אנחנו באים לעולם ברגע אחד. וכעבור כך וכך שנים – עוזבים אותו. ואלה, לפי ספרו של יון פוסה, שזכה ב־2023 בפרס נובל לספרות, שתי נקודות הציון הראויות ביותר (אולי אפילו היחידות?) שיש להתעכב עליהן: להרהר. לתהות. לנסות להבינן. הן המהות: הלידה שהיא תמיד פלא ונס, והמוות, שאפשר רק לשער איך הוא מתרחש.

על ההתחלה אפשר לספר מבחוץ. כמו בספר שלפנינו – מנקודת המבט של מי שבעוד כמה רגעים יהיה לאב. שמו אוּלַי. הוא מצפה במטבח להולדת התינוק החדש. הוא מחמם מים, לבקשתה של המיילדת (תמיד תהיתי, ואני עדיין לא יודעת, מניין מגיעה הקונוונציה הספרותית שלפיה כשאישה יולדת יש צורך במים חמים. לשם מה, בעצם?), הוא מקשיב לזעקותיה של אשתו, מתלבט מה תפקידו בתהליך, האם עליו להתרחק, כדי שלא להפריע? האם ייוולד לו הפעם בן? והכול יעבור בשלום? התינוק יהיה בריא? והאימא? אם יהיה בן – ודאי יקרא לו יוהנס, על שם אביו. רק שתלד כבר. רק שהייסורים שלה יסתיימו בכי טוב.

על הסוף אפשר לנסות לספר מנקודת המבט של יוהנס: אכן, הוא נולד והזדקן. אכן, הוא נקרא על שם סבו. הוא התחתן. חי באושר. הוליד שבעה ילדים. לאחד מהם נתן את השם אוּלַי, לזכר אביו, הגבר שפגשנו בתחילת הסיפור ולא ממש הכרנו אותו. על עשרות השנים שחלפו מאז שאמו של יוהנס החזיקה אותו בזרועותיה, כמה דקות אחרי שנולד, נעבור ביעף, ורק כזיכרונות חולפים על ערש דווי, חלק מהזיות הדמדומים שלו במהלך גסיסתו. הוא רואה בעיני רוחו תמונות מעברו: מפגשים עם חברו הטוב, פטר. היום שבו הכירו לראשונה, בעת ובעונה אחת, את נשותיהם. רואה, ואנחנו אתו, הבזקים קצרים מחיי הנישואים שלו. אבל הכול ידמה לחלום שבו הכול יכול להתרחש. למשל, מי שמת מזמן, מופיע. ואפשר לזרוק אבן, והיא עוברת דרכו. לכול יש איכות של הזיה. את התחושה הזאת אנחנו מכירים.

יון פוסה לוקח על עצמו את הזכות לתאר בפנינו גם את מה שקורה אחרי המוות, כאילו מדובר בעובדות: יוהנס, שכל חייו היה דייג, ישוט אל מעמקי הים, בחברת פטר שנשלח לקחת אותו אל הצד השני של הקיום, ולשם כך, כדי "לגמול אותו מהחיים", כך הוא מסביר, "החזירו לי קצת גוף, כדי שאוכל להביא אותך." פוסה בעצם "מבטיח" לנו, בקולו הכל־יודע, שיש המשך; שאחרי המוות נפגוש את כל מי שאהבנו, וכל מה שלא אהבנו ייחסך מאתנו "שם". אלה כבר לא הזיות של גוסס, אלא – השקפתו של הסופר שאינה מוצגת עוד כדמיון, אלא כאפשרות ודאית… "ביעד שלנו [כלומר – במוות] אין גוף, לכן אין כאב", מסביר פטר ליוהנס, ומסביר גם שאין שם מילים, שאין שם "אתה ואני", ששם "לא טוב ולא רע, אלא גדול ושליו ורוטט קצת, ומואר". האם נקבל את דבריו? נראה שכל אחד יחליט בעצמו עד לאן הוא מוכן או מסוגל ללכת בעקבות הסופר וכתיבתו.

עלי להודות בהכנעה – לא השתכנעתי.

נכון: פוסה מפליא לצייר ברומן הקצר – אולי בעצם אפשר לכנות את בוקר וערב נובלה? – את החיים המסוימים, הספציפיים מאוד, של משפחות דייגים שחיים בצניעות מופלגת על אי קטן בנורווגיה, ומתפרנסים מלכידת סרטנים ומדיג; אמנם מעניין מאוד הרעיון שלפיו די לגעת בלידה שהיא "אולי אחד הקרבות הקשים בחיי האדם, לצאת מכור מחצבתו בתוככי הרחם" ובמוות, כי כנראה שהמסע המוביל מנקודת ההתחלה אל נקודת הסוף לא כל כך חשוב בעצם; אבל מכאן ועד לקבלת תיאור המוות שאותו רואה פוסה, הוא עצמו, לא הדמות שברא, ארוכה לטעמי הדרך.

אולי כדי להעריך באמת את פוסה מוטב לקרוא ספרים נוספים שכתב (כמו שהיה עם אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה שזכתה בפרס נובל לספרות שנה לפניו, ושרק אחרי שקראתי כמה מספריה הצלחתי להבין את ההצדקה להעניק לה את הפרס). רק אחד מספריו של פוסה, זה שלפנינו, תורגם לעברית. אנסה אולי לקרוא ספרים נוספים שלו באנגלית, כדי לעמוד על גדולתו.

חזרתי זה עתה ממסע במכונת זמן. היא לקחה אותי למקום שמוכר לי מאוד: שכונת בורוכוב בגבעתיים, כי במשך חמש עשרה שנה, כשלימדתי בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, הסתובבתי שם, במשך שעות ארוכות, כל שבוע. בית הספר שוכן בעיבורה של השכונה. בחצרו ניצב עד היום מה שנשאר ממגדל המים מהעבר הרחוק. נהגתי לעצור מדי פעם בדרכי מכאן לשם כדי לקרוא בסקרנות את השלטים שנקבעו עליו ולצידו: סיפורי תולדות המקום ומתיישביו.  

בניגוד למה שנראה בצילום שלעיל – חצר בית ספר תלמה ילין נראית עד היום כמו שמורת טבע קטנה –  שכונת בורוכוב היא כיום אזור אורבני סואן, בתי שיכון, חנויות הומות אדם וכבישים פקוקים… אבל פעם הייתה השכונה אזור כפרי, שגבל בנחל מוסררה. יכלו להשקיף ממנה עד הים. איך אני יודעת? כי כך סיפר לנו אוריאל אופק בספרו חמש דקות של פחד. הספר מנוקד, ומיועד מן הסתם לילדים, אבל חרף גילי המופלג, קראתי אותו בשקיקה ובהנאה רבה. 

הנה תיאור הנוף שנשקף אז משכונת בורוכוב – מערבה:

"שְׁנֵי הַיְּדִידִים עָמְדוּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל גִבְעַת בֵּית הַסֵּפֶר. בִּנְיַן בֵּית הַסֵּפֶר הַמֻּקָּף עֲצֵי בְּרוֹשׁ וְאֹרֶן מַאֲחוֹרֵיהֶם, וְגַגּוֹת תֵּל־אָבִיב הַנוֹשְׁקִים לְפַס־הַיָּם הַרְחֵק הַרְחֵק לִפְנֵיהֶם. זֶה עַתָּה יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ לִטְבֹּל בִּרְצוּעַת הַיָּם הַנוֹצֶצֶת וְקַרְנֶיהָ צָבְעוּ בְּוָרֹד אֶת הַקֻּבִּיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל בָּתֵּי הָעִיר הָרְחוֹקִים. אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד שָׁעוֹת וּלְהַבִּיט בִּתְמוּנָה זוֹֹ, שֶׁעוֹרְרָה תָּמִיד מִין עֶרְגָה כְּמוּסָה מְתוּקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל מִיכָה, אֶלָא שֶׁהַפַּעַם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד וּלְהַבִּיט סְתָם כָּךְ בָּעֶרֶב הַיּוֹרֵד, צָרִיךְ לָלֶכֶת.

"הַהַרְפַּתְקָה הַגְדוֹלָה מְחַכָּה לָהֶם."

תיאורה של תל אביב, על בתי "הקוביות הלבנות" שלה, מבהיר לנו מיד שמדובר במסע בזמן. אכן, את התאריך שבו מתרחשת העלילה אפשר לחשב כבר בעמוד השני, בעזרת אזכור שמשמש כנקודת ציון היסטורית, הממקמת אותנו על ציר הזמן: "'תִּרְאוּ אוֹתוֹ,'" אומרת אחת הדמויות, ילד ששמו מיכה, "שֶׁהָיָה דֵּי בָּקִיא בַּנַּעֲשֶׂה בַּחֲזִית. 'הַגֶּרְמָנִים מִתְקָרְבִים לְפָּרִיס וְהוּא [ילד אחר בחבורה] כְּבָר כּוֹבֵשׁ לָנוּ אֶת בֶּרְלִין.'" אהה, מדובר אם כן בשנת 1940 של המאה העשרים.

ומי הוא מיכה? די מהר מתבהר לנו שבעצם מדובר בבן דמותו של הסופר, אוריאל אופק. הוא שותל רמזים רבים לכך. למשל – "כָּאן חַיָּב הַמְחַבֵּר – שֶׁהָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם נְעָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא מְסַפַּר כָּאן, לַעֲשׂוֹת אֶתְנַחְתָּא קַלָה וּלְסַפֵּר לַדּוֹר שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף וִידִידָיו מַה הִיא חֲצַר־אַלְדֶמַע וּמַהוּ הַכַּרְטִיס שֶׁמְחִירוֹ חָמֵשׁ דַקוֹת פַּחַד, וְהַמְחַבֵּר מַבְטִיחַ לְהַסְבִּיר הַכֹּל."

מיכה ילד חולמני, שומר סוד, טוב לב, נבון. הוא מבחין בכל יופי שנגלה לעיניו ויותר מכול, הוא ער להיותו שונה מחבריו: פחות זריז מהם, פחות שובב. הוא מעדיף להתבודד, לקרוא ספרים… אף אחד לא יתפלא שמהילד הזה יצא בסופו של דבר סופר, נכון? 

הספר מחזיר אותנו אל היישוב, כפי שהיה שמונה שנים לפני קום המדינה. חיילים בריטים מאיימים מסתובבים בין הבתים ומחפשים עריקים יהודים מצבא אנדרס הפולני שחייליו שהו בישראל והתאמנו כאן לקראת הקרבות הצפויים להם (קראנו עליהם בספרה המרתק של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה). נערים צעירים, אפילו כאלה שטרם מלאו להם שבע עשרה, מתנדבים לשרת בצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. השבעות־סתר של המתנדבים הללו מתקיימות בחשאי. בחצרות כורים בורות סודיים, כדי ליצור בהם "סליקים": מחבואי נשק שנועדו למאבק נגד האנגלים. אירועים היסטוריים ידועים, למשל – הפצצת המטוסים האיטלקים על תל אביב – מתרחשים "לנגד עינינו", ואנחנו אתם, עם הגיבורים, אז ושם. 

יש בספר תיאורים מרתקים ומשעשעים מהווי החיים של אותם ימים:

 "בַּיָּמִים הָהֵם הָיו לָנוּ שְׁמוֹנֶה פָּרוֹת חוֹלְבוֹת, וְאַבָּא שֶׁלְךָ הָיָה יוֹצֵא עִם לֶמֶךְ כְּדֵי לְחַלֵק אֶת הֶחָלָב לַלָּקוֹחוֹת הָרַבִּים שֶׁלָנוּ, שֶׁהָיוּ פְּזוּרִים מִכָּאן וְעַד תֵּל־אָבִיב, וְאַבָּא שֶׁלְּךָ, כַּיָּדוּעַ לִשְׁנֵינוּ, אוֹהֵב לִקְרֹא לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ, מְנַצֵל כָּל רֶגַע פָּנוּי לִקְרִיאָה. בְּקִצוּר – הָיָה אָבִיךְ עוֹלֶה עַל לֶמֶךְ עִם סֵפֶר בְּיָדוֹ, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וְאַבָּא עֵינָיו בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר. קוֹרֵא מִבְּלִי לְהַבִּיט לַצְדָדִים. הַחֲמוֹר צוֹעֵד בְּנַחַת, אָבִיךְ קוֹרֵא, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וּפִתְאֹם נֶעֱצָר, סִימָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל בַּיִת שֶׁל לָקוֹחַ, אָז הָיָה אָבִיךְ סוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר, יוֹרֵד, מַכְנִיס אֶת הֶחָלָב, עוֹלֶה שׁוּב עַל גַּב הַחֲמוֹר – וּמַמְשִׁיךְ בִּקְרִיאָה. וְלֶמֶךְ צוֹעֵד הָלְאָה בְּנַחַת – עַד שֶׁנֶעֶצָר שׁוּב בַּתַּחֲנָה הַבָּאָה; זֹאת אוֹמֶרֶת מוּל בֵּית הַלָקוֹחַ הַבָּא. וְכָךְ הָלְאָה – עַד תֵּל־אָבִיב וַחֲזָרָה הַבַּיְתָה… כֵּן, כָּזֶה מִין חֲמוֹר מִלְמָד הָיָה לֶמֶךְ, יוֹדֵעַ בְּעַל־פֶה אֵיךְ לְהַגִיעַ אֶל כָּל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלָנוּ. וּמֵעוֹלָם לֹא טָעָה! חֲבָל שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ יוֹתֵר…"

"'בֶּאֱמֶת חֲבָל,'" אָמַר מִיכָה, 'גַם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן לִרְכֹּב עָלָיו עִם הֶחָלָב, אִיפה הוּא עַכְשָׁו?'"

"'מִי יוֹדֵעַ?'" נֶאֱנַח סַבָּא, 'מָכַרְנוּ אוֹתוֹ בַּיָּמִים הַקְשִׁים, כְּשֶׁצִמְצַמְנוּ אֶת הָרֶפֶת…'"

הספר עתיר הומור דקיק. למשל – מיכה, שיהיה, כידוע, סופר, מספר לאחותו את עלילתה של הצגה שראה, ולמעשה ממציא את כולה, בתקווה שעד שיזדמן לילדה לראות את ההצגה בעצמה, כבר תשכח את סיפורי הבדים שלו… סבא של מיכה מספר לו על תקופת האשפוז שלו במוסד רפואי, שם פגש טיפוסים כמוהו, וחותם: "עַלִיז מְאֹד הָיָה שָׁם"…

עליז מאוד גם בסיפור שלפנינו. הוא גדוש בהרפתקאות, שובבות, וחן. בקיצור – ספר שמזמן הנאת קריאה מובטחת. 

אינגבורג בכמן היא סופרת אוסטרית מוערכת. כמה מספריה תורגמו לעברית, ולאחרונה ראה אור ספר שכולל כתיבה יומנית שלה, ולצדה – מכתבים שקיבלה מג'ק האמש, חייל בריטי יהודי שהוצב בעיר מגוריה בתום מלחמת העולם השנייה. 

השניים התיידדו, והד לידידותם אפשר לראות הן בקטעים שכתבה אינגבורג, שהייתה בתחילת היכרותם אישה צעירה, כבת עשרים, והן במכתביו אליה. 

