דיתי רונן היא אחת היוצרות הפעילות ביותר בעולם התרבות הישראלי. בערך שלה בוויקיפדיה כתוב שהיא "משוררת, עורכת, יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות". רונן זכתה בשלל פרסים ספרותיים, ושיריה תורגמו והתפרסמו בשפות רבות. היא כיהנה בכמה וכמה תפקידים ציבוריים רמים, ניהלה למשל את המחלקה לספרות ואת המחלקה לתיאטרון במנהל התרבות במשרד התרבות. היא נשואה, ואם לחמישה ילדים. מי שזכה להגיע לערבים הספרותיים שרונן מארגנת ראה גם את הבית הנאה שבו היא מתגוררת, בנווה מונוסון. על פי כל קנה מידה דיתי רונן אדם מצליח. 

ההתפעלות מהצלחתה מתעצמת כשקוראים את ספר השירים האחרון שפרסמה, דברי הימים, שזיכה אותה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה.

בשירים נחשף סיפור חייה של הילדה הפגועה שממשיכה להתקיים בליבה של האישה הבוגרת, המצליחה כל כך: סיפור של כאב עצום, שהמשוררת משכילה להפוך אותו ליופי מצמית. 

השיר הראשון שחולף על פני קורות חייה של הילדה נקרא "פרטיכל":

זוהי לכאורה – ביוגרפיה: כך וכך קרה בכל שנה. למעשה – יש כאן תיאור של קורות החורבן, האובדן והנטישה. כל פרט שנבחר מצייר עוד חלק בסבל: "המגדל נפל", "הבית נחרב", העוברים ושבים "אדישים". והנה – נגיעה באילמות המתמשכת, הבלתי נמנעת כמעט, של מי שתהיה לימים משוררת. רק בשורה האחרונה היא מוסיפה: "באלפיים עשרים ואחת התחלתי לדבר" והדיבור הוא כמובן – השירים שלפנינו. 

הכאב העמוק, העיקרי, הבלתי פוסק, הוא – אהבתה הנכזבת של הילדה לאמה הנוטשת. בשיר "הסבה" "ואת הסבת ראשך ממני / הוצאת את אותיות השם משמי / והסבת את שמי לדיתי" היא מתארת כיצד שינתה אמה את שמה: לא עוד יהודית, כפי שנכתב בתעודת הזהות שלה, לא עוד שם שמכיל את אותיות שמו של בורא עולם, ומקשר אותה אל הדורות הקודמים. אמה היא זאת שניתקה אותה מהשלשלת, כדי שלא תיקרא על שם סבתה, אלא תישא עליה קיצור של חיבה מפוקפקת. "הייתי דיתי" היא כותבת במידה לא מבוטלת של כעס ועלבון, אבל דבקה בו בכינוי הזה, שנהפך לחלק ממנה, וכנראה שגם לחלק מהקשר הבלתי אפשרי שלה עם אמה, אישה שבחרה לעזוב לא רק את אביה של הילדה, אלא אותה עצמה, את בתה! 

בשיר "שתי עדויות" מתייסרת שוב רונן על מה שסיפרה לה  "חברתך מסמינר בית הכרם" שהעידה: אביה של הילדה הקטנה הסכים לסלוח לאמה על בגידתה בו, רק שתשוב אליו, "בשביל הילדים  / הוא אמר" – "ואת סירבת", המשוררת מספרת בכאב שלא יפוג לעולם, שממשיך "להדהד ממני לבנותי / ומהן מאם לבת, מאם לבת". 

בשיר "זה היה אחר הצהריים" היא מנסה להיזכר ברגע של הניתוק, בשלב הנוסף של הנטישה, כשלקחו אותה מידי אביה, מנסה לשחזר בתודעתה את "הבית / הראשון הולך / ונעלם", את אביה ש"עוד נותר, מתנדנד / על בלימה", את אחיה, שנשאר עם האבא, "עומד שם ונכלם", והנפש זועקת, בלי קול: איך אפשר? איך ייתכן? למה? למה? ואז מגיע מיד השיר הבא: "ואולי היתה זו", שבו, במילים אחדות, מתארת רונן את ההשלכות האינסופיות של כאב הניתוק השני, לא רק מאמה, לא רק מאביה, אלא גם מאחיה: "יד אחי / ממנה נותקתי // נגזר עלי לבקשה / כנידונה / בכל ילד, בכל נער / בכל עלם, בכל איש // לעולם, בכל אדם". 

