"איך כותבים על ספר מאת מחבר שאת דואגת לחייו, מפני שהוא לוחם ברגעים אלה ממש בצבא האוקראיני, שהתנדב אליו כחייל פשוט בגיל חמישים, והסוכנת שלו מודיעה לאנשי הקשר שלה בהוצאות ספרים בעולם שבזמן הקרוב הוא לא יהיה זמין לראיונות או לתקשורת כלשהי?"

כך פתחה סיוון בסקין את סקירתה לספר הפנימייה, שאותו פרסם סרהיי ז'אדאן לראשונה ב־2017. כלומר – כחמש שנים לפני הפלישה של צבא רוסיה לתוך ארצו! כשקוראים את הספר קשה לקלוט איזו זוועה התרחשה באוקראינה כבר אז, זמן רב כל כך לפני הזוועה "האמיתית", הנוכחית, זאת שמכונה "מלחמת רוסיה – אוקראינה", בניגוד למה שכונה עד 2022 רק סתם "סכסוך" (אחרי הפלישה של רוסיה לחצי האי קרים).

רציתי כמעט לכתוב שקשה להאמין, אבל מאז השבעה באוקטובר המציאות הזאת, של הרס, שבר, סבל, של הרוגים ופצועים, של פליטים בתוך ארצם (ואצלנו גם – של חטופים! ביניהם תינוקות ופעוטות, וזקנים, ופצועות), נעשתה מוכרת גם כאן, בישראל.

עלילת הפנימייה נפרשת על פני שלושה ימים בלבד, אבל כמה הרבה מתרחש בכל השעות הללו. כמה ייאוש וחוסר אונים, שאת כולם מתאר ז'אדאן ביופי מצמית ומבעית.

הרומן הפנימייה הוא סיפורו של פאשה, מורה לאוקראינית (בעיני חלק מהדמויות בסיפור – אפשר להסיק מה לאומיותם – היא נראית שפה מתה, כזאת שאפשר למצוא אותה כביכול רק בספרים נושנים…) – שנחלץ לעזרת סאשה, אחיינו הקטין, רק בן שלוש עשרה. אחותו של פאשה שלחה את בנה לפנימייה בגלל בעיה בריאותית שלקה בה, ועכשיו, בימים שהכול מעורער ומסוכן כל כך, מחליט פאשה להיעתר לבקשת אביו, סבו של סאשה, ולמצוא את הדרך אל הפניימיה שבה הילד חי, לחלץ אותו ממנה ולהביא אותו הביתה.

בימים כתיקונים הפנימייה לא רחוקה מאוד מביתם, נמצאת בשולי העיר שבה הם גרים, אבל עכשיו המשימה שלקח על עצמו נעשתה כמעט בלתי אפשרית. כמעט כמו – לחצות את הגיהנום, או לצאת לטיול בתוך אחת מתמונות התופת שצייר הירונימוס בוש.

פאשה נקלע בדרכו למחוזות של שבר, אימה, שברונות לב וחוסר אונים. הוא רואה עיר הרוסה, מצחינה מגוויות של בעלי חיים; נפגש בפצועים אנוש ובהרוגים, וגם בחלקי גופות מחרידים: "אף אחד אינו יכול לערוב לך שלא תדרוך בדרך הזאת על מוח שפוך של מישהו"; בכל מקום אפשר לראות שרידים של העולם הקודם, המתוקן, שאיננו עוד: "שומעים את טפטוף המים בצנרת המנופצת, את הרוח גוררת עיתונים ישנים על המדרגות".

הוא מנסה לעזור לאנשים שנקרים בדרכו. לפעמים אפילו מצליח, להרף עין. דמויות של בני אדם שונים, גברים ונשים, שאינם יודעים את נפשם מגיעות ונעלמות. עם חלקן נוצר קשר קצר מאוד. האחרים הם לפעמים המון "שעומד וממתין בשתיקה" לנוכח חיילים שמתקדמים ב"תהלוכה שממלאת את הכביש כולו ומתמתחת על פני מאות מטרים". ברגעים אחרים הוא נתקל בהם בבתי דירות נטושים, או במקום כמו תחנת רכבת הרוסה שנשים וילדים רבים חוסים בה. הנשים מחכות, אבל אין להן מושג למה. הן אחוזות אימה, שמא יגנוב מהן מישהו את רכושן האחרון, היקר – מה שהצליחו לחטוף מהבית, לפני שגורשו ממנו: "יש מי שישן על שמיכה שנפרשׂה ישירות על הרצפה, יש מי שמקיף את עצמו בתיקים, שאף אחד מהם לא ייגנב, יש מי שהביא עגלה. אך על פי רוב, המיטלטלין מעטים. מה יש כאן להבין: מיהרו, חטפו את מה שנקלע תחת ידם. קודם כול מסמכים ודברי ערך. עכשיו הם יושבים ומתבוננים סביבם באי־אמון: כשמונחים בכיס עגילי זהב, אין לך מי יודע מה רצון להכיר אלמונים", מספר ז'אדאן על התחתיות שאליהן עלולה הנפש להגיע בשעת מצוקה איומה.

הכול קורס או קרס: הקשר הטלפוני, הגשרים, מסילות הברזל, הכבישים. "הדרך משובשת עד כדי כך, שממשיכים לנסוע בה אולי רק מתוך כבוד לעבָרהּ".

תיאורי ההרס האינסופי מחרידים: "בהצטלבות דרכים ולמטה, לפני הגשר, ניצבים מחסומים נטושים, כמו קיני ציפורים שמישהו החריב. בגדי בית, כלי אוכל, עיתונים, אריזות צבאיות מנותצות, שקי חול שהרוח שיסעה – הכול מוטל נעזב תחת כיפת השמיים, שוקע בקרקע, מתערבב…", ולבני האדם "לא נותר אלא לעמוד ולשמוע כיצד הכול מסביב מושמד ומת."

כל הזמן נדמה שמדובר במראות ממלחמת העולם, אבל הטלפונים הניידים שהדמויות ברומן מחזיקות בו מבהירים לנו שמדובר על ההווה וזוועותיו.

התחושה אפוקליפטית בין היתר כי לא ברור מי האויב. מי שייך "לנו". יש מין תחושה של רוע ערטילאי שאופף הכול: "סביב האוטובוס יש התקהלות שלמה של אנשי צבא. מי הם – אין לדעת: אף לא דגל אחד, את תגי היחידות אי־אפשר לראות מהמכונית, מלבד זאת, פאשה אינו מתמצא בתגים".

לא רק פאשה לא מתמצא במציאות. "כולם היו שמחים להיחלץ להגנת האישה בוורוד", כך מסופר לנו, "אבל הם לא מבינים מה קרה וממי צריך להגן עליה". 

אפילו החיות אומללות: פאשה מבחין במאות זוגות עיניים של ציפורים מכווצות "כמו אגרופים", אלה יונים ש"נצמדות זו לזו, יושבות מצופפות למעלה, מעל לעמודים, תחת הסככה של תחנת הרכבת, נדחקות זו לזו כאילו קר להן, אף־על־פי שלאמיתו של דבר לא קר, פחד אוחז בהן: הן פוחדות מהרעש שמאחורי המפעל, פוחדות מדממת הרחובות הסמוכים, פוחדות מזהרורי הכספית בשמיים, פוחדות מזה שאין איש מסביב. פוחדות מפאשה". כמו גם: "מאחורי העצים יוצאים אל הבניין כלבים חסרי בית, שלושה – רזים ודרוכים. יש להם עיניים נואשות וחסרות תקווה כל כך, כאילו ניזונו בימים האחרונים מגוויות, והם יודעים שגרוע מזה כבר לא יכול להיות, גרוע מזה כבר לא יהיה, ובכלל – לא יהיה שום דבר."

למרות כל הזוועה, הספר מושך לקריאה, כי כתיבתו של ז'אדאן שנונה, עתירת תובנות ונוקבת. למשל, כשהוא נתקל בפיטר, שותף זמני לדרך, הוא מספר שהאיש נראה לו כאילו שהוא מגדל את זיפיו "כדי להיראות ברוטלי". ברגע הראשון פיטר מביט בו "כמו שמביט איש צבא בחייל נמוך ממנו בדרגה", ומוסיף: "כך מביטים נוסעים העושים את הדרך מתחילתה באלה שעולים תוך כדי נסיעה: כמדומה, כרטיסים יש לכולם, אבל השעות העודפות שבילו בתא הקרון מקנות להם יתרון לא ברור"…

כשהוא נכנס לבית ספר נטוש הוא רץ לאורך המסדרונות ומרגיש שהכיתות ריקות "כמו מקררים בבתי מלון"…

יש בסיפור רגעים טרגי־קומיים. למשל, כשאל גבו של פאשה נצמד גוף חם ונעים, הוא "חש בריח של אישה", אבל פתאום נדמה לו ש"יש לה ריח מוזר, לאישה הזאת: הסתובבה זמן רב במעיל פרווה תחת גשם שוטף ואחר כך נכנסה אתך מתחת למיטה". כשהוא פונה אל "האישה" הוא נוכח שכלב הוא שנצמד אליו…

אם אנחנו מצפים לראות את הכלב נשאר אתו, את הידידות הנאמנה שנרקמת ביניהם, נתבדה. במקום הזה, בעת הזאת, שום ידידות לא יכולה לשרוד יותר מכמה שעות, או רגעים.

לקרוא את כל זה ולדעת שזאת הייתה רק מעין הקדמה. שמה שקורה כיום באוקראינה חמור פי כמה. שהסופר עצמו נמצא בקו החזית, נלחם.

גם אם הוא משתדל לגייס אופטימיות: "עשיתי את העבודה שלי." הוא מסביר מדוע לא התגייס כלוחם. "אני בסך הכול מלמד את הילדים לכתוב נכון. עיסוק לא פחות חשוב, לדעתי, מעמידה במחסומים. את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק יישארו. אז שלא יבואו אלי בשום טענות."

ולחשוב שאצלנו, כאן בישראל, התרחשה הזוועה של השבעה באוקטובר, שגם כאן יש המוני פליטים בארצם. ולזכור כל הזמן את החטופים הנמקים במנהרות, ואת הטבח המחריד שהתרחש אתמול (שבת) במג'דל שמס. לחשוב, לזכור, ולהבין שאין לדעת מה עוד צפוי לנו.

קשה להכיל את כל זה.

עם זאת, הקריאה של הספר מזמנת חוויה מיוחדת במינה. כזאת שמעניקה ההתמודדות עם קריאה של יצירת מופת.

תרגמה לעברית מהנוסח הרוסי (שתורגם מאוקראינית): דינה מרקון

הוצאת הקיבוץ המאוחד

320 עמ'