רק בחלקו האחרון של הספר מתבהר הקשר האישי של המחברת, נילי לנדסמן, עם הדמויות שעליהן כתבה, או לפחות – עם אחת מהן, שנמצאת בשולי הסיפור. וברור לגמרי שאותה דמות אמנם איננה גיבורת הספר, אבל קורות חייה עוררו בלנדסמן סקרנות, שאותה השביעה – תחילה במחקר המדוקדק והנרחב שערכה, ואחר כך – בכתיבת הספר שלפנינו. אי אפשר להגדיר אותו כפיקשן מוחלט, שכן הדמויות המופיעות בו כולן, או כמעט כולן, מוכרות היטב. אבל גם לא מדובר בספר עיון, שכן לנדסמן רקחה מחייהן של הנשים שעליהן כתבה סיפורים שאמנם אינם בדויים, אבל חלקים, או פרטים רבים בתוכם השלימה בכוח הדימיון.

ברור לגמרי שלנדסמן מפלרטטת כאן לא רק עם ספרי היסטוריה או אוטוביוגרפיות שבהם תיעדו בני אדם בדיעבד את חייהם וזיכרונותיהם, אלא גם עם יומנים אישיים ומכתבים, שמשמשים אותה כמקורות ראשוניים: תיעוד בזמן אמת של הלכי רוח, מחשבות ועיסוקים.

במרכז הספר נמצאת רחל כצנלסון, שרק בערוב ימיה, כשזלמן בעלה כיהן כנשיא מדינת ישראל, הסכימה לקבל עליה גם את שם המשפחה שלו, שז"ר.

אנחנו פוגשים אותה לאורך השנים, החל ב־1919, שם אנחנו מכירים אותה מבעד לעיניה של חנה, אחותו של ברל כצנלסון. רחל נישאה אמנם לשז"ר, אבל הייתה מאוהבת בברל, וליבה נשאר שלו לעד – כך על פי לנדסמן, ויש להאמין לה, שהרי ברור שחקרה היטב את העניין.

עד אחרית ימיה תתגעגע רחל אל ימי "בית האבן של הקבוצה בירושלים", ששם מתחיל הסיפור. ברל וחבורה של נשים, שתי אחיותיו, רחל כצנלסון, ואחרות, שהו שם זמן מה, עבדו בחקלאות והתפרנסו ממנה, אבל בסופו של דבר פירק ברל את החבורה כשהתגייס לגדוד העברי. חמש נשים לא יכלו להישאר לבדן בבית מוקף ערבים.

הפרק הראשון מסתיים בתיאור מפתיע של יוסף טרומפלדור, כאן הוא מכונה אוסיה, שמנסה בכוח, בידו האחת, לתקוף את חנה, אחותו של ברל. "יעברו עוד שנים רבות לפני שחנה תתיישב לכתוב את זיכרונותיה. לספר שלה תקרא אח ואחות", מניחה לנדסמן את דעתנו כשהיא מסבירה לנו מניין נודע לה על התנהגותו הנלוזה של טרומפלדור.

התיאור של הגידם ש"עבד בחריצות בכל עבודה פיזית" ושהטיח בחנה, כמו כל דוש תל אביב מצוי, "בשביל מה באת אתי עד לפה" כשסירבה לגישושיו התוקפניים, בסופו של טיול לילי משותף, הזכיר לי את השעשוע הנפוץ לאחרונה שבו, באמצעות AI, "מחיים" דיוקנאות של אנשים מפורסמים, כדי שניווכח כיצד היו נראים כיום. הנה, למשל:

הרגשתי כך במיוחד בפרק השני, "על העיקר אין אנו מדברות (1929)" שמוקדש לרחל בלובשטיין, היא רחל "המשוררת". רחל כצנלסון כבר נשואה לשז"ר, וגרה לא הרחק מהדירה העלובה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שהגיעה אליה המשוררת אחרי שגירשו אותה מהקיבוץ, כי חלתה בשחפת.

הרכילות הידועה לכולנו, לפיה היה לשז"ר רומן עם המשוררת לא נסתרה גם מאוזני אישתו, אבל לנדסמן מבהירה לנו שמדובר בשמועות שווא (לעומת הרומן האמיתי שניהל שז"ר עם – אוזניים תצילנה – גולדה מאיר, כפי שמתברר בפרקים הבאים).

אנחנו רגילים לחשוב על רחל המשוררת כעל דמות שברירית, אומללה, בודדה, דיכאונית. נילי לנדסמן מביאה בפנינו אישה שונה לגמרי. כן, חולה מאוד, אבל גם סקרנית, עליזה ותאבת חיים (בפעם הראשונה שאנחנו "רואים" אותה היא מגיעה תלויה על זרועו של בחור צעיר ונאה, שמלווה אותה במדרגות אל דירתה שבעליית הגג, והיא מסבירה בעליזות שרק רצתה לראות את הגשם יורד על הים).

היא מצטיירת גם כגחמנית ובלגניסטית לא קטנה: תיאור החדר שלה, שכולו מגובב ומרובב, די מזעזע, כמו גם תובענותה המפונקת – "הלא ידוע לכל שידידיה של רחל אינם מתנכרים לה כלל ובאים לבקרה ומתמידים בכך למרות שהם עסוקים כהוגן בענייני היישוב" כותבת לנדסמן מנקודת מבטה של רחל כצנלסון. לנדסמן נשענה מן הסתם על תיאורים של בני דורה של המשוררת, ונראה כי לא הייתה אהודה במיוחד. אז אולי לא גירשו אותה מדגניה רק בגלל השחפת? או שהתיאורים שעליהם נשענה לנדסמן היו חד־צדדיים ואולי אפילו קצת (מאוד…?) מרושעים?  

רחל כצלנסון נקרעת בסיפור בין חמלה וכעס כלפי המשוררת, בין תחושת ידידות ורצון לעזור לה, לבין מורת רוח ורצון להתרחק ממנה. כל זה מעניין מאוד.

ברור לגמרי שרחל כצנלסון עצמה משכה את ליבה של לנסדמן. כצנלסון ערכה במשך שנים את כתב העת, שהיה בתחילת דרכו חשוב ובעל השפעה, "דבר הפועלת"; היא זכתה בפרס ברנר וברבות הימים גם בפרס ישראל; הייתה אשת נשיא מכובדת, אם כי נשארה מאוהבת בגבר אחר. כצנלסון ריתקה את הסופרת, ולא רק היא, אלא גם הנשים הרבות האחרות שהקיפו אותה, ביניהן, בין היתר, דבורה דיין – אמו של משה דיין; אווה טבנקין – אמו של משה טבנקין; שרה שמוקלר, בת זוגו של ברל כצנלסון ולאה מירון, חברתם המשותפת, שאחרי מותה של שרה נהפכה לבת-זוגו; רבקה כצנלסון, שירשה את מקומה של רחל כעורכת כתב העת. כל הנשים הללו ייסדו ובנו את מדינת ישראל. כשאנחנו קוראים עליהן אנחנו חולפים ביעף על פני ההיסטוריה של כולנו, כפי שנראתה מתוך נקודת המבט שלהן, המשתקפת בעיניה של לנדסמן.