ביום השלישי ללחימה, 8 ביוני 1982, נהרג יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, חייל בחיל השריון, מפגיעת טיל נגד טנקים במחנה הפליטים עין אל-חילווה שליד צידון. חבריו של יובל הראל, בן חיה ויוסף, שקראו את מודעות ההרוגים חשבו בטעות כי מדובר בחברם, וסיפרו לחיה ויוסף כי בנם נהרג. לאחר בירורים נוכחה המשפחה לדעת כי יובל עדיין בין החיים.
ב-10 ביוני נהרג בקרב בלבנון גם יובל הראל, בנם של חיה ויוסף, חייל בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח.
כאשר הגיעו לביתם של חיה ויוסף הראל להודיע להורים על מות בנם, סירבו תחילה ההורים להאמין, והסבירו כי ישנו עוד יובל הראל, בן מרים ויחזקאל, שנהרג. אבל לצערם, הידיעה על מות בנם הייתה נכונה.
שני החיילים משכונת תלפיות שבירושלים, בעלי השם הזהה נקברו בסמוך זה לזה, באותה השורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of A Child In London
Dylan Thomas
Never until the mankind making Bird beast and flower Fathering and all humbling darkness Tells with silence the last light breaking And the still hour Is come of the sea tumbling in harness
And I must enter again the round Zion of the water bead And the synagogue of the ear of corn Shall I let pray the shadow of a sound Or sow my salt seed In the least valley of sackcloth to mourn
The majesty and burning of the child's death. I shall not murder The mankind of her going with a grave truth Nor blaspheme down the stations of the breath With any further Elegy of innocence and youth.
Deep with the first dead lies London's daughter, Robed in the long friends, The grains beyond age, the dark veins of her mother, Secret by the unmourning water Of the riding Thames. After the first death, there is no other.
פבל פרידמן, יליד פראג, נרצח באושוויץ בסוף ספטמבר 1944, בגיל 23. את השיר נתן, ביום שגורש מהגטו, לאידה אשתו. הם הספיקו להינשא זמן לא רב לפני כן, חרף האיסור. אידה שרדה את השואה, עלתה ארצה, נישאה וחיה בקיבוץ גניגר, עד לפטירתה.
בחגיגת יום ההולדת העשרים של כתב העת הו!, שנערכה בסוף דצמבר 2025, הוזמנתי לקרוא שלוש סונטות מתוך מה קרה להגר באילת? ושיר נוסף מתוך כל השפע שהתפרסם בהו! לאורך השנים.
בחרתי בסונטות הללו:
ובשיר "ברלין" של דורי מנור, מייסד הו! (וגם, לשמחתי, העורך של מה קרה להגר באילת?)
במוסף ספרות ותרבות של הארץ עלה ביום שישי (ב־15 בנובמבר 2024) התרגום שלי לשיר קצר ושנון של דורותי פארקר.
על השיר סיפרה לי לראשונה אישה צעירה ואהובה שאיננה עוד אתנו: מיכל, הבת של אריק, שהתלבטה, ביום שאושפזה לראשונה, איך להציג אותי בפני הצוות הרפואי, ובסוף סיכמה – "אימא מאמצת".
את השיר דיקלמה באוזניי "מהראש". כזאת הייתה – עשירה וגדושה בידע מתחומים שונים (כל עוד לא נגעו במציאות הישירה, במה שכינתה "פוליטיקה"…)
היא דיקלמה אותו באנגלית, בשלמותו, בחיוך אירוני: אין מה לעשות, אמרה לי באותו חיוך, אלא להשלים ולהמשיך, כל עוד ועד ש…
המון זמן והמון פעמים ניסיתי לתרגם את השיר. האתגר לא פשוט, כי הוא קצר, מחורז, עם פאנץ' שנון בסופו.
כשוויתרתי על ההיצמדות המדויקת לסדר השורות בשיר המקורי הצלחתי, אני חושבת לגעת בו ולהמיר אותו לעברית.
כל תרגום, ודאי של שירה, הוא פשרה. אבל עכשיו, כשהוא בעברית, אני מרגישה שהוא גם קצת שלי…
ג'ון דאן מוכר בעיקר בזכות קטע מתוך כתביו שנהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית: "למי צלצלו הפעמונים", שהיה בכלל חלק מתוך חיבור שכותרתו הייתה "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות".
לעומת זאת השיר "Death Be Not Proud", או, בעברית, "לא, מוות, אתה אל תהיה גאה", נכתב כסונטה, כלומר, כשיר לכל דבר, שאורכו ארבעה עשרה שורות. מבנה החריזה של הסונטות משתנה על פי קונווציות מסוימות. בשיר שלפנינו הוא – א־ב־ב־א א־ב־ב־א ג־ד־ד־ג ה־ה.
ג'ון דאן נמנה עם קבוצת "המשוררים המטפיזיים" בני המאה ה־17, שיצירתם התאפיינה בשימוש היצירתי שלהם בדימויים מורכבים.
בסונטה שלפנינו פונה דאן אל המוות ולועג לו. אין לך באמת כוח, אומר לו המשורר; רק נדמה לך שאתה מסוגל לקחת אליך את מי שחי. אתה בסך הכול דומה לשינה, שהיא הרי חוויה נעימה ומוכרת היטב. נדמה לך שאתה גוזל את הטובים, אבל בעצם אתה רק פודה אותם, ומציע להם שלוות נצח. ובכלל, מי אתה? לאן אתה שייך? הוא שואל את המוות, ומשיב בשמו: מקורותיך הם מחוזות הייאוש, מקומות ששולטים בהם מחלות, הרעלות, מלחמות… בסופו של דבר אתה תנוצח, כי על מי שמת כבר לא תוכל לאיים…
השיר נכלל במחזור שמכונה "הסונטות הקדושות", או "הרהורים אלוהיים".
ג'ון דאן היה כומר אנגליקני. את השיר כתב אחרי מחלה קשה, שכמעט הביאה למותו.
אני תוהה אם אפשר לשאוב נחמה מההתרסה הזאת; מהפנייה הישירה אל מה שמפחיד כל כך את כל מי שיודע שהוא בן תמותה (כלומר – את כולנו, החל מהגיל בילדות הרכה שבו כל אחד מאתנו הבין את ארעיות קיומנו כאן, על פני כדור הארץ).
לא בטוח שהשיר מרגיע. אולי במיוחד לא – בימים אלה, כאן בישראל, כשמוות אכזרי גבה וגובה את חייהם של צעירים, של מי שאמורים עוד למצות את חייהם ולהגיע אל הזקנה, רוויים בעשייה ובהתנסויות, עתירי ימים ומסופקים.
ובכל זאת משהו פיתה אותי להתקרב אל השיר. לתרגם אותו. לגעת בו מקרוב. לתהות מה הוא אומר לי, שכבר איני עולת ימים…
