יש פוגעים שמוכנים לגמרי לכאורה להודות במה שעוללו, אבל – או שאינם ערים לפגיעה בקורבנותיהם, או שהיא לא מטרידה אותם, והם מאשימים את הקורבנות, בכך שהן מתלוננות.
"רוז," כיום פרופסור למשפט פלילי, נאנסה לפני שנים רבות, כשהייתה סטודנטית. היא שתתה במסיבה וכנראה התעלפה, כי בשלבים הראשונים היא לא זכרה כלום מהאירוע. הסתובבה שמועה ולראשונה נודע לה מה קרה כשבן זוגה־לשעבר כעס עליה כי "שכבה עם הבחור" שאנס אותה.
"במשך שנים אפילו לא קראתי לזה אונס," היא מודה בהשתאות. הפוגע היה מישהו שהכירה מבית הספר התיכון. "לא חשבתי שהוא אדם איום ונורא," אמרה.
היא טילפנה אליו, כדי להתעמת אתו. לתדהמתה, הוא לא הכחיש מה שעשה. חרף זאת, היה ענייני מאוד, ואמר, "אה, כן, נראית לגמרי מחוסלת."
"לא נשמעה שום התנצלות," היא דיווחה.
לא רק הפוגע לא הביע שום אהדה: למחרת האונס היא הלכה לרופא כדי להיבדק, כי סבלה מכאבים וגילתה שיש לה זיהום בדרכי השתן.
"היה לך לילה סוער," גיחך הרופא. "במעין רמיזה שלפיה – מה מגיע לך…" סיפרה רוז.
ניצולות רוצות שלא יזלזלו בפציעותיהן, ולא יאשימו אותן.
הן רוצות שלא יפטרו אותןיגידו להן שהן דרמטיות מדי בתגובתן הרגשית שלהן.
שלא יגידו להן "תתגברי".
הן רוצות שהקהילה תכיר בסבל שלהן ותכבד את חומרת הנזק שחוו.
ברמת הפרט הן רוצות שאנשים מהקהילה המוסרית שלהן יקשיבו להן, יאמינו להן, יכירו בפגיעה שעברו, ויציעו להן תמיכה.
כקבוצה, הן רוצות שהציבור בכללותו יכיר בכך שיש ניצולות בכל מקום, ושאלימות מינית היא בעייה בריאותית חשובה, לא סתם בעיה אישית ופרטית.
מעבר להכרה בעובדות היבשות, יש ניצולות שמשתוקקות להכרה בנזק שנגרם להן. אף על פי שהכחשת העובדות היא קו ההגנה הראשון של הפוגעים, כאשר מעמתים אותם עם ראיות, יש כאלה שיכירו בעובדות, אבל יפטרו אותן בלא כלום, או ימעיטו מחשיבותן. ההגנה הזאת נשענת בעיקר על אמירות כמו – "למה היא כזאת צדקנית? אין לה חוש הומור…"[1], או "למה היא עושה מזה כזה עניין?"[2]. או: "הרי כל זה כבר נגמר. למה היא ממשיכה להעלות את זה עכשיו? הגיע הזמן שכולם ימשיכו הלאה"[3]
[1] על כל אחת מאלה שפגע בהן, נהג אבי לומר: "היא מתוסבכת".
[2] בת משפחה קרובה מאוד אמרה לי: "גם אם זה קרה לך, אז מה?"
ג'ודית הרמן מוכרת מאוד בזכות ספרה החשוב טראומה והחלמה שנהפך, מאז שראה אור לראשונה (בעברית ב־2017, באנגלית ב־1997), לאבן־יסוד בכל הנוגע להבנה של טראומות. ב־2000 ראה אור ספר אחר של הרמן, שלא תורגם לעברית: Father-Daughter Incest, ובו התמקדה המחברת בטראומה המתמשכת של פגיעה מינית במשפחה.
שני הספרים מלווים אותי כבר שנים רבות. במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שכתבתי ב־2015 ושהופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו, נשענתי רבות על שני ספריה של הרמן (ועל ספרים נוספים שעוסקים בפגיעה במשפחה).
