אי אפשר שלא אוהב, אתפעל, אתרגש, אזדהה, עם אל תצאי אלישבע, ספר השירים הראשון שהוציאה לאור חניתה כהן קמחי. שיריה של כהן קמחי מפכים ממעיינות המוכרים לי, וזורמים בערוצים שגם אני זורמת בהם. 

קודם כול, כי כל השירים כתובים בנוסח הקלאסי האהוב עלי במיוחד: חלקם הגדול סונטות, כלומר – שירים של ארבע עשרה שורות עם מבנה חריזה קבוע, או וילאנלים, כלומר – שירים של תשע עשרה שורות, חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווילאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שורות חוזרות במתכונת קבועה.

כמה טוב לפגוש את הצורות הללו בלבוש מוקפד, מהודק ומדויק, ועם זאת – פיוטי, שכן המבנה לא משתלט על השיר, אלא משרת אותו. 

הנה, למשל, אחד הווילאנלים: 

אם לא קוראים בקפידה, אפשר כמעט שלא לשים לב לשתי השורות החוזרות: "והחיים היו קולר תלוי על צוואר", ו"ברור שעד הבוקר לא יקרה פה שום דבר", כי בכל אחד מהבתים הן מהדהדות באופן שונה, בייאוש קיומי שהיומיום הפשוט מעורר ומשמיע – ריקנות מכבידה ועוגמה. החיים הם גם קולר על צוואר וגם צוואר מלוק של עוף ותרגילי חילוק, הם חלוק ישן, והם בעיקר ציפייה חסרת תוחלת למה שלא יקרה.  

והנה דוגמה לסונטה:

שורות הבית האחרון, "מי הפקיר ילדות בליל סערה / לאסוף שברי זיכרונות על החוף / מי מתח מתחתן תהום פעורה?" מגיעות, כך אני מרגישה, גם מנפשי. חניתה כהן קמחי מדברת את עצמה, ובה בעת, בלי לדעת, גם אותי.

והיא עושה את זה בצליליות מוזיקלית שמתבטאת לא רק בחריזה שבסופי השורות, אלא גם בְּתוֹכָן: למשל, האליטרציה "מתח מתחתן תהום", או "טרף וטרף כמו שעיט / נועץ את טפריו", וכמובן, לאורך השירים, בחריזות מפתיעות ויפהפיות: "כרמל – קרמל" בשיר "משפחה בטיול"; "עשיתי – CT" בשיר "תאונה"; "הַמְתֵּנָּה – אנטנה" בשיר "זכר אורם הראשוני"; "דֹּפִי – טופי", בשיר "הוא לא רוצה שהיא תדע שהוא יודע".

כאמור, את ליבי מושכת מאוד הדבקות במבנים קלאסיים. הנה למשל עוד וינלאנל מדויק כל כך מבחינת המבנה והמשקל: בכל שורה ראשונה ושלישית – שלוש תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ובכל שורה מרכזית – יאמב, שתי תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ותיבה אחת לא מוטעמת. התבנית מורכבת ומשוכללת, והדיוק יוצר מקצב ברור, שמשמש כשלד יציב לתוכן כאוב מאוד:

ההזדהות שלי, התחושה שכהן קמחי כותבת גם אותי מתעוררת שוב בשיר "יום אחד ביולי", לא סונטה ולא וילאנל, אבל – תמיד מחורז, וכתוב במשקל מוקפד. זהו  שיר על סוד ש"חלחל בגוף כמו שנחיל ארבה / פשט בשדות תבואה, מטיל שממה והרס" (שמתרחז עם "ארס"), שיר שהיא פונה בו אל אימה: "אני יודעת, אימא, את צריכה לנוח – / רואה כמה קשה, ואת רק בן אדם": הנה… הנה הילדה שמגינה על אמה, במקום שזה יהיה הפוך. הנה הילדה שבולמת את עצמה עם "ואיך אגיש לך גם צרות בתור קינוח?" 

השיר "לב כבד" שבו מגישים לילדה לאכול בשר מגעיל, כבד! אוי! מזכיר לי, איך לא? את "אגדה כבדה" שכתבתי, והשיר "חצר נסתרה", שבו כהן קמחי כותבת על עקירת שן: "זה היה די ברור מה עומד על הפרק – / ריחפה באוויר המילה – עקירה. ניחתה על אוזני כמכה מבשרת ׂ/ שהסוף לסיפור כאן יהיה בכי רע" מזכיר לי מיד את "שש סונטות לשן שבורה"… (האם עלי להתנצל על כך שאני "דוחפת" לכאן שירים משלי? אני עושה זאת רק כדי להביע את עוצמת ההזדהות שאני חשה עם כתיבתה של כהן קמחי!) 

השירים של קמחי כהן מספרים על אובדן, על שכול, על יתמות, על כאבים ועל בושות, ועושים זאת תמיד במוזיקליות ששובה את הלב.

היא שולחת אותנו אל תוך הספר עם שיר אזהרה, שהעניק לספר כולו את שמו: " אל תצאי אלישבע". היא פונה בו אל הדמות הכתובה: "אם תצאי מתוך הספר, לא תוכלי לחזור", היא מתריעה, שהרי ברגע שהשירים יוצאים מרשות הפרט אל רשות הכלל, אי אפשר עוד להחזירם לתיבת הפנדורה שמתוכה יצאו. היא חוששת: "ולכאב שלך אין לרופאים בחוץ מזור". ה"רופאים" הם העיניים שלי – שלך – שלכם, של כל מי שיקרא את הספר, כל מי שאמורים להבין אותו, לתת לו מקום, להעניק לו "תרופות", אבל בכל מקרה הן "מקלות את הכאב רק לכמה שעות", ומה אז? ניתוח פלסטי? שינוי צורה? היא פוחדת שמא "יבנו לך רגל עץ", אבל תישאר פיסחת, ומתרה בעצמה: "אף סולד לא ינתק את זרם הדמעות": כמה מפחיד להיחשף, לשלוח את השירים אל העולם: מי יקרא אותם? מי יבין? מי יחוס?

קראתי את הספר בחטף, במהירות, בנשימה עצורה. ועכשיו אשוב ואטעם ממנו, מפה ומשם, לאורך זמן. הוא מלא וגדוש כל טוב שירי. 

אסיים בשיר סיפורי, עם סוף מפתיע, שדיבר אלי מאוד: