כדרכי, התחלתי לקרוא את הספר בלי לדעת עליו מאומה, אפילו לא מה כתוב על הגב: מעדיפה תמיד לאפשר לטקסט לגעת בי, לפעול עלי, להפתיע אותי, אם הוא יכול… אפילו את אורלנדו של וירג'יניה וולף קראתי בנעורי בתמימות (או בורות…?) בלי לדעת מה עומד לקרות: שהוא יהפוך פתאום להיא, ואת התדהמה שחשתי, את הנשימה שנעתקה כשזה קרה, אני זוכרת כרגע ספרותי מפעים שנותר בי מאז. (כתבתי על כך לפני כמעט עשור בטור שעסק בשבחי הקריאה התמימה…)

גם כשאני כותבת על ספרים אני מקפידה מאוד להימנע מספוילרים; מעוררת שאלות, מקווה לסקרן, אבל לא חושפת סודות, התפתחויות, שיאים בעלילות…

אז, כאמור, התחלתי לקרוא את הקיר, בלי לדעת עליו מאומה. לא היה לי מושג לאן פני מועדות. וכשהגעתי אל נקודת ההתחלה של הסיפור, נעצרתי רגע והתלבטתי: הוא בכלל מעניין אותי? אני רוצה להיכנס להרפתקה המוזרה, הלא טבעית שמתחילה להיפרס לפני?

שכן די בהתחלה נתקלתי… בקיר! קיר כתוב, כמובן. שקוף. לא עביר. קיר שהעניק לספר את שמו. קיר שבעצם מכתיב את הסיפור ואת כל מהלכי העלילה, אם כי הוא מוזכר רק בהתחלה, וכמעט שאין התייחסות נוספת אליו בהמשך.

מה פירוש "קיר"? בוקר אחד, בשעה שחבריה של המספרת נעדרו מהבקתה בהרים שאליה הגיעה כדי לנפוש, היא מגלה שהופיע קיר שחוסם את דרכה. היא לא יכולה להגיע לעיירה הסמוכה, או בכלל לחרוג מתחומי האזור שנותר לה: הבקתה, חלקת היער המקיפה אותה, ועוד כמה בקתות ציידים, במרחק של כמה שעות טיפוס מהמקום שבו היא נמצאת.

יתר על כן, מעבר לקיר השקוף נגלים לעיניה בני אדם וחיות שמתו שם, בצד השני. הם נראים מאובנים. ברור שזה קרה להם בפתאומיות, ממש בבת אחת.

בדרך כלל, כשיש בספר התפתחות לא ריאליסטית אני נוהגת להיפרד ממנו. לצערי הרב, כמו הקיר שחוסם את דרכה של המספרת בסיפור שלפנינו, גם אצלי יש חסימה פנימית שמפריעה לי, כמעט תמיד, להיכנס לעולמות "אחרים", ולקבל על עצמי את חוקי הפנטזיה. "לצערי", כי ברור לי שההפסד כולו שלי. לא יכולתי למשל להמשיך וליהנות מהארי פוטר כבר בשלב שבו הוא עובר את הקיר בתחנת הרכבת, בדרכו לפנימייה.

ובכל זאת, למרות המגבלה הזאת שלי, במקרה של הקיר מצאתי את עצמי נסחפת אל עולמו של הסיפור.

מרלן האוסהופר מצליחה כאן במשימה שנראית כמעט בלתי אפשרית: היא יוצרת מתח, מעוררת סקרנות, הזדהות והתרגשות, נוכח הרפתקאותיה של הגיבורה שלה, שכבר שנתיים וחצי חיה לבדה בחיק הטבע, ומנהלת מלחמת הישרדות. אין בני אדם אחרים. רק חיות מארחות לה חברה: כלב, חתולה וגוריה, פרה, ובהמשך – העגל שהיא ממליטה, והוא גדל לפר גדול.

היחסים ההדדיים, הקשרים שהיא רוקמת עם כל אחת מהחיות הללו, מפעימים. היא זוכה מהן לתשומת לב, כמעט אפשר לומר – משוחחת אתן, ובעיקר חשה כלפיהן אחריות רבה. הם תלויים בה כדי לשרוד, והיא זקוקה להם, כי הם מעניקים לחייה משמעות ותחושה של קשר וזיקה.

יכולתה של המספרת – ובעצם, של הסופרת – לאפיין כל אחת מהחיות הללו, להבחין באישיות השונה שיש להן, גם כאשר מדובר באותה חיה עצמה, מעוררת השתאות. כך למשל כל אחד מגוריה של החתול מתאפיין בקווי אישיות שונים: יש מי שעדינה, יש מי שהרפתקן, מי שנועז, מי שזהירה… לא מדובר כאן בחיות גנריות אלא ספציפיות מאוד, הן באופיין והן במראה שלהן, אם כי גם ההבדלים בין הזנים השונים מובחנים מאוד: הכלב תמים, אוהב, זקוק לה, לאישה שהיא בעליו, בכל נימי נפשו: "כלב ללא אדון הוא היצור הכי אומלל בעולם ואפילו האדם המחליא ביותר יכול לשבות את הכלב שלו בקסמיו" (ייתכן שחשבה כאן על היטלר הצמחוני, בעליה המסור של כלבתו "בלונדי"?… אין לדעת וזה לא חשוב), לעומת החתולה הגאוותנית והצינית, העצמאית והמלאה בבוז שהיא רוחשת כלפי כל מי שאינו מתנהג על פי התקנים שנראים לה סבירים… האפיונים האישיותיים שמשרטטת המספרת מקסימים. למשל: החתולה "החלה להתייחס אליו [אל הכלב] כפי שאישה חמת מזג מתייחסת לגולם שנישאה לו"…

גם אנחנו מפתחים חיבה לא מסויגת כלפי כל החיות הללו. והמספרת לא מאנישה אותם! הו נשארות חיות, אבל בספר הזה אפשר לחוש בנשמה המיוחדת, החד פעמית, של כל אחת מהן!

המספרת מנהלת את חייה כמו רובינזון קרוזו: היא לומדת לנצל את המשאבים שהצליחה למצוא ולהציל, ומצליחה להפיק מהטבע את הצרכים הבסיסיים שיאפשרו לה להמשיך לחיות.

נזכרתי כשקראתי אותו גם בסיפור "ההתערבות", של צ'כוב, שבו מתואר בידוד מרצון, של אדם שלומד בהדרגה מה באמת חשוב לו בחיים.

אנחנו עדים להתמזגותה עם הסביבה, ליכולת שלה כמעט להיטמע ולהפוך חלק מהטבע. אל סביבתה הקודמת, בעלה, בנותיה, נראה שכמעט שאינה מתגעגעת. הבעל מוזכר מעט מאוד, וגם אז היא מציינת את הפער בין האופן שבו ראה אותה, לבין מי שהיא באמת:היא מספרת לנו למשל שהוא אהב לראות אותה עונדת תכשיטים עדינים, את שעון הזהב קטן, בעוד שהיא העדיפה תמיד פריטים גדולים ושימושיים.

הסיפור כתוב מנקודת המבט שלה. היא מתארת בדיעבד את מה שקרה לה בשנתיים וחצי האחרונות, מתעדת את ההצלחות ואת הכישלונות, ורומזת שוב ושוב לאירועים טרגיים שפקדו אותה, ליתר דיוק – את כמה מהחיות שאתן היא חיה.

השאלה שהולכת ומתעצמת היא – מה יעלה בסופה? מה יקרה? ימצאו אותה? היא בכלל רוצה בכך? אם יגיעו אליה בני אדם, היא תרגיש שניצלה? עד מתי תישאר שם כך, לבדה, תשתול תפוחי אדמה ושעועית, תקצור חציר, תתרחץ במי הבאר, תתפור לעצמה מוקסינים מעור צבי שירתה בו, תזין את החיות ואת עצמה?

התשובה הנוקבת, שמגיעה לקראת סופו של הספר, מזעזעת ובלתי צפויה.

מרלן האוסהופר, ילידת 1920, הייתה סופרת אוסטרית. את הקיר פרסמה ב־1963. הדעת נותנת שאי אפשר לנתק את מה שכתבה מההיסטוריה האישית והלאומית שלה. היא הרי התבגרה וחיה במהלך מלחמת העולם השנייה. האם יש קשר ההיסטוריה האישית והכללית לבין הקיר? מדי פעם המספרת תוהה אם הוא צמח בעקבות מלחמה. ואם כך – היא תוהה – היכן הם, מטוסי האויב? היכן צבא הכיבוש? מה שברור לה זה שבני אדם באופן כללי הם אויב. היא לא מייחלת אליהם, אלא חוששת מפניהם.

הקשר בין ימי המלחמה ההיסטוריים לבין הספר לא מובהק, ואני לא בטוחה שצריכים לחפש אותו. גם אם יש בו פה ושם אמירות משמעותיות שאפשר לקשר אותן למלחמה, למשל: "בני אדם מעולם לא התחשבו בבעלי־החיים בעודם טובחים זה בזה", או: "לא הייתי רוצה שיום אחד יופיע שמי בשבועונים המאוירים של המנצחים".

שאלה אחרת שמתעוררת בספר נראית לי כחידה הפילוסופית מתחום האפיסטמולוגיה התוהה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? כאן יש אמנם עדה אחת, המספרת, למה שמתקיים ביער בעודה מסתובבת בו, חיה ונאבקת, אבל אפילו היא תוהה "מה עלה בגורלה של השעה המדויקת", ועוד יותר מכך – האם הזמן ימשיך להתקיים בהיעדרה?

אין כאן תשובות, אלא רק שאלות, ובעיני הספר רב עוצמה ומסקרן מאוד כפי שהוא. אין צורך לכפות עליו פרשנויות…