כשנודע לי שהרמן פרסמה ב־2023 ספר חדש, העוסק באותם עניינים, מיהרתי לקנות ולקרוא אותו. לא התאכזבתי. שוב נוכחתי עד כמה הרמן בקיאה ומבינה, כמה תובנות חשובות היא מרכזת, ו… עד כמה הכול שכיח, מוכר, ידוע וחוזר על עצמו, עד ייאוש.
מאז ומתמיד, מאז שהצלחתי להבין את מה שידעתי (וכן, הרגע שבו נפגעת נפגשת עם ההבנה הוא רגע כאוב ומייסר במיוחד), ומאז שהתחלתי להיות בקשר עם נפגעות רבות אחרות, התחלתי לומר שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר… כולם מדברים באותה שפה, משתמשים באותם מושגים, פועלים באותה צורה, ומגיבים בצורה זהה כשהנפגעת מנסה להתעמת אתם.
כשקראתי את הספר פגשתי בו לא רק את עצמי, אלא גם מקרים של אחרות, ביניהם כאלה שעלו לאחרונה לכותרות, למשל – את זה של הנשים שהתלוננו נגד אייל גולן. הרמן כותבת כך: "המשטרה ומי שאמורים לייצג את מערכת המשפםט עלולים לגרום לנזק נוסף כשהם גוזלים את הכוח והשליטה מהניצולות…" (טאיסיה זמולוצקי סיפרה איך כמתלוננת, נלקחה לחקירה אזוקה, כאילו היא הפושעת!)
לעומת זאת, התמיכה ציבורית, כפי שהיא זוכה לה מאז החשיפה הגלויה מעצימה ומחזקת אותה. כפי שאפשר לראות כאן אותה ואת המתלוננת האחרת, נ', שבחרה להישאר אלמונית.
"תמיכה ציבורית מנבאת החלמה," כותבת הרמן, "ואילו בידוד חברתי – רעיל. אנשים לא יכולים לחוש בטוחים כשהם לבד, ואינם יכולים להתאבל ולמצוא פשר [במה שעוללו להם]."
החידוש שמביאה אתה הרמן בספרה החדש הוא התשובה לשאלה מה עושים הלאה. איך אפשר לעודד את תהליך ההחלמה של נפגעות. היא מכנה זאת בשם הכללי – "צדק".
"לפציעה של הטראומה לא גורמים רק מי שפגעו, באלימות ובניצול", היא כותבת, אלא גם – מה שעשו, או לא עשו, העומדים מנגד – כל מי ששיתפו פעולה או העדיפו לא לדעת על הפגיעה או האשימו את הקורבנות – כל אלה מעמיקים עוד יותר את הפצעים, שאינם אלא חלק מהאקולוגיה של האלימות, שבה פשעים כנגד אנשים מוחלשים או כפיפים זוכה לרציונליזציה, להבנה, או להתעלמות. אם הטראומה נובעת מאי צדק מהותי, ההחלמה מצריכה תיקון באמצעות מנגנונים של צדק שמפעילה הקהילה בכללותה."
כדי לדעת למה ניצולות זקוקות (לשון נקבה כאן – כי מרבית הפגיעות הן בנשים), צריך – כותבת הרמן – כמה פשוט! לשאול אותן למה הן זקוקות!
יש מי שחוששים שניצולות יחפשו נקמה אלימה. הרמן חקרה את הסוגיה והיא מוכיחה שברוב המקרים זה לא מה שניצולות רוצות. הן מייחלות להכרה בפגיעה. להתנצלות – אבל אמיתית, התנצלות שיש לה כוח ריפוי רב. לא מהשפה ולחוץ. לא באמצעות יועצי תקשורת. לא פומבית. או מותנית נוסח "אם נפגעת, אז…"
הן רוצות שיבינו את הכאב שלהן. שיהיו אתן במקום הפגוע. שהפוגעים יקלטו מה עוללו (אין כמעט סיכוי שזה יקרה. או אין בכלל…). הן רוצות לספר, ושיקשיבו להן באמת. מבקשות להפר את מערכות ההשתקה, שמגינות על הפוגעים.
אבל "פגיעה מינית מפצלת קהילות, שכן היא חושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של שליטה ושל נחיתות ושעבוד".
הנה רעיון של הרמן: להקים במקומות שונים יד זיכרון לנפגעות. כמו למשל יד הזיכרון שהקימו באלבמה ב־2018 לזכר ארבעת אלפים קורבנות מעשי הלינץ' שעשו לבנים שדוגלים בעליונות הגזע בקורבנותיהם השחורים.
כל מי שעברה סוג כלשהו של פגיעה אלימה מתמשכת תמצא בו בלי ספק את עצמה, ואת ההתעללויות שעברה.
הרמן מפרטת את המנגנונים. למשל – את האופן שבו התוקף מאלף את הנפגעת, מחליש אותה, מחדיר בה לא רק פחד מוות, אלא גם ואפילו הכרת תודה על כל רגע שבו היא נשארת בחיים (מה שמוכר, בחלקו, בכינוי "תסמונת שטוקהולם").
היא מראה את האופן שבו הפוגע דואג לשלול מהנפגעת כל סיכוי לסיוע מבחוץ. את הצורך של העומדים מנגד לזכות בחסותו של הפוגע, כמו שקורה במשטרים אוטוקרטיים דכאניים, היא מצטטת את דבריה של העיתונאית מאשה גסן. (אפשר לקרוא על כך בספרה של גסן The Future is History, העוסק באופן שבו הוחזר לרוסיה המשטר הטוטליטרי, זמן לא רב אחרי שברית המועצות קרסה).
"שתיקתם של העומדים מנגד, שיתוף הפעולה של ידידים, בני משפחה ושכנים, וכמובן – זה של מי שאמורים לייצג את מערכת החוק והצדק – מעוררת בנפגעת תחושה עמוקה ביותר של בגידה, כי השתיקה היא זאת שמבודדת אותה ומפקירה אותה לגורלה."
כל כך נכון!
לפעמים השתיקה הזאת מכאיבה יותר מאשר הפגיעה המקורית עצמה, היא כותבת.
בדיוק כך!
מי שמסביר לעצמו "זה לא העסק שלי", מזכיר לי את השיר שכתבתי, ושהופיע בספר מה המים יודעים על צמא:
הדיון של הרמן בתפישה המקובלת שלפיה נפגעות "רק מחפשות נקמה" כי הן "מונעות מזעם" נפלא ומאיר עיניים.
מדוע, בעצם, שנפגעת לא תזעם? מדוע מצפים ממנה שתצהיר קודם כל שהיא "לא מחפשת נקמה אלא רק צדק"?
הרמן מצטטת את דבריו של ג'ורג' אורוול, שטען שנקמה היא דבר שבעצם לא קיים, כי היא מדריכה רק את מי שהוא חסר אונים לפעול. "זה משהו שאתה רוצה בו כשאתה נטול כוחות, ומשום שאתה נטול כוחות: ברגע שהיכולת לפעול שבה, הרצון לנקום מתפוגג. מי לא היה קופץ משמחה ב־1944 מעצם המחשבה שיוכל לראות איך בועטים בקציני אס־אס ומשפילים אותם? אבל ברגע שהמעשה מתאפשר הוא נעשה פתטי ומגעיל".
ולכן, היא טוענת, "כשהחברה מתגייסת לתמוך בקורבן, תחושות הנקם משתנות ונהפכות למורת רוח צודקת, משותפת, שיכולה להיות מקור רב־עוצמה לתיקון. רק כשמהקורבנות נמנע הצדק, הכעס שלהם מתפתח ונהפך לזעם אין אונים".
יש לתבוע מהפוגע אחריות למעשיו. יש לעזור לקורבן, להביע סולידריות אתה. נחוץ צדק, כדי שהנפגעת תוכל להחלים. נשמע כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו, נכון…?
הרמן מקדישה פרק שלם ל"פטריארכיה". היא מראה כיצד אלימות נגד נשים היא הפשע הנפוץ ביותר בעולם. ההפרה העיקרית של זכויות אדם. והיא מתרחשת לא רק במשפחה, אלא גם במקומות העבודה. באוניברסיטאות.
