בשנים האחרונות עלו כפורחות משוררות צעירות, כגון מרוה זוהר, סשה פקטור, רוחמה וייס, דנה בומץ, קים מידן ואחרות, שהעזו לעסוק ביצירותיהן בנושאים שנחשבו לטאבו עד לא מכבר, אלימות מינית, גילוי עריות, אונס. אליהן הצטרפה גם הסופרת הוותיקה עופרה עופר־אורן (ילידת 1951, תל אביב, גדלה ביפו ומתגוררת כיום בקריית אונו), שפירסמה ב-2018 ספר שירים ראשון, "מה המים יודעים על צמא" (הוצאת ספרי עיתון 77), ובו שירים על האלימות המינית שספגה מאביה, "ניצול שואה, קברניט באל על, טייס, מפקד טייסת", כפי שהיא מתארת אותו באירוע, שבמהלכו היא תכנה אותו "הצורר שלי".

עתה היא פורצת אל דרך חדשה בהקשר הזה באמצעות רומן־שירה הכולל לא פחות מ-336 סונטות ומבוסס בראשיתו על סיפור אמיתי שסיפר לה בן־זוגה אריק, שהשתתף בקורס חובלים בסוף שנות השישים באילת. פעם אחת, כשהתקרבו עם סירתם אל החוף, היו עדים למקרה אונס קבוצתי של צעירה בידי כמה חיילי מנהלה. מפקד הקורס הפסיק את האירוע והחיילים אמרו לו "אבל היא רצתה", והוא השיב, "אם היא לא התנגדה, זה רק מוכיח שמשהו לא היה בסדר". אורן מספרת ש"כשהאנגלייה נאנסה בקפריסין, באיה נאפה, זה היה הטריגר", ומוסיפה, "באותה תקופה תירגמתי את הסונטות של שייקספיר והן השפיעו עלי. ניסיתי לכתוב בפרוזה וזה לא הלך ועם הסונטות זה רץ. למדתי על הגר [השם שהעניקה לגיבורת הרומן, הצעירה שנאנסה באילת] כל מיני דברים תוך כדי הכתיבה. זו היתה שאלה אמנותית".

עכשיו היא קוראת את סונטה מס' 13 המתארת את הליכתה של הגר אל החוף לפני המקרה הנורא של האונס: "נִתְבּוֹנֵן: הִיא עֲדַיִן הוֹלֶכֶת לְאַט, / תַּלְתַּלֶּיהָ לוֹכְדִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכְּבָר / מַצְהִיבָה, אַךְ בְּרֹךְ, כִּי אֲפִלּוּ אֵילַת / לֹא שׁוֹלַחַת בַּחֹרֶף מַבָּט מְסֻנְוָר. / עַל הַחוֹף לְרַגְלֶיהָ שִׁבְרֵי הַצְּדָפִים / שָׁכְחוּ כְּבָר מִזְּמַן כָּל שְׁלֵמוּת חֲלָקָה, / הִיא אֵינָהּ מְשַׁעֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ צוֹפִים, / הִיא פּוֹסַעַת כְּמִי שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ. / הִיא כָּל כָּךְ מְסֻחְרֶרֶת, כָּל כָּךְ אֲבוּדָה, / הִיא פּוֹסַעַת — לְאָן וּמַדּוּעַ? הַאִם / הִיא תִּמְצָא שָׁם עֶזְרָה? מָה תִּלְמַד? מָה תֵּדַע? / הִיא פּוֹסַעַת, נוֹשֵׂאת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים / לְלִטּוּף קְטִיפָתִי, מְרֻחָק, מְנַחֵם: / הַבְטָחָה עִם כִּסּוּי, אוֹ סִכּוּן מְאַיֵּם?" (עמ' 27).

שימו לב למלה "נתבונן". היא מייצגת את דמות המספרת הכל־יודעת, שעוברת כחוט השני לכל אורך הסונטות של הרומן. "יש בספר הזה משהו מטלטל", אומרת גליה עוז, שמגלה כי היא זו שהזמינה את אורן למפגש, "הווירטואוזיות של החריזה, כולו כתוב בתוך סונטות… בשפה עכשווית ולא מתאמצת". עוז אומרת כי הגיבורה היא כמעט "קורבן חיוני. זה כאילו היה מוכרח לקרות לה". ובהמשך, "כותרת חלופית לרומן היתה יכולה להיות 'שום דבר לא יציל את הגר'".

היא מבקשת מאורן שתקרא את סונטה מס' 38, המכילה את המלים האלה ומטרימה מקרה מוקדם של פגיעה מינית שהגר ספגה מדודהּ הטייס, גיבור מלחמת ששת הימים, בבית הוריה, כשגם מאביה הרופא היא ספגה פגיעות מיניות שכאלה: "הַמִּלִּים כָּאן הוֹלְכוֹת / לְאִבּוּד, הֵן עַכְשָׁו רְסִיסִים נְטוּלֵי / מַשְׁמָעוּת, וְאִתָּם רְחָשִׁים וּגְנִיחוֹת, / וְגוּפָה מְבַקֵּשׁ לְהַמְרִיא אֶל שׁוּלֵי / הַיְּקוּם, אַךְ אֲבוֹי: הוּא נִתְקָל בַּתִּקְרָה, / וּמִשָּׁם הִיא תַּשְׁקִיף. לֹא תִּקְרָא לְעֶזְרָה" (עמ' 52).

רומן הסונטות של אורן, שמעלה במחשבה את רומן החרוזים של מאיה ערד "מקום אחר ועיר זרה" (2003), הוא לא בהכרח וירטואוזי מבחינת מלאכת החריזה שלו אבל כן מרתק לקריאה ומרשים מבחינה ספרותית, הגם שהוא לא חף ממלודרמטיות. אורן טווה במהלכו את פרקי חייה של הגר, החל מהזמן שבו מתרחש המקרה בפרק הראשון (1969) ומשם במבט לאחור וקדימה (בפרקים 1973; 1976; 1986; 1999). כך למשל חולפות 60 סונטות עד הרגע שבו מתחילה אורן לתאר את האונס עצמו, במהלכו הגר "שָׁכְבָה עַל הַחוֹל אֲבוּדָה וּשְׁמוּטָה", "כְּמוֹ בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים אוֹ כְּמוֹ צֶמַח עָקוּר" (מתוך סונטה 65, עמ' 79). התיאור כאן בוטה וקשה לקריאה.

רגע לפני שהאירוע מקבל תפנית פוליטית וגם תרפויטית, כאשר נשים בקהל מספרות על פגיעות מיניות שחוו, עוז שואלת את אורן אם הצורה השירית הֵקלה או הכבידה עליה ואורן משיבה, "המשקל מאוד מוקפד וגם החריזה בלי פשרות ולי זה עזר לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב אותו. דווקא המוזיקליות והכאילו משחקיות מאפשרות לבלוע את זה".

עכשיו הדיון מתמקד בספרה של עוז, שאת המקרה שלה הקהל, מטבע הדברים, מכיר יותר ושאני כאן אתמקד בו פחות. אורן מגלה שלפני המפגש אשת תקשורת ידועה שאלה אותה "איך את מעזה להיפגש עם אשה כזאת איומה", ועוז מפתיעה כשהיא משווה בין ההתקפות שספגה מאז שסיפרה את סיפורה על אביה הסופר עמוס עוז, שהתעלל בה בילדותהּ לדבריה, לבין המצב הלאומי, "איך מי שצועק על הנזק הוא זה שמואשם ביצירתו. זה מהלך אופייני לרודנויות וזה קצת מאפיוזי". ובהמשך היא קובעת בנחרצות, "אין דיבור עם מתעלל. זה גם מסר מפֹה לנשיא המדינה: אין דיבור עם מתעלל. יגידו כך ואז יעשו את ההפך".

ההקשר הפוליטי האקטואלי שהיא עושה לא מנותק גם מהיצירה של אורן, שמשתמעת ממנה ביקורת חריפה על החברה הישראלית המיליטריסטית והשוביניסטית. בין אם מדובר בחיילי מנהלה ובין אם מדובר בטייסים וברופא, כולם יכולים לפגוע בנשים. לא בכדי אורן בוחרת לְהָגָר פתרון בדמותו של פיטר מלונדון, גבר זר האוסף אותה בטרמפ מאילת לאחר האונס, כמו רוצה "לְהוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (מתוך סונטה 276, עמ' 292).

קישור לטור בעיתון הארץ

ועוד: דברים שכתב אלי הירש בפייסבוק על מה קרה להגר באילת?

קישור לדבריה בפייסבוק

דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין "שוט" צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה"מתעדכן" מדור לדור…

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.

בשעה טובה, Ofra Offer Oren ! היה תענוג גדול לערוך את הספר, וכמה טוב שהוא בחוץ

קישור לפוסט בפייסבוק

כך כתבו על מה קרה להגר באילת?

באחד הימים בסוף שנות ה־60 חזרו חניכי קורס חובלים מהפלגה בים סוף וגילו שעל החוף, בבסיס המאולתר והפתוח על החוף דרומית לאילת, מתרחש מה שנראה כמו אונס קבוצתי: אישה צעירה מעורטלת, וכמה חיילי מנהלה עטים עליה.

שמעתי על המקרה ההוא מבן הזוג שלי, אריה אורן, שהיה אחד החניכים באותו קורס חובלים. גם כעבור שנים רבות הוא זכר את הזעזוע שחש ממה שנגלה לעיניהם, ואת תגובתו של המפקד שנחלץ לעזרתה של הצעירה, וגם הסביר לפקודיו שאף אישה לא מעוניינת באמת במה שקרה שם. אחרי ששמעתי על אותה "פרשה" טרד התיאור את מנוחתי במשך שנים. ביקשתי להבין מי הייתה הצעירה הזאת, מדוע נקלעה לסיטואציה, ומה קרה לה אחרי כן.

ניסיתי לחקור בתוכי את סיפורה ולכתוב עליו, כמו בספרי הקודמים, כלומר – חיפשתי את הסיפור, אבל הוא לא "נכנע" לי, עד שזנחתי את הכתיבה בפרוזה, ועברתי למבנה התובעני של סונטות. השורות המחורזות והמשקל הקבוע הגנו עלי כנראה מפני התוכן המחריד, שכן "התברר" לי ב"מחקר" הפנימי שערכתי בנפשי, שהגר, גיבורת הסיפור שהחל להיפרש בתודעתי, עברה פגיעה מינית בתוך המשפחה.

שלחתי את כתב היד לנועה מנהיים, העורכת הראשית של מדור ספרות עברית בהוצאת כנרת, ובתחילת יולי התנהלה בינינו ההתכתבות שלהלן:

אמנם מה קרה להגר באילת? כתוב בסונטות, אבל מדובר למעשה ברומן. יש בו עלילה שנפרשת על פני 30 שנה, מ־1969 עד 1999, יש בו דמויות, תיאורים, דיאלוגים, וסיפור שכולל כמה וכמה תפניות והפתעות…

אחרי שסיפרתי על דבריה, הוסיפה נועה מנהיים וכתבה כך: 

אז מה? תסכימו אתה?  