קשר המכתבים בין אינגבורג להאמש הלך ודעך במרוצת השנים, אחרי שהאחרון הגיע לארץ ישראל והשתקע כאן. לפני שהמלחמה פרצה היה האמש אחד מילדי הקינדרטרנספורט שניצלו בזכות העובדה שאנגליה ניאותה לקלוט אותם ב־1938. אמנם היה כבר בן שמונה עשרה, לא ממש ילד, אבל בכל זאת הצליח לעלות על רכבת ההצלה. כל בני משפחתו, שנאלצו להישאר בווינה, עיר הולדתם, ניספו.

ממה שכתבו השניים זה לזה אפשר להבין עד כמה הידידות שנוצרה בין "החייל הבריטי הכובש" לבין הצעירה האוסטרית ובני משפחתה, הייתה משמעותית למי שאיבד את כל משפחתו. הידידות נרקמה אחרי שבשיחה בין השניים התברר להאמיש שאינגבורג מיטיבה להכיר סופרים שהנאצים אסרו על קריאת ספריהם, ביניהם – תומס מאן ושטפן צוויג. כך הבין החייל הבריטי שהנערה האוסטרית לא הייתה נאצית. היא עוררה בו עניין, הוא חש בתבונתה ובקסם האישי שלה, ובני משפחתה העניקו לו תחושה ביתית שחסרה לו כל כך.

הרקע לספר שלפנינו, שראה אור, כך נכתב בעמודי הפתיחה, "בסיוע מכון גתה" נשמע מעניין. 

הבעיה שחלק גדול ממנו, במיוחד זה המוקדש למכתביו של האמש, די דליל וכמעט הייתי אומרת – סתמי. שוב ושוב חוזר האמש וכותב לנמענת שלו עד כמה נהנה מחברתה, עד כמה הוא מתגעגע אליה ואל בני משפחתה שהיו חביבים אליו כל כך. אבל לא היה לאיש כישרון כתיבה מיוחד, ובמכתבים שכתב אין ערך רב לקורא "מבחוץ", שאינו קשור לסיפורם של השניים. 

החלקים המעניינים היחידים – לטעמי, כמובן – במכתביו של האמש, הם אלה שבהם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל שנה ושנתיים לפני קום המדינה. האמש הגיע לכאן בעל כורחו כמעט. הוא לא היה ציוני, אבל כפליט בודד הרגיש כנראה שאין לו מקום אחר בעולם. "מי חשב שבשנת 1938 ייראה ילד משוטט לבדו בעולם רק משום שנולד יהודי?" הוא כותב, ומוסיף ומספר לה על הפליטים האחרים שהוא פוגש בארץ ישראל, כולם ניצולים כמוהו, "רובם אפילו וינאים", הוא מוסיף, "אבל הם כולם חוו דברים דומים או נוראים יותר. הם כולם אינם יכולים שוב להיות שמחים, מנסים לשכוח, משתקעים בשתיקה ורק נקברים עוד יותר במה שחלף אך לא נשכח," שכן "מי יכול לשכוח את הוריו? את אחיו וחבריו? מי שוכח את מולדתו?"

כעבור זמן מה, אחרי שנראה שהתאקלם בארצו החדשה, הוא מתחיל לספר לה בגאווה מסוימת על מעלותיה: "יש כאן גז, כאן נמצאת תעלת סואץ, הדרך להודו. ירושלים, כאן נולד כריסטוס, כאן גרו פעם היהודים, כאן חיים זה מאות בשנים ערבים בעליבות שאינך יכולה כלל לתאר לך. כאן הוכרזו עשרת הדיברות, לכאן מתגלגל כל מי שמאמין באלוהים, אם בכריסטוס, אם ביהוה, ואם באללה". אכן, סיכום מעניין של "הבעיה"… 

בהמשך הוא מתאר את מצבו של היישוב בארץ ישראל: את הרכב האוכלוסיה, כמה יהודים, כמה ערבים (שלגביהם, הוא מציין, "המספר אינו מדויק מאחר שקשה לערוך ספירה אצל הערבים מפני שרבים מהם עדיין חיים כנוודים"). 

הוא מתאר את אורחות החיים: תל אביב שהיא, לדבריו, עיר של ממש, שוכנת על מה שהיה "לפני שלושים שנה גבעת חול" (הוא מסביר לה את משמעות שמה של העיר), מתאר את החקלאות שהיא "מודרנית", ומדגיש ש"אוכלוסית הכפר אינה נחשלת, היא מורכבת ברובה מסטודנטים לשעבר, אנשי מעמד הביניים ואינטלקטואלים", מתפאר בנוער הגדל בישראל, שהוא, לדבריו, "בנוי לתלפיות, משוחרר וגאה, פשוט וחף מכל הרדיפות ותסביכי הנחיתות שהיו לנוער היהודי באירופה" – כל התיאורים הללו מעניינים, כי הם משמשים מעין תצלום דיוקן של מציאות החיים בישראל לפני שבעים וחמש שנים. הבעיה שהקטעים הללו מהווים רק חלק קטן ממכתביו, וברוב השאר הוא מביע געגועים ומוסר דרישות שלום למכריו ומיודעיו, ידידיה ובני משפחתה האוסטרים.

למען האמת, גם בקטעים הראשונים בספר, הלקוחים מיומנה של אינגבורג, אין לטעמי סימן לכך שהיא תיעשה סופרת מצליחה. קשה להזדהות עם הסבל שהיא מתארת. אמנם הספר נפתח במילים "יומני היקר, ניצלתי, אני לא חייבת לנסוע לפולין לעשות הכשרה בפנצרפאוסט" (פירוש המילה כפי שהוא מבואר בספר: "מטול רקטות נגד טנקים ששימש את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אוכלוסייה אזרחית הוכשרה להשתמש בו"), אבל מתחשק להפטיר משהו כמו, "נו, טוב. אז לא גויסת. קצת מוגזם, לאור הנסיבות, לכנות את זה 'ניצלתי'…" 

אני חייבת להודות שבסך הכול לא ממש הבנתי את ההצדקה להוצאתו לאור של הספר. זאת האמת המצערת…

 

 

 

 

"גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם."

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד", קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן".

"כל־כך עצוב הסיפור", מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו."

"די, די," מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון". היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

"בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני", מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.".

משפט אהבה, ספרה החדש של שרה שילה, גאוני. לא פחות. גאוני, וגם מרגש, מלהיב, ומעורר השתאות: איך? איך היא עשתה את זה? ואיזו זכות זאת – לפגוש את העולם מתוך נקודת המבט שלה, מתוך הפריזמה המיוחדת הזאת, שיוצרת קשת מרהיבה של צבעים מתוך כל קרן אור פשוטה שהיא רואה!

משפט אהבה הוא ספר חד פעמי, ומקורי ביותר. הוא מביא את סיפורם של בני זוג שמאורע קשה מנשוא אירע בחייהם (ואולי הם עצמם גרמו לו?). המאורע קשור בבתם היחידה.

אבל הסיפור אינו מתנהל כרגיל, מתוך קולו של מספר כל יודע, או בכלל מתודעתו של אדם, אלא כמעין שיח ייחודי ומדהים שמתנהל סביבם, בין חלקיו של הבית: הפינה, המראה, המסגרת של המראה, הווילון, הרצפה, התקרה, השולחן, האגרטל… אפילו העציץ שניצב למטה, ליד המעלית, שסובל מהיותו מלאכותי ומכך שבני האדם בודקים כל הזמן אם הוא "אמיתי"…

לקראת סופו של הרומן מסתבר שבני הזוג הם אלה ששומעים את הבית, אבל קולותיו ממשיכים להישמע בו גם בהיעדרם.