בשיר "בית היתומים ברמת גן, מפת דרכים", אנחנו מבינים, בעצם מגלים, ביחד אתה, את מלוא הזוועה: היא נשלחה, בעודה פעוטה – ששני הוריה חיים! – לבית יתומים! "האם ייתכן / ילדה בת שלוש וחצי / מחכה שאגלה אותה / שישים וחמש שנים?" היא מתארת איך "הקרקע נשמטה / תחת רגלי" כשהבינה, "מתוך התוהו", כשפתחה את המחשב הנייד, עצרה את הנשימה, וקלטה: כן! שם היא הייתה. ובתוך "התוהו / בארכיון": מצאה אפילו תצלומים דהויים המתעדים את היותה במשך זמן מה "יתומה". שישים וחמש שנים נדרשו לה כדי לקלוט, כדי לתת שֵׁם למה שעבר עליה!

אחר כך, אנחנו לומדים, בשלב מאוחר יותר, אמה אספה אותה אל ביתה. אבל באהבתה, שאליה ייחלה כל חייה, לא זכתה מעולם. אמה אלימה. "רותחת מחימה". אפילו בגדיה של הילדה מפחדים מפניה, אחרי שהשליכה אותם לרצפה בהתקף זעם, והילדה מספרת "כל הלילה בכיתי", אבל "לא בגלל השברים", אלא "בגלל ששוב אינך אוהבת אותי / בגלל שאם לא תאהבי אותי, אמות". 

אבל היא לא מתה! אפילו כשילדה את תינוקה הראשון וציפתה למילה של שבח, אהדה, הזדהות (גאווה! התפעלות!) וציינה באוזני אימה, שבאה לבקר אותה, "תראי אמא, תראי? בסוף לא יצאתי זונה" התגובה המזעזעת של אימה הייתה – להסתובב, ללכת, ועוד לטרוק את הדלת "על כל סימני השאלה"!

הדוברת מוסיפה, "מאז איני שואלת. איני שואלת אותך / שום שאלה. ואת כבר אינך עונה. / דווקא כשאת מתה זאת הקלה גדולה", והנה הבית האחרון בשיר:

עכשיו גם לי התמונה, הזיכרון, לא יוצאים מהראש. ולא יצאו ממנו לעולם!

תודה לך, דיתי רונן, על כך שכתבת את השירים היפים הללו, שידעת למצוא פשר בכאב, לגבש ולזקק אותו, ולשתף בו אותנו. 

"עשבים שוטים הפכו לאבני חן" – שורה מתוך אחד השירים בקובץ שיבת הבית ונדודיו מבטאת היטב את רוחו של הספר הנוגע, כך נראה במבט ראשון, במציאות יומיומית: כביסה על החבל, חדרים ושכונות, אבל מרומם את השגרה, כמו מעשיה של בת הטוחן היודעת לשזור קש לזהב.

השירים נעים במרחב, יוצאים מהבית, משוטטים בעולם, ואז שבים אליו מהנדודים, מתכרבלים בין קירותיו. והדוברת המספרת אותם − היא אינה דמות בדויה, היא המשוררת המתוודעת אל הקורא באחד השירים בשמה ממש: "הִיא תָּפְרָה לִי תִּיק אֹכֶל מֶסָדִין / יָשָׁן וְרָקְמָה בְּאָדֹם דיתי / עִם 'ד' הֲפוּכָה  וְעִם 'ת' הֲפוּכָה / וַאֲנִי הִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד" − אינה נרתעת מהדיבור החשוף על עצמה. חשוף, אך לא גלוי. כי כדרכם של שירים, משהו נשאר כל העת סמוי. מתעוררת תחושה שיש כאן סיפור, אבל הוא פיוטי ולכן אינו מגלה את עצמו במפורש. ברור שדיתי, הדוברת, המשוררת, מספרת לנו על מסעות. החל בשירים הראשונים, שמתרחשים בננטלי −  הכיתוב מבאר: "עיירה קטנה בדרום מערב פינלנד" − שם היא חשה זרות וקרבה, בעת ובעונה אחת, מתמכרת לשפע המים ולירוק ומתמזגת אתם, מדברת אל מישהו ונפרדת ממנו. משם היא שבה הביתה, אבל דרכה מפותלת, היא חולפת במקום שבו נשים כפופות עובדות בשדות אורז אשר "צָמְחוּ לִשְׂדוֹת זָהָב"; עדיין מייחלת אל מי שבבואתו נשקפת אליה מהמראה. לפני שהיא מגיעה הביתה היא חושבת על הכלב המחכה לליטופיה, על החתולות והסינר ועל מכונת הכביסה: על הביתיות שתעניק לה מחסה, אחרי שתשתול פרחי אביב בעציצים. למרות שרידי הפרידות, למרות זיכרונות המגע.