כתב היד של מה קרה להגר באילת? נהפך לספר, שראה אור בימים אלה. והגיע לחנויות.

♦  ♦  ♦

אפשר לקנות אותו – 

בהנחה של 20% עם קוד קופון:  הגר20   כאן

בצומת ספרים – באתר ובחנויות

בסטימצקי (במבצע, באתר וגם בחנויות, אבל אצלם דומה שנוכחותו יותר מצומצמת. אם תבקשו אותו, תעזרו להגר ולי!)

בדני ספרים (באתר, במחיר זול יחסית!)

בGETBOOKS (אצלם אפשר להוריד לקינדל!)

בe-vrit 

אשמח עד בלי די אם תקראו, ותספרו לי עליו.

גב הספר

על הקשר ביני ובין דמותה של הגר כתבתי  בטור שיזמה העיתונאית האמיצה נעם ברקן, והוא התפרסם תחת הכותרת "היום אני יודעת: לא אני המפלצת" ב־Ynet בנובמבר 2022: 

אכן, הגר איננה אני, אבל אני מכירה אותה מקרוב. 

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

סיפור מתוך ספרי הראשון, הפרדת צבעים, (1989) 

פרק 18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה, ואפילו באותו רגע לא עלה בדעתו לשאול אותה היכן בעצם אביה. מדוע היא אף פעם לא מזכירה אותו. על אמה אוהד ידע.

"סרטן הלוע?" שאל כשסיפרה לו – "מה, היא שתתה או עישנה?"

מוטב כך, אמרה קירה לעצמה. מוטב שאוהד לא יבקש לדעת מה עם אבא. היא הניחה את ספל הקפה בחבטה קלה על השולחן, כי פתאום עלה בדעתה: הנה, גם היא שכחנית! הרי החליטה להיכנס לארכיון של העיתון כדי לחפש מידע על מיקי בן-טובים, ועדיין לא עשתה זאת, אף על פי שרשמה לעצמה תזכורת בטלפון.

אמנם במוצאי החג עליה להתייצב במערכת לתורנות, אבל לא יהיה לה זמן לגשת לארכיון. ביום ראשון בבוקר תעשה זאת, לפני הכול. היא לגמה עוד לגימה מכוס הקפה והתחילה לעבוד על הכתבה החדשה על תיכון תהילה. כתבה כותרת זמנית: מי רצח את סמדר בן-טובים? אבל במקום לנסח משפטים מסודרים, במקום לחפש את פסקת הפתיחה שרק אם תמצא אותה תוכל למשוך את השאר, כמו חוט שמשתחרר מתוך פקעת, התחילה להכין רשימות: שתי התלמידות שסמדר זרקה מבית הספר, המנהל שהיא פעלה כדי להדיח, התלמיד ששבר את הפסל והיא הרחיקה, התלמיד שאת היצירה שלו סילקה מהתערוכה. כולם נתקלו בסמדר. את כולם היא הכעיסה, אבל האם היה די בכך כדי שמישהו מהם ירצח אותה? עד כדי כך? קירה לא השתכנעה. המחשבות סבו, הסתחררו, ולא הביאו אותה לשום מסקנה הגיונית.

כדי לנוח מהן, הזיזה את העכבר אל הדפדפן, הקליקה וגלשה אל הפייסבוק. האבות והאימהות חלמו על קליפורניה כשנכנסה לדף החדשות שלה וראתה את שלושת הצילומים שדנה העלתה בדף שלה בזמן שישבו בבית הקפה, אחד של השקיעה – שמש מצוירת, גלים ורודים, קצף, משולשים לבנים של סירות מפרש; אחר, שבו קירה נראתה שרועה לאחור על המרבץ, שערה מתנופף ברגע קצר של בריזה ימית, וסביבה כבר דולקים הפנסים האדומים שבית הקפה מעטר בהם את הלילה, והשלישי – תצלום של דנה עצמה, על רקע הים המתכהה ורצועה של חול בוהק. האלבום הקטן כבר זכה לכמה עשרות לייקים.

"איזה יפות!" כתבה מישהי, ואחרת הוסיפה – "תעשו חיים!"

היא היססה רגע, ואז קפצה לתוך הדף של נעמה.

נשימתה נעצרה: משהו בדף השתנה.

"סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג'ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות."
(עמ' 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

הוא היה ניצול שואה. "בוגר אושוויץ", נהג לכנות את עצמו בהומור שחור. והיה גם, על פי העובדות, אבא שלי. אם כי אני מתקשה לכנות אותו כך.

אין לדעת מה היה קורה אלמלא הגיע לאושוויץ כנער. האם בכל מקרה היה נעשה טיס בחיל האוויר, מפקד טייסת, קברניט באל על, נספח אווירי באנגליה, אבל גם גבר שפגע מינית בנשים בנות כל הגילים – זרות וקרובות, ילדות, נערות, נשים צעירות וזקנות, בנות משפחה ומכרות מזדמנות, וגם בי, בתו? 

האם יש לתלות את התנהגותו הבזויה במה שקרה לו, בשואה? לשאלה הזאת אני משיבה תמיד: הרי  ויקטור פראנקל וגם פרימו לוי היו שם. 

