אני מודה: כשקראתי את השורה האחרונה בדברי התודות שבהם מסתיים הרומן המעשה הנכון, דמעתי. כתוב שם: "להוריי, זיוה ואשר גולן ז"ל, תודה על שהייתם ועל שהינני". כי הבנתי את יד הזיכרון המופלאה שהקימה להם בספרה.

גם הוריה של לליב, הדמות הראשית ברומן, נקראים זיוה ואשר. למען האמת, נדרש לי זמן עד שהבנתי את זה, במהלך הקריאה, כי לליב חושבת כל הזמן על "סבתא זיוה", לא על אימא. כידוע, בקיבוצים ילדים קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים, והמונח "סבתא זיוה" מקרב אותנו אל לליב שמדברת בעצם לא עם עצמה, אלא עם בתה, רז, והסיפורים על "סבתא זיוה" מיועדים לכאורה לדור הבא.

לאורך רובו של הסיפור לליב ובתה רחוקות זו מזו, לפחות מבחינה גיאוגרפית. זמן קצר אחרי שרז מגיעה הביתה בבוקר ממסיבה, לליב עוזבת את הבית ונוסעת לנגב. רק בערב, הן ישובו וייפגשו.

עוד לפני שפותחים את הספר, רק מהתמונה שבחזיתו, ברור לכל ישראלי שחי כאן כיום מאיזו מסיבה רז חזרה, כי באיור המופיע על קדמת הספר נראים צעירים רצים, רוב הדמויות מטושטשות, ורק לאחת מהן, זאת שנמצאת הכי קרוב אלינו, יש בכלל פנים. שפת הגוף שלהם מובהקת: הם נסים, מבוהלים. כמובן: שבעה באוקטובר. אחת משתי מסיבות הטבע שנערכו בנגב המערבי, בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר 2023.

רז ניצלה. אמה אפילו לא ידעה שהיא בסכנה, הן גרות ביישוב שבו לא נשמעו האזעקות של 6:29 ואילך, אלה שהעירו את רובנו, אלה שליוו אותנו אחר כך במשך שנים.

כן, הנה עוד ספר שעוסק באותו "אירוע", כפי שנהוג בימינו לתאר כמעט כל התרחשות פומבית. "אירוע" שבעה באוקטובר, הצעירים שחגגו עד שהחל הטבח; מנוסתם הבהולה; אלה שלא ניצלו; ההורים המוטרפים מרוב דאגה, שהקימו חמ"לים, שנסעו "לשם", לנגב, כדי לנסות ולהציל את ילדיהם.

בשנתיים האחרונות הבנתי שטעיתי כשציטטתי שוב ושוב את דבריו של וורדסוורת', שלפיהם שירה (ספרות!) יכולה להיווצר כשהכותב נזכר ברגשותיו, אבל רק לאחר שכבר הגיע לשלווה: "emotions recollected in tranquility". תמיד חשבתי שיש צורך בפרספקטיבה של שנים רבות כדי לעבד חוויות ואז לכתוב אותן, אבל מאז שהחלו לראות אור ספרים שנוגעים במציאות חיינו מאז שבעה באוקטובר, ספרים שחלקם חזקים מאוד, אני מבינה שלפעמים לא נדרש פרק זמן ארוך. שיש אנשים שמסוגלים לעבד את הרגשות שלהם בתוך כמה חודשים, ולעצב מהן יצירות עזות הבעה.

המעשה הנכון של רוית ראופמן הוא אחד מהם.

רוית נוגעת לא רק בכאב של שבעה באוקטובר, אלא עושה מעשה חשוב: היא מקשרת אותו אל ההיסטוריה הצעירה והמיוסרת כל כך של מדינת ישראל.

זיוה ואשר, הוריה של לליב, לחמו בפלמ"ח. איבדו חברים אהובים. זיוה הייתה "בת תשע עשרה כשכל החברים שלה 'הלכו'" בקרב בנבי סמואל. אפילו את המסיבה לכבוד חתונתם נאלצו לצמצם מאוד, לוותר על כל ההכנות, ולערוך טקס שקט ונחבא אל הכלים: בלילה שלפני שנישאו נהרג בן משק.

הכאב נמשך לאורך הדורות, שהרי חלק מהלוחמים "רק הגיעו לישראל מהזוועות באירופה" ומיד נתנו להם רובים ותת־מקלעים ואמרו להם: 'תילחמו'". אותם אנשים "רצו לחיות בארץ הזאת, ולא הייתה להם ארץ אחרת".

כשרז מגיעה הביתה, אחרי שניצלה מהטבח, והולכת לישון בחדרה, אמה אומרת לעצמה שהיא פוחדת מהרגע שבתה תתעורר. כי "ילדה ישנה בחדרה היא בדרך כלל בטוחה יותר מזו המקיצה."

בתחילת היום הנורא ההוא היא עוקבת, כמו שכולנו עשינו, אחרי החדשות. מבינה "את הנתונים: מאתיים חמישים ושלושה אנשים, חיים ומתים, נחטפו לרצועת עזה", ומוסיפה, "כלומר, הבנתי את המספר, אבל לא את מה שזה אומר. ולא את מה שיקרה לנו מעתה."

כן.

מי יכול היה להבין אילו עוד זוועות יתרחשו כאן. ומה המעשה הנכון שיש לעשות בזמן כזה (בכל זמן). "ועובדה שזה לא בדיוק מה שקורה בעולם," אומרת לעצמה לליב, כי "לא צריך להיות חוקרת היסטוריה כדי להביט מסביב ולראות את כל המעשים הלא נכונים שמתרחשים כאן, מאז נברא העולם."

המעשה הנכון הוא אולי – פשוט לנסח לעצמנו את מה שקורה. ולהיעזר לשם כך בכותבת רבת הבעה ומדייקת, כמו רוית ראופמן, שבתוך עלילה מותחת ממש, מצליחה לספר לנו על עצמנו ועל גורלנו.

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מורייה דיין קודיש
230 עמ'