אכן, הבית חיכה לה. "פָּרַשׂ אֶת אֵבָרָיו" לקראתה והוא "מַרְחִיב אֶת מִפְתנוֹ / מַנְמִיךְ מִדַּרְגֹתָיו", חצרו מתפייסת, הוא נושם ופותח את לבו. ובכל זאת, גם שם היא ממשיכה לנדוד, נטועה במקום אבל לא ברוחה, נעה, "מְכָרְבֶּלֶת נוֹפִים עֲצוּמִים". החוץ המקיף אותה אינו רגוע ושלֵו. תותחים רועמים בו,  "בְּלֵב הַכֹּחַ רוֹעֵם הָרֹעַ", והיא יוצאת למסע חדש, מנסה למצוא את הבתים שמהם באה מלכתחילה: הגוף שממנו נולדה, הגוף שבו גדלה, הגוף שבו "רוֹחֲשִׁים חַיָּי". ואז היא שבה אל ההתחלה שלפני ההתחלה, אל צירי הלידה שהביאו אותה לעולם, אל המעון ואל הדיכאון ואל הכלב שיצא דרך החלון ורק דרכה הייתה חסומה. ואיך הייתה מחוסרת בית, גם כשהיה לה בית. בפרק זה, הנושא את השם "צירי פתיחה" מעלים השירים על הדעת את דמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. זאת שמציצה אל בתים של אחרים, רואה את חומם שנמנע ממנה, עד שהיא קופאת מקור. אבל אצל דיתי המסע לא תם. היא שבה אל המקומות שקדמו להיווצרותה. נוסעת לאושוויץ, מבקשת להבין, נוסעת אל זיכרונותיה ואל אלה שקדמו למה שהיא יכולה לדעת מעצמה, כדי לפענח מניין באה, כדי להבין לאן הגיעה. ושוב היא חוזרת מנדודיה. בזמן שלא הייתה "הִתְמַלְּאוּ הַסְּדָקִים גַּעֲגוּעַ". היא מידפקת על ביתה, מחפשת אחריו גם כשהיא נמצאת בו, יוצאת לדרכיה, הפעם לאוקראינה, לעבר מישור דומם אשר "טוֹבֵעַ לְתוֹךְ הַבִּצּוֹת", ממשיכה לחפש את העבר הרחוק, את עדותו ואת מותו. וכשהיא שבה שוב אל ביתה היא מוצאת ש"בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת".

המשוררת, הדוברת, אינה נזהרת שלא לשים את עצמה כמעט בכל עמוד בספר. המילה "אני" חוזרת בלי היסוס או התלבטות. יש משהו שובה לב בכנות הזאת, שאינה מתפשרת ואינה מתנצלת. בשימוש הישיר והחוזר ב"אני": "אֲנִי אוֹטוֹטְרוֹפִּית / בִּמְקוֹם עִם כלורופיל אֲנִי עֹשָׂהּ פוֹטוֹסִינְתֵזה עִם מִלִּים / כָּכָה אֲנִי  נוֹשֶׁמֶת אוֹ אֲנִי מַמְרִיאָהּ מאַלְטֶרְנָטִיבָה לאַלְטֶרְנָטִיבָה", או: "אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתִי עִמִּי". או: "אֲנִי עוֹד נָעָה / בַּלֵּילוֹת בְּמִטָּתִי".

היא מפגינה אומץ גם בעיצוב השירים. יש עמודים המכילים שברירי הרהורים, הנה למשל שיר שכולו רק שמונה מילים: "אַתָּה זוֹכֵר − / אֲנִי מֵיטִיבָה לִרְאוֹת  אוֹתְךָ / בָּאוֹר הָרָפֶה"  ואפילו שיר שיש בו רק שורה אחת: "נְקֻדַּת אוֹר בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ". כשלעצמם שירים כאלה מעלים על הדעת אמנות מינימליסטית עד כדי ציור שאין בו יותר מכתם יחיד של צבע. אבל גם השירים הקצרצרים הללו אינם עומדים בפני עצמם. בהיותם חלק מרצף הם צוברים משמעות ומהדהדים את מה שבא לפניהם ואחריהם. המכלול כולו מצוי כל העת בדיכוטומיה המתמדת בין התשוקה לצאת לנדודים ולמסעות והצורך להיעגן בבית ולמצוא בו הגנה. כדבריה של המשוררת: "עָמוֹק בְּתוֹךְ מַסַּע הַמִּסְדְּרוֹן / רֵיחַ הַטַּחַב / הַחֹשֶׁךְ / וּבְלִיל הַשָּׂפוֹת / אֲנִי נִקְרַעַת בֵּין / מְשִׁיכַת גַּעֲגוּעִים / לְבֵין הַפַּחַד מִמְּקוֹמוֹת סְגוּרִים."