כל השנים חמלתי עליו, על היתום שניצל, עד שלא יכולתי עוד, האמת על עצמי ועל חיי גאתה וסיפרתי עליה, לי וליקיריי, ואחרי כן – לעולם. 

ביום השואה בשנת 1998, שנת היובל למדינה, הוא זכה להימנות עם משיאי המשואה. לא חלקתי אתו אז את הכבוד הגדול ולא נכחתי בטקס. שם התחילה ההכרה שלי בצורך הקיומי להשתחרר ממנו וגם מהפיצול שבי, מהניתוק שלי מעצמי ומחיי האמיתיים. נדרשו עוד כמה שנים עד שלמדתי להבין את מה שידעתי.  

הוא ראה בעצמו הומניסט. אני ראיתי את מי שחולל בנפשי שמות שאין להן תקנה. גם אם הצלחתי, אחרי תלאות רבות, למצוא את המקום הנכון לי, ואת אושרי.

אחת הדרכים שאפשרו לי לשקם את חיי הייתה – כתיבת הרומן שירה והירושימה, ואחריו את הרומן יופי לי, יופי לי ששניהם זכו לבית מכיל ומבין (וגם לביקורות משבחות ולתגובות חמות של הקוראים) בידיעות ספרים, אצל עליזה ציגלר. 

  * * *

עופרה עופר אורן, מתוך הספר יופי לי, יופי לי שראה אור ב-2006 בידיעות ספרים, סדרת פרוזה, בעריכת שי צור ועליזה ציגלר

20.4.1951, יום שישי

אל החושך נפקחים כתמי אור, מגע מימי, רך, חלק, בעבועים, קול קורע מהעבר האחר, וכל הרכות נרעדת, אוחזת ומרפה – אין לדעת –

6.4.1952, יום רביעי

כיסא גבוה, שולחן גדול גדול גדול. על הכיסא ציורים: "כדור, פרח, בלון". "אור!" פיות נעימים גדולים נפתחים. אימא. אבא. תתה. בבה. בום בום עם הכף על הילדה על הכיסא. את כזאת ילדה טוב-הה איייי. את אוכלת רק דייסה, אייייי. את כזאת ילדה טובהה את אוכלת רק דייסהה…

30.3.1953, יום שני

כיסא גבוה, שולחן עגול, עם מפה לבנה. הבית של סבתא וסבא. כולם באו. אבא נסע באוטו. החזיק את ההגה וסובב וסובב ואימא החזיקה את הילדה. האוטו עשה רעש. כולם שרים. אבא ואימא וסבתא וסבא ודודה לאה ודוד ראובן ודוד נתן ודודה לינדה ודולי שוכבת על הרצפה, רוצה לקחת את הביצה מהיד של הילדה, מסתכלת וקופצת, יש לדולי לשון עם נקודות, יש לדולי שיניים, יש לדולי אוזניים חלקות, יש אורות בחלונות, יש אוכל בצלחות, יש מיץ בכוס, הנה מצה.

17.4.1954, יום שבת

אני אוהבת ליל סדר. דודה לאה מחזיקה את התינוקת שלה, התינוקת אוכלת את הבקבוק, דודה לינדה מחזיקה את התינוקת שלה, היא אוכלת את הציצי, בחדר של סבא אסור לגעת בברגים, אסור לגעת במכחולים של סבתא יש ריח של צבעים, סבתא נסעה, סבתא בפריז, התינוקת בוכה, יש פרפר עף, מהר, עושה רעש מזמזם, יש לו עיניים גדולות שחורות הוא מתקרב! אבא לוקח מגבת ודופק על החלון, בום, החלון מתפרק, עושה רעש כמו הרבה כוסות נופלות ונשברות, כל החדר מלא חתיכות מזכוכית, בגללך! בגללך! בגלל פרפר! סתם פרפר! זהירות! סכנה!

6.4.1955 יום רביעי

רק אני אגיד את הקושיות. בגן לא נתנו לי. ולא נתנו לי את המשולש לנגן, נתנו לי את התוף. ובפורים הייתה לשושנה יולזרי שמלה נוצצת. אבל אני הכי גדולה במשפחה. יותר משושי ומנורית. ועוד מעט התינוק יצא מהבטן של אימא. ואסור להגיד שאבא טייס. הדייסה בגן מגעילה אבל אסור להשאיר! כולם יושבים ליד השולחן, אימא ואבא וסבתא וסבא ודודה לאה ודוד ראובן ודוד נתן ודודה לינדה אבל שושי ונורית ישנות. כולם שרים. יש הרבה אורות. אימא מביאה צלחת עם אוכל. היא אומרת – הנה הדג. היא אומרת – היום הילדה ישבה על הרצפה והסתכלה על הדג שוחה באמבטיה ופתחה וסגרה את הפה. אבא צוחק.

26.3.1956 יום שני

ליד כל צלחת יש הגדה. בתוך ההגדה כתובים דברים ויש ציורים. איש אחד רץ ונקודות גדולות שחורות רצות אחריו. יש המון צלחות וכוסות, יש מיץ ויש יין. סבא שם את האצבע בתוך הכוס ושופך טיפה. סבתא מסתכלת עליו. אימא אומרת – מה את רוצה, הרי את עם האכזמה שלך בידיים לא תכבסי. אבל לצייר את הדג הזה במקום לבשל אותו, זה את יודעת! סבתא צוחקת. אימא מחזיקה את הבטן שמה התינוק שלה מת. איך הוציאו אותו משם?

15.4.1957 יום שני

אימא הכינה הכול לבד. אף אחד לא עזר לה. כל האוכל שהיא בישלה מחכה. והיא שמה את המפה על השולחן ולקחה כיסאות מהשכנים ולקחה עוד שולחן ושמה עוד מפה אבל אף אחד לא רוצה לשבת. אימא מחזיקה את התינוק. הוא אחי. הוא בוכה. כולם צועקים. כולם רבים עם דודה לאה בגלל הבית הכסף העצים הפרדס החובות, דודה לאה אומרת – אתם לא מבינים כלום זה לא העסק שלכם, שושי ונורית ואני מתחבאות מתחת לשולחן, נורית צוחקת. היא רוצה למשוך את המפה, אבל כל הצלחות ייפלו ויישברו! כבר חושך ולמטה בחצר אין רשתות הסוואה ולא צריך לרוץ לשכנים למטה כשיש אזעקה, האויב הלך. אבל סבא מדליק את הרדיו ואומר – שקט עכשיו, כולם. חדשות.

4.4.1958 יום שישי

דודה לאה וכולם לא באו. הם גרים רחוק. בחיפה. דוד נתן וכולם הגיעו בקטנוע עם סירה. אימא רוצה לבכות. איפה לאה, היא אומרת. אבא אומר – היא לא כאן כי היא לא רוצה להיות כאן! סבא מראה קסמים של קלפים. סבתא סורגת. אחי זוחל על הרצפה. נתן מצלם. לינדה מסתכלת. אבא אומר לסבתא – הכול בגלל שאת חושבת רק על עצמך, סבא אומר לאבא – אם אתה מדבר ככה, אנחנו הולכים, ואבא צוחק – כן? איך? ברגל? אבא מביא את הכינור, אבל לא מצליח לו, כי חם מדי. שומעים את הים. אז בואו נשב. אני קוראת מההגדה, מהר. לא רק את הקושיות. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה – " תראו איך היא קוראת יפה! אבל אימא לא שמחה.

22.4.1959 יום רביעי, 

המורה רות אוהבת אותי הכי. מי רוצה להיות רבקה? רק מי שמצביעה עם אצבע זקופה ולא צועקת אני אני! המורה רות אמרה – טוב, אז את. אני! יש לרבקה באר מקרטון וכבשים ושרשרת וצעיף ושמלה עם פסים ושיער ארוך, אבל אבא בצבא, הוא לא בא! עכשיו בליל הסדר כל המשפחה בסלון על השטיח בבית של סבא וסבתא, נורית עושה פרצופים בחושך, וגם נתן צוחק, ואז כולם צוחקים, כי שומעים את סבתא נוחרת בחדר שלה ושל סבא. אבא אומר – די, נוסעים הביתה.

11.4.1960 יום שני

שמים שולחנות אחד ליד השני, ושמים עליהם מפה, ושמים עליה צלחות עם ביצים קשות, ומצות שמתפוררות על המפה, וכל הילדים יושבים ויש כוסות עם מיץ ענבים וחסה ותפוחי אדמה עם נקודות מרות. המורה רות שרה: "דומם שהטה תיבה קטנההה, על היאור הקט…" דני רץ אחרי בהפסקה ומשך לי את הגומי של המכנסיים. הוא יושב בצד השני של השולחן ומסתכל עלי. שלא יסתכל עלי!

31.3.1961 יום שישי

עוד פעם עושים ליל סדר אצלנו בבית. אבל תכף הוא כבר לא יהיה הבית שלנו, כי אנחנו עוברים עוד מעט לגור בתל נוף, כי פה החצר למטה מלוכלכת והילדים בשכונה לא טובים. השולחן מסודר. אני עזרתי לאימא לערוך. בבוקר אחרי שאבא ראה שאחי עשה עוד פעם פיפי במיטה והרביץ לו שמתי את הכרית על הראש. אני לא יודעת מי מגיע. בטח כולם. גם שושי ודליה ונורית. לפני שיתחיל ליל הסדר אני אשחק אתן במורה וכיתה. יש לי לוח ואני אתן להן דפים לכתוב. אם אחי רוצה גם הוא יכול, אבל הוא לא ירצה. היום כולם יחפשו את האפיקומן.

18.4.1962 יום רביעי

כל האולם מלא חיילים. השולחנות ארוכים. הם דופקים עם הכפות והמזלגות. הם שרים בקול רם: "די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו צ'ה צ'ה צ'ה…" אנחנו יושבים בקצה של שולחן אחד: אבא ואימא לידו, ואחי עליה ואני לידה. אין יותר אף אחד אחר מהמשפחה. סבא וסבתא נשארו בבית שלהם בתל אביב. אימא ואחי ואני חזרנו משם. סבא אמר לאבא שהוא אייכמן, שהוא בוגד ומנוול גדול, אבל אבא שכנע אימא לקחת את הילדים ולחזור. אסור שאימא תדע את כל מה שאייכמן עשה לאנשים. אני קוראת את העיתון לפניה ואומרת לה מה עצוב מדי בשבילה.

8.4.1963, יום שני
סבתא באה אלינו, כי סבא מת. כשאימא הלכה לבית שלהם, יהודית, שהיא חיילת מקפלת מצנחים, באה כל ערב והכינה לנו סלט, כי אבא היה בחוץ לארץ. כשאבא חזר מחוץ לארץ הוא כעס עלי, כי לא הייתי עצובה כשהוא אמר לי שסבא שלי מת והמשכתי לשחק בקפיצה על גומי עם לאה מקדרון שבאה לישון אצלי וצחקתי כי היא נפלה. אחרי שהיא נסעה הוא אמר לי – הלוואי שאימא שלך ואבא שלך ימותו ביום אחד, שתדעי מה זה. יהודית נסעה לקיבוץ, לבית שלה. החיילים שרים ודופקים עם הכפות והמזלגות. האוכל מגעיל, אבל לא מרשים לי להפסיק. הכול. גם את הבשר.

