אַחֲרוֹן הָיָה, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים,
וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –
אֲשֶׁר, אוּלַי אֵי שָׂם בִּזְרֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לֹבֶן אֲבָנִים
נִרְאֶה צָהֹב,
וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה
עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחֲרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.
זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה
שֶׁפֹּה אֲנִי –
"גֶטוֹאִזִרְט" –
פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.
קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֵׁן-הָאֲרִי גַּם פֹּה,
וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתוֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּוֹ
אֲבָל פַּרְפַּר אֲנִי פֹּה לֹא רָאִיתִי.
וְזֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים.
כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים
בַּגֶּטוֹ.
4 ביוני 1942
פבל פרידמן, יליד פראג, נרצח באושוויץ בסוף ספטמבר 1944, בגיל 23. את השיר נתן, ביום שגורש מהגטו, לאידה אשתו. הם הספיקו להינשא זמן לא רב לפני כן, חרף האיסור. אידה שרדה את השואה, עלתה ארצה, נישאה וחיה בקיבוץ גניגר, עד לפטירתה.
לימדתי את השיר הזה יותר מפעם.
תודה לך
זוכרת אותו בעל פה מאז שדיקלמתי אותו בטקס בכיתה ז' או ח'. זה היה מזמן
הוא לא שייך למסורת הקינה ה"מאז'ורית" בפשטותו, במבט החד במציאות חסרת התקווה ללא זעקות שבר, מלל מיתי, רפרורים ליוסף, למיתוס בריאת העולם.
אין פרפרים – היש נורא מזה?