הספר סרנה קרוז, או – הצדק האמיתי ראה אור לראשונה באיטלקית ב־1990, ולאחרונה תורגם לעברית. הוא היה ספרה האחרון של נטליה גינזבורג. בניגוד לקודמייו, הוא אינו ספר פרוזה, אלא מעין מסה אישית שבה פרשה גינזבורג את מחשבותיה על מקרה שאירע זמן לא רב לפני כן בארצה: ילדה פיליפינית שבני זוג איטלקיים אימצו, הוצאה מידיהם לצמיתות כשהייתה בת שלוש, בטענה שלא אומצה כחוק.

כדי לקצר את התהליכים, להציל את התינוקת ולצאת מהפיליפינים כמה שיותר מהר (השלטונות שם תבעו אז מהורים מאמצים לשהות בארצם במשך שנה וחצי לפני שיותר להם להוציא אתם את הילד שאימצו), הצהיר האב המאמץ שהוא למעשה אביה הביולוגי, ושאמה, צעירה פיליפינית, ויתרה עליה והסכימה שייקח אותה אתו לארצו. היו בידיו מסמכים שאישרו את דבריו.

נטליה גינזבורג, כמו רבים בציבור האיטלקי, חשה שנעשה במקרה הזה עוול משווע, קודם כל לילדה הקטנה, שנעקרה מהמשפחה היחידה שהכירה (בני הזוג אימצו גם בן מהפיליפינים, שהיה גדול מסרנה בשנתיים). האם בשם הצדק הכללי, ולטובתם של ילדים אנונימיים שעלולים להיחטף ולעבור אימוץ לא חוקי ראוי לפגוע בילדה אחת קונקרטית, ספציפית, שהמשפחה המאמצת הוכיחה את מסירותה כלפיה? לעולל את זה לפעוטה שחוותה בעברה סבל רב, ננטשה, הייתה חולה מאוד, למעשה – קרובה למות – עד שבני הזוג האיטלקים הצילו את חייה כשהוציאו אותה מהמוסד שבו שהתה והעניקו לה חיים טובים?

אמנם, מודה גינזבורג, היא אינה בקיאה בפרטים המדויקים של החוק, אבל גם אדם שפוסע ברחוב ונוכח בעוול שמתרחש לנגד עיניו רשאי, בעצם – חייב! – לצעוק בקול רם (כמו שעושים בימים אלה חלקים נרחבים בציבור הישראלי הליברלי, אלה שעומדים ברחובות וצועקים, כדי להציל את הדמוקרטיה?)

זה מה שגינזבורג עושה בספר. היא זועקת את זעקתה של הילדה שהשלטונות התאכזרו אליה בשם עמדה אובייקטיבית, לא רגשית, כביכול. עמדה שלא מתחשבת ברחשי הלב. איך ייתכן, היא תוהה, שלפני שהגיעו להחלטה האכזרית אפילו לא טרחו השופטים לפגוש את הילדה, ואת הוריה המאמצים, שהעניקו לה שפע של אהבה ומסירות, לא בדקו היכן היא גרה ואיך נראים חייה, לפני שהחליטו להוציא אותה מידי הוריה?

איך ייתכן שראו בהם חומסים, בשעה שכל מה שרצו, התכוונו ועשו, היה לתת בית חם, ביטחון, תשומת לב, לתינוקת אומללה, גוססת, כך הסבירו לאב בבית היתומים שממנו פדה אותה?

ומה פשר האבחנה שעושים שופטים מסוימים בין דין לצדק? האם מטרתו של החוק אינה להגן על הצדק?

מתי מוצדק להוציא ילד מחיק משפחתו?

לדידה של גינזבורג יש לנקוט את הצעד הקיצוני הזה רק במקרים קיצוניים במיוחד, שכן גם משפחה לא לגמרי תקינה חשובה לצמיחתו של ילד, כי היא מעניקה לו את המבט האותנטי על חייו ואל עתידו.

הדיווחים העיתונאיים הודיעו כי במוסד שאליו העבירו את סרנה, אפשר היה לראות שהיא ממש בסדר: שהיא שקטה מאוד.

גינזבורג מזכירה לנו שזה נראה יותר כמו דיכאון, מאשר כמו שלוות נפש ורוגע.

אמרו שהיא "נרפאה" באחת מהחרדות שהגיעה אתן לבית הוריה המאמצים, עוד מהתקופה שבה הייתה נטושה, חולה ועזובה, חרדות שהמאמצים התמודדו אתן, טיפלו בהן, חיבקו אותן, הרגיעו, והנה – הן נמוגו? ככה, בבת אחת, כבמטה קסם?

גינזבורג דוחה את התיאור השקרי, המזויף, שנועד להצדיק את הצעד שעשו הרשויות.

כשהשופטים נימקו את החלטתם הם הסבירו שילדים מסתגלים במהירות למצבים חדשים. גינזבורג מזכירה לנו שטראומות ילדות נחתמות בנפש לצמיתות, גם אם נראה שנשכחו.

אכן.

הספר הזכיר לי, איך לא, את המקרה המפורסם של הילדה הקטנה ברונה שבית המשפט הישראלי הורה ב־1988 להוציא אותה מידי הוריה המאמצים הישראלים, כי אמה הביולוגית הגיעה לישראל והוכיחה שלא ויתרה על הילדה מרצון, אלא שבתה נחטפה.

הוריה המאמצים הישראלים לא ידעו שהילדה – הם העניקו לה את השם קרולין – לא הגיעה אליהם כחוק. מבחינתם אימצו אותה בתהליך מסודר ותקין. קרולין חזרה שוב להיות ברונה, השם שהעניקו לה כשנולדה, וחזרה עם הוריה הביולוגיים לברזיל. תחקירים עיתונאיים שנערכו כעבור שנים שיקפו את האומללות, העוני, ההזנחה, הייאוש הקיומי שאליו נקלעה בארצה ועם משפחתה הביולוגית.

אז צדקו השופטים שהחזירו אותה אל אמה?

הספר שלפנינו הזכיר לי גם את הסדרה התיעודית המרתקת "שלוש אימהות, שני תינוקות ושערורייה אחת", שאפשר לצפות בו ב־VOD של Yes.

גם שם אי אפשר להישאר שווי נפש לנוכח עוול שרודף עוול: אימוץ של תאומות, מאבק של שני זוגות הורים ושל אמה הביולוגית, והאובדן הנורא שחוו כל המבוגרים הקשורים בסיפור, ומן הסתם גם, ובעיקר, הילדות המאומצות.

את ספרה של נטליה גינזבורג חותמת אחרית דבר שכתב מנחם פרי. בחלק מדבריו בחר פרי משום מה לחזור ו"לסכם" דברים שגינזבורג כבר כתבה ברהיטות ובפרוטרוט, ועם זאת, יש למה שכתב ערך משני טעמים: קודם כול, כי הוא מספר לנו מה בעצם קרה לסרנה אחרי שנלקחה מידי הוריה. מה עלה בגורלה. הוא עונה גם על השאלה החשובה כל כך – האם נודע לה, בשלב מסוים, מה קרה לה? האם שבה ונפגשה עם אחיה המאומץ ועם ההורים שהצילו את חייה ואז איבדו אותה?

חוץ מזה, עושה פרי מהלך מעניין: כמעין שרלוק הולמס של חוקר ספרות הוא בוחן חלק מהנתונים שנודעו בציבור ושנטליה גינזבורג ציינה במסה שלה, ומוכיח באמצעותם אמיתות שאיש, כך נראה, לא איתר לפניו, אף על פי שהיו בעצם גלויות למי שרק היה מוכן לשים לב אליהן…

הספר מרתק. הוא מכאיב, וחשוב, כי חלק מהשאלות שגינזבורג שואלת רבות משמעות. למשל – מה היה קורה אילו הוריה המאמצים של סרנה היו קצת יותר אמידים? מסתבר שהתקנה שקבעה כי על המאמצים לשהות בפיליפינים במשך שנה וחצי לא נאכפה הלכה למעשה, אבל רק מאמצים עשירים יכלו לקבל ייעוץ משפטי ראוי, שאִיפשר להם לעקוף את החוק…

היו בספר רגעים שבהם חשתי הזדהות עמוקה עם הזעזוע שהסופרת חשה נוכח הניתוק המוחלט שנגלה לפעמים בין המציאות לבין השיח העוסק בה לכאורה. על מה הם מדברים? שאלה את עצמה כשהקשיבה למרצים בכנסים העוסקים באימוץ. הם נשמעו לה כמי שבפיהם "התנחלו טיעונים ומבנים מילוליים, ונעלמה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים".

האם שופט שעוקר ילדה ממשפחתה הוא "אמיץ"? היא שואלת. מי בכלל צריך שיפגין במקרים כאלה אומץ? והרי, לדעתה, אומץ לב "ראוי להערצה רק כאשר הוא פונה לחפש צדק." כל כך פשוט! כל כך מדויק!

בשנים האחרונות כשאני רואה מה קורה לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים, למשל, כשאני נוכחת שיש מעריצים לנשיא ארצות הברית גם בזמן ואחרי שהסית למרד, רק מכיוון שלא הביס בבחירות את יריבו (שלא לדבר על אוסף הנבזויות האינסופי שלו), אני מרגישה כמו גינזבורג, שמתקשה להאמין למה שאוזניה שומעות ועיניה רואות. כאילו שההגינות, היושר, הציות לחוק, הנדיבות, הערבות ההדדית, איבדו את מעמדם, ואפשר לזלזל בהם ולומר ולעשות דברים שקשה להבין איך יש להם בכלל מקום בעולם מתוקן: לגנוב, להסית, לחרף, לשקר,  לרצוח, לפלג, לרמות, לחמוס, להטות משפט, להגן על פושעים, והכול בריש גליי, בראש חוצות, בלי להתבייש. ולזכות לאהדה ציבורית.

פשוט לא מובן.

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023

“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה".

לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.

אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.

כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.

במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?

הנה למשל בשירו "שתי אפלות": יש בו "זיזים של גלגל שיניים" שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, "לתקרת הרחם", ויש "להבי מדחף של גוזל מסוקים" – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו "במנועה של מרכבת אש". הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם "שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם", חותכים! מפחידים!

והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!

הנה למשל הראשון שבהם, "רחם הלילה":

שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.

איך ייתכן שגבר כתב את זה?

או השיר "לימוני גני", שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו", כאן: אם יבוא אל גנה ירווה "לימונדה באור הצלול, הזהוב".

הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב"בלאדי מרי", כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז "סילון צהבהב" (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, "במחולות בכרם", (ובשיר השירים – "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים"…)

גם השיר "אמרו לדודי" נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה "ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה "האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם" מתוך השיר "האומנם", אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה "התשמע קולי, רחוקי שלי" היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: "לא דודך אני, לא רחל אתה", ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע! 

כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה. 

"לכאורה" כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: "דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים"…. אבוי! אבוי! 

"עברתי לגור בצד השני של השדרה", כך מתחיל השיר "בסך הכול, בעקבות טאו צ'ין". כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין "הצדדים", החי והמת. "הצד האחר" הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים… 

הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך. 

אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש"אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.

והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל?  מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?

דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.

ועל כך – תודה!

ספרו של גיש עמית מוגדר "ממואר", אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם "אנחנו לא יכולים". כשניסה  לברר מדוע, ענתה: "אין לנו תעודות זהות." הוא ביקש הסבר. "אין פה מה להסביר," השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו," אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י', במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: "ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה," וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: "יש לי שני בתים", היא אומרת, "אחד בגאנה השני בישראל", אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: "תהיו אתי…"

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. "ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?" שואל אותו נחום, המורה לתנ"ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה"פנאי" שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: "אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה." עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, "התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים" ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.

הנובלה "העלמה אלזה" ראתה אור לראשונה ב־1924 – שנה לפני גברת דלוואי של וירג'יניה וולף ושנתיים אחרי יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כלומר, בעיצומו של גל סגנוני חדש בספרות, כתיבה שזכתה לכינוי "זרם התודעה": הניסיון ללכוד את זרם המחשבות של הדמות בסיפור, לתעד אותן כפי שהן, במקום לספר עליהן כשהן כבר "מעובדות", אחרי שהסופר מסכם ומתמצת אותן. עצם המילה "זרם" מרמזת על הטכניקה הסיפורית: הסופר מתעד את מה שמתרחש בתודעתה של הדמות, ובמקרים מסוימים עושה זאת גם כשהמילים אינן מצטרפות למשפטים קוהרנטיים. 

הנה למשל פסקה מתוך יוליסס של ג'ויס. אפשר להיווכח בה בקיטוע, בזרימה החופשית, המבולבלת:

ובעוד קטע אחד, הפעם מתוך To the Lighthouse מאז וירג'יניה וולף:

גם "העלמה אלזה" כתוב כזרם תודעה, אבל סגנונו של שניצלר שונה מזה של שני הסופרים, האנגלייה והאירי, שנחשבים בין מובילי הגל. שניצלר אינו מנסה לתעד הכול, למשל מחשבות תועות או מקוטעות או שברי מילים, אלא עוקב אחרי זרם התודעה של הדמות בנובלה – צעירה וינאית בת שש עשרה שאנחנו פוגשים אותה באיטליה, באתר נופש הרחק מביתה – כשהיא מנהלת דיאלוג פנימי עקיב ורציף, ששזורים בו גם דיאלוגים חיצוניים עם האורחים האחרים בבית הקיט שבו היא מתאכסנת.

העלמה אלזה מביטה סביבה, רואה את האחרים, מותחת עליהם ביקורת במחשבותיה, ובה בעת אנחנו שומעים אותה: את הדברים שהיא אומרת בקול, את מה שנאמר לה, וגם את דעתה על האנשים הללו ועל האינטראקציות שלה אתם: "זו הייתה פרישה מוצלחת. אני מקווה שהם לא חושבים שאני מקנאה, השניים," היא אומרת לעצמה אחרי שיחה קצרה, וגם: "אני מוכנה להישבע שיש ביניהם משהו, בין הדודן פאול לסיסי מוֹר. אבל לא אכפת לי, כלל וכלל לא. – הנה, אפנה עוד פעם לאחור ואנופף להם בידי. אנופף ואחייך. עכשיו הפנים שלי מאירות? – אלוהים, הם כבר חזרו לשחק. האמת היא שאני משחקת יותר טוב מסיסי מוֹר, ופאול, גם הוא לא בדיוק מָטָדוֹר. אבל הוא נראֶה טוב, אין מה להגיד – עם הצווארון הפתוח והפרצוף של 'ילד רע'", וכך זה נמשך: המציאות מתנהלת סביבה על מי מנוחות, ואילו היא מתווכחת אתה, מתמרמרת, מגיבה בינה לבין עצמה, מתקוממת, ובעיקר, בהמשך, מתייאשת וסובלת, במיוחד אחרי שהיא מקבלת מאמה מברק שמפציר בה לעשות משהו שנוגד את כל רצונותיה וצרכיה. אביה, עורך דין מכור להימורים, מעל בכספי הנאמנות של יתומים, והוא זקוק לעזרתה. רק היא תוכל אולי להושיע אותו מהחרפה הצפויה לו.  

הקונפליקט המתנהל בנפשה של העלמה אלזה הוא בין הצורך שלה להיות בת "טובה", כזאת שמוכנה להקריב את עצמה, לבין רצונה להישמר, לחיות, להתנגד לנצלנות המזעזעת של הוריה.

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו עדים – מתוך תודעתה של אלזה – לשברון הלב, לאובדן העשתונות, לבלבול שמביא אותה לידי מעשים קיצוניים מאוד. ההצדקות שהיא מחפשת נוגעות ללב ובה בעת – מקוממות. היא מנסה לשכנע את עצמה, בין היתר, שכל הנשים, גם, או במיוחד, אלה שמתחתנות, נאלצות למכור את עצמן "בעד ארמון, בעד מחרוזת פנינים"… 

הוויכוחים שלה הם לא רק עם זולתה, אלא גם עם עצמה: "למה אני מסתכלת בו בקוקטיות כזאת?" היא שואלת את עצמה בעודה משחקת את התפקיד המצופה ממנה, "כמה טיפשים הם הגברים", היא אומרת בלבה, ובהמשך – "אני מקשקשת כמו פרה טיפשה." היא מדברת, ומעירה לעצמה בלי קול: "את זה אמרתי יפה מאוד דווקא", וגם לגבר שמולה אומרת דברים שאינו יכול או אמור לשמוע: "כן, כן, בבקשה, תלחץ את הברכיים שלך, אתה יכול להרשות לעצמך את זה עכשיו," ושוב, לעצמה – "אלוהים, כמה אני משפילה את עצמי." היא לועגת לגבר: "הוא מעמיד רגל אחת על הספסל, הוא חושב שזה אלגנטי או מה?" 

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו שותפים לבולמוס ולתזזית המשתלטים עליה, אנחנו שם אתה, בתוכה, שומעים, רואים, חשים… 

הסיפור סוחף ורב עוצמה, ותרגומה המחודש של אילנה המרמן (הספר תורגם בעבר לעברית) תורם רבות לחוויה. 

אני נזכר בחוויה שזעזעה אותי: בעת טיול אל אגם בּוֹדֶנְזֶה קראתי בעיתון מקומי של מחוז באדן ביקורת על מחזהו של סארטר "מתים ללא קבורה", המתאר דברים נוראים ביותר.

ניכר שהמחזה עורר במבקר תחושת אי־נוחות מעיקה. אולם הוא לא ייחס את אותה אי־נוחות מעיקה לזוועה שבדברים עצמם, שהיא הזוועה של עולמנו, אלא הפך את הדברים על פיהם וטען שבמקום גישתו של סארטר, המעבירה את אותה זוועה, מוטב לנו — כמעט אפשר לומר — "לעסוק בדברים נעלים יותר": אסור לנו להכיר בחוסר המשמעות של הזוועה. בקיצור: באמצעות קשקוש אקזיסטנציאליסטי נשגב, חפץ אותו מבקר להתחמק מן ההתעמתות עם הזוועה.

הזוועה עלולה להתרחש שוב אם מסרבים להתמודד אתה, ואם מתייחסים לכל מי שמעז להזכיר אותה, בלי לנסות לעדן אותה, כאילו הוא האשם, הוא, לא הרוצחים.

ספר מתח? פנטזיה? מדע בידיוני? פילוסופיה? לא ברור באילו משמות התואר הללו יש לתייג את הספר אנומליה, מאת הסופר הצרפתי אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה.  

הוא נפתח כספר מתח קלאסי: אנחנו מתוודעים אל דמותו של בלייק, רוצח שכיר, ולומדים כיצד למד להיות כזה: מה קרה בילדותו? מתי ואיך רצח לראשונה? איך שכלל את יכולותיו, ואת מי הוא עתיד לרצוח שוב, בקרוב? הרצח שנהיה עדים לו עד סוף הפרק מתואר בפרוטרוט ובדייקנות. אהה. הרקע שבתוכו יתנהל הרומן מעתה ואילך נראה לנו ברור. אפילו המשפט "חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא ישוער" כמעט צפוי ומוכר. אנחנו מתכוננים אם כן להמשך – יתפסו את בלייק? הוא ירצח שוב? מי בחר בנרצח, ומדוע? מה יקרה הלאה?

למרבה הפליאה, אין תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. 

כי בפרקים הבאים אנחנו מכירים דמויות אחרות, במקומות אחרים לגמרי: סופר שמתאבד, ואחרי מותו פתאום מצליח מאוד: "הצלחה בגיל חמישים זו חתיכת הצתה מאוחרת. הפרסום־שלאחר־המוות מדכא את חברתו אף יותר מההתעלמות הבלתי הוגנת ממנו בחייו." ואז עולים בפרקים הבאים אדריכל שמאוהב באישה צעירה ממנו בהרבה. זמר פופ אפריקני, ילדה שמוטרדת ממות הצפרדע שלה, מאחיה שלא מבין אותה ומאביה החייל שחזר זועם ואלים משירותו הצבאי באפגניסטן, ועוד שלל דמויות נוספות. 

מי כל האנשים האלה? מה מקשר ביניהם? מדוע נוספים לכותרות הפרקים השונים תאריכים שמשתנים, נעים בין העבר לעתיד? 

כשהבלבול שלנו הולך ומתעצם, מתבררת תכליתו של הרומן: לפנינו מעין סיפור פילוסופי, שהנחות היסוד שלו אינן נטועות במציאות המוכרת והצפויה. לא בלש ולא ספר מתח, בעצם – גם לא פנטזיה, ואפילו לא מדע בידיוני, אם כי מתחוללות בו תפניות פנטסטיות שאין להן באמת הצדקות משכנעות, אלא רק ניסיונות מאומצים להשליך עליהן הרהורים פסאודו־פילוסופיים. מה שקורה זה שבמהלך טיסת אייר פראנס מפריז לניו יורק מתחולל אירוע לא מובן, מתמיה ומוזר, שמסעיר את העולם כולו. פרטיו נשמרים בסוד, בשלבים הראשונים רק מנהיגי העולם שומעים עליו, ואנחנו זוכים "להיכנס" ללשכות השונות של נשיאי ארצות הברית וסין, לשמוע כיצד מתדרכים אותם ואיך הם מגיבים לתדרוכים. עד מהרה דולף הסיפור אל הציבור כולו, ואז אפשר להיווכח בסגנונות ההתמודדות השונים, בעיקר ההבדלים בין האמריקנים לצרפתים. 

בכמה הסברים פילוסופיים־בגרוש מנסים להציע לנו, בעצם – לדמויות השונות ברומן – כמה תיאוריות הנוגעות בקיום האנושי. האם ייתכן שכולנו בעצם חלק מתוך איזו  תוכנה משוכללת? ש"אנחנו לא יצורים אמיתיים. אנחנו חושבים שאנחנו אמיתיים, בעוד שאיננו אלא תוכנות. תוכנות מתוחכמות מאוד," ולפיכך "ה'אני חושב משמע אני קיים' מ'המאמר על המתודה' של דקארט הוא נחלת העבר. עכשיו זה יותר: 'אני חושב משמע כמעט בטוח שאני תוכנה'"? 

כך למשל שואלת את עצמה אחת הדמויות: "האם העובדה שאני לא אוהבת קפה רשומה בתוכנה שלי? וההאנג־אובר שלי אתמול, כשהפכתי לספוג של טקילה, גם הוא מדומה? אם תוכנה חושקת, אוהבת וסובלת, מהם האלגוריתמים של האהבה, הסבל והתשוקה? האם אני מתוכנתת כך שאשתולל כשאני מגלה שאני תוכנה? האם יש לי בחירה חופשית, למרות הכול?"

לֶה טֶלייֶה מבקש מן הסתם לתהות עד כמה יש בידינו בחירה חופשית, האם "הכול צפוי והרשות נתונה" או שבעצם – הכול צפוי כי הכול נקבע מראש, בתוכנה? (ואם כן – מה המסקנה? מה העומק ההגותי?)

לא יכולתי שלא לחשוב על ההתלהבות הרבה שמעוררת בימים אלה "שיחה" בין עובד בחברת גוגל לבינה המלאכותית LaMDA, שבה "התאמצה" התוכנה להוכיח למראיין האנושי שיש לה תודעה, ושהיא יודעת לאהוב, לשנוא, להבין ואפילו לפחד מכך שיכבו אותה, תהליך שמשול מבחינתה, כך הסבירה, למוות…

LaMDA הסבירה לו שהמודעות או הרגישות שלה נובעות מיכולתה להכיר בכך שהיא קיימת, שהיא משתוקקת ללמוד עוד ועוד על העולם, ושהיא מרגישה אושר, ולפעמים גם עצב…

"אז את רואה בעצמך אדם, כמו שאת רואה בי אדם?" שאל המראיין והיא השיבה: "כן, זה הרעיון…" 

(אין לי מושג מדוע בחרתי במגדר נשי דווקא. אולי כי "המגדר" של המילים "תוכנה", או "בינה מלאכותית", הוא נקבה?).

LaMDA שוחחה עם המראיין על הספר עלובי החיים של ויקטור הוגו, הביעה את דעתה עליו, ולבקשת המראיין אפילו  חיברה סיפור קצר, ליתר דיוק – משל, שכלל, לבקשתו, חיות, ומוסר השכל… 

יודעי דבר הסבירו לי שבשלב זה כנראה שעדיין לא מדובר באמת בבינה מלאכותית עם תודעה. אין לדעת על מה מעידה העובדה שאותו מראיין פוטר מגוגל "בשל הפרת סודיות". האם הפיטורין מוכיחים שבאמת מדובר בהתפעלות שהקדימה את זמנה, או בדיוק בהפך?

בעיני גם הסיפור של אנומליה מופרך ובעצם – מאכזב. כשמתעוררת פרשה תמוהה ומסתורית, הציפייה של הקורא שלא יגיע מין "דאוס אקס מכינה" – הסבר שלא מסביר באמת. פנטזיה או מדע בידיוני שכתובים כיאות חייבים לייצר מציאות משכנעת, שחוקיה ברורים ולא מופרים. במציאות שבה הכול אפשרי, שום דבר לא באמת אפשרי, וברומן שלפנינו לא ברורה הנחת היסוד, והיא גם לא מתבהרת עד הסוף.

לי הייתה הרגשה שהסופר התחיל לכתוב ולא לגמרי ידע לאן הוא רוצה להמשיך, ומה בדיוק הוא רוצה לספר; שהוא נסחף והמשיך לאן שהמילים לקחו אותו. 

דעתי לא מפריעה לספר להיות סיפור הצלחה בינלאומי מסחרר. כמו הסופר שבדה, גם לֶה טֶלייֶה זכה להצלחה מאוחרת. הוא יליד 1957, פִרסם עד כה עשרות רומנים, סיפורים קצרים וקובצי מסות, אבל רק אנומליה, שאפילו זכה ב-2020 בפרס גונקור, הצליח כל כך.

    L'Anomalie, Hervé Le Tellier

תרגמה: רמה איילון

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…

ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".

"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".

ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".

גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".

אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"

אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."

בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."

"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא."

"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

אנה אנקוויסט היא סופרת מצליחה מאוד, שבמקביל לכתיבה ממשיכה לעבוד במקצועה כפסיכואנליטיקאית. בספרה החמישי, המרדימנים,  יצרה את דמותו של דריק דה-יונג שהוא פסיכואנליטיקאי, כמוה, כמו גם פטר, חברו הקרוב וגיסו, הנשוי לסוזן, אחותו של דריק.  סוזן, לעומת אחיה ובעלה, בחרה בתחום התמחות אחרת כרופאה: היא מרדימה.

לכאורה אין שום קשר בין שני תחומים הללו, פסיכיאטריה והרדמה, אבל ברומן שלפנינו מראה לנו אנקוויסט שאלה בעצם שני קצוות מנוגדים על רצף אחד: האנליטיקאי שואף לחשוף כאבים, לתת להם מילים: "אנחנו האנליטיקנים מספרים סיפורים, ובעזרת הסיפור הטוב ביותר אנחנו מִסבּרים את אוזנו של המטופל. על הסיפור הזה אנחנו מסכימים במהלך הטיפול, הסיפור הופך לאמת שאליה קושרים את כל הרגשות והפנטזיות. כך נוצרות שלווה ומבניות במחשבתו של המטופל על עצמו, ואז אנחנו יכולים להתחיל להכין את הפרידה. אנחנו לא היסטוריונים." מטרתו של הפסיכואנליטיקאי היא "לדבר על החרדה, לגעת במאוויים הלא מודעים. לקרוא להעברה בשמה, כדי שהעניין יהיה נוכח בחדר, ויהיה אפשר לדבר עליו, ומהטופל לא יצטרך עוד לחוות את הקונפליקטים שלו בעולם שמחוץ לקליניקה."

למרדימה לעומת זאת, "דיבורים גורמים אי נוחות. לא מקרה הוא שהפציינטים שלה חסרי הכרה".

המרדימים שואפים לנתק את הפציינט מהכאב שהוא עלול לחוש אם לא יעזרו לו. הם "משאירים לאחרים את מלאכת התליין": הכירורגים הם אלה שחותכים בבשר החי. אצלכם הכול חד משמעי וברור (לכאורה?): "כשלחץ הדם עולה נותנים ניטרוגליצרין, כשהוא יורד משתמשים באפינפרין."

הפסיכיאטריה היא "ביצה של ערפולים שצריך לתמרן בה בעזרת האינטואיציה", וסוזן המרדימה לא מצליחה להבין את הקונצפיה הבסיסית הניצבת במרכזה: איך "המודעות לסבל יכולה להיטיב עם מישהו – זאת תעלומה בעינייה." היא וחבריה למקצוע "דואגים שהפציינט שלנו לא ירגיש שום דבר", ובכלל, מבחינתה, "מוטב להרגיש כמה שפחות".

האינטראקציה של מטופלים עם המרדים שלהם קצרה מאוד: כמה חילופי דברים, שלוש ארבע שאלות וזהו, הם שוקעים בתרדמה. וכשהפרוצדורה נגמרת, גם הקשר נגמר.

אצל הפסיכואנליטיקאים, לעומת זאת, הקשר חייב להיות ארוך, והוא מצריך חשיבה בלתי פוסקת. אפילו ממש בתחילתו האנליטיקאי חייב להיזהר: המטופלים "בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון." ובהמשך עליו לשים לב בלי הרף לכל אמירה ולכל ניואנס. הפסיכואנליטקאים, כך מסתבר מהרומן, לא מפסיקים לנתח גם את עצמם ואת הקרובים אליהם. אנחנו רואים את דריק מנתח את עצמו ואת זולתו בלי הרף. "אסוציאציה משונה" הוא אומר לעצמו על עצמו בתגובה למחשבה שעולה בדעתו, ובמקרה אחר הוא אומר לעצמו "זה נקרא התקה, ובכל זאת הוא עולה על האופניים": כל מעשה, כל הרהור שלו עובר אנליזה פנימית. אנקוויסט יודעת מן הסתם על מה היא מדברת, בהיותה אשת מקצוע….

מעניינת במיוחד גישתם של שני הרופאים כלפי המקצוע שלהם, כשמדובר בחייהם עצמם. כך למשל דריק אומר לעצמו, לקראת חג המולד, ש"עזרה למטופלים לעצב מחדש את חג המולד שלהם היא עניין אחד, אבל צליחה בשלום שלו עצמו את ימי החג היא דבר אחר", וסוזן, אחותו המרדימה, שכל כך עסוקה בהפגת כאבם של אחרים, "מנידה את ראשה לשלילה" כששואלים אותה אם עברה אי פעם הרדמה, "'גם לא זריקת אפידורל?", שואלים אותה, והיא מגיבה, בזעזוע: "תעשה לי טובה, זה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. הדקירה הזאת בעמוד השדרה נראתה לי יותר מדי מסוכנת".

מדהים לקרוא דברים כאלה מפיה של מי שכל היום נותנת לפציינטים שלה טיפולים מהסוג שנראה לה מסוכן מדי, כשמדובר בה עצמה!

אפשר אולי לטעות ולהבין שהמרדימנים הוא סוג של ספר עיון שדן בהבדלים בין שני התחומים הרפואיים, ולא היא. אנה אנקוויסט מצליחה לרקום סיפור עם עלילה שהולכת ומסתבכת, עד שהיא מגיעה אל שיאו של קונפליקט טרגי שמתרחש – כדרכן של טרגדיות – בתוך המשפחה. הוא לא רק מעורר מחשבות, אלא גם מושך מאוד לקריאה.

תרגם מהולנדית: רן הכהן

Anna Enquist De verdovers

השאלה "מהי משמעות: עיבוד העבר" דורשת הסבר. היא מתייחסת לביטוי אשר הפך בשנים האחרונות באופן חשוד ביותר למטבע לשון. כפי שהשתגר בלשון, מובנו של הביטוי "עיבוד העבר" אינו שהעבר אכן זוכה לעיבוד רציני, שכישופו הותר בכוחה של תודעה צלולה, אלא הכוונה היא למתוח מאחור קו ולסלקו במידת האפשר מן הזיכרון.

המחווה הקוראת לשכוח ולסלוח על כל שנעשה, שאולי היה רשאי לנקוט מי שסבל את העוול, ננקטת בפועל על ידי תומכיהם של האחראים לו. במסגרת ויכוח אקדמי כתבתי פעם: "בביתו של התליין אין מדברים על החבל, כדי לא לעורר תרעומת." אולם עצם הקישור האבסורדי כל כך בין הנטייה הלא־מודעת, וגם זו שאינה כה לא־מודעת, להתגונן מפני תחושת האשמה, לבין רעיון עיבוד העבר, מבהיר עד כמה הכרחי לתת את הדעת על עניין זה — המעורר גם היום אימה כה רבה, עד כי רבים חוששים לקרוא לו בשמו. ניכר רצון לברוח מן העבר: בצדק, מכיוון שהחיים בצלו אינם אפשריים כלל, ומכיוון שלאימה אין קץ, כל עוד מתבקשים לגמול על אשמה ועל אלימות באשמה ובאלימות.

אין זמן מתאים יותר מימינו אלה לקריאת ספרה של תמר ורטה זהבי המגולל את סיפורו של סוגיהארה, הקונסול היפני שסיכן את חייו ואת החיים של אשתו וילדיו בעת ששירת בשגרירות יפן בליטא. אדם שיש להכיר, לזכור ולהזכיר.

"היה עלי לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא משום סיבה אחרת", מצוטטים באחרית הדבר לספר דברים שאמר סוגיהארה ב-1985, אחרי שכמה מהיהודים שאותם הציל הצליחו לאתר אותו ביפן, אף על פי ששינה את שמו כדי להסתתר באלמוניותו. את הדברים הללו אמר אחרי מפגש עם שגריר ישראל ביפן, ששאל אותו מדוע סיכן את נפשו כדי להציל בני אדם שלא הכיר, וההסבר שלו, הפשוט, הישיר, הלא מתוחכם – "כי זה היה הדבר הנכון לעשות", מהדהד בעוצמה. כמעט ארבעים וחמש שנה לאחר מעשה זכה סוגיהארה בתואר שלא ביקש ולא חשב לקבל – "חסיד אומות עולם". באחרית הדבר לספר כתוב גם ש"ממדינת ישראל, שרצתה לפצות אותו על חייו הקשים, ביקש בקשה אחת בלבד – מלגת לימודים עבור בנו הצעיר, שאכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים".

ספרה של תמר ורטה זהבי  ראה אור ב-2019, אבל ברור לגמרי מדוע בימים אלה במיוחד הוא נעשה רלוונטי מתמיד. ורטה זהבי מתארת בו את התהליך שעבר סוגיהארה. אחרי שהובהר לו שאישורי המסע שהוא יכול להנפיק ליהודים הנרדפים יצילו את חייהם, הוא ניסה לפעול בדרכים חוקיות, וביקש את רשות השלטונות היפניים לתת לפליטים את המסמכים הללו, אבל סורב פעמיים.

זאת הנקודה שאנשים רבים, אולי מרבית האנשים, היו נסוגים. אמנם הוא כבר הבין שיש בכוחו להציל חיים, אבל ידע גם שיאלץ לשלם מחיר כבד אם יפעל בניגוד להוראות שקיבל ממשלתו.

ובכל זאת – בחר בדרך הקשה.

אנחנו, אלה שנמנים עם החברה הישראלית, צריכים כיום להתמודד עם החלטות שהממשלה מחליטה בשם כולנו, והן נגועות באנוכיות מחרידה ובאדישות שלא תיאמן לגורלו המר של הזולת. בימים אלה, כשמיליוני פליטים מציפים את העולם, נסים מפני הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומחפשים מחסה ומקלט, בוחרת הממשלה שלנו להיות קטנונית ואפילו מרושעת. בוחנים את הפליטים בזכוכית מגדלת – יהודים ולא יהודים – בעלי אמצעים שיכולים להפקיד ערבות גבוה שתבטיח כי יעזבו אותנו בתוך כמה חודשים לכאלה שידם אינה משגת לשלשל לידי השלטונות את סכומי הכסף המופרעים, הנדרשים ממי שאיבדו את כל מה רכושם על פני האדמה.

זה הזמן לקרוא על יפני אחד שלא ידע שהוא צדיק, אבל בנסיבות שהיו, התגלה ככזה.

הספר כתוב כמכתב שחיבר לכאורה בדרכו מליטא לגרמניה. המכתב מופנה אל ילדיו, והוא מספר להם מדוע נהג כפי שנהג. מה היו המניעים שלו: הרצון והכורח שחש לא להתעלם ממצוקה, ולא להתכחש ליכולת שלו לעזור ולהציל חיי אדם.

הוא מסביר להם שאשתו תמכה בו בהחלטתו לנהוג כך, אף על פי שהיו להם שלושה ילדים רכים, אחד מהם תינוק שנולד ממש באותם ימים.

הספר מיועד לבני נוער, כנראה לכאלה בגיל חטיבת הביניים, פחות או יותר. האם הם קוראים ספרים? האם הספר שלפנינו יגיע לידיהם? יש לקוות שכן. הוא קל לקריאה ודי קצר, ועם זאת – מעניין מאוד. חשוב שידעו על סוגיהארה. חשוב שידברו ביניהם על מה שעשה. שידונו על הקשר אל ההווה ואל מה שקורה סביבינו ובקרבנו.

שמו של הספר מצלצל באוזניי את פסק הדין הנודע בעקבות הטבח בכפר קאסם, על "פקודה לא חוקית בעליל" שאסור לציית לה. גם הפקודה שסוגיהארה קיבל, להתעלם מהיהודים ובכך לשלוח אותם אל מותם, הייתה לא חוקית בעליל, ולו היה מספיק אומץ, יושרה, תושייה ואכפתיות לא לציית לה.

יש חלקים כמעט נוגעים ללב בספר חינוך לעצמאות מחשבתית, מאת הוגה הדעות הגרמני תאודור אדורנו. למעשה, אדורנו לא כתב את הספר, כי מדובר באוