עלילתו של הרומן ההחלטה מתרחשת ב־1936, בשוויץ. במרכזה ניצבת דמות מוכרת עם הדילמה האמיתית שהעסיקה את אותו אדם, הסופר הנודע תומס מאן, שנאלץ לגלות מארצו, מאימת הנאצים.
מאן עזב את מינכן ונסע לשוויץ לחופשה קצרה. כשיצא לדרך לא העלה בדעתו שלא יוכל עוד לשוב לביתו, בשל הסכנה שתישקף לחייו.
בתו של מאן, אריקה (ב־2019 ראה אור בעברית תרגום של קובץ סיפורים יפהפה שכתבה), הצליחה, כזכור, לזכות ב־1935 באזרחות בריטית, כי נישאה למשורר ו"ה אודן (הנישואים היו פיקטיביים: שני הצדדים היו גייז). אריקה מאן פעלה בנחרצות נגד הנאצים, ותבעה מאביה להצטרף אליה ולהשמיע גינוי פומבי ברור למפלגה ולעומד בראשה. היה לקולו של מאן משקל רב, בין היתר כי שבע שנים לפני כן, ב־1929, זכה בפרס נובל לספרות.
הרומן ההחלטה שכתבה בהולנדית בריטה בוהלר, עורכת דין ופוליטיקאית ילידת גרמניה שכיהנה כחברת הסנאט ההולנדי, מתמקד בפרק הזמן הקצר – שלוש יממות – שבמהלכו התלבט מאן אם להיעתר ללחץ של בתו ולפרסם בעיתון מכתב ובו גילוי דעת אנטי נאצי שכבר מסר לעורך, אבל נבהל, נמלך בדעתו, וביקש מהעורך להשהות את פרסומו.
מאן היה בטוח שאם המכתב יתפרסם, שוב לא יוכל לשוב אי פעם לגרמניה. מי יכול היה לדעת אז, ב־1936, כמה זמן ישלוט "הרייך בן אלף השנים". מי שיער מה עוד תביא אתה התחזקותו של היטלר, לאילו זוועות וסבל הוא ובוחריו – שהרי הגיע לשלטון בבחירות דמוקרטיות – וגם משתפי הפעולה שפעלו בשמו וביצעו את הפשעים נגד האנושות, יסחפו את העולם כולו, ואיך יחלפו עוד תשע שנים עד שגרמניה תובס.
תומס מאן לא התלבט רק כי הבין שבעקבות גילוי הדעת הפומבי שלו יהפוך לצמיתות לפליט. הוא גם חשש שיאבד את קהל הקוראים החשוב לו ביותר: את הגרמנים. אמנם ספריו תורגמו לשלל שפות, וכפי שאפשר לראות ברומן שלפנינו, המוציא לאור האמריקני של ספריו כבר חיכה בקוצר רוח ליצירתו הבאה, וגם המתרגמת לאנגלית כבר הייתה דרוכה ומוכנה לקראתה, עוד לפני שהושלמה, אבל מאן חש שרק מי שקוראים את ספריו בשפה שכתב אותם נחשבים בעיניו באמת. למענם הוא כותב. למענם, כך חש, אפילו זכה בפרס נובל, שאותו הקדיש בלבו לבני עמו.
בריטה בוהלר עוקבת אחרי זרם התודעה של מאן. היא הסתמכה בתחקיר שערכה על יומניו של מאן, לפיכך ברור שתיעוד מחשבותיו אמין.
כך נודע לנו שבשלב מסוים שקל מאן לבקש מהנאצים מעין "חופשה": הוא ישהה בשוויץ, לא יקטרג עליהם, ואולי בזכות זאת יקבל רשות ליהנות מבית הקיט שלו בליטא, ואפילו ישיבו לו את ביתו שהוחרם, על רוב תכולתו – כל מה שמאן וקטיה אשתו לא לקחו אתם לחופשה שהתארכה לצמיתות.
ואולי בכל זאת, שאל את עצמו, להשלים עם זה שהוא וארצו "לעולם לא ישובו להתאחד"? מבחינתו "ארצו נעלמה לעד, והוא נותר מאחור ללא מולדת. סופר בלי לאום."
כשקראתי את הדברים הללו נזכרתי בז'אן אמרי. בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, שבו הסביר מדוע ארצו אבדה לו לעד, גם בדיעבד, גם אחרי שהמלחמה הסתיימה.
ובתודעה מהדהדת כמובן גם הדילמה שמתארים כיום ישראלים רבים: האם לעזוב את ישראל, להגר ממנה, או להישאר? למשל – ארנה קזין בספר המסות שלה איך להישאר, או כמו שנכתב בכמה מהמאמרים בגיליון מספר 25 כותרתו – "דיאספורה", של כתב העת הספרותי הו!.
הגיליון מוגדר באתר הקיבוץ המאוחד כניסיון ראשון מסוגו להציג את הספרות העברית העכשווית במלוא מגוונה הטריטוריאלי, שכן, כדברי העורכים, "אם בעבר היו כותבי הדיאספורה בגדר מיעוט מבוטל, הרי שהיום מספרם הולך וגדל והמשקל הסגולי שלהם משמעותי מאי-פעם. הגיע הזמן להפנות אליהם את הזרקור." עוד שאל העורך הראשי של כתב העת, דורי מנור: "האם יש לעברית עתיד ללא טריטוריה? האם יש לעברית עתיד כשפת תרבות וכתיבה בישראל? האם יש לעברית עתיד בדיאספורה? האם 'ניצחון' העברית על לשונות יהודיות אחרות הוא סופי או שהוא נראה לך [הקורא והכותב] הפיך?"
התהיות הללו מתכתבות עם מסקנתו הסופית של תומס מאן: "היכן שאני נמצא נמצאת גרמניה". הוא השלים עם אובדן המולדת. או בעצם החליט ש"אי אפשר לקחת ממנו את גרמניה".
אם כך לטעמם של חלק מהעוזבים, לשפה העברית יש עתיד, אבל הוא לאו דווקא קשור במדינת ישראל.
בניגוד לתומס מאן, שלא חשב אף לרגע שגרמניה עצמה תתפוגג ותיעלם, אלא השלים עם העובדה שהוא עצמו לא יוכל לחיות בה, כי השתלטו עליה זדים, לחלק מהעוזבים את ישראל קיומה של המדינה לא ברור ולא מובטח.
אפשר להיווכח בזאת כשקוראים שירים שפרסם לאחרונה דורי מנור, עורך הו!, ממקום שיבתו בברלין. הוא מתאבל בהם לא רק על הניתוק ממולדתו, מהארץ שנולד בה אחרי שאביו נאלץ להגר אליה, אלא מבכה גם את עצם קיומה. מדינת ישראל היא בעיניו "ניסיון שלא עלה יפה":
הכאב שמנור מביע עצום ומר. מי שעוקב אחרי כתיבתו יכול לשער שהוא מבכה בשיר לא רק את הריחוק מהארץ שבה בחר אביו לגור, אלא אולי גם את זה שהוא עצמו "גודע את הגנים" כי לא הוליד ילדים.
אבל עיקר הכאב נובע, כך נראה, מתחושתו שהוא עקור מכל מה שהכיר בילדותו, מכל מה שהיה לו בית, לפני שהיגר לברלין:
כאבו של מנור שובר את הלב. כמו גם הוודאות שהוא מביע, שאין למדינת ישראל עתיד.
הוא כמובן לא היחיד שמרגיש כך.
לאחרונה מתפרסמים עוד ועוד נתונים על ההגירה המסיבית של ישראלים. ממש בריחת מוחות. "זה עצוב, איכות הישראלים שמגיעים להולנד רק עולה ועולה. זה כמו תל אביב פה", צוטטו דברים של ישראלי שנכתבו ב־2 באוקטובר 2024 בדה מרקר, בכתבה שעוסקת בהגירתם של ישראלים.
רובם, כך נראה לי, לא בורחים מכאן בעיקר מתוך פחד, בשל האיומים הביטחוניים, אלא מתוך תחושה של מיאוס מהדיקטטורה המשיחית שהולכת ומשתלטת כאן על חיינו; מהתחושה שאין כאן תקווה למציאות שדוגלת בערכים של דמוקרטיה, ליברליות, השכלה ותרבות. ובחודשים האחרונים גם מתוך ייאוש: לא רק בגלל הטילים, לא רק בגלל ההפקרה של השבעה באוקטובר, אלא גם בשל התחושה שהמלחמה מתנהלת בלי מחשבה על מה שמכונה "היום שאחרי"; או שהתוכניות המסתמנות ממעשיה של הממשלה (ממשל צבאי בעזה? התנחלויות?) זרות להם ומקוממות אותם.
האם המהגרים הישראלים ויתרו באמת על קיומה של המדינה? האם יוכלו לחיות שם, ב"דיאספורה", בתחושה של שלווה וביטחון, אם מדינת ישראל תחדל מלהתקיים? (עצם האפשרות לשאול את השאלה הזאת מעוררת חלחלה!).
או שהם שם, ונפשם כאן, גופם "בְּסוֹף מַעֲרָב" ולבם במזרח, כדברי שירו הידוע של יהודה הלוי (שלא נולד בארץ ישראל וגלה ממנה, ובכל זאת הרגיש אליה קשר נפשי עמוק)?
בגליון 25 של הו! הופיעה בין היתר גם מסה שלי, שבה הסברתי איך אני רואה את עתידה של השפה העברית. ובעצם – מדוע אני לא יכולה לראות את עצמי אי פעם גולה מכאן.
גם בתגובתי לספרה של ארנה קזין הסברתי מדוע לא נראה לי שאהיה אי פעם "סופרת דיאספורית". בין היתר בגלל הפליטות המדממת שנכפתה על בני הדור הקודם לי (כמו – על אביו של דורי מנור).
תשובתו של המשורר היא – לשוב אל המקום שממנו אביו נאלץ לברוח.
אחרי שקראתי את הבחירה, העוסק בהלכי הרוח, במחשבות ובהחלטות של תומס מאן, שהשלים עם כך שיאלץ להיות מהגר, אני מרגישה שקיבלתי הצצה נוספת לתוך נפשם של ישראלים שבוחרים לעזוב ולהגר. אלה שרואים בישראל רק או בעיקר את הצדדים השליליים, המאוסים, המצדיקים הסתלקות מכאן.
העיתונים ביום השנה לטבח מלאו בכתבות על הזוועות שהתרחשו כאן, אבל נשמעו גם קולות אחרים. למשל זה של נועה לימונה שהזכירה לנו בטור דעות בהארץ שיש לזכור "גם את זה": למשל, שיש גם "אלפי סרטונים של חיילי צה"ל בוזזים והורסים רכוש של פלסטינים, מתעללים בעצירים, חוגגים פיצוצי מבנים שאין כל תכלית צבאית להריסתם זולת נקמה"; שיש גם "סרטוני טיקטוק של ישראלים מחופשים לקריקטורות של ערבים כשהם שרים בעליצות את השיר 'זה היה ביתי', שמילותיו שונו כדי ללעוג לעזתים; סרטונים של משפיענים שמלגלגים על העדר מים וחשמל בעזה, וזוכים לעשרות אלפי שיתופים, וסרטונים של חיילות לועגות לעצירים ומציגות את תנאי הכליאה הבלתי אנושיים שלהם", ועוד ועוד זוועות שאנחנו, או לפחות – בשמנו! – עושים.
ויש גם כמובן הכעס המצמית על מי שאינם מתפקדים מאז השבעה באוקטובר 2023, החל בראש הממשלה ועד אחרון השרים, אלה שהכול קרה "במשמרת" שלהם, ומאז – סומכים על התארגנויות ויוזמות פרטיות שיצילו את המצב, יספקו לחיילים אוכל ושירותי כביסה, ואפילו יקנו חלקי ציוד לחימה (ההזנחה נמשכת כבר שנה שלמה. בימי ראש השנה נחלצו "אחים לנשק" וסיפקו בהתנדבות שירותי הסעה לחיילי מילואים שנקראו בצו 8 להתייצב בשטחי הכינוס, אבל לא יכלו להגיע, בהיעדר תחבורה ציבורית בחגים!)
"מעולם לא פטרו את עצמם מעטים כל כך מחוב רב כל כך לרבים כל כך", כתב נחום ברנע ב־7 באוקטובר 2024, ביום השנה לטבח ולמחדל המחריד ביותר שהתרחש כאן מאז קום המדינה, כפרפרזה על דבריו של צ'רצ'יל בנאום ההיסטורי שהקדיש הוקדש לטייסי ה־RAF, שבלמו בגופם את המתקפה על בריטניה.
גם אני זועמת. אבל אני כאן.
משתדלת להתמקד בתופעות המפעימות שמתגלות כאן, שוב ושוב, מאז השבעה באוקטובר. על כל גילוי של רוע, אלימות או אדישות אני רואה גם לא מעט אכפתיות, ערבות הדדית, התנדבות והרבה מאוד הקרבה עצמית.
אני משתדלת להאמין שהתיקון עוד יתאפשר. שאסור לוותר. שיש להמשיך להיאבק על פניה של המדינה ושל החברה, כי המאבק נחוץ, וחיוני גם לטובת מי שבחרו לעזוב.
גם אם לא תמיד ברור לי איך אפשר לגבור על הכעס והייאוש, במיוחד מכיוון שראש הממשלה החליט, כך נראה, להקריב את בני הערובה שנחטפו ונמקים במנהרות בעזה, החליט להניח להם להתענות שם עד מותם, ובלבד שלא יסכן את שלמות הקואליציה שלו.
תומס מאן נעתר להפצרותיה של בתו, ופרסם את גילוי הדעת שלו. הוא לא שב עוד לגרמניה.
האם המשמעות של דבקותי כאן היא שבניגוד לתומס מאן הייתי בוחרת לחזור לגרמניה הנאצית? אני רוצה להאמין שלא. רוצה להאמין שלמרות קווי הדמיון המחרידים, ולמרות ש"אסור" להשוות (ואי אפשר להימנע מכך!), מדינת ישראל של 2024 איננה גרמניה הנאצית של שנות השלושים והארבעים. שמורשת אבותי הפליטים והנרצחים (כמו גם, אם לנקוט מונחים פורמליים – החלטת האו"ם!) מקנה לי לא רק את הזכות לחיות כאן, בחלקת הארץ הקטנה הזאת, במדינה שלי, אלא גם את החובה לעשות את זה. לחיות כאן ולהילחם במי שמנסים להחריב אותה, מבחוץ ומבפנים.
הקיבוץ המאוחד פועלים, 2015
תרגמה מהולנדית: רחל ליברמן
150 עמ'