השיח מתחלף: לפרקים אנחנו שומעים את הבית, ולפרקים – את תודעתם המשותפת של בני הזוג, שהיא כה צמודה ומהודקת, עד שהם שניים שנדמים כאחד, בלתי נפרדים. חווים הכול ביחד, בגוף ראשון רבים – קמנו, הלכנו, חשבנו עשינו. לרגעים תהיתי אם לא מדובר בכלל בדמות אחת, אפילו הגוף הדקדוקי כמו מרמז על זכר מוכפל (לקראת הסוף מתברר מה חשיבותו של הניואנס הזה!), אבל בשלב מסוים מתבהר שלא, בכל זאת מדובר בגבר ואישה, אבא ואימא, שמשהו הידק ואיחה אותם זה אל זה. האם אפשר יהיה להפריד ביניהם?

הספר נפתח בנקודת המבט של התקרה, שבזה לרצפה המלוכלכת: "'כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה', רטנה התקרה, 'קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך'". התקרה משוכנעת שאילו הייתה רצפה, לא הייתה מגיעה למצבה… זאת הפתיחה המדהימה, ומשם הכול רק הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל. למשל – שני הקירות הניצבים זה מול זה. באחד פעור חלון שהאחר יכול להביט דרכו החוצה: "הקיר שאין בו חלון מביט דרך החלון של הקיר שמולו, ומתאר לו את החוץ. כך נקבע ביניהם, שהקיר יקבל פיצוי על אי האפשרות להביט דרך חלונו שלו. ולמרות שההסדר שהגיעו אליו קבוע, הם אינם תמימי דעים. הקיר עם החלון טוען שתיאור הנוף הנשקף – עצים, אבנים, מכוניות, מנופים, גשם וערפל – 'מגיע לו', ולא יכול להיחשב מחווה של רצון טוב. לכן אין הצדקה לכך שהוא תלוי בגחמות של הניצב מולו. הקיר שמנגד מתעקש לספק את השירות רק כשרוחו טובה עליו. 'לא אני קבעתי את התנאים', הוא טוען, 'ואם בחרו להעמיד מולי חלון, אני מביט דרכו. צר לי, אבל אין כאן אפשרות למשא ומתן.' מריבה ניצתת.״

הקיר שיש בו חלון מתקומם נגד התחושה שלעולם לא יוכל לחוש שהוא "עשוי מקשה אחת רצופה וטבעית" ומדוע עליו לשמוח מכך שהוא "קרוע במידה הנוחה" לקיר האחר?

שרה שילה חשה את מהותם של הקירות, הרצפה, התקרה, החדר כולו, שאומר לעצמו שהוא "חדר ככל החדרים", השמשה שלא מבינה איך ייתכן ההבדל בינה לבין האוויר – היא שקופה כמוהו, אבל בניגוד לה, אצל האוויר "דברים מחוספסים, מחודדים וקשים נופלים דרכו ולא מותירים בו סימן."

שילה מלמדת אותנו מה מהותה של הדלת, שהיא דבר דו־צדדי, של מכונת התפירה, ש"מוצאת תמיד שוליים בשביל לחבר", של פסל זכוכית תכלכל של סוס, של השטיח, של הפינה המתגאה בכך שהיא בעצם זווית ש"לוקחת לעצמה תשעים מעלות מתוך מאה שמונים, לא פחות ולא יותר, ומותירה לאחותה הצמודה תשעים מעלות. הזווית הישרה היא ללא כל ספק מופת של צדק חלוקתי!"

אנחנו מכירים מקרוב את המים, את המתלה (לקראת הסוף נגלה איזה תפקיד חשוב יש לו בעלילה!), את השרפרף, שמכיר "רק חלק זערורי מהעולם, מפאת ננסותו"…

היא מקרבת אותנו אל המראָה בתיאור יפה להפליא, שממנו נודע לנו כי היא עיוורת, היא רק משקפת, וגם אינה יכולה להראות לנו את מה שנשקף בה בעבר אך נמוג…

הפסנתר מכיל בתוכו את הצלילים שנוגנו בו, אבל גם את האינסוף – אינספור המנגינות והצלילים האפשריים־בכוח.

כמה משעשעת נקודת המבט שלה על חוט התפירה (המובאת מתוך תודעתו של הבית): "'קשה להבין איך העז מישהו לקחת על עצמו את האחריות לקיומו של דבר ארוך ודק כל־כך כמו חוט תפירה', מנסח עבורנו המתלה בכניסה, 'נו, באמת. שעשועי בריאה נלוזים: הבה ניצור משהו שעוד לא היה כמותו בטבע – יצור חסר כל פרופורציות!'"

אני קוראת את הדברים האלה ולא מאמינה. איך אפשר לחוות כך את המציאות? איך אפשר לרדת כך לעומק ("נשמתם"?) של החפצים המקיפים אותנו, ובה בעת לצקת לתוך כל התיאורים הללו משמעויות שתורמות לעלילה, שמוסיפים נדבכים לסיפור עצמו, והוא סיפור חשוב, שובר לב ורב משמעות? הספר פשוט הדהים אותי! איך אפשר לכתוב ככה?!

כשיצא ספרה הקודם, הראשון, של שרה שילה שום גמדים לא יבואו (היא זכתה עליו בפרס ספיר), הרשיתי לעצמי לפקפק בכישרונה. חשבתי אז שמדובר בסתם גימיק, שכן הוא נכתב "בלשון נמוכה" ואני מודה, לבושתי, שאפילו לא קראתי אותו. הסתפקתי בקריאת הריאיון אתה שבו הודתה שהיא "סובלת מהפרעת קשב ולא רק שלא הצליחה לעשות בגרות בספרות, היא גם לא קראה כמעט ספרים". הספר החדש שלה מוכיח עד כמה טעיתי בה. משפט אהבה, ספרה החדש, הוא יצירת מופת!

ממש לפני האנשלוס, נרשמו מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד. עד מהרה נעשה הדיווח על התאבדות אקט של התנגדות. עיתונאים מעטים עדיין העזו לכתוב "מוות פתאומי", אבל פעולות תגמול זריזות מיהרו להשתיק אותם. הם חיפשו ניסוחים חבוטים אחרים, בלתי מזיקים. וכך מספר השולחים יד בנפשם נותר באפלה והשמות לא פורסמו. למחרת הסיפוח עדיין אפשר לקרוא ב-Neue Freie Presse ארבע ידיעות על פטירה: "בבוקר ה-12 במרץ, אלמה בירו, פקידה בת ארבעים, חתכה לעצמה את הוורידים בסכין גילוח ואז פתחה את הגז. ברגע זה ממש, הסופר קרל שלזינגר בן ה-49 ירה לעצמו כדור ברקה. גם הלן קוּנֵר, עקרת בית בת 69, שמה קץ לחייה אחר הצהריים, ליאופולד בֵּין, פקיד בן 36, קפץ מהחלון. המניעים למעשים אינם ידועים." הידיעה השולית והשגרתית הזאת ממלאת אותך בושה. כיוון שב-13 במרץ אי־אפשר לא לדעת את המניעים שלהם. פשוט אי אפשר. למעשה לא צריך לדבר על מניעים, אלא על סיבה אחת זהה. 

ייתכן כי אלמה, קרל, ליאופולד והלן ראו מחלונם את היהודים שנגררו ברחובות. די שהבחינו באנשים שראשיהם גולחו כדי להבין. די שהבחינו בגבר שעוברי אורח ציירו על עורפו צלב טאו – צלב הצלבנים שעד לפני שעה הקנצלר שושניג עוד ענד על דש המקטורן שלו. אפילו לפני שזה קרה, די אם היו שומעים על זה, מנחשים, חוזים, מדמיינים את זה. די שהביטו באנשים המחייכים כדי לדעת. ואחת היא אם בבוקר ההוא הלן ראתה או לא ראתה את היהודים כורעים על ארבע בתוך ההמון השואג, אנוסים לקרצף את המדרכות לעיניהם הלעגניות של העוברים ושבים. אחת היא אם הייתה או לא הייתה עדה לסצנות השפלות שבהן צוו ללחוך עשב. מותה משקף אך ורק את מה שהרגישה, את הצער העמוק, את המציאות המחרידה, את הסלידה מעולם שנגלה לה במערומיו הרצחניים. כי אחרי הכול הפשע כבר היה כאן, בדגלים הקטנים, בחיוכי הנערות, בכל האביב הפרוורטי הזה. גם ברעמי הצחוק, בלהט משולח הרסן הזה הלן קונר ודאי חשה באיבה ובעונג. היא ודאי הבחינה, תוך קריסה נפשית, מאחורי אלפי הצללים והפנים, במיליוני האסירים העובדים בפרך. יכול להיות שהצליחה לראות, מאחורי הילולת הבלהות, את מחצבת הגרניט של מאוטהאוזן. ואז היא ראתה את עצמה מתה. נוכח החיוכים של בנות וינה ב-12 במרץ 1938, בצעקות ההמון, בריח פרחי הזכריני הרענן, בלב אותה חדווה מוזרה וכל אותו להט, היא ודאי נשטפה מרה שחורה. 

סרטים, קישוטי נייר, דגלונים. מה עלה בגורל אותן נערות שיכורות חושים? מה עלה בגורל החיוכים שלהן, השאננות שלהן? פניהן כה גלויות ועולצות! מה עלה בגורל כל אותה שמחה וצהלה של מרץ 1938? אם אחת מהן מזהה את עצמה במפתיע על המסך, על מה היא חושבת?

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

מפליא איך העריצים המושבעים ביותר ממשיכים לכבד איכשהו את הרשמיות עד הרגע האחרון, כאילו רצו להראות שהם לא מכופפים את הנוהלים, בה בשעה שהם דורסים ברגל גסה את כל המוסכמות, כאילו הכוח לא מספיק להם והם שואבים עונג מיוחד מאילוץ האויבים שלהם לקיים, בפעם האחרונה ולטובתם, אותם טקסי שלטון שהם דואגים בד בבד למוטט. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

הספר סדר היום מאת אריק ויאר, סופר ובמאי קולנוע, הוא יצירה יוצאת דופן, כמעט מהפנטת. לא מפתיע לגלות שזכה ב-2017 בפרס גונקור היוקרתי. קשה להגדיר את הסוגה שבו הוא כתוב: עיון? פרוזה? בעיתון לה מונד נדרשו לסוגיה, וגם שם תהו אם מדובר בפרוזה, שרק היא יכולה לזכות את מחברה בפרס, או בספר עיון, שאמור להחריג אותו מאפשרות לזכות בגונקור. לטעמי אין בעצם צורך להכריע. פרוזה, עיון, שילוב מופלא של השניים… מבחינתי, וכנראה שלדעתי שותפים רבים, מדובר ביצירה מופלאה. 

מדהים להיווכח כי את העובדות ההיסטוריות הידועות לכאורה לכולנו אפשר עדיין להציג באופן שונה ולחדש את נקודת המבט על האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה, לכל מה שהתרחש במהלכה, ולתוצאותיה. 

לא מדובר בתיעוד היסטורי, אלא בנקודת מבט שונה, מקורית ויצירתית, בפילטרים כמעט אישיים שדרכם מסנן ויאר את תיאורי ההתרחשויות, והזוויות החדשות שהוא מציע מרתקות ומחרידות.

הספר מתחיל בתיאור של מפגש, מעין מחזה אשר "עומד להתחיל", שהתרחש בברלין ביום רגיל לגמרי, בשעה ש"אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס", וכן הלאה. באותו יום של חודש פברואר, בשנת 1933, התקיים מפגש חשוב מאין כמוהו, שקבע מה יקרה בהמשך לאנושות: עשרים וארבעה תעשיינים, מראשי המשק הגרמני, נפגשו עם אחד מראשי המפלגה הנאצית, הרמן גרינג, ונעתרו לבקשתו כי יתמכו במפלגה ויתרמו לה כסף, שכן "יש לסיים אחת ולתמיד את אי-היציבות השלטונית". כלומר – כדי לאפשר להיטלר להשתלט על גרמניה (בין היתר לגבור, כמובן, על מערכת המשפט ולחסל אותה, וכן הלאה. אם עולה בדעתו של מישהו מחשבה, הבה נזכור: נקבע כי "אסור להשוות"!). גרינג מבטיח להם ש"אם המפלגה הנאצית תזכה ברוב קולות […] אלה יהיו הבחירות האחרונות בעשר השנים הבאות. ואפילו – הוא מוסיף בחיוך – במאה השנים הבאות". 

האם הנוכחים נבהלו? האם הגיבו כמצופה, כמי שמבינים את הסכנה, כמי שיבקשו להגן על הדמוקרטיה? 

מה פתאום… 

הם שמחו, אלא מה, להצעה "להרחיק את האיום הקומוניסטי, לחסל את האיגודים המקצועיים ולאפשר לכל בוס להיות פיהרר בחברה שלו." 

כשהם נקראים "לפתוח את הארנקים" הם נעתרים בלי היסוס. התהליך הרי מוכר להם. "השחיתות היא נתח קשיח מתקציב החברות הגדולות, ויש לה שלל שמות: שתדלנות, בונוס, מימון מפלגות" (וכיום? ואצלנו? הרי אותה שיטה מתקיימת, אותן מילים מכובסות ומסוכנות, לא כן?)

ועכשיו ויאר, שעד כה הציג את הנוכחים רק בשמותיהם הלא מוכרים לנו, מסביר מי הם באמת: "הם נקראים BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן", ומוסיף, כמעט שלא לצורך "בשמות האלה אנחנו מכירים אותם." כמובן. "אנחנו מכירים אותם היטב אפילו. הם כאן בינינו, בקרבנו. הם המכוניות שלנו, מכונות הכביסה שלנו, מוצרי הניקיון שלנו, שעוני הרדיו שלנו, הביטוח של הבית שלנו, הסוללה של שעון היד שלנו," וכן הלאה. אכן, "הם כאן, בכל מקום, בדמות דברים. היומיום שלנו שייך להם. הם דואגים לנו, מלבישים אותנו, מאירים אותנו, מסיעים אותנו בכבישי העולם, מערסלים אותנו." יש להבין ולזכור היטב: "עשרים וארבעה הברנשים שיושבים בארמון של נשיא הרייכסטאג ב-20 בפברואר ההוא אינם אלא באי כוחם, כמורת התעשייה הגדולה […] והם עומדים כאן בשלוות נפש כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

התעשיינים ההם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה. והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה. מפועלי הכפייה שסיפקה להם אחרי שהמלחמה פרצה. העבדים המורעבים והמותשים  – יהודים ברובם – שהיו משאב מתכלה, הגיע בשפע ובחינם, ואיפשרו את שגשוגם הכלכלי, שנמשך עד עצם היום הזה.

"מדרון אפל הסגיר אותנו, חסרי אונים ונבעתים, לידי האויב," כותב ויאר בפתח הפרק הבא, ומוסיף: "מאז, ספרי ההיסטוריה שלנו נוברים ללא הרף במאורע המחריד, שבו נכרתה ברית בין מכת הברק לתבונה. ואמנם, למן הרגע שצמרת הכמורה של התעשייה והבנקאות המירה את דתה והמתנגדים הושתקו, היריבים הרציניים היחידים של המשטר היו כוחות זרים". 