במשפחה ילדה ונערה לומדת שמי שאמורים להגן עליה הם אלה שפוגעים בה. ושלעתים קרובות הכאב הוא המחיר שהיא נאלצת לשלם "בתמורה" ל"אהבתם".
לנפגעות בילדות, במשפחה, יש סיכוי גבוה להיפגע שוב בבגרותן. להיאנס. ליפול קורבן לסחר בנשים. לחיות עם בני זוג אלימים.
סרסורים בוחרים לדרדר לחיי זנות נשים צייתניות. פגיעות. כמעט תמיד – כאלה שעברו תקיפה מינית במשפחה…
זה מזכיר לי את השיר "ארבעה בתים" שכתבתי (גם הוא הופיע בספר מה המים יודעים על צמא), והוא מתאר לאן נפגעת פגיעה מינית במשפחה מועדת להגיע: בית חולים לחולי נפש, בית בושת, בית סוהר, בית עלמין:
הפמיניסטית אנדריאה דוורקין, מספרת לנו הרמן, כתבה ש"גילוי עריות הוא ה'טירונות' המכינה את הנפגעת לקראת חיים בזנות".
אבל החברה נוהגת בזלזול בנפגעות תקיפה מינית. אחת הראיות שמציינת הרמן הדהימה אותי: ההזנחה שנוהגים (מסתבר שגם בארצות הברית!) בממצאים שנאספו בעקבות אונס. זה הזכיר לי מיד את ההצבעה השערורייתית שנערכה בכנסת במאי 2022, בעניין החוק לשמירה על ערכות האונס. האופוזיציה, אז בראשות הליכוד, הפילה את החוק, לא מטעמים ענייניים, אלא פוליטיים גרידא, וזכורים לרעה דבריה של מירי רגב אז שלפיהם "אין כאבי בטן למקרי אונס", כי חשוב רק להפיל את הממשלה, ולא משנה באיזה מחיר.
כשהרמן כותבת על כך שהפרקליטות (בארצה! בארה"ב!) מעדיפה להביא למשפט רק מקרים שבהם בטוחים שהפושעים יורשעו, נזכרתי איך מני מזוז העדיף לחתום על עסקת טיעון עם האנס משה קצב, ורק בזכות יהירותו של הפושע נאלצו ללכת אתו למשפט שבו הורשע!
איך ייתכן, שואלת הרמן, שבכל סוגי הפשיעה האחרים איש לא יאשים את הקורבן, ולא יקל ראש במה שעוללו לו, אבל מקרי אונס מוגדרים לא פעם "תאונה", "אי הבנה", "פנטזיה של נשים (ושל ילדים)"?
מדוע הנחת היסוד היא שהמתלוננת משקרת?
איזו מין אי הבנה מצערת גרמה לסנטורית להצביע בעד מינוי של ברט קוונו לבית המשפט הגבוה לצדק בארצות הברית, אף על פי שכן האמינה להאשמות שהועלו נגדו, לפיהם אנס בצעירותו את מי שנעשתה לימים פרופסור לפסיכולוגיה, עדה אמינה ומשכנעת מאוד (צפיתי בעדותה!), רק כי חשבה שהאדם נחשב חף מפשע "כל עוד אשמתו לא הוכחה", ולא הבינה שההנחה הזאת רלוונטית רק כשמדובר בהליך משפטי, ואילו וההצבעה בסנט נשאה אופי שונה? (כתוצאה מכך, מכהנים היום בבית הדין הגבוה לצדק שני גברים שנחשדו באונס: קלארנס תומס וברט קוונו!)
"הכחשה, התקפה, התקרבנות" – אלה הצעדים המקובלים על תוקפים. והם מצליחים, שוב ושוב.
הרמן מציעה בספרה מודלים מעשיים של עזרה לנפגעות. חלקם כרוכים בפיצויים. אחרים – במנגנונים להקשבה פעילה ולמתן מקום לקולה של הנפגעת.
הספר, כמו קודמיו, חשוב ומרתק. אני מקווה שלא רק את מי שנפגעה בעצמה!
