רושדי כתב את הדברים שלהלן בעקבות בפיגוע הירי הקטלני במשרדי כתב העת הסאטירי "שרלי הבדו" (Charlie Hebdo) בפריז, שביצעו מחבלים אסלאמיסטים בינואר 2015. שנים עשר בני אדם נרצחו באותה מתקפה.
"כשדת, שהיא צורה עתיקה של אי־רציונליות, מצטיידת בכלי נשק מודרניים, היא מתחילה להוות איום אמיתי על חירויותינו. טוטליטריות דתית גרמה למוטציה קטלנית בלב ליבו של האסלאם, וראינו היום בפריז את התוצאות הטרגיות של השילוב הזה.
"אני מתייצב לצידו של 'שרלי הבדו'. על כולנו להגן על אמנות הסאטירה, שהייתה תמיד כוח של חירות שמתייצבת נגד עריצות, הולכת שולל וטיפשות.
"הביטוי 'כבוד לדת' נהפך למטבע הלשון שמשמעותו – 'פחד מפני הדת'. דתות, כמו כל רעיון אחר, ראויות לביקורת, לסאטירה וכן, גם לגילויים חסרי מורא של חוסר כבוד."
את הדברים שלהלן כתב בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו:
"אכתוב כאן, בפעם האחרונה, מה דעתי על הדת – כל דת שהיא, כל הדתות – וזהו זה, מבחינתי.
"אני לא מאמין ב'ראיות שיש בבלתי נראה'. אני לא דתי. אני בא ממשפחה חילונית־ברובה. (אחותי נבילה, שמתה בטרם עת, הייתה יוצאת דופן. היא הייתה מאמינה אדוקה). מעולם לא חשתי צורך באמונה דתית שתעזור לי להבין את העולם. עם זאת, אני מבין שהדת מספקת לרבים עוגן מוסרי, שנראה להם חיוני. לדעתי, אמונתו הפרטית של כל אדם אינה העסק של איש, פרט לו עצמו.
אין לי שום בעיה עם דת, כשהיא שוכנת במישור האישי והפרטי, ולא מבקשת לכפות את ערכיה על אחרים. אבל כשהדת עוברת פוליטיזציה, כשהיא עצמה נהפכת לכלי נשק, היא נעשית עניינם של הכול, בשל יכולתה להזיק. אני זוכר תמיד שבתקופת הנאורות בצרפת במאבק למען החירות, האויב היה הכנסייה, יותר מאשר המדינה.
"הכנסייה הקתולית, עם מאגרי הנשק שלה – חרם, קללות ונידוי – כמו גם הנשק הפיזי, עינויים, שהאינקוויזיציה החזיקה בו – עסקה בהגבלת החשיבה: עד פה מותר, ולא עוד. הסופרים והפילוסופים של עידן הנאורות התאמצו לאתגר את סמכותה של הכנסייה וניסו לפרק את ההגבלות הללו. מתוך המאבק נוצרו הרעיונות שתומס פיין (Thomas Paine) הביא אתו לאמריקה, ואלה שימשו בסיס לכתביו, שכל ישר והמשבר האמריקני, שהעניקו את ההשראה לתנועת העצמאות, לאבות האומה, ולתפיסה המודרנית של זכויות הפרט.
"בהודו, במהלך החלוקה, ובעקבות מרחץ הדמים של אירועי הטבח שפשטו בתת היבשת בימים שבהם זכתה הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי, אחרי שהמוסלמים טבחו בהינדואים בפקיסטן, וההינדואים טבחו במוסלמים, אחרי שבין מיליון לשני מיליוני בני אדם מתו – קמה קבוצה של אבות מייסדים, בהנהגתם של מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, והם פסקו שאפשר יהיה להבטיח בהודו חיים של שלווה רק אם יסלקו את הדת מהמרחב הציבורי. החוקה ההודית החדשה היא, לפיכך, חילונית לחלוטין."
"כשהמאמינים סבורים שיש לכפות את אמונותיהם על אחרים, על אלה שאינם מאמינים, או כשהם סבורים שיש לאסור על מי שאינו מאמין להביע בעוז ובהומור את דברי הכפירה שלו, נוצרת בעיה.
"כשהנצרות קיבלה בארצות הברית כוח, התוצאה הייתה – ביטול הפסיקה של 'רו נגד וייד' [1] והתעורר המאבק המתמשך בעניין ההפלות, וזכותה של האישה לבחור".
"כוח הנשק של האסלאם ברחבי העולם הביא ישירות לשלטון האימים של הטליבן ושל האייתולות, לחנק החברתי בערב הסעודית, לתקיפתו בסכין של הסופר נגיב מחפוז, להתקפות על חופש המחשבה ולדיכוי הנשים בארצות מוסלמיות רבות, ואם לנקוט נימה אישית – להתקפה עלי. אנשים רבים, ליברלים ושמרנים כאחת, שמתבקשים לגנות את הדת, מתקשים לעשות זאת.
"אבל אם נוכל פשוט להבחין בין אמונה דתית פרטית לבין אידיאולוגיה ציבורית שעברה פוליטיזציה, יהיה לנו קל יותר לראות את המצב כפי שהוא, ולדבר בגלוי, בלי לחשוש שמא נפגע ברגישויות."
"בדל"ת אמותיך – תאמין כאוות נפשך. אבל בעולם הפוליטי ההפכפך, ובחיים הציבוריים, אסור לגדר דעות ולהגן עליהן מפני ביקורת. כל הדתות עוסקות בסיפורי ההתחלה, בבריאת העולם בידי כוח עליון כלשהו.
"הנה סיפור בריאת הדתות עצמן, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. אני רואה כיצד לפני זמן רב, לפני שהייתה לאבות אבותינו הבנה מדעית כלשהי של היקום, בימים שהאמינו כי אנחנו חיים בתוך קערה, שאור הרקיע בוקע מתוך חורים בקערה, כשהאמינו באגדות דומות, חיפשו אבות אבותינו תשובות עלילתיות לשאלות הקיומיות הגדולות – איך הגענו לכאן? איך הגיע 'הכאן' לכאן? – התפתחה התפיסה של אל או אלים ששוכנים במרומים, אב־בורא או פנתיאון של ייצורים כאלה. ואז, כשאותם אבות אבותינו ביקשו לקודד את התפיסות של טוב ורע, ושל התנהגות נאותה ולא נאותה, כששאלו עוד שאלות: עכשיו, כשאנחנו כאן, איך עלינו לחיות? אלוהי השמים, אלוהי וָלָהָלָה[2], אלוהי קאישלה[3] נהפכו גם לפוסקים המוסריים (אם כי בדתות הפנתאיסטיות[4] המגוון הגדול של האלים כלל רבים שלא התנהגו כל כך יפה, ושאי אפשר לראות בהם דגמים מוסריים במיוחד).
"אני סבור כבר מזמן שהעבר ההיפותטי הזה דומה לילדותה של האנושות, כשבני המשפחה הרחוקים שלנו נזקקו לאלים, כמו שילדים זקוקים להורים, כדי להסביר את עצם קיומם ולהעניק להם חוקים וגבולות לגדול בתוכם. אבל הגיעה העת שבה עלינו לגדול, או שאנחנו צריכים לעשות את זה. כי מבחינתם של רבים זה עדיין לא קרה.
אם לצטט את דבריו של פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתים, י"ג 11: 'כשהייתי ילד דיברתי כמו ילד. הבנתי כמו ילד, חשבתי כמו ילד; אבל כשהתבגרתי סילקתי מעלי את הדברים הילדותיים.'
"אנחנו כבר לא זקוקים לדמויות הוריות סמכותיות של בורא או בוראים כדי להסביר את היקום, או את האבולוציה שהביאה לקיומנו. ואנחנו – או אומר זאת ביתר צניעות – אני עצמי, לא זקוקים עוד לצווים, אפיפיורים או אנשי אלוהים מכל סוג שיעניקו לנו כללי מוסר. תודה רבה, אבל יש לי חוש אתי משל עצמי. אלוהים לא העביר אלינו את המוסר. יצרנו את אלוהים כדי שיגלם את האינסטינקטים המוסריים שלנו."
[1] פסיקה מ־1973, שלפיה החוקה מגינה על הזכות להפלה
[2] מיתולוגיה נורדית
[3] מיתולוגיה הינדית
[4] פנתאיזם: השקפה דתית ופילוסופית הרואה באלוהות ישות שאינה עומדת בפני עצמה, והמזהה ישות זו עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו.
מאחר שהספר ראה אור באפריל 2024, וטרם תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוטים הללו בעצמי