ומכאן הוא עובר לתאר את תגובותיהן של המדינות השכנות. של אלה שהיו אמורים למנוע את מה שקרה בהמשך (ובסופו של דבר אכן יצאו למלחמה נגד היטלר). 

הוא פותח בתיאור של מפגש בין הלורד הליפקס וגרינג. הוא מסביר עד כמה ברור לו שהראשון "לא נפל בפח של מישהו ששיחק משחק כפול", כלומר – גרינג מעולם לא הסתיר את המוזרות שלו (כנראה את מחלת הנפש שלקה בה). לא הסתיר "את עברו כפוטשיסט, את החיבה לתלבושות הזויות, ההתמכרות למורפיום, האשפוז במוסד פסיכיאטרי בשוודיה, הדיאגנוזה המבהילה של הפרעות נפשיות, דיכאון, נטיות אלימות ואבדניות". הליפקס ודאי ידע שגרינג המוזר מכור למשחק האהוב עליו – "רכבות צעצוע במרתף ביתו", וגם "שמע אותו מלחשש דברי הבל מוזרים". אף על פי כן שוחח אתו כאילו מדובר בנציג לגיטימי של משטר לגיטימי, שאפשר להגיע אתו להסכמים. 

ויאר סבור שלא מדובר פה באיוולת של "זקן פזור דעת", אלא ב"עיוורון חברתי, יוהרה". הנה ציטוט של דברים שכתב אחרי הפגישה עם גרינג: "הנציונליזם והפשיזם הם כוחות רבי עצמה, אבל איני סבור הם נוגדים את הטבע או בלתי מוסריים". הוא גם מזדהה עם שנאת המפלגה הנאצית לקומוניסטים ומוסיף וכותב ש"לו היינו במקומם, היינו מרגישים אותו דבר". ויאר מוסיף סיכום: "אלה הם הניצנים למה שמכונה עד היום 'מדיניות הפיוס'". 

מכאן הוא מתאר בדרכו את המהלכים שהובילו לאנשלוס: הסיפוח הכפוי של אוסטריה. אילו מנגנונים הופעלו. בווינה חגגו  בקרנבל המקומי, שכן "הימים הצוהלים ביותר חופפים לא פעם לקודרים במאורעות ההיסטוריה" בשעה ששושינג, "הקנצלר שלה, מחופש לגולש, חומק בחסות החשכה למסע מופרך" אל בירת גרמניה, שם יצטרך להתמודד עם התביעה שארצו תיכנע, ושהוא יחתום על ה"הסכם". 

תיאור המפגש עם היטלר מזעזע, כמובן, וזאת עוד לפני מה שקרה, מסכת הלחצים שהפעיל על שושינג. "היטלר היה נינוח, אפילו פטפטן. בפרץ של ילדותיות הוא סיפר שהוא עומד לבנות בהמבורג את הגשר הכי גדול בעולם. ואז, מן הסתם לא הצליח להתאפק, הוסיף שבקרוב יקים בה את הבניינים הכי גבוהים". (האם אפשר לא לחשוב על סגנון הרברבנות של טראמפ, שלא מפסיק לספר על עצמו כמה שהוא מוצלח, גדול, חשוב, מבין, יודע יותר טוב מכולם?) 

ויאר נעזר בתצלומים מאותם ימים, צולל לתוכם ומפיק מהם עושר של מחשבות. כך למשל הוא מתאר את התצלום של שושינג משנת 1934: "בתמונה מפורסמת שפתיו חשוקות ומבטו תועה, והגוף שלו עזוב קמעה, שמוט". הוא בוחן את כל פרטיה: דף ששושונג מחזיק, דש של כיס המקטורן שלו שנראה מקומט, פרט מוזר "שפולש לתצלום מימין" איזשהו צמח. אבל, הוא מוסיף, "את התצלום הזה, שתיארתי עכשיו, איש לא מכיר". אפשר לראות אותו רק בספרייה הלאומית של צרפת, במחלקת ההדפסים והתצלומים. "הגרסה המוכרת יותר נחתכה ומוסגרה מחדש" לפיכך "איש מעולם לא ראה את דש הכיס הפעור של שושינג, או את האובייקט המשונה – צמח או משהו דומה – שבימין התמונה, וגם לא את הדף". זאת דוגמה למלאכת המחשבת שמגיש ויאר בספרו: מוצא "ראיות" ומפיק מתוכן מבט חדש ומחשבות אחרות. הנה, בקשר לתצלום הוא כותב "מרגע שמוסגר מחדש, התצלום עושה רושם אחר בתכלית. הוא מקבל איזה נופך רשמי, הגינות. די למחוק מילימטרים זניחים אחדים, פיסת אמת קטנה, כדי שקנצלר אוסטריה ייראה רציני יותר ואובד עצות פחות מאשר בצילום המקורי". 

הספר רצוף אבחנות כאלה. כאמור – בין פרוזה לעיון, בין תיעוד לתיאור. "גופו של היטלר ודאי הסתנן לחלומות ולתודעות, נדמה שהוא נמצא בצללי הזמן, על קירות בתי הסוהר, זוחל מתחת למיטות הקרשים בכל מקום שבו חרתו בני האדם את הדמויות שרודפות אותם". 

אחד התיאורים העוצמתיים ביותר של ויאר מגיע לקראת סופו של הספר. הוא מספר משהו שקרה באחת הישיבות של משפטי נירנברג, פרץ הצחוק של גרינג ובעקבותיו של ריבנטרופ, כשהוקרא באוזני השופטים תמלול של שיחת טלפון ביניהם, בעקבות האנשלוס. השיחה נועדה לאוזניהם של מצותתים אנגליים. גרינג סיפר במהלכה לריבנטרופ עד כמה "שמחו האוסטרים" כשגרמניה פלשה אל ארצם. "אני יכול לשמוע ברדיו את ההתלהבות של האוסטרים", אמר גרינג, וריבנרופ הגיב "הו, זה נפלא". שם, בבית הדין בנירנברג, פרץ כאמור גרינג בצחוק. "הוא נזכר בקריאת הצהלה המוגזמת, אולי הרגיש עד כמה המענה התיאטרלי הזה עומד בניגוד צורם כל כך להיסטוריה הכבירה והמהוגנת, למושג שציירנו בעיני רוחנו לגבי המאורעות הגדולים". וכך, הביט גרינג בעמיתו, ושניהם פשוט צחקו. 

התיאור הזה הזכיר לי את ספרו של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע. רוזנבאום בוחן שם שלל תיאוריות הנוגעות במניעיו של היטלר, ואז דוחה את כל ההסברים, ומתייחס לדבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

צחוקם של גרינג ושל ריבנטרופ מאשש את נקודת המבט שהציג רוזנבאום בספרו: זהו צחוק של הנאה, גם בדיעבד, אפילו כשהפושעים עומדים לדין, נוכח סבלם של מיליונים, צחוק שלא יכלו להיפסק אותו. 

הבאתי כאן רק מעט מזעיר מספר שלא כדאי להחמיץ אותו. כדרכי, קראתי אותו באתר e-vrit. הנה קישור ישיר אליו. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

בהקדמה לנובלה פייר וז'אן מובאת מסה קצרה של הסופר. גי דה מופסן פונה אל קוראיו, ליתר דיוק – אל המבקרים שעתידים לכתוב על ספרו, מציג בפניהם את השקפת העולם שלו על כתיבה, ובעצם מפציר בהם לקרוא את יצירתו "כפי שהיא", לא לשפוט אותה בכלים שאינם מעניינה, כי לא ייתכנו אמות מידה קבועות וכללים אחידים ליצירות שונות כל כך: "אם דון קיחוטה הוא רומן, האם גם האדום והשחור הוא רומן? אם הרוזן ממונטה קריסטו הוא רומן, האם גם בית המרזח הוא רומן?" וממשיך ומונה יצירות שונות מאוד באופיין – של גטה, זולא, דיומא, ותוהה: "איזו מבין היצירות הללו היא רומן? מהם אותם כללים מהוללים?"

הוא קובע כי מבקר ספרות ראוי לשמו "צריך לחפש דווקא את היצירה שהכי פחות מזכירה רומנים שכבר נכתבו," ולעודד את מי שכותב "אחרת" מהמקובל.

גם אל הקוראים שאינם כותבים ביקורות הוא פונה, ומסביר מדוע קורא אינו אמור לחפש בספר רק את מה שמשביע את רצונו מלכתחילה. שעליהם לבקש מהאמן "תן לי משהו יפה בצורה הנראית לך, בהתאם למזג שלך," ולא לבקש את המוכר והידוע מלכתחילה.

את המסה הוא פותח בנימה אפולוגטית: "אין בכוונתי כאן ללמד זכות על הרומן הקצר שלפניכם", אבל חותר כדי להגיע אל העיקר מבחינתו: מסביר את ערכה האמנותי של כתיבה שמתבססת על ניתוח פסיכולוגי. כתיבה כזאת מתבססת על מעשיהן של הדמויות, המעידים על טיבן הפנימי. במקום שהסופר "יסביר" לקוראיו מה אופייה של הדמות, הוא מניח לה לפעול, וכך הקורא מבין את פנימיותה. הסופר "צריך איפה לכתוב את יצירתו במלוא המיומנות ותחת מסווה של פשטות כה רבה, שלא יהיה אפשר להתחקות אחת תכניתו ולחשוף את כוונותיו." הוא אינו נשען רק על טווית "החוט הבודד הידוע בשם 'עלילה'".

מוזר לחשוב שמופסן (1850-1893)  נדרש להסברים כאלה על כתיבה ועל ספרות. מסתבר שמה שכיום נראה מובן מאליו – כתיבה שאינה מתמקדת בעלילות גבורה והרפתקאות אלא ב"סיפורם של הלב, הנפש והשכל במצבם הרגיל" הייתה פעם חדשנית, ואפילו מהפכנית.

אל  המסה העדפתי להגיע רק אחרי שקראתי את הנובלה עצמה, אף על פי שהיא מוצגת בפתח הספר. "פייר וז'אן" כתוב היטב, על פי כל קנה מידה. מופסן "מתנער" אמנם במסה שלו מהצורך בעלילה, ואכן אין בסיפור המעשה שום הרפתקאות יוצאות דופן, אלא הוא נוגע בחיי היומיום של משפחה בורגנית, ובכל זאת – נוצרת עלילה, מתעורר מתח, נחשפת חידה שמהלכי גילויה מסקרנים. עניינה – חיי הנפש של ארבעה בני משפחה שרובם אינם ערים לסוד אפל המצוי בבסיס קיומם. מה יקרה אם ייחשף?

גי דה מופסן נשאר בתודעה בעיקר בזכות סיפורו המפורסם ביותר, "המחרוזת". שמתנהל במחוזות דומים: עולמם של בני מעמד הביניים הצרפתיים, התשוקות החומריות, עניים שמקנאים במי שגורלם הכלכלי שפר עליו, ומשתוקקים אם לא להתעשר, לפחות להתחזות לעשירים ולהרשים את זולתם. כידוע לכול − בסופו של  "המחרוזת" חל מהפך,  ושורותיו האחרונות שופכות אור מפתיע על כל מה שקדם להן. "המחרוזת" הוא דוגמה מובהקת למה שמכונה "סיפור פואנטה": בדיעבד הקורא מבין רמזים רבים שפוזרו לאורך הסיפור (כמו שנהוג לעשות בסיפורי מתח בלשיים!), והסוף מבטא מסר ברור שהקורא אמור להסיק. (בסיפור "המחרוזת" אפשר לסכם את מוסר ההשכל בפתגם מהמשנה – "איזו העשיר? השמח בחלקו!").

למרבה ההקלה, הנובלה פייר וז'אן  אינה מנסה לחנך את הקוראים, ולא ללמד אותם לקח. החשש שמא גם כאן תחול תפנית מפתיעה התבדה. הסיפור מתקדם לאטו, אנו נקשרים אל הדמויות, במיוחד אל זאת של פייר, הקורבן הנענש על פשע שלא הוא ביצע, ועם זאת אנחנו מביטים בהן מהצד, ולצד האהדה שאנו חשים, אנחנו יכולים גם לגחך. מופסן מתאר אותם באהדה מהולה בביקורתיות משעשעת.

יש לציין לטובה את התרגום של רמה איילון, שגם הוסיפה פתח דבר. העברית מאפשרת ליהנות מכתיבתו של מופסן, מהתיאורים היפהפיים של הנוף הכפרי, הנמל, ההפלגות בסירת הדיג. כל אלה מעניקים עונג צרוף.

 

ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.

סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.

ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.

מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.

יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.

ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.

סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.

 

את הספר משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם אי אפשר לקרוא בלי להשמיע שוב ושוב פרצי צחוק רמים וביניהם  –  לצחקק ולחייך בלי הרף. הספר מבדח מאוד, אבל ברור שכל הצחוק הזה אינו אלא פיתוי: למעשה מתאר דיוויד פוסטר וואלאס מציאות שאם לא צוחקים ממנה, אפשר רק לבכות בגללה.

הספר עוסק במה שוואלאס מכנה "פינוק אקסטרווגנטי כל כך, שהוא דופק לך את המוח": שיט תענוגות בקריביים, בספינה ענקית, שופעת סיפונים (שנים-עשר!), מסעדות, טיפולים, שעשועים, שנועדו כולם למטרה אחת בלבד: לפנק ולרצות את הנוסעים, להעניק להם יותר ממה שהם עצמם יודעים שהם רוצים.

תיאור הספינה, מה שמתרחש עליה במשך שבוע, כיצד מתנהגים הנוסעים ואנשי הצוות, מה מניע את שני הצדדים לשתף פעולה באינטראקציה מוזרה ובלתי אפשרית, הוא נושאה של המסה השנונה הזאת, הרצופה בתובנות ובאמיתות מבדחות, ובה בעת גם מסמרות שיער.

וואלס מציין למשל את אדיבות היתר של אנשי הצוות ומגיע לתובנה כי כל החיוכים הללו, החמים והמוקפדים, אינם מביעים בעצם שום קשר אנושי אמיתי. כל אחד מהם הוא "ניסיון מחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים." והוא תוהה: "האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה כזה של חיוכים מקצועיים מעורר בו ייאוש?"

