ספרו החדש של אלי הירש, שראה אור ממש בימים אלה, הוא ממואר שנכתב בפרוזה־שירית או בשירה־פרוזאית. סוגה ייחודית, פיתוח עצמי וחדשני של המשורר. 

כל אחד מהשירים מציית לצו אחד בלבד: כולם כתובים בשמונה־עשרה שורות. כל השאר מותאם בכל פעם לשיר עצמו, בלי כללים שנקבעו מראש. השורות אינן נחרזות ואינן נענות למשקל שירי. 

הכלל הנוסף שהשירים מצייתים לו הוא – כנות טוטלית, ויכולת למצוא משמעות ועוצמה בפרטים הכי קטנים של חיי היומיום, ובכך – להתעלות אתם מהפרטי אל הנשגב. 

הספר הוא בעצם ממואר, או שמא – ועל רקע העיר תל אביב – תיעוד של סיפור האהבה ארוכת הימים בין הכותב ונתי, אשתו־אהובתו, שהירש מספר עליה ביופי שאין לו שיעור. 

כבר בשיר הראשון, "פריז 1984" מתחילה להתגלות האהבה ההדדית ש"כולה מוזהבת ושמחה". הירש כותב על "החיוך שלך / כמו בחלום שאין יפה ממנו"; על "רגע שכולו אושר", ואנחנו, הקוראים, יוצאים לדרך, שבה אנחנו מלווים את זוג האוהבים. לרגעים – את התלאות שעברו ביחד. באחרים, רבים מהם – את שמחותיהם המשותפות. 

אפילו שיר שמספר לכאורה על מריבה, "הריב הראשון", הוא בעצם שיר על אהבה עמוקה, ועל היכולת של הדובר להביט פנימה אל תוך נפשו, לתהות, וללמוד משהו על עצמו: 

זֶה הָיָה הָרִיב הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ וְהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁרָאִיתִי אוֹתָךְ בּוֹכָה. הַכֹּל בִּגְלַל צֶבַע: הַדִּירָה
בְּגִבְעָתַיִם הָיְתָה צְבוּעָה בְּמִין יָרֹק בֵּית חוֹלִים
מְזַעְזֵעַ שֶׁעָשָׂה לָךְ רַע, אֲבָל לָךְ הָיְתָה תָּכְנִית:

קָנִית צֶבַע לָבָן, מִבְרָשׁוֹת, הִרְחַקְתְּ אֶת הָרָהִיטִים
וְהַסְּפָרִים וּשְׁאַר הַחֲפָצִים מֵהַקִּירוֹת, כִּסִּית הַכֹּל
בִּסְדִינִים וְגִיַּסְתְּ אוֹתִי לַמְּלָאכָה. אֶלָּא שֶׁדַּוְקָא
אֶצְלִי מַשֶּׁהוּ פִּתְאוֹם הִסְתַּבֵּךְ אוֹ נִקְרַע: סֵרַבְתִּי

לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה. הַשֵּׁד הַהוּא, הַצֵּל, הָאֵל הַזָּר, פָּרַץ
מִמֶּנִּי וְעָשָׂה אוֹתִי טִפֵּשׁ וְיַלְדוּתִי. אֵין לִי מֻשָּׂג
לָמָּה. שְׁנֵינוּ לֹא זוֹכְרִים מָה הָיְתָה הָעִלָּה לְפֶרֶץ
הַכַּעַס הַמּוּזָר, לָרִיב, לַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת, לָעֲרִיקָה

שֶׁלִּי מִשְּׂדֵה הַקְּרָב. לְמַעַן הָאֱמֶת אֶת הָעֲרִיקָה אַנְ'לֹא
זוֹכֵר אֲבָל מְנַחֵשׁ שֶׁהָיְתָה: הָיָה עָלַי לְהֵעָלֵם לִזְמַן מָה
כְּדֵי שֶׁהַמַּרְאֶה הַמֻּפְלָא יִתְגַּלֶּה לִי פִּתְאוֹם כְּשֶׁאָשׁוּב:
רֹב הַקִּירוֹת כְּבָר לְבָנִים וְאַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם, מֻכְתֶּמֶת

צֶבַע וּדְמָעוֹת, צוֹבַעַת וּבוֹכָה. וּמֵאָז, בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמַּרְאֶה צָף
בְּזִכְרוֹנִי, אֲנִי מוּצָף לְרֶגַע בְּבוּשָׁה שֶׁמִּתְמוֹסֶסֶת לְתוֹךְ אַהֲבָה.

מהשיר הזה אפשר ללמוד משהו על רוחו של הספר כולו: שפת דיבור, עד כדי "אַנְ'לֹא"; פרטים מחיי היומיום: מכלי הצבע הלבן, המברשות, הסדינים; ולצידם – זיכרון של איזו גחמה רגעית, לא מובנת לדובר עצמו, וההתגלות של המראה המופלא, לאחר ששב הביתה: ההשתנות של החדר, בעקבות הצבע הלבן שמכסה את הקירות, וחשוב ממנו – פני אהובתו, המוכתמת "צֶבַע וּדְמָעוֹת". הלב נכמר אליה. ואליו. אל הצער שגרם לה. ולעצמו. ואל האהבה הגואה בו, ומגיעה בכוח רב גם אלינו.

בחלק מהשירים ממשיך הדובר לפנות ישירות אל אהובתו: "את ממעטת מאוד לבכות, ולכן כל בכי שלך / הוא סימן, נבואה, צו, והצו תמיד אותו צו: / תראה אותי"… הוא אכן רואה אותה. רואה כל כך, מקרוב, באינטימיות שהוא חולק אתנו, כי "כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, נתי".

באחרים הוא מספר על עצמם בגוף יחיד רבים: "אף על פי שאהבנו מיד, ואהבנו מאוד – אהבה / מחיבוק ראשון – לא מיהרנו להשתמש במילה / עצמה".

ויש גם שירים שהם זיכרונות של חברויות, או, כדבר אחד השירים, הנושא את השם "חשבונות", מחשבות על ימים אחרים ועל האנשים שהיו שם: "כן, חבורת מקום הייתה גברית במפגיע, אז לא קלטתי עד כמה".

השירים מספרים לא רק על האהבה, אלא גם על קשרים חשובים נוספים בחייו של הדובר. למשל, "הכול קרה אחר כך": הצער על חבר קרוב, חזי, שעליו "כבר לא יכולנו להתאבל מרוב יגון". ההתמזגות המוחלטת עם הכאב: "איך אשרוד כשהזוועה הזאת תבקע להטביעני?" וכאן אפשר לראות שוב איך השורות השיריות מעצבות את אירועי החיים ומעניקה להם משמעות שמתעלה מעליהם, בזכות הפיוט.

הספר מחולק לשערים: "אני זוכר", "איים צפים", "תל אביב", "יומן תשמ"ח", "רק נתי אחת", "לא תם ולא נשלם".

ב"איים צפים" למשל אנחנו קוראים על התגלויות שבהן מסע גיאוגרפי מעורר גם מסע של התפתחות רגשית וחושנית, שקשורה תמיד בנתי, "ויופיך, יופיך, יופיך, יופיך – ".

החיים הם לא רק נסיעות כאלה. הם גם משימות: "התאמות בנקים והכנת משכורות", בשיר "ימי התום"; הם גם הצעת נישואים, התלבטויות שבהם "הפור נופל // וקלפי הגורל נחשפים". הם "משהו מעבר לאושר", "שתיקה" ו"רעש"; הם רגעי אימה של ביופסיה ואשפוז. אבל תמיד "ביחד": "אני חושב על הביחד הזה, הביחד־ביחד הזה, הביחד־ביחד / של בית החולים אבל גם הביחד־ביחד שלנו בכלל".

"תל אביב" היא – החתונה. ליל הכלולות. ועוד נסיעות. היא בתי קפה בשנות התשעים, ומסעדות בשנות השמונים. היא "המסתורי והמתוק ביותר" שאינו "קשור לדג או לברווז אלא לפעם ההיא שאימך / רק אמך משום מה (אביך אולי היה בחו"ל) – רצתה לשמח אותנו או את / עצמה ולקחה אותנו למסעדה קטנה בדרום אבן גבירול ששמה היה 'קרן' /והזמינה לכל אחד מאתנו שרימפס ברוטב סרטנים" – הכול, כל חומרי החיים משמשים כאן כאבני חן שאפשר להסתכל דרכן ולראות את העולם מואר ומהבהב לתמיד, מונצח על הדף, בשלל צבעים מרהיבים, כל פרט הוא פריזמה, כל רגע הוא אוצר שנאגר.

הביוגרפיה השירית שכתב אלי הירש מושכת את הלב ומרתקת. היא מגוונת וגדושה, ומעוררת רצון לקרוא אותה שוב ושוב, תחילה ברצף, אחרי כן פה ושם, מדי פעם, ולהתעשר ממנה.

השער האחרון "לא תם ולא נשלם" מבטיח המשך, בספר הבא. מחכים לו.

על עטיפת הספר מופיעים שני תצלומים מלפני שנים, של נתי ואלי הירש, לפני שנים. והנה כאן, תצלום ממסיבת קדם־ההשקה הקטנה, הפרטית, מלאת האהבה והחום האנושי, שערכו בביתם לפני ימים אחדים לכבוד הספר. נתי ואלי אירחו בחום לב והכנסת אורחים קבוצה של חברים ששמחו כל כך בשמחת הספר החדש.