היא אומרת לי: אני אומרת לך, אנשים הם כמו נמלים, או חלזונות, או זברות, ואני לא מבין למה היא מתכוונת, אבל מהנהן. ואז היא שואלת אם באמת הבנתי או שסתם אני מהנהן, ואני אומר לה שלא הבנתי, אבל שאני לא מהנהן סתם. אני מהנהן כי אני אוהב אותה. וכשאין לי משהו לתת לה, אני יכול לפחות להנהן.
אני אנסה להסביר לך, היא אומרת לי ושוקעת במחשבות. ואני יודע שכל המחשבות שלה נאספות משדה של כלניות מתות. כשאני אומרת נמלים או חלזונות או זברות, אני לא מתכוונת שאנשים הם דווקא כאלה. יכולתי להגיד שממיות או יתושים או אריות. הכוונה שלי שכלום לא מבדיל אותנו מהחיות. אנחנו בשר ועצמות ושרירים וגידים ואיברים פנימיים. וכמה שניסינו לעקור את עצמנו מתוך הטבע, אנחנו משועבדים לטבע, ואני לא מתכוונת לטבע האנושי, למזג. אני מתכוונת לטבע במובן
הכי רחב ואכזרי של המילה.
אני לא יודע למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על הטבע במובן הרחב של המילה. אני כבר יודע שלא אדע כלום ולא אבין כלום. מספיק לי להביט בה. היא כל כך יפה זכה וטהורה. ולא משנה לי מה היא אומרת כל זמן שאני יכול להביט בה ולחשוב עליה ולחלום עליה. היא אומרת לי שאם הכול כבר נאמר על ידי אחרים, פשוט צריך לשתוק. היא אומרת לי שבמסיבה בנובה קרה משהו שהיא לא יכולה לתאר במילים. ואני אומר לה שגם את זה כבר אמרו. ואז היא מדברת אליי בשפות זרות. שפות שאף אחד לא מכיר. שפות שהיא ממציאה. וכשהיא מספרת לי את הדברים בשפה שאף אחד לא מבין, אפילו לא היא, הדמעות מתגלגלות על לחייה ונושרות על הצלחת, אם באותו זמן אנחנו אוכלים. ואם אנחנו שוכבים במיטה על הגב, הן זולגות לצדעיים ומשם מטפטפות על הכרית.
הבנת את מה שאמרתי? היא שואלת אותי, ואני מהנהן, כי הבנתי את הדמעות. ואני מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו.