1.4.1964, יום רביעי 

חנן בבית שלו בליל הסדר. אנחנו בבסיס, עם החיילים. בחג שבועות אני ארקוד עם חנן שיבולת בשדה בזוגות, אנחנו מתאמנים, מחזיקים ידיים. באמת או חובה חנן אמר שהשיער שלי הכי יפה. יש לו עיניים כחולות. אבל לא מרשים לי יותר ללכת למסיבות. צביקה אמר שהוא יסיע אותי על האופניים, לא על הרמה, על הסבל. אבל לא מרשים לי! ולא מרשים לי לסרק את השיער על האוזניים. ולא מרשים לי שביל באמצע. ולא מרשים לי פוני. כשהם לא רואים אני כן שמה את השיער על האוזניים.

16.4.1965 יום שישי
אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אימא לא תבוא, כי התינוקת רק בת חודש וקצת. אירית עם המשפחה שלה. חנן עם המשפחה שלו, גם אני רוצה. לא להיות כאן. לא להיעלם עם הקירות, לא להיאבד, לא להישמט ביחד עם עצמי כדי שלא כולי תישכח, כדי שיישארו איי ידיעה של מי אני. המילים שיכלו להגן עלי נמחו ראשונות. מתוך העור של האבא המסוכן יוצא, כשאף אחד לא קרוב אלי, מישהו אחר, מסוכן עוד יותר, אני לא מכירה אותו אבל זוכרת בלי לדעת – את החיוך הפולש המבט השאלות – יש לו גוף יש לו פה יש לו אצבעות – מעבר לקיר אימא היא רואה ולא מקשיבה היא שומעת ולא מסתכלת – אני רוצה להתפרק ולא יודעת איך – להיות – אני – נגועה –

4.4.1966 יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש, בחשאי. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

24.4.1967, יום שני
בכל מקום בעיר יש נרקיסים צהובים. אני רוצה לפסוע בתוך האור שחזר, לפסוע וללכת תמיד, עד שלא אגיע. השולחן של ליל הסדר מסודר וארוך. על המפה הלבנה יש צלחות לבנות עם פס כסף, הכלים נוצצים, הגביעים בוהקים, טיפות של מים מנצנצות על עלי החסה. אני לא מכירה את האורחים. לא כולם יהודים. אני צריכה להיות מנומסת, לייצג את המדינה, לדבר אבל לשתוק, בצורה חכמה. לא להיות יפה מדי. לא חפפתי את השיער שבועיים.

12.4.1968, יום שישי 

הוא נסע לביקור בישראל והשאיר אותנו כאן. גם רן נסע לישראל, אבל עזב אותי עוד לפני כן. לא מרשים לך שום דבר, הוא אמר, אני לא יכול ככה. אני רוצה ללכת עם רן לחתור באגם. לשחות אתו בברכה. לרקוד אתו במועדון. אני לא רוצה לחייך אל האנשים האלה. לא רוצה לראות אותו ואותה ואותם. אחי ואחותי יושבים ביחד על השטיח מול הטלוויזיה, צוחקים. אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

2.4.1969 יום רביעי 
בליל הכאילו והבסדר אף אחד לא יודע: לפני שבוע אבא נטרף כי אימא, זועמת וחדת שיניים, נעצה את ניביה בתוך עורו ולא ויתרה, עד שהגיעה אל הבשר החי, וחדלה רק אחרי שירקה חלקי זרוע ואת טיפות הדם שנטף. עכשיו כולם, הרחוקים והאדישים, יושבים סביב השולחן הלבן והצלחות המבריקות, אורחים וחיוכים, מרבים לספר ביציאת מצרים. הוא מסתיר את הסימנים מתחת לשרוול. היא משתמשת בשיניים כדי לאכול.

20.4.1970 יום שני

עכשיו הם שם, כל המשפחה, בבית ברמת גן. אימא ואבא ואחי ואחותי ולאה וראובן עם שושי ודליה ואלי, ונתן ולינדה עם נורית וחנה ונוגה, וסבתא. כולם ביחד. הם קוראים את ההגדה בתורות. עוד מעט הם יתחילו לאכול. אני גם כאן וגם שם. בחדר האוכל החיילים לא שמחים, לא דופקים במזלגות ובכפות, לא שרים בקולי קולות. ליד הטלפון בטייסת יש תור ארוך. חול נושב בחלונות הקטנים.

9.3.1971, יום שישי

החבר שלי אמר שנכון שאנחנו ביחד עכשיו, אבל לא יודעים מה יהיה בעוד שנה. הוא עם המשפחה שלו בתל אביב ואני עם שלי ברמת גן. ילדים רצים בבית ובגינה. החבר של אבא יושב ליד הפסנתר ומנגן שיר יווני. אבא מנסה להשתלב אתו בכינור, וצועק – אתה ממהר מדי. אני שייכת לכאן. אני לא יכולה להיות עצובה.

