר, לספר על מה שעוללו להן! 

על כך כותבת ונסה ספרינגורה לקראת סיום ספרה החשוב כל כך, "ההסכמה". את המילים "פוריטניות" ו"שחרור מיני" יש למעשה לקרוא בנימה האירוניה, הכאובה, שבה נכתבו. שתי המילים הללו הן מסווה שמאחוריו מסתתרת הפגיעה המינית האנושה שפוגעים גברים מבוגרים בילדות (ובילדים!). הם מכנים את מי שמתנגד לפגיעה כזאת "פוריטני", ואת מי שמצדד בה "משוחרר": עולם הפוך ומטורף שספרינגורה יכולה להעיד עליו, שכן הייתה אחת הקורבנות.

היא הייתה בת שלוש עשרה כשסופר נודע, את שמו אינה כותבת, אבל הכול יודעים כי מדובר בגבריאל מצנף, שם לב אליה במסיבה שבה נכחה עם אמה הגרושה, והחל לחזר אחריה במרץ רב.  

היא מתארת איך נלכדה ברשתו: ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב של אב – אביה האלים נטש אותה סופית זמן לא רב אחרי שהתגרש מאמה. לשם, אל הפגיעוּת והתמימות, חדר הסופר, שהפך את הפדופיליה למעין דגל שבו נופף: מעולם לא הסתיר את העדפותיו, אדרבא, הוא כתב עליהן, ובעצם – רק עליהן. בין היתר סיפר על נסיעותיו הרבות אל הפיליפינים, שם נהג להתענג על אונס של ילדים (תמורת תשלום, כמובן), ואז לתאר את מעשיו בחדווה ובגאווה. "מי שקורא את התיאורים המופיעים בפנקסיו השחורים [שראו אור], יכול אפילו לחשוב שהילדים הפיליפינים התנפלו עליו בתאווה שלוחה. כמו על גלידת תות גדולה (בניגוד לכל אותם בורגנים זעירים מערביים, במנילה הילדים הם בני חורין)". 

כתיבתו העניקה לו מוניטין ותהילה. איש לא התקומם נגד הפדופיליה שבכתביו. בעניין זה מראה ספרינגורה, ואני מסכימה אתה לחלוטין, את ההבדל התהומי שיש בין כתיבתו לבין זאת של נבוקוב, בספר לוליטה. רבים טועים לחשוב שנבוקוב מהלל בספרו את הפדופיליה, אבל ספרינגורה יודעת: "לוליטה הוא הכול חוץ מכתב הגנה על פדופיליה. אדרבה, זהו כתב אישום שאין חריף ממנו", שכן הוא "לא מנסה ולו לרגע אחד להציג את הומברט הומברט כאדם התורם לעולם, קל וחומר כבחור טוב. נהפוך הוא, הסיפור שהוא טווה מתשוקת הגיבור שלו כלפי ילדות, תשוקה בלתי מרוסנת וחולנית המענה אותו כל חייו, מסופר בבהירות צלולה".

לעומתו, ביצירותיו של הסופר, המכונה ג' לכל אורך הספר, "אין שום זכר למוסר כליות, ואף לא לחשבון נפש. אין בהן שום עדות לחרטה ולייסורי מצפון. כשקוראים אותו, אפשר כמעט לחשוב שהוא בא לעולם כדי להעניק לבני נוער לבלוב ואושר שתרבות מדולדלת גוזלת מהם…" 

למרבה הזוועה, מעשיו של ג' התאפשרו כי לא היה מי שיעצור אותו. אמה של ספרינגורה שיתפה אתו פעולה. (לפחות הואילה להעניק לבתה את ברכת הדרך, כעבור כמה עשרות שנים, כשזאת נתנה לה לקרוא את כתב היד של ספרה ההסכמה ואפילו אמרה לה שלא תשנה בו אף פרט, שהרי מדובר בסיפור החיים שלה!).

בבית הספר שמו לב שהילדה מרבה להיעדר, אבל לא עשו שום דבר כדי לבדוק מדוע, ואיך אפשר לעזור לה. בסופו של דבר פשוט העיפו אותה.

הרשויות העלימו עין. כשהגיעו למשטרה מכתבים בעילום שם, שבהם דווח על מעשיו של ג', פטרו אותם בביקור שטחי או בזימון קצר למשטרה: "ג' יצא מתחנת המשטרה שבקה דה ז'וור משועשע למדי, מרוצה מכך שהצליח לשטות בחוקרת ובעמיתיה".  (ספרינגורה אפילו חושדת בג' שהוא זה שכתב את המכתבים האנונימיים ההם, כדי ליצור דרמה, שתשרת את כתיבתו!).

