לקראת סופו של הסרט יש תמונה אחת ששבתה את ליבי במיוחד. יושבות בה שתי נשים, מביטות נכחן, למעשה – בוהות. ברור שהן מחכות. ברגע מסוים, אחרי ציפייה ארוכה, הן פונות זו אל זו במבט של שאלה.

מבטיהן הזכירו לי הבזק של רגע ששמתי לב אליו פעם במקרה; דברים כאלה מתרחשים כנראה בלי הרף בחיים: בני, שהיה בערך בן השנתיים, ישב בעגלת הטיולים שלו. יצאנו מהבית לסיבוב עם חברה שהכרתי בקורס ההכנה ללידה. הפעוט פנה אל חברו, שישב בעגלת הטיולים הסמוכה לזאת שלו, ושאל – "אתה יודע לאן אנחנו הולכים?"

הבנתי בבת אחת את התלות המוחלטת של ייצור תבוני שאין לו שום יכולת או אפשרות לקבוע שום דבר בחייו: כוחות לא לגמרי מובנים מוליכים אותו – לאן? – יעצרו – מתי? – ומה יעשו אחרי כן? מה נועד לו? מה יחווה בעוד זמן מה? יהיה לו נעים? מפחיד? כואב? מצחיק?

זהו מבטו של ילד קטן שיגדל, במרוצת הזמן, יקבל שליטה על חייו, יחליט בשביל עצמו, ויידע לאן הוא הולך ומה הוא מתכוון לעשות.

בסרט החדש, הנפלא, של אלמודובור, שני הנשים הללו שיושבות ומחכות, כך אנחנו כבר יודעים, הן דמויות שמישהו ברא. הן יצירי רוחו של במאי קולנוע נחשב – ראול.

עד השנים האחרונות הצליח ראול מאוד. זכה בהכרה, פרסים, תשומת לב ותהילה.

לאחרונה הוא מחפש את דרכו האמנותית ולא ממש מוצא אותה. העוזרת הנאמנה שלו נאלצה לעזוב אותו כדי לטפל בחברתה החולה, והוא מנסה להמשיך ליצור.

לאט לאט מתברר לנו שהעלילה הנוספת שראינו, במקביל לחייו של ראול ולמצוקותיו, היא בעצם הסרט שהוא מנסה לכתוב. הדמיות שהוא ברא הן של אלזה, במאית של סרטי פרסומת. אלזה יצרה גם שני סרטים אמנותיים כושלים, שנחשבים "סרטי פולחן". מה המשמעות של "סרטי פולחן"? תוהה רופאה שאלזה נתקלת בה בבית החולים, שם אושפזה בגלל התקף חרדה קשה; זה אומר שאת חברה בכת אוונגליסטית? היא שואלת. לא, לא – מסבירים לה, "סרט פולחן" הוא סרט שלא הצליח בקופה, אבל יש לו כמה אוהדים שרופים, שמחשיבים אותו מאוד.

כלומר, אנחנו צופים בסרט של במאי קולנוע מהולל, פדרו אלמודובר, שיש בו במאי קולנוע מהולל לשעבר, שכותב דמות של במאית סרטים לא מצליחה במיוחד, שמתפרנסת מהאוּמנות של תחום העיסוק שלה, ולא מהאמנות.

ברור לגמרי שאלמודובר מבקש לספר לנו משהו על המצוקות שלו כאמן יוצר. הוא כותב תסריט, ונתקע. לא ברור לו לאן להוליך את ראול, ולמעשה את ראול ואת אלזה, שהרי אלמודובור הוא היוצר של שניהם. מה קורה הלאה?

ויותר מזה: מה בעצם מותר לאמן לעשות ביצירתו?

כי לאט לאט מתברר לנו שסרטו של ראול, על שתי נשים ועל מצוקתה האיומה של אחת מהן, בעצם מתבסס על אירועים מחייו "האמיתיים" של ראול (גם הוא, כזכור, דמות בדויה…). התסריט שלו נוגע בטראומה קשה מנשוא שחווה העוזרת שלו שפרשה כדי לטפל בחברתה. וכשהעוזרת קוראת את התסריט היא לא יודעת את נפשה מרוב כעס. באיזו זכות אתה כותב עלי ועל החברה שלי? איך אתה מעז לחשוף ככה את הכאב שלה (ושלי)? מה לדעתך יקרה כשייוודע לה שסיפרתי לך עליה?

ראול מיתמם: הרי הדמות בסרט שלי שונה מזאת שלה.

אה, כן? היא רותחת. ממש לא! לא מספיק בכלל!

זה הזכיר לי סיפור כאוב מאוד בחיי: סיפרתי פעם, אי שם בסוף שנות השבעים, משהו קשה ומביך מאוד על עצמי לעיתונאית שחשבתי שהיא חברה קרובה שלי. כעבור זמן לא רב היא סיפרה לי בחדווה ש – "מחר יורד לדפוס הסיפור שלך".

נחרדתי. מה? באיזו זכות? איך את מעזה? איזו מין חברה את?

היא הזדעזעה מהתגובה שלי, הרי את יודעת, אמרה, שאני חייבת לכתוב כל שבוע סיפור, אחרת (מה? יבולע לה במקום העבודה? תפסיד את פרנסתה? תינזף? ממש לא היה לי אכפת!)…

אמרתי – אני לא מרשה. תבטלי.

אמרה – בסדר. אבטל.

ולמחרת התפרסם הסיפור בעיתון יומי. וכן, היא הסוותה לכאורה את הפרטים, אבל הם נותרו עד כדי כך ברורים, שאחותו של הגבר שהיה מעורב ב"סיפור" שלי (זה לא היה סיפור. אלה היו חיי האמיתיים לגמרי) טלפנה אלי כדי להתנצל בשמו של אחיה על התנהגותו. (אבל המבוכה האמיתית הייתה שלי!)

זכורה לכולנו אמירתו של ש"י עגנון שלפיה לספר סיפורים אישיים לסופר זה כמו להתחבק עם כייס…

בין אם אלמודובור "מתעד" ב"חג מולד מר" עימות שהיה לו עם מישהו מהקרובים אליו, כי העז להשתמש בדמותו, ובין אם זה לא קרה (רוב הסיכויים שכן…), עולה כאן סוגיה מרתקת ומשמעותית מאוד, במתח שבין היצירה לחיים. עד כמה מותר לאמן לחשוף את זולתו? ואם האמת "שלי" כיוצרת נוגעת בלית ברירה בחיים של מישהו אחר, שהוא חלק מחיי, האם הייתה לי ברירה, אלא לחשוף גם אותם? (אני שואלת את זה, כמובן, כמי שכתבה ממואר, בדולח וסכינים, שם החשיפה ישירה, אבל גם בספרים האחרים שלי מופיעות דמויות או אירועים או קונפליקטים מתוך חיי, ולפיכך גם מתוך חיי הסובבים אותי).

המשוררת המופלאה אנה הרמן, שערכה שניים מספרי, נתנה לי עצה יקרה וחשובה – צריך לכתוב טקסט במחשבה שלעולם לא יתפרסם. ורק אחר כך לחשוב מה הלאה…

כאמור, הסצנה של שתי הנשים, שתי הדמויות של אלמודובור שיושבות בסוף הסרט ומחכות להוראות, לתסריט שימשיך להפיח בהן חיים, פעולות, עלילות, רצונות, נגעה לליבי במיוחד, כי התהליך הזה של היוולדות חיים בדויים מוכר לי מאוד, ככותבת.

לעולם לא אשכח את הרגע שבו במהלך הכתיבה של מה קרה להגר באילת?, כשקראתי לאיש שלי, כדרכנו, את החלקים החדשים שכתבתי, הוא צעק פתאום בכאב – לא! את לא יכולה לעשות את זה!

אריק התקומם נגד מהלך בעלילה, וביקש ממני לשנות אותו. לחוס על הדמות שנקשר אליה. אבל אני לא יכולתי להיעתר לבקשתו. הדמות כבר הכתיבה לי את מהלכיה, לא פחות מכפי שאני הכתבתי לה אותם. ידעתי שאין ברירה. כך זה צריך להיות. היא כבר לא ישבה וחיכתה למוצא פי, כבר הייתה היא עצמה. זהו רגע מיוחל של נס אמנותי שנוצר, אין לדעת כיצד.

קראתי פה ושם ביקורות פושרות על "חג מולד מר": שהוא קטוע מדי, לא מובן, מבלבל, שרק עשרים הדקות האחרונות שלו ראויות, ושיש להיות בקיאים בסרטיו הקודמים של אלמודובר כדי להבין את כל הרפרנסים. אני לא מסכימה אתן בכלל! ראיתי את סרטיו הקודמים ומעולם לא התלהבתי עד כדי כך, אם כי תמיד הרגשתי שהוא יוצר מרתק עם שפה ייחודית מאוד משלו, וזה בלבד הישג אמנותי חשוב.

"חג מולד מר," הוא לדעתי סרט ארס־פואטי גאוני. רותקתי בכל שנייה שלו, ויצאתי ממנו נרגשת ומחויכת!