הבת של אליס מונרו הטילה היום פצצה, ואני לא יודעת את נפשי.
לפני שנים רבות, כבר באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גיליתי אותה, את אליס מונרו, הסופרת הקנדית הנפלאה (כך חשבתי עד היום).
עד היום היא הייתה אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. אז, בשנות השמונים, כשרציתי לקרוא ספר באנגלית, נאלצתי למצוא דרך להשיג אותו. לא היה אמזון. לא היה אינטרנט! כדי לגלות אם יצא ספר חדש שלה הייתי צריכה להפעיל תכסיסי בילוש. אבל השגתי את כולם! וקראתי אותם. והתפעלתי כל כך.
היו אפילו תקופות שחיזרתי אחרי הוצאות לאור בתחינה שיתרגמו אותה לעברית ויפרסמו אותה. לא הסכימו. לא שמעו עליה. או שלא האמינו שהיא באמת חשובה כל כך. הרי כתבה בסך הכול על חיי נשים ונערות.
אבל אז למדו על קיומה גם כאן. כמובן – כשזכתה בפרס נובל לספרות, הייתה לשם דבר.
סקינר כתבה שסיפרה על כך לראשונה לאמה, ב־1992, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, אחרי שמונרו דיברה באהדה, בפומבי, על דמות ספרותית שנפגעה מינית.
היא כתבה לאמה מכתב וסיפרה לה על הפגיעה. אליס מונרו הגיבה כצפוי, ובדיוק כפי שהבת חששה: מבחינתה הפגיעה של בעלה בבתה הייתה בגידה בה. באשתו. "היא בכלל הבינה שהיא מדברת עם קורבן?" תהתה הבת, והשיבה – לא. היא לא הבינה.
ב־2005 הלכה הבת למשטרה. הוגשה תביעה נגד האב החורג, שהיה אז בן שמונים, והוא הודה! (ונגזרה עליו… תקופת מבחן של שנתיים).
אליס מונרו נשארה אתו, עד מותו.
וטענה בפני בתה שסיפרה לה "מאוחר מדי" על הפגיעה. אמרה לה ש – מה לעשות? היא אוהבת אותו יותר מדי. ושאם יש את מי להאשים, זה את התרבות המיזוגנית, כי בתה מצפה ממנה להתכחש לצרכיה (של האם!), להקריב את עצמה למען ילדיה. ושהיא, אמה של הנפגעת, לא אמורה לתקן את העוולות שמעוללים גברים. "זה הכול רק בינך לבינו", אמרה לה. "לא קשור אלי" (כמה מוכר).
האב החורג האשים, כמובן את הילדה (בת התשע, בתקופה שהפגיעה בה החלה), שחיפשה, לדבריו "הרפתקאות מיניות". הוא גם טען שניסתה להרוס את חיי הנישואים שלו ושל אמה.
אנדריאה רובין סקינר מבקשת שכל מי שדן בספרים של אמה, מרצה עליהם, חוקר אותם (מתפעל מהם?) יזכור: אליס מונרו ידעה שאביה החורג של בתה פגע בבת כשהייתה ילדה, אבל עמדה לצידו. לא לצידה.
וזה מכאיב גם לי. מאוד.
לא כתבתי כמעט על הספרים של אליס מונרו כי קראתי אותם שנים רבות לפני שיצרתי את הבלוג "סופרת ספרים", אבל תמיד חשבתי שעוד אחזור אליהם, שעוד אגע שוב ביופיים.
"ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת."
שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.
זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – "לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת". ידיו מועכות וצובטות את גופה, "את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו", הוא מחכך בה "בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים", והיא המומה מ"לשון של מישהו" אשר "מטיילת לה בתוך הפה."
כך זה מתחיל.
ולא מסתיים לעולם.
עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר "לאחרים", כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. "רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו", נהג לומר לה, וגם, "הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב."
המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?
והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי. כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, "מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה", כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… "נו מה, את ילדה קטנה?" היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!
כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא "מגייסת" עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.
מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא "העלילה" על המורה "דברים איומים". ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, "לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה." לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.
לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה"פרשות" הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן "סיפור אהבה" עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?
אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: "אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?" (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג'מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – "תישני, תישני". כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: "אבל מה יכולתי לעשות?"***
הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.
השנה: 1960. אבא [טייס בחיל האוויר, בן שלושים ואחת, ניצול שואה. האם הפרט הזה חשוב?], מכין את ילדיו – בתו בת התשע, עופרה, ובנו בן השלוש – לקראת הנופש שיצאו אליו בקרוב, בבית המלון. השיחה הוקלטה והתגלתה, מקץ כמה עשרות שנים. עכשיו היא יכולה לשמש עדות־שמיעה וּרְאָיָה:
אבא: [אחרי שהודיע לילדיו שבארוחת הצהריים יבקש קודם כל לשתות. מה לשתות? יין, כמובן… רק כעבור שנים רבות יתחוור לבת שאביה היה מכור. שאולי אפשר היה בעצם לכנות אותו אלכוהוליסט. שהרי אף מפגש משפחתי לא התחיל ולא נגמר בלי כמה וכמה כוסיות שהאדימו את אפו ועוררו בו צחקוקים מוזרים. שהרי ניגש תמיד, לפני הכול, אל המדף עם הבקבוקים ועלץ אם ראה שם בקבוק של, נאמר, איזה ויסקי משובח, וכך למדה הבת ש"שִׁיבָס רִיגָל" למשל הוא סגולה לאושר ולצהלות שמחה] "…ויגישו בצלחת מ-רק. ונאכל מרק עם אטריות. עד שנגמור את הצלחות. ואז מה יביאו? אה… אז יביאו – בשר! ותפוחי אדמה… ועופרה תשב, ועופרה תגיד [מדבר בלעג]: 'אני לא רוצה את הבשר הזה…' ואז אבא יגיד [מדבר פתאום מהר, קטוע, חזק, בקול מזרה אימים, קול של מפלצת מסרט מצויר]: 'מה זאת אומרת את לא רוצה את הבשר הזה? תאכלי את הבשר הזה או שאני אתן לך פליק בשיניים', ועופרה תגיד [מחקה את בתו בת התשע, בקול מייבב, בכייני ומגוחך] 'אני לא רוצה את הנופש הזה…'"
והנה קטע אחר:
אבא: "ואבא יגיד [מפהק] 'כמה שאני רוצה לישון…' ואימא תגיד [בפסקנות]: 'לא. עכשיו אי אפשר לישון. צריך לשמור על הילדים.' והוא יגיד: 'ילדים לשמור? יש גננת!' ותהיה שם גננת. עופרה תהיה הגננת המשנית, תהיה גננת אחת ראשית, והגננות המשניות והראשיות ייקחו את הילדים וישחקו אתם כ–ל אחרי הצהריים, בזמן שאבא ואימא עסוקים בתוך המיטה. אבא ואימא ילכו למיטה שלהם ויישנו, ויישנו כמו זקנים, ויעשו… מה יעשו? ילדים!"
האבא ממשיך, בעליזות מודגשת, לספר לילדיו מה עוד יעשו בנופש.
ומוקלטת גם שיחה של הילדה עם האימא שלה (אז – בת עשרים ושבע). אחרי הקדמה קצרה, שבה הילדה מתפעלת מהטייפ ורוצה "שאבא יקנה לנו בדיוק כזה" האימא פונה אל בתה הקטנה ומבקשת: "עכשי תספרי לי מה סבתא אמרה לך."
הילדה עונה מיד: "לא רוצה לדבר על זה."
האימא: "למה?"
הילדה: "ככה… מה יהיה אם סבתא תבוא ותשמע?"
והאימא מתמרנת בעורמה: "לא… אני רק רציתי לבדוק אותך…"
"אני מוכנה להגיד לך רק באוזן. במקום ציבורי – לא." אומרת הילדה ואז תוהה: "למה אמרת את זה? למה דיברנו על זה?"
השיחה עוברת לעניינים אחרים.