העולם הספרותי לא געש ולא נרעש. אדרבא, ספרינגורה מתארת כיצד התראיין הפוגע בה אצל ברנרד פיבו, הכוהן הגדול של הספרות הצרפתית בשנות ה-80, בתוכנית הדגל היוקרתית אפוסטרוף, ואיך פיבו ידע רק להשמיע קריאות התפעלות ממעלליו (מפשעיו!) הגלויים לכול של הסופר המהולל: "הרי אתה אספן של חתיכות צעירות!", קרא פיבו, ואיש לא התקומם (למעט אחת האורחות, סופרת קנדית, שהזדעזעה "מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב, סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה. היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ – 'ארבע עשרה'  – ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא הייתה עולה על הדעת, במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים. ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו, מישהו חשב פעם עליהן?" תגובתה כמובן זכתה לגינוי!)

לא רק שלא גינו, אלא שב-1977, כך מספרת ספרינגורה, התפרסם באחד העיתונים הצרפתיים מכתב פתוח (בדיעבד נודע לה שיזם אותו ג'!) ש"צידד באי-הפללה עקב יחסי מין בין קטנים לבגירים". על המכתב חתמו "אינטלקטואלים בעלי שם, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, סופרים בפסגת תהילתם, רובם מהצד השמאלי של המפה", ביניהם – רולאן בארת', סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר. הבון טון היה שיחסי מין בין בגירים לקטינים הם עניין שיש לקבלו "לא רק בסובלנות, אלא  גם בהתפעלות", שכן "אסור לאסור"!

"אין זאת אלא שהאמן משתייך למעמד נפרד, שהוא אדם בעל סגולות נעלות ולכן אנחנו מעניקים לו חסינות מלאה, בלי שום תמורה למעט הפקת יצירה מקורית וחתרנית, מעין אריסטוקרט בעל זכויות יתר מופלגות", כותבת ספרינגורה.

אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שלנו, כאן ועכשיו. הנה למשל התגלו רק לאחרונה מעלליו של חיים דעואל לוסקי, מהמרצים הוותיקים במדרשה בבית ברל, דוקטור לפילוסופיה, אמן רב-תחומי שנהג במשך ארבעים שנה להטריד סטודנטיות שלו, והכול העלימו עין. דעואל לוסקי היה חבר קרוב של בועז ארד, שגם הוא היה אמן נחשב, עד שחשיפה עיתונאית גילתה כי קיים קשרים לא הולמים עם קטינות, תלמידותיו בבית הספר התיכון, ואז, כזכור, התאבד. לוסקי, כך מתארת הכתבה בכתב העת המקוון "המקום הכי חם בגיהינום", זעם על החשיפה והגן על "שמו הטוב" של בועז ארד. 

ספרינגורה מתארת את ההשפעות ארוכות הטווח הקשות מאוד שהיו לקשר עם ג' על חייה. את הנזקים האיומים. את השנים הארוכות ואת המאמצים האינסופיים שנדרשו לה כדי להיות מסוגלת שוב לתת אמון בזולת, בגברים במיוחד. 

אבל את התמימות, את היכולת לאהוב באמת בפעם הראשונה אהבה של צעירים, אהבה של התחלות, את תחושת הבעלות המלאה על עצמה ועל חייה, גזל ממנה מצנף לצמיתות. לא לכול יש תקנה. היא מיטיבה להסביר את ההבדל בין התאהבות אמיתית, לבין הניצול שעברה, שהרי היא לא זאת שיזמה את הקשר, וגם אם נראתה כאילו שיתפה פעולה, בעצם הייתה קורבן, שכן "תסמונת שטוקהולם אינה סתם שמועה". 

הספר שכתבה הוא מבחינתה הפתרון למצוקה התמידית שהיא חשה מאז שהתחילה הפגיעה בה. בהקדמה לספר היא אומרת לעצמה "תפסי את הציד במלכודת שלו עצמו. כלאי אותו בספר".

ספרה מרתק, מייסר, וחשוב מאוד. במיוחד כשזוכרים כיצד הגיבו בצרפת לתנועת MeToo#:  ב-2018 חתמו יותר מ־100 אמניות על מכתב גלוי נגד המיזם, וכינו אותו "גלים של טהרנות", "סכנה לחירות המינית" ו"ציד מכשפות". 

ספרה של ספרינגורה הכה גלים ברחבי העולם, ובמיוחד בצרפת. יש לקוות שהשפיע במשהו על תפישת העולם של קוראיו. 