29.3.1972 יום רביעי

אני צריכה אותו כדי לכעוס עליהם ואותם כדי לכעוס עליו. כשכולם כועסים אני איננה. הוא אומר לי: בכלל לא אכפת להם ממך. מצדם שתגורי באוהל. הם אומרים לי: שיפסיק כל הזמן רק לדרוש מאתנו. שיחייך אלינו לפעמים. השולחן של הסדר ארוך ולבן. אולי בכל זאת אני שייכת אליו. קוראים את ההגדה בתורות.

16.4.1973, יום שני

אף אחד כאן לא מקשיב. אחותו נוזפת וצורמת, אימא שלו מלהגת וזזה, אבא שלו שותק ותוקף. בואו, אני אומרת, נקרא בהגדה בתורות? אף אחד לא שומע. בתוך הבטן שלי נע תינוק.

6.4.1974 שבת 

בדרך מהמשפחה שלו למשפחה שלי מקיא עלי התינוק את הדג שאכל, ונרדם. איחרנו.

26.3.1975 יום רביעי 

השולחן לבן ונוצץ. קוראים את ההגדה בתורות. הילד הקטן שלי צוחק. מחייכים אליו. אני אחת שאוהבת ואחת שלא יודעת. אחת שמרמה את עצמה ואחת שלא מבינה. אני אחת ששוכחת ואחת שזוכרת. אני אחת שרוצה להאמין ואחת שלא מסכימה. אני שתיים, ואחת ממני רוצה להיות כאן ולשמוח, אחי מנגן בפסנתר אחותי שרה. אבא מופיע עם כובע בד וגלימה שאימא תפרה לו. כולם צוחקים. השנייה ממשיכה לבוז, להתרחק, לתעב, אבל היא לא אני. אני כאן עם המשפחה שלי. שמחה.

14.4.1976, יום רביעי

אתמול כשהוא הפיל אותי, כששכבתי על הרצפה, לא יכולתי להיות אני. לא יכולתי למצוא אותי. מה אעשה כשאדע. מה אעשה כשאודה. קמתי, המשכתי להיות אשתו, כמו שהמשכתי להתפורר ולהסתיר –  כן, אני מוכנה, הלבשתי את הילד, התלבשתי, ניסע לליל הסדר אצל הוריך –

2.4.1977, יום שבת

אולי מישהו יאהב אותי. חנן שהופיע במפתיע. שפסע אתי על חוף הים. הירח האיר על המים שביל מנצנץ שהלך והתרחק. למחרת בקומה התחתונה של בית הקפה, נעליים ורגליים במדרגות, אף אחת מהן לא הייתה של חנן.עכשיו נוסעים לליל הסדר ברמת גן. הילד יושב עלי ושואל – למה? למה כל האנשים מתים? גם את תמותי? גם אני? אביו נוהג, מסתכל קדימה. הידיים שלי רועדות.

21.4.1978, יום שישי 

הילד שלי רוצה לשאול את הקושיות, אבל לא מוצאים אצלם את ההגדות. אחותו מדליקה את הטלוויזיה: בשביל מה להתאמץ, שהם ישירו. עוד מעט ניסע אל האין בית: המשפצים שברו את רוב הקירות, אין בית שימוש, אין מטבח, אין רצפות, האמבטיה מנופצת ובחלק שנשאר ממנה מונח כלוב עם שתי הארנבות של הילד. ברמת גן כולם יושבים ליד השולחן הארוך, היפה, קוראים בהגדה בתורות. הריקנות הזאת היא לא געגועים.

11.4.1979, יום רביעי 

הילד שלי עומד על כיסא ושואל את הקושיות. אחי מנגן בפסנתר. אחותי מנגנת בגיטרה. קוראים את ההגדה בתורות, אני כן שייכת, השולחן הזה, האנשים האלה, הצחוק הזה, השירים – אני כן כאן, כולי, אלה ההורים שלי, זה אחי, זאת אחותי, זה בעלי, זה הילד הקטן שלי, כולם מכירים, גם אותי, הכול נכון הכול נכון שום דבר לא מכאיב שם רחוק במקום נסתר ולא ידוע, זאת המשפחה שלי – אין שום אפשרות אחרת –  כך יהיה תמיד –

31.3.1980 יום שלישי 

וזאת הפעם האחרונה. אני לא אשמע יותר את כל הרעש הזה, לא אראה יותר את השולחן הזה ואת הכיסאות האלה, ואת התמונות, לא אבהה על המזנון השחור, לא אשב על הספה היקרה, כל העיניים האלה לא יסתכלו עלי והפיות האלה לא ידברו אלי, אני לא אריח יותר את הדי-די-טי ואת הנפטלין –  הבית הזה יעלם, המלכודת תיפתח!

18.4.1981 יום שבת 

אתמול הילד ואני ישבנו על הרצפה. חושך מילא לאט את החלונות והחדר, עטף את האי הקטן שרק אור אחד מהטלוויזיה הבהב עליו. היינו רק שניים, בלתי אפשריים, מחוברים, מנותקים, מחכים. הכול התרחק, התבזבז, היה כלא היה. עכשיו אנחנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן, בבית ברמת גן. כאן קוראים את ההגדה בתורות, כאן מנגנים ושרים. יש כאן אורות. יש כאן צבעים. יש כאן אנשים שנקראים משפחה, שנקראים הבטחה. עכשיו אני לא מרשה לשום צל להתעקש, להתמרד.
7.4.1982, יום רביעי

יש שוב משפחה שמונה חמישה: אימא, אבא, אני, אחי, אחותי. זה הסדר. זאת התהלוכה. בדירה של הדודים בחיפה הזיזו רהיטים, חיברו שולחנות ומפות צבעוניות. יש בליל הסדר הזה ילדים, אבל אף אחד מהם לא שלי. הילד שלי קיים, אבל במקום אחר. מרחב זמן אינסופי מפריד בין עכשיו למחר בערב, כשהוא יחזור אלי. עכשיו אני צריכה להיות שוב ילדה.

28.3.1983, יום שני 

הגבר שאני מרשה לו לגעת בי, לא כאן. בערב הזה, כמו תמיד, כך אמר לי, יהיה רק עם הוריו, לבדם. וכאן ליד השולחן הארוך, הלבן, קוראים את ההגדה בתורות, שרים ומנגנים בפסנתר, בכינור, בגיטרה. אני חייבת להאמין לאור, לקול, לסדר המדויק, לכלים המנצנצים, כל זה שלי, אני של כל זה. גם הילד שלי שולח זרועות ארוכות לאסוף הכול לתוכו. גם הוא חייב להאמין.

 ***

 16.4.2003, יום רביעי

הבן שלי הלך לראשונה עם אשתו והילדים לליל הסדר אצל משפחתה. אלה הנקראים אנחנו וכולנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן. אימא, אבא, אחי, אשתו, ילדיו, אחותי, בעלה, ילדיה, אני, בתי. אביה לא אתנו, לראשונה. הנה שוב קוראים כאן את ההגדה בתורות. הנה שוב שרים ומנגנים בפסנתר. סביב השולחן הזה מתקיימים עכשיו שני איי ידיעה ואי ידיעה. וכולם כאן יושבים על שניהם, בעת ובעונה אחת: יודעים וגם לא. כן, כבר סיפרתי לכולם על מה שהיה. על המעשים שבעבר לא היו להם מילים, אבל ההווה מצא לי אותן. ובכל זאת – שום איסור לא הופר כאן: המשפחה הזאת ממשיכה לייצר את עצמה, להונות את עצמה, ממשיכה לִרְצות את עצמה, לא מוכנה לוותר. פתאום הערב מרשים לי לשיר אתם. פתאום מחייכים אלי. רק שלא אערער יסודות, רק שלא אגע ואגלה, רק שלא אתגלה. הם מוכנים לכעוס בחשאי, בתנאי שהבדיה לא תיראה, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך עם השירים האלה, עם השולחן הלבן הזה. וגם אני אתם. שרה. מחייכת. ופתאום שני האיים מתחברים, נעשים מציאות אחת, בלתי אפשרית, אבל אמיתית: פתאום הבת שלי בת התשע עשרה, שקמה במפתיע והולכת משם, ואני אחריה, שואלת ומאחדת אותי – איך ייתכן שאת, שכולנו, יושבים אתו ליד אותו שולחן, כאילו כלום?

4.4.2004, יום שני

ספינה גדולה ומפוארת שמטה אותי מעליה והמשיכה בהפלגתה הנינוחה. כל מי שהיה עליה, אלה שנקראו פעם אימא, אבא, אחי, אחותי, גילו נחישות נטולת פשרות: אין בקרבם שום מקום לידיעה, לאמת, לי, לילדי. לפני שסובבו את הגב והמשיכו בדרכם, הם אמרו: תתקבלי רק אם תתכחשי. אם לא תתעקשי, אם תתפוררי ולא תתקוממי. אותה אי אפשר לאהוב, הם אמרו עלי לילדיי.

איך הם יושבים בערב הזה, האנשים ההם, ליד שולחן ארוך, לבן. קוראים בהגדה בתורות. שרים.

בדירה, אצל בני ואשתו שבישלה וטרחה וערכה, שהניחה מפה, מפיות, מצות, הגדות, ליד השולחן שיושבים סביבו שישה: אני, אישה בת חמישים ושלוש, בתי בת העשרים, נכדיי בני הארבע והחמש, כלתי, אומר בני: "בשנה שעברה עוד שאלתי את הקושיות ועכשיו אני צריך לערוך את הסדר?"

23.4.2005, שבת

על אוטובוס התיירים שהסיע אותנו הבוקר לנקודת ההתחלה של השיט על הבוספורוס, ניגשה אלינו אישה כפופה מעט, שנזהרה לא ליפול מטלטולי הנסיעה: אנחנו מארגנים הערב ליל סדר אצלנו במלון, מעוניינים להצטרף? היא שאלה. עכשיו אני יושבת על אחת משתי המיטות המופרדות. חם בחדר הזה, בבית המלון. אי אפשר לפתוח את החלון בגלל הצווחות שמשמיעים חבורת צעירים אנגליים שתויים. האהוב שלי יושב לידי, אני טומנת את הפנים בכתף המוכרת, המקבלת. די, הוא לוחש לי, די. אני כאן אתך. את יודעת שכל כך טוב לנו ביחד. החולצה שלו ספוגה מדמעות. הם שם ביחד, ליד השולחן הארוך. הוא אמנם מת, אבל הם ממשיכים להיאחז בו, בלעדיי, בלעדיו.

 ***

 14.4.2014, יום שני

איפה הם השנה, כולם בורחים, היא והוא והיא, לארצות שונות, מתפזרים, מחפשים. אולי בכל זאת יודעים, גם אם לא מודים. ואני – מדוע אני ממשיכה להשקיף אליהם ממקומי כאן בבית הזה, שיופיו המרגיע מזין את עיניי, שאהובי נושם בו לצדי, ורואה באופק שולחן ארוך –

19.4.2019, יום שישי

איפה אני השנה.

עופרה עופר אורן ©