"לפעמים האמת היא קו הגנה גרוע במיוחד", אומרת לעצמה מאיה סיל.

לפני עשר שנים שירתה מאיה כמושבעת במשפט מתוקשר מאוד: בובי נוק, צעיר שחור, מורה, נחשד שניהל מערכת יחסים אסורה עם ג'סיקה סילבר, אחת מתלמידותיו, שנעלמה. חייה של מאיה, המושבעת במשפט ההוא, השתנו בעקבותיו לבלי הכר. כיום, מקץ עשר שנים, היא מתמודדת עם האשמת־שווא שנובעת למעשה מאותו משפט, ועליה לשקול איך להגן על עצמה. האם להודות בפשע שלא ביצעה, כי השיקולים המשפטיים מראים שרק כך תצליח להינצל מאימת הדין?

במשפט ההוא היו ראיות רבות לאשמתו של בובי: שרידי די־אן־איי של ג'סיקה, דם, שערות, נמצאו במכוניתו; הודעות טקסט בוטות ומפורשות שהחליפו העידו שהיה ביניהם קשר מיני; הפעם האחרונה שג'סיקה נראתה בחיים הייתה בחברתו של בובי. הבעיה העיקרית של התובע במשפט הייתה שגופתה של ג'סיקה לא נמצאה מעולם, ומאיה, המושבעת, השתכנעה שהתעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו של בובי, ולכן יש לזכותו.

כל זה התרחש, כאמור, לפני עשר שנים. ועכשיו רִיק דאגלס, אחד המושבעים האחרים באותו משפט, צץ ומופיע שוב בחייה, ודורש ממנה לשתף אתו פעולה במה שהוא מכנה – חשיפת האמת: הוא משוכנע שהמושבעים עשו אז טעות איומה; שבובי הוא כן הרוצח, ושחובתם הייתה להרשיעו. מתברר למאיה שאת כל עשר השנים שחלפו מאז הקדיש ריק לעניין אחד: להוכיח את אשמתו של בובי. הוא אפילו כתב ספר, שבו עיקר טענותיו היו נגד מאיה, שלדבריו אילצה אותו ואת שאר המושבעים לזכות את הנאשם, כמעט בניגוד לרצונם.

מסתבר שהציבור כולו השתכנע שבובי אכן רצח את ג'סיקה. חלק מהראיות לא הובאו בפני המושבעים, בשל פלפולים משפטיים. מה שכל העולם ידע, נסתר מעיניהם. כשהמשפט הסתיים, להפתעתם הרבה של המושבעים, הם גילו שהכול דנים אותם לכף חובה. הדיעה המקובלת הייתה שמדובר בשנים־עשר מטומטמים ששלחו רוצח לחופשי. (בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא להיזכר במשפט של או ג'יי סימפסון: לכל מי שצפה בשידורים הישירים מבית הדין היה ברור שסימפסון הוא רוצח מתועב, אבל המושבעים זיכו אותו, ואפילו די מהר. במרוצת הזמן הוכח שאו ג'יי סימפסון פושע מועד. הוא סיים את חייו מנודה ורדוף, אחרי שביצע עוד מעשים פליליים. נראה שאין כיום אף אחד שמאמין עוד בחפותו).

אבל הרומן שלפנינו מורכב בהרבה. את האמת הסופית המוחלטת נגלה, כמובן. כדרכם של ספרי מתח היא תגיע ממש בעמודים האחרונים, אחרי הטעיות, תהפוכות והפתעות רבות.

נדמה לי שהספר נכתב בעיקר כדי לדון בשיטת המשפט הנהוגה בארצות הברית: שנים־עשר בני אדם "מהיישוב", כלומר – אזרחים רגילים, נטולי כל השכלה משפטית, אמורים לשבת ולהקשיב לתובע ולסנגור, ואז להתכנס, לדון בכל מה ששמעו, ולחרוץ – פה אחד – את דינו של הנאשם!

נראה כי הסופר מכיר היטב את המהלכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של השיטה: איך באמת מתנהגים המושבעים "מאחורי הקלעים"? האם הם מצייתים לכלל הכי חשוב (והכי קשה!) שלפיו אסור להם בתכלית האיסור לדון על כל מה שהם שומעים במהלך המשפט, עם אף אחד, ובמיוחד לא בינם לבין עצמם?

מה נדרש מאדם כדי שישתף פעולה עם התפקיד וימלא אותו נאמנה? מדוע מישהו מסכים בכלל להקדיש שבועות או חודשים מחייו כדי לשרת כמושבע (והרי קל מאוד לחמוק מהמטלה, בתירוצים פשוטים ומוכרים)?

האם השיטה צודקת? פועלת? האם אפשר לסמוך עליה?

ולא פחות חשוב – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על חייהם של מושבעים במשפט שיש לו הדים ציבוריים רמים כל כך?

כל אלה שאלות מרתקות, והספר מתמודד אתן היטב. העלילה נעה בין ההווה לעבר, בין מה שמתרחש "עכשיו", כעבור עשר שנים, למה שהיה אז, במהלך המשפט. בחלקי העבר אנחנו פוגשים את כל אחת מהדמויות, ומבינים מה מטריד ומה מניע אותן. כך למשל מושבעת שחורה מתקוממת נגד הציפייה שרק בשל מוצאה האתני תצדד בחשוד, כי גם הוא שחור.

כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה עניין הגזענות רגיש בארצות הברית. מסתבר שמי שנחשד שהוא גזען, מרגיש שטפלו עליו את האשמה החמורה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת. (אבל די ברור שמדובר רק על גזענות־אסורה־בתכלית על רקע של צבע העור. אנטישמיות אינה מוזכרת בספר בכלל, אבל כפי שאפשר להיווכח בימינו, היא לגיטימית ועוד איך: "ילדיי לא ידעו אנטישמיות מהי. ואז העלימו יהודים מספרי המחזור של התיכון", מספרים למרבה הזוועה ישראלים שחיים בארצות הברית).

מושבעת אחרת, שבעלה נוהג להשפיל אותה ולזלזל בה מרגישה פתאום בעלת ערך, ומושבע שנראה גברתן בעל גוף מתגלה כעדין נפש ושברירי… איפיוני הדמויות מתבטאים בצורה מרתקת ברגע שבו עליהם להחליט אם להרשיע מישהו, ואז – אחד מהם מבקש להצילו מחיים שבהם המוניטין שלו ייפגע אנושות, אחר מעדיף לא לאפשר למשטרה לגעת בגסות בעניינים עדינים, מישהי אומרת לעצמה שהיא לא מוכנה לשלול מאדם אחר את חירותו, מטרתו של אדם אחר היא רק – להיטיב עם הקבוצה שהוא משתייך לה, יש אישה שמסרבת לנהוג כפי שמצפים ממנה, אחת אחרת מחליטה להגן על דמות של אדם חסר אונים וחף בוודאות מכל מפשע, ועוד אחת – מבקשת פשוט לחמול. יש ביניהם מי שמחליט כך או אחרת רק כדי להציל את עצמו, והאחרונה שביניהם – כדי לתקן טעות שעשתה בעבר.

מושבעים מחליטים אם כן על פי אופיים, עקרונותיהם ואורחות חייהם, ולאו דווקא, ולא רק, על פי הראיות המובאות בפניהם. זאת כנראה המסקנה הסופית שהספר מבקש שנגיע אליה.

על השאלה האם שיטת חבר־המושבעים טובה ויעילה יותר משיטות אחרות הוא אינו מנסה לענות…

את הספר תרגמה לעברית הדסה הנדלר, והוא ראה בישראל אור בהוצאת תכלת. אני קראתי אותו באנגלית, ואת מה שמצוטט לעיל תרגמתי בעצמי.