. Vanessa Springora, Le Consentement

תרגמה לעברית: רמה איילון

 

"כך התפרנסתי: רקמתי סיפורים שבהם המוות נראה נקי, משהו שאפשר לשלוט בו, כמעט – מושך. אני כמובן לא מאמין בכל אלה: אלוהים, ניסים, כל הפנטזיות האלה. אני מאמין ברפואה ובפרסום, אבל אפילו הדברים האלה לא תמיד מהימנים. לפעמים תרופה לא פועלת. לפעמים אנשים מבחינים באמת הנסתרת בתוך הסיפור שאתה מנסה למכור להם." כך מסביר לנו בפתח דבריו תומס, פרסומאי במקצועו, הדמות הראשית ברומן A Good Man מאת הסופרת האמריקנית אנני כץ  (האיש הטוב, תורגם לאחרונה לעברית) 

כבר בעמודים הראשונים גם אנחנו הקוראים נהפכים לבני האדם החשדנים שתומס מתאר. קנינו את הספר, אנחנו קוראים אותו ותוהים כל העת אם מה שהוא מספר לנו אמיתי. שואלים את עצמנו בלי הרף מה עומד מאחורי דבריו, והאם הדובר מהימן.

התכסיס הספרותי שאנני כץ נוקטת כאן מתוחכם.  מלכתחילה ברור לגמרי שקרה משהו איום ונורא, אבל רק בעמודים האחרונים מתגלים לנו הפרטים על הזוועה. לאורך הדרך אנחנו תוהים: האם להאמין למספר ולגרסתו? האם הוא חושף בפנינו משהו שאינו יודע על עצמו ועל המציאות, כמו שעושה למשל הומברט הומברט בלוליטה?מתי הוא משקר, לנו ואולי בכלל גם לעצמו? ואולי הוא מספר את כל האמת? אולי אפשר בכל זאת לסמוך עליו, על האור שהוא שופך על חייו, על התיאור הלופת והמותח של המציאות, שאותה הוא מפרט בדקדקנות?

שמתי לב מזמן שכאשר אנשים מספרים על אסון שקרה להם, הם זוכרים פרטים רבים וימיומיים שבדרך כלל נשכחים. הרגעים שהובילו לרגע המר בחייהם נותרו חקוקים בתודעתם, קיבלו ממשות ומשמעות שבזמן רגיל אין ולא יכלו להיות להם. אלמלא קרה האסון היו שוכחים מה היה צבע השמים, לאן התכוונו ללכת, מה בדיוק קטע את רצף המעשים והמחשבות של אותו זמן.

הרומן שלפנינו משמש מעין תיעוד כזה: תומס זוכר הכול, הכול (ואולי לא?):  איך הכלב התנהג ואילו קולות השמיע. איך נראה האוכל שבישל. מה שמע. מה ראה. מה חשב. כל הפרטים הקטנטנים הללו מצטרפים למארג שמשמעותו יכולה להיות מובנת רק בסוף. 

השאלה העמוקה, העיקרית, שהרומן שואל היא: מה סיכוייו של אדם שספג אלימות בילדותו, שהיה עד למעשים בלתי נסבלים, פליליים, מחרידים, למצוא תיקון, לשקם את עצמו וליצור חיים חדשים, טובים יותר. חיים של אדם טוב שמתנכר למורשת של בית הוריו ולא לוקח אותה אתו כגורל שאי אפשר לנוס מפניו. 

האם די בכוונות טובות? מהי בעצם אהבה? מה עלול לקרות כשאדם סימביוטי אינו חש עוד בגבול המפריד בינו לבין בתו, בינו לבין אשתו, ואינו יודע להבחין בין טובתו לטובתן, בין חייו לחייהן, בין צרכיו לצרכים שלהן?  

ממש בעמודים האחרונים אומר תומס על המונולוג שנשא עד כה: "ייתכן שאני מחמיץ משהו. לא מספר הכול כפי שצריך לספר. ייתכן שהדברים לא יוצאים מדויקים. בגלל האומללות המוחלטת, שאני מרגיש עכשיו, ובגלל החרטה, אני חושש שגרמתי לדברים להיראות בצורה מסוימת, אפשר לומר: צבעתי אותם באור מסוים – ואני יודע שנקודת המבט שלי לא לגמרי נאמנה למציאות של מה שבאמת קרה, או לחיים שהיו לבנות שלי ולי, ביחד. כפי שכבר אמרתי, אני יודע שאי אפשר ללכוד את כל האמת על מה שהיה, וודאי שלא לספר אותה לאנשים שבכלל לא הכירו אותנו."

תומס היה רוצה לספר הכול, אבל בה בעת גם להותיר את התעתוע והספק. אנני כץ, שיצרה את תומס, עוזרת לו לכאורה לממש את כוונתו. אבל היא מספיק מתוחכמת כדי לעקוף אותו ולאותת לנו בכל זאת, בסופו של דבר, כמו מאחורי גבו, את האמת האחרת, העמוקה יותר, עליו ועל נפשו. 

כאמור, הספר טרם תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו, בקינדל אמזון. הוא מושך מאוד לקריאה! 

תיקון: את הספר תרגמה לאחרונה לעברית יסמין קלין.