באחד התיאורים המשעשעים במיוחד מספר וואלאס כיצד בכל היעדרות שלו מהתא שנמשכת יותר מחצי שעה, מגיעה החדרנית המסורה, מסדרת הכול ומחליפה מצעים ומגבות. (לפעמים, מרוב ייסורי מצפון, הוא מקפיד להשאיר על המיטה "ראיות" לכך שעבד קשה  –  מחברות, דפים מקומטים. ובה בעת הוא צוחק מעצמו  –  אפשר לחשוב שלחדרנית אכפת אם כל השירות המופרז הזה אכן "מגיע לו" בזכות כלשהי…). אבל איך, הוא תוהה, החדרנית יודעת כמה זמן יעדר? והיכן היא אורבת לו כדי להסתער על התא? הוא מתחיל במשחק חד-צדדי של תופסת, או מחבואים, פותח את התא במפתיע, הולך ומסתובב במהירות כדי לתפוס אותה מאחוריו, יוצא וחוזר אחרי עשרים וחמש דקות  –  אבל אף פעם לא מצליח לראות אותה, ונוכח שוב ושוב שרק אם יעדר חצי שעה בדיוק יסתבר לו בשובו שאכן החדרנית כבר הייתה, ניקתה וסידרה… היא אישה בלתי נראית. ככל שהוא חושב על כל הניקוי והסידור הזה, הוא מגיע לתובנה שבעצם אינם מיועדים באמת לרווחתו ואין להם ערך משמעותי מבחינתו כי כל הפינוק והחביבות הקיצוניים הללו אינם מוּנעים מחיבה או אכפתיות אישית, הם כולם רק אינטרסנטיות מוסווית.

 

מי הם הנוסעים בספינה הזאת? ברובם המכריע  –  אמריקנים עשירים, מבוגרים מאוד, שמרגישים זכאים לכל הפינוק הזה. (לפני העלייה לאונייה הוא מצותת לשיחותיהם ומופתע לגלות שכל אחד מהם מתרץ מדוע הוא שם, כמה קשה עבד לאחרונה, כמה היא או הוא זקוקים לכל מה שצפוי להם בשבוע הקרוב). וואלאס מרגיש נבוך להימנות עמם. כשהם יורדים כתיירים לסיורי החוף הוא מבחין בבוז שחשים כלפיהם המקומיים, שמציעים להם לצלם ולהצטלם עם איגואנה ענקית או עם גבר שמחופש לשודד ים. הוא בז לבני ארצו שנראים לו נצלנים, חזיריים, גסי רוח, אטומי רגש ומגוחכים, נגעל מהזיוף שאינם מבחינים בו.

ומי אנשי הצוות? ברובם המכריע  –  אנשים שמוצאם מהעולם השלישי. כאלה שמתפרנסים מכך שהם משרתים, מקדישים את כל תשומת לבם, כוחם ומרצם, "בנחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ומעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה," דואגים לכך שהנוסעים יקבלו הכול, ויותר. "בתחום המותרות, החוברת הערמומית של 'סלבריטי' אינה משקרת או מגזימה. עכשיו ניצבת מולי בעיה עיתונאית, והיא ההתלבטות כמה דוגמאות עלי לתת כדי לתאר את אווירת הפינוק הנהנתני שכמעט מטריף את הדעת על סיפונה של הספינה."

הנה, למשל, סיפור קצר, שממחיש משהו מהטירוף: זמן קצר אחרי שהספינה הפליגה, החליט המספֶּר שהוא רוצה לקחת מהתיק שלו את המשחה שהוא נוהג למשוח בה את אפו, כדי שזה לא יתקלף בשמש הטרופית. התיק היה עדיין במקום שבו רוכזו כל המזוודות, משם התחילו אנשי הצוות להעבירן אל התאים. הסבל האומלל שממנו לקח המספֶּר את התיק כמעט בכוח נקרע בין שני צווים עליונים: מצד אחד  –  אסור בשום פנים ואופן שהנוסע יסחב משהו (אפילו לא את המגש שלו מהמזנון לשולחן האוכל), ודאי שלא את המזוודה שלו. מצד שני  –  הלקוח תמיד צודק. רק בדיעבד הסתבר לו לוואלאס שהתעקשותו לקחת את התיק שלו בעצמו אל תאו כמעט עלתה לסבל, וגם לכמה מהדרגים הממונים עליו, במשרתם: "קצין יווני עם משקפי Revo  ועם ווקי טוקי וכותפות-קצין מורכבות כל כך שלא הצלחתי לפענח את דרגתו […] בא בכבודו ובעצמו אל תא 1009 אחרי ארוחת הערב של מוצאי שבת כדי להתנצל בשם כל חברת הספנות ולבשר לי שראשים לבנוניים כרותים מתגלגלים ברגע זה ממש לאורכם של מסדרונות שונים כקרבן חטאת על כך שנאלצתי לסחוב את המזוודה שלי בעצמי." נדרשו לו לוואלאס מאמצים רבים כדי להביע את הזעזוע שחש, לקחת על עצמו אחריות ולפרט את הדילמה שבפניה העמיד את הסבל  –  עשר דקות עד שהצליח להוציא מהקצין הבטחה ש"ראשים שונים שקוצצו יחוברו מחדש"…

אחד המאפיינים המלבבים בכתיבתו של פוסטר וואלאס הוא הערות השוליים הרבות, שחלקן נמשכות על פני יותר מעמוד וכוללות לפעמים בתוכן הערות שוליים פנימיות. הערות השוליים הללו הן בעצם הן חלק בלתי נפרד מהטקסט, ומתבלות אותו בהרהורים נוספים, משעשעים במיוחד. הנה דוגמה אחת קטנה: הוא מתאר כיצד נקלע למשחק שחמט עם ילדה (שהביסה אותו, לתדהמתו), ומסביר כי בספרייה יש מערכות זולות ופשוטות, "שבוודאי מוצאות חן בעיני כל שחקן טוב," ואז מוסיף בהערת שוליים: "מערכות שחמט כבדות עם גילוף אמנותי מיועדות לפוצים"… דוגמה נוספת: הוא מתאר את חנו "המיופיף, חסר הממשות, שנראה כמעט כאילו ריטשו אותו" של האוקיינוס, ומוסיף בהערת שוליים: "הוא לא 'יפה'; הוא 'מיופיף'. זה לא אותו דבר." או כשהוא מציין שאפשר לשלוח את הבגדים המלוכלכים לכביסה או לניקוי יבש הוא מוסיף כי "הטפסים שעליך למלא ולתלות על הדלת לשם כך מסובכים בטירוף, ואני מפחד להפעיל מנגנוני שירות שיש להם פוטנציאל להכריע אותי"…

המסה  שדיוויד פוסטר וואלאס כתב על ההפלגה בספינת התענוגות סותרת מסה אחרת, שכתב סופר אחר, ושמוצמדת לחוברת שמפיצה חברת הספנות. המסה ההיא מוצגת  –  כמעשה של רמייה  –  כאילו אינה תוכן פרסומי ממומן. אותו סופר הודה בפני פוסטר וואלאס בחשאי כי "קנו" אותו, שלמעשה הזנה את כישרונו ואת יכולת הכתיבה שלו וזה, אומר פוסטר וואלאס, "רע מאוד," כי מחויבותה הבסיסית של מסה אמיתית צריכה להיות אל הקורא. מודעת פרסומת אינה מחויבת לחלוטין לאמת. תפקידה לשרת את האינטרסים הכלכליים של מי ששילם בעבורה, וכל מה שהיא מספרת אמור רק למשוך את לבו של הקורא, לרוב – בניגוד לטובתו.

קוראי משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם יכולים לבטוח לחלוטין ביושרה של הכותב. קשה להאמין שמישהו שפוי ירצה להתנסות בחוויה המזעזעת המתוארת בספר, זאת שנועדה – "לפנק" ובעצם משחיתה את כל מי שמשתתף בה, אדונים ומשרתים כאחת.

עצוב ומצער, אבל אולי לא לגמרי מפתיע, לדעת שהמחבר התאבד (תלה את עצמו בביתו) שלוש עשרה שנים אחרי שכתב את המסה המצחיקה והחכמה הזאת. אפשר להבין שאדם שעיניו מערטלות כך את המציאות מעטיפותיה השקריות יתקשה להתנהל בתוכה, גם אם ניחן ביכולת מיוחדת לראות את הגיחוך ולצחוק ממנו.