אֶבֶן, שׁוֹכֶבֶת שָׁם
בִּשְׁבִיל הַכְּפָר,
תַּחַת שְׁקִיעָה אַדֻמָּה,
דָּבָר לֹא אִכְפַּת לָךְ!
מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון
שיריה של המשוררת היפנית קנקו מיסוזו מפעימים. יש עוצמה בתמימות שבהם, וכוח רב במבטה הילדי החובק את העולם ומתמזג באורח פלאי עם הסביבה, עם הפועם והצומח, עם הארצי ועם השמיימי.
אפשר לחוש ביופי ובחיבור הנצחי שלה בשיר הפותח את הספר, וגם חותם אותו. כן, אותו שיר ממש! בחירה מקורית ונכונה כל כך, שמתכתבת עם מה שהשיר עצמו מביע:
״אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק?"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק."
אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת "טִפְּשָׁה!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "טִפְּשָׁה."
אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר."
וְאָז, אֲנִי מַרְגִישָׁה בּוֹדֵדָה.
אֲנִי אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת,"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת."
הָאִם אַתְּ הֵד?
לֹא, אַתְּ כָּל הָעוֹלָם.״
מי היא אותה "את" שהדוברת פונה אליה? היא עצמה? או כל מה שהיא רואה סביבה, במראה, בחלון, אולי, בעצם, בחלום? השיר היפהפה מופיע בעמוד הראשון, ואז מהדהד שוב באחרון, ומשאיר אותנו עם הידיעה שהדיאלוג־מונולוג המתועד בו משקף אמת נצחית, חובקת כול.
ומי הדוברת? יש שירים שבהם היא ילדה. למשל בשיר "הדרך לבית הספר":
הַדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר אֲרֻכָּה,
לָכֵן, אֲנִי תָּמִיד חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים.
אִם אֲנִי לֹא נִתְקֶלֶת בְּאִישׁ
אֲנִי כָּל הַזְמַן חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים
עַד שֶׁאֲנִי מַגִיעָה לְבֵית הַסֵּפֶר.
אִם אֲנִי נִתְקֶלֶת בְּמִישֶׁהוּ,
אֲנִי נֶאֱלֶצֶת לְבָרֵךְ אוֹתוֹ
בְּבֹקֶר טוֹב.
אָז, אֲנִי נִזְכֶּרֶת
בְּמֶזֶג הָאֲוִיר, בַּכְּפוֹר,
וּבִשְׂדוֹת הָאֹרֶז הַבּוֹדְדִים.
לָכֵן, אֲנִי מַעֲדִיפָה שֶׁלֹֹּא
לִפְגֹשׁ אִישׁ בְּדַרְכִּי,
וְלַחְצוֹת אֶת שַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר
לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּרִים שֶׁלִי נִגְמָרִים.
יש בשיר פשטות מכמירת לב, ועם זאת – גם עומק. הדוברת חיה את העולם, את מזג האוויר, את שדות האורז, ויש בה צורך לשקוע בתוך עצמה, בסיפורים שלה, בעולמה הפנימי שהחוץ משתקף בו. וכך הדרך לבית הספר נהפכת למסע יפהפה.
גם השיר "בזה אחר זה" לקוח מעולמה של תלמידה. הדוברת מספרת בו על הצורך שלה להישאר במצב שבו היא נמצאת: כשאומרים לה שהגיע הזמן לישון היא רוצה רק להמשיך לשחק. כשהיא נרדמת, היא רוצה להמשיך לחלום, ולא להתעורר ליום לימודים חדש. כשהיא מגיעה לבית הספר, היא רוצה להמשיך לשחק עם החברים שלה. וכשהשיעור מתחיל, הוא מרתק אותה ושובה את ליבה… את השיר היא מסיימת בתהייה: "הַאִם גַּם יְלָדִים אֲחֵרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ? / הַאִם הֵם חוֹשְׁבִים כָּמוֹנִי?"
גם בשיר "אור הנורה" יש תלמידה: הדוברת מספרת על "טִיּוּל בֵּית סֵפֶר בָּרַכֶּבֶת", ובעצם – על השקיעה, על הבהובים שנראים "כְּמוֹ זִקּוּק שֶׁנִּכְבָּה", למעשה "אוֹר שֶׁל נוּרָה", ובעצם – על הקשר של הילדה עם אמה, שאותה היא רואה פתאום בעיניי רוחה.
על הקשר שלה עם אמה היא כותבת בשיר היפהפה "לב": אימא שלה, לדבריה, גדולה אמנם, "אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּהּ / קָטָן", מכיוון שהוא מלא בבתה הקטנה, כלומר – היא עצמה. ואילו לבה שלה גדול, כי אימא שלה, הגדולה, ממלאת אותו… ובכל זאת יש בו עוד "מָקוֹם לִדְבָרִים אֲחֵרִים"…
אכן, לבה של המשוררת מלא וגדוש בדברים אחרים: באדמה, שהופכת לשדה טוב ומגדלת חיטה טובה. בשחר לעת זריחה. באורות הסתיו ובצללים המצוירים כפסים יפים. בקרני השמש, שהיא מקשיבה להן, כל אחת מספרת לה סיפור אחר. אפילו לרִיק היא יודעת להקשיב. ולדבורה, שאלוהים נמצא בתוכה, לדבריה. ולדרורים שמצייצים על עמודי הטלגרף. לאבן. לעננים. לדג הזהב.
כל שיר מביא אתו הפתעה אחרת, כל שיר מהלך קסם על קוראו.
ולבסוף מגיעה אחרית הדבר, שבה מספרים לנו על חייה של המשוררת. שיריה אבדו כולם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהפצצות של ארצות הברית על טוקיו. הם נמצאו כמעט באורח פלא אחרי הצונמי הקטלני שפקד את יפן ב־2011. רבים התנחמו בעזרתם. היא עצמה לא ידעה על כך מאומה. חייה, כך מספרים לנו, היו קצרים ורוויי סבל. היא נישאה בעל כורחה לגבר מתעלל וילדה לו בת שאותה גזל ממנה, אחרי שאזרה עוז ונפרדה ממנו. ואז – התאבדה. כמה צער!
השירים המופלאים שהותירה לנו הם אם כן ניצוצות מנפש שלא ידעה אושר רב בחייה, ועם זאת מיטיבה להעניק אותו לקוראיה, גם שנים רבות אחרי שהלכה לעולמה.
מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון
הוצאת תשע נשמות, 115 עמ'