זאת המשפחה: אבא שמפחיד את בתו בת התשע, שיודעת מראש מה יקרה, כבר עכשיו לועגים לה, ל"התבכיינות" שלה, לסירובה לאכול את הבשר שיוגש לה בבית המלון. כבר עכשיו מובטח לה שתקבל "פליק בשיניים", כשתסרב. אז מה אם בשר מגעיל אותה? אין לה שום זכות לאוטונומיה. לבחירה אישית. כל התנגדות שלה מפורשת כמרד שידוכא ביד קשה. הכול ברור וידוע. (אפשר לקרוא על כך עוד, כאן: "איש זר מחליט לחנך את הילדה").
זאת משפחה שבה האבא חושף את ילדיו למיניותם של הוריהם.
ואימא שבתגובה מכנה את בעלה "טינופת", אבל לא בולמת אותו, לא מונעת מהדברים להיאמר, וגם לא מונעת פגיעות (חלקן פליליות ממש!) שהוא פוגע; אימא שלא מגינה על ילדיה. אימא שמנסה להוציא מבתה בעורמה סוד שהילדה יודעת משום מה שאסור לה לספר, והילדה דיסקרטית ותמימה: היא תגלה לאמא "רק באוזן", לא "במקום ציבורי", שמא ייוודע לסבתא! כבר בגיל תשע עליה לתמרן בין המבוגרים, להסתיר, להיזהר, לשמור עליהם. בת תשע וכבר חשופה לתככים משפחתיים ולאיסורים, וזאת רק ההתחלה.
ולא, אף אחד לא יגן עליה. אף פעם. משום דבר. לא בילדותה. (אפשר לקרוא על כך עוד כאן: יופי לי, יופי לי ובעצם, גם במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", שהתפרסם ב־2015 בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו). והחל בחודש יוני 2024 גם בממואר בדולח וסכינים, שראה אור בעם עובד.
בדברי התודה שלה בסיומו של הספר ונסה האפלה שלי, כתבה הסופרת, קייט אליזבת ראסל[1], שהיא מקדישה את הרומן לצעירות הרבות שפגשה במהלך השנים, אלה "שהייתה להן היסטוריה דומה של פגיעה שהתחזתה לאהבה."
בריאיון לעיתון הארץ הודתה ראסל: "כשהתחלתי לעבוד על הספר בכלל לא חשבתי עליו כעל סיפור של התעללות". נראה שהכתיבה הובילה אותה לאט לאט אל התובנה המייסרת, הבלתי אפשרית כמעט לעיכול: גיבורת ספרה, ונסה (ומן הסתם גם היא עצמה), הייתה קורבן. לא גיבורה של סיפור אהבה אפל. קשר מיני בין נערה בת חמש עשרה למורה שלה בן הארבעים ושתיים אינו יכול להיות הדדי. ולא, היא לא אשמה. היא לא פיתתה אותו. והוא לא התאהב, לא התחשב, לא היה רגיש. להפך!
כמה שנים, כמה התנסויות, כמה מאמצים נפשיים ורגשיים נדרשים כדי שגם בבגרותה תצליח הנערה להבין ולהשלים, עם היותה נפגעת? האם אפשר להאשים אותה על כך שלקחה על עצמה את כל האחריות (את כל האשמה!) ופטרה את המתעלל, לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני העולם? האם אפשר לטעות בהבנה של מה שקרה לה, רק מכיוון שהמשיכה להיות בקשר עם הפוגע?
הרומן מאפשר לקוראיו להבין מבפנים, לעומק, את המנגנון המתעתע, את עוצמות ההרס והבלבול, את הסתירות הפנימיות הבלתי פוסקות שמתקיימות בתודעתה של נפגעת שממשיכה במשך שנים להתכחש לפגיעה (מי כמוני יודעת: שהרי עד גיל חמישים גם אני אימצתי את דבריו של הפוגע בי, שהסביר לי "אני רק רוצה ללמד אותך, לטובתך!"), ועושה זאת לאט וביסודיות.
אני חושבת על שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד. הקשר בין השניים נותק כשפרויד פיתח את "תיאוריית המשאלה", לפיה ילדות שסיפרו על פגיעה מינית במשפחה לא נפגעו באמת, בעולם המציאות, אלא רק פנטזו. פרנצי התנער מהתיאוריה של המורה שלו וכתב על ההבדל בין "שפת הרוך" הילדית ו"שפת התשוקה" של האדם הבוגר: "דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך."
המבוגר הפוגע אינו מבין, או שאינו רוצה להבין, שהילד, לרוב – הילדה! – בכלל לא בשלה לקשר מיני, ושהתוצאה של כל קשר כזה, אפילו אם לא התקיימו יחסי מין מלאים, וקל וחומר אם התקיימו, גם אם לכאורה "בהסכמה", יפגע בנפשה לצמיתות.
זה בדיוק מה שאנחנו רואים ברומן שלפנינו. הנפגעת העיקרית, גיבורת הרומן, היא ונסה, שמספרת על מה שקרה לה בהיותה בת חמש עשרה, ובמישור זמן אחר, על מה שקורה לה כעבור כעשר שנים. מראה לנו, בלי להבין מה היא מראה, את התוצאות ארוכות הטווח של הפגיעה שהתחזתה לסיפור אהבה. אבל לא רק ונסה, אפילו טיילור, דמות משנית, ילדה אחרת שבה המורה של שתיהן "רק נגע לה בברך", לא מצליחה להתאושש מהמיניות הלא רצויה שנחשפה אליה. ונסה שומעת באוזני רוחה את קולו של סטריין, המורה, שואל את טיילור בקוצר רוח, "מתי כבר תתגברי על זה?" ואפילו טיילור עצמה חשה "אבודה ומנסה להבין מדוע זה היה כל כך חשוב, מדוע זה ממשיך להשפיע עליה, עד כדי כך."
ראסל מיטיבה לצייר את הסבך הרגשי שאותו ונסה מתקשה להתיר. יש לה לאורך הדרך רגעים קצרים של תובנה: למשל, כשטיילור מנסחת למענה את השיטה שאותה נקט סטריין כלפי קורבנותיו: להאשים את עצמו באוזניהן, להמעיט מערכו, ובכך לגרום להן לחוס עליו. רוב הזמן היא מבולבלת ותועה. גם כשהיא נזכרת ברגעים שהיו לה קשים במיוחד, בזמן אמת וגם בדיעבד, למשל, כשסטריין ביקש ממנה במהלך שיחת טלפון שתקרא לו "אבאל'ה" בזמן שהוא מאונן. כבר בעת המעשה הרגישה אי נוחות קיצונית ואפילו גועל וזעזוע, אבל שיתפה אתו פעולה. הרצון העצמי שלה ניטל ממנה. היא משועבדת לו, לצרכיו, לסטיות שלו. הוא עיצב, אילף וטיפח אותה לשמש אותו, וגם כשהיא רואה ויודעת, היא מסרבת להבין.
לפני כמה שנים פרצה בארץ סערה בעקבות התאבדותו של המורה לאמנות בועז ארד, שתחקיר עיתונאי חשף כיצד פגע בתלמידותיו. שני תלמידים־לשעבר בבית הספר שבו לימד ארד חשפו גם הם את הפגיעה שפגע בהם מורה אחר, מנחם נבנהויז, וסיפרו על הנסיבות שבהן בית הספר לא הגן עליהם.
מדהים אותי תמיד להיווכח איך מנגנוני הפגיעה בילדות (ובילדים!) פועלים שוב ושוב באותו אופן, בכל מקום. הרומן שלפנינו מסתיים בהאשמת בית הספר שבו ונסה וטיילור למדו. הם ידעו, טוענת טיילור באוזניה של ונסה, אבל העדיפו לצדד במורה הפוגע, במקום בילדות: טייחו, העלימו עין, היסוו, ולמעשה – האשימו את הקורבן והרחיבו את הפגיעה בה.
ונסה האפלה שלי הוא ספר חשוב: הוא תורם עוד תרומה קטנה להבנת נפשן של נפגעות תקיפה מינית בילדות. והוא גם סוחף ומעניין מאוד.
תרגמה לעברית: קטיה בנוביץ׳
[1]מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי
