הסולמית והשם הפרטי, זוהרה, שרק הוא מופיע בחזית הספר, מעידים: יש כאן משהו אחר: התמודדות והסתתרות; לא כמו זאת של אלנה פרנטה, שמופיעה בספריה בפסבדונים מלא, ומי שלא בקיא במה שמתרחש מאחורי הקלעים של עולם הספרות, אינו יכול להעלות בדעתו שהדמות הזאת, אותה "אלנה פרנטה", אינה קיימת במציאות, היא שם־עט שמסתתרת מאחוריו זהות לא גלויה. פרנטה עוררה לאורך השנים סקרנות רבה, ואפילו חטטנות – היו לא מעט ניסיונות לפענח את הקשר בינה לבין סופרים מוכרים, באמצעות פרטים ביוגרפיים ש"נחשפים" בספריה (והרי הכול בדוי! מדובר בפיקשן, או אולי – לא?). היו מי שניסו אפילו להשתמש בבינה המלאכותית כדי לזהות סגנון הכתיבה שלה ולהשוות אותו לסגנונות של סופרים ידועים.
אבל מה זה משנה בעצם? הרי גם על שייקספיר יש שמועות שלפיהן לא היה "הוא" עצמו, אלא, בעצם, "הוא" אחר…
במקרה של #זוהרה, יש בעצם הצהרה בבחירת האופן שבו היא מציגה את עצמה: לא מסתתרת עם שם "רגיל", לא באופן שיכול לעבור "מתחת לרדאר", בלי שנרגיש, אלא – אמירה: שימו לב, אני דמות. אתם תכירו רק את מה שאסכים לגלות לכם. ובכל זאת, אני לא מציגה בפניכם יצירה שהיא פיקשן, אלא – מדובר כאן בממואר. אספר לכם על עצמי.
כשקוראים את יצירותיו של שייקספיר יודעים עליו כל מה שצריך. דמותו נשקפת מתוך המילים שלו, מתוך המחשבות שהוא מביע. הביוגרפיה שלו נגלית – אולי? – מתוך מחזור הסונטות שלו, שאפשר בהחלט לעקוב בו אחרי סיפור חיים גדושי תהפוכות, ורגעים אישיים של סבל ואושר (אבל, מכיוון שמדובר במחזאי דגול, יש מי שסבורים שאולי גם כאן יצר עלילה שאינה משקפת "באמת" את מה שקרה לו בסמוך לכתיבת השירים). שוב, מה זה משנה? הרי דברי אמת ניכרים, וכשהם חשופים ומדויקים במהותם, הם מספרים לנו את כל מה שאנחנו מבקשים לדעת.
הממואר של #זוהרה הוא יצירה כזאת. מי שקוראת אותו אינה יכולה שלא לדעת בוודאות שמדובר באמת צרופה. בסופו של הממואר הכותבת גם מבטיחה: לא שיניתי מאומה, חוץ מאשר את שמות בני המשפחה השונים.
הצורך לדבוק בעובדות מובן מאוד ומוכר לי היטב. בתוך העולם הכאוטי שבו גדלים ילדים במשפחות אלימות, תמיד קיים חשד־עצמי: האם אני מגזימה בפרשנות של מה שקרה? אם אדייק, אם לא אגזים, אם לא אשנה פרטים, אצליח להאמין לעצמי?
ואפילו כשכל העובדות ידועות, זה עדיין לא אומר שהנפגעת מסוגלת להבין אותן. #זוהרה מספרת לנו למשל כיצד באינטייק שערכה לה מנהלת המרכז למניעת אלימות במשפחה, כשסוף סוף אזרה עוז ללכת לשם ולבקש עזרה, והיא נשאלה אם הופנתה כלפיה בילדותה אלימות מינית, היא הגיבה בהתפתלות, ואז סיפרה ש"אבא שלי היה נוגע מתחת לבגדים פה ושם, לא משהו ספציפי שאני זוכרת, והיה מציץ"… עובדות. הקטנה. חוסר יכולת להתחבר למשמעות האמיתית של מה שהיא מספרת. התגובה ששמעה, "זו אלימות מינית", הפתיעה, ואפילו קוממה אותה… הנה הפער בין הידיעה של העובדות להבנתן. עד ששני האיים האלה לא מתחברים, תהליך היישור של העולם ההפוך לא מתאפשר.
מהיום שבו אני עצמי "התחברתי", מאז שהבנתי את קיומם של שני האיים המנותקים שעליהם חייתי עד גיל חמישים, התחלתי להיחשף לסיפוריהן של נפגעות אחרות, במיוחד אחרי שיצאתי אל העולם בגלוי, ברומן שכתבתי, שירה והירושימה, ובעקבותיו בראיון גדול בידיעות אחרונות. ומאז אני נוכחת שוב ושוב, למרבה הפליאה וההפתעה שמעולם לא מרפה, עד כמה כל הפוגעים בבנות המשפחה שלהם "למדו באותו בית ספר". כך אני נוהגת לכנות את התופעה.
מדהים להיווכח עד כמה הטקסטים שאומרים בני המשפחות הפוגעות חוזרים על עצמם, אצל כולן. לא רק הדברים שאומרים הפוגעים הישירים, אלא גם אלה של העדים, של הניצבים מנגד, מי שראו ויודעים, אבל מתכחשים ומכחישים, מקטינים ומנסים לבלבל, ובסופו של דבר – מתרחקים, ככל שהם יכולים, מהנפגעת. לא מהפוגע. "מֶדוּזָה נֶעֶנְשָׁה […] מַדּוּעַ נֶעֶנְשָׁה? כִּי נֶאֱנְסָה", כתבתי באחד משיריי. והנה, אני נוכחת שוב שהדפוס המוכר, המזעזע, המקומם, מתואר גם בממואר של #זוהרה.
מצד אחד – הכול כל כך מוכר לי. מצד שני – אני לא יכולה להפסיק לקרוא את שעת סיפור, כי הוא מעניק תוקף שנדרש שוב, תמיד, כל הזמן, לסיפור שלי. כי אני מרגישה חובה מוסרית לשמש ל־#זוהרה עדה־בדיעבד. להגיד לה שוב ושוב "אני מאמינה לך". כמו שעושים במהלך התפילה כשהקהל משיב שוב ושוב "אמן", כדי לחזק את הפסוקים שנאמרו, כדי להדהד ולהנכיח אותם בעולם.
זה קרה לך. אני מאמינה לך. אני מלווה אותך בכל מה שעוללו לך. אני עומדת לצידך. מכירה בעוול. מכירה את העוול. אנחנו נחזק זו את זו, כי אין כמעט אחרים שיעשו את זה למעננו. כי רק הנפגעות יודעות לעומק, מבפנים, כמה כואב כשמשפחה מפנה לך עורף. כשמי שהיה אמור להגן עלייך מאז שהיית רכה בשנים הוא זה שפגע בך. רק אנחנו יודעות את עוצמת העלבון, הפגיעה המתמשכת, שפוצעים את נפשנו שוב ושוב, לא רק באלימות שספגנו בילדות, לא רק בחציית הגבולות, לא רק בהפקרה של גופנו ושל נפשנו אז, בתחילת החיים, אלא גם הפגיעה שהיא לא פחות מכאיבה: זאת של הבגידה החוזרת. ההתנכרות של מי שאת הכי רוצה שיעמדו לצידך, האחים והאחיות. כי הם יודעים, הם גם היו שם, כי הם היו אמורים להיות בני הברית שלך. לראות את הכאב. לנחם. להצדיק אותך, לא את הפוגעים. לצדד בך, לא בפוגעים.
אבל אחים אומרים משפטים כמו – גדלתי בבית אחר עם הורים אחרים. כמו שאמר אחיה של #זוהרה. כמו ששמעתי המון נפגעות מספרות (כמו ששמעתי בעצמי!). "אם ההורים שלְךָ היו כל כך שונים מההורים שלי – מה זה אומר?" סיפרה לי פעם נפגעת שהשיבה לאחיה, "שאנחנו בכלל לא אחים, נכון? כי לא היו לנו אותם הורים…"
כשכותבים ממואר יש לכאורה להתמודד עם השאלה – איך יוצרים מתח, בהיעדר עלילה. אבל השאלה הזאת בכלל לא נכונה. כי בממואר העניין נוצר באופן שונה.
בממואר של #זוהרה הוא נובע מתוך יכולתה לגרום לנו לחוש הזדהות עמוקה עם המספרת, כשאנחנו מלווים את תהליך הצמיחה עוצר הנשימה שלה. היא מאפשרת לנו להביט לעומק אל לב הקונפליקט הקשה מכול, אולי, שמאפיין לעיתים קרובות כל כך את מי שאביהן פגע בהן: האהבה כלפיו, שהמשיכו לחוש, בניגוד לכל היגיון (ממתי הנפש פועלת בהיגיון…?), תחושת הקרבה הסימביוטית כמעט, והאופן שבו הנפגעת צריכה ללמוד להתחזק, להתרחק, להתגונן. והכול – בכוחות עצמה. כי, כאמור, מי שהיא מצפה ממנו לתמיכה, הוא הפוגע.
#זוהרה מפליאה לבטא את כל זה. ואני יודעת. כי ליד כל כך הרבה קטעים בספר שרבטתי "מוכר". "מוכר". "בדיוק". למשל, כשהיא מספרת על החשש שלה, שמא ינשלו אותה מהצוואה. היא תוהה בכאב: "האומנם אחי יקיימו את צוואתו לאחר מותו? האם לא יערערו עליה למעני? למעננו?" והיא מוסיפה שנישול כזה הוא "משאלת לב למחוק אותי מהמשפחה" וכותבת עוד: "נישול של ילד מהצוואה על ידי אביו כמוהו כאמירה של האב, שאינו רואה בילד הזה את ילדו." דנית בר בספרה ילדות של נסיכה מכנה את זה "הפלה מאוחרת", וגם אני כתבתי על כך בשיר "הפלה": "מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהַפִּיל / יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ". בניגוד ל־#זוהרה אני כבר לא מצפה. כבר יודעת. נושלתי…
הזדהיתי עם הכעס של #זוהרה, שמתארת את מותה של סבתה הפוגענית, "שנפטרה בשיבה טובה, כשכל נכדיה המסורים, למעט נכדה אחת, ניצבים ליד מיטתה, מוחקים לה את כל חטאיה, אומרים לה דברי חנופה, כמו שהיא אוהבת, ואף מילת אחת על הנזק שגרמה". ועל אמה: "גם אם אישה היא מוכה, זה לא פוטר אותה מתפקידה האימהי ומאחריותה להגן על ילדיה. הם אלה שחסרי ישע באמת". ("את סבלת ממנו? את? היא שאלה בזעם, ומיד הוסיפה: "אני, אני סבלתי ממנו! כל החיים סבלתי ממנו!" כך נפתח הממואר שכתבתי, בדולח וסכינים…)
ועם "מילים רעות היו נזרקות לחלל האוויר ונוחתות על ראשינו. כל אחד מאתנו היה מדי פעם 'אידיוט', 'מטומטם', 'אפס' או 'דפוק'". ("עלוקה! פטרייה!" כך נהגו לכנות אותי בילדותי).
ועם הניכוס של הישיגיה: "נו, בזכות מי את ככה?" נהג אביה לומר לה, ולהזכיר לה "את העזרה שנתן לי או את הדמיון שלי אליו". ("מה את חושבת? הרי רק בזכותי כתבת את זה", הוא אמר לי כשהספר הראשון שלי ראה אור וזכה לכמה תגובות אוהדות. עד אז הכתיבה שלי לא עניינה אותו במיוחד, אלא רק – מהצד התחרותי שלו: "מה את חושבת? גם אני כותב!" אבל מהרגע שהראשון שלי ראה אור, מהרגע ששמי נודע בציבור, נהפכתי לאות כבוד, למדליה שהוא נושא עליו: אני שלו! ראויה להתרברבותו!)
ועם דיון אקטואלי־כביכול שהיה בעצם "שיח סוטה שנועד לערער על החוק ולנרמל את הלא־נורמלי" ("מי קובע את החוקים? אנשים! סתם כל מיני אנשים", אומר לשירה האבא הפוגע שלה, ברומן שכתבתי, שירה והירושימה, אחרי שהוא מסביר לה שכל העולם צבוע, כי, למשל, האמריקנים היו אלה שנחשבים פושעי מלחמה, אילמלא ניצחו, ושזה מוכיח שאין באמת טוב ורע – הכול יחסי… ואז – פוגע בילדה שלו…).
ועם "מהמקום שבו אני נמצאת, איני יכולה ואינו מוכנה לסלוח להורים שלי. ראשית, משום שהם לא ביקשו את סליחתי. אני מתקשה להבין את כוחה המרפא של הסליחה עבורי במצב שבו אבא ואמא לא לוקחים אחריות על מעשיהם, לא מכירים בהשלכותיהם ולא מביעים שום חרטה עליהם". בשולי הדף הזה שרבטתי – "בדיוק!" כי באמת, איך אפשר לסלוח למי שלא ביקש סליחה?
המשפט הבא של #זוהרה הפעים אותי! היא מוסיפה סיבה לכך שאינה מוכנה לסלוח: "שנית, משום שהסליחה כרוכה במידה כזו או אחרת של קיום שיח עם ההורים שלי או התקרבות אליהם מחדש. אני לא מעוניינת בכך".
כמה כוח ואיזה יושר נדרשים כדי להכיר בכך שאת זאת שכבר לא מעוניינת בהתקרבות! ובהמשך – לכתוב על האחים שלך, ש"בחרו לעמוד לצדו של אבא וויתרו עלי", ולהוסיף "המעט שנותר לי הוא לממש את זכותי להתאכזב מהבחירה שלהם ולעמוד על עמדתי המוסרית שמדובר בקלקול".
לא פשוט לדייק כך. לנסח את הדברים כמות שהם. לבטא את מה שאי אפשר לכאורה לבטא. למצוא מילים למה שנמצא מעבר להן. ובעיקר – להתייצב מול האמת, בעיניים פקוחות, ולא להיבהל מאורה המסנוור.
#זוהרה, את עושה את זה היטב!
תודה!
אני מקווה שרבים יקראו את שעת סיפור. לא רק נפגעות. גם בני משפחה (הלוואי…), כדי שיבינו. גם חברים. גם מי שמטפלים בנפגעות ובמעגל השני שבא אחריהן, בני הדור הבא, שנושאים גם הם, בעקיפין ובמישרין, בתוצאות של הפגיעה, כפי ש#זוהרה מיטיבה לתאר.
הוצאת קינמון, 2026
עריכה: גל אלגר
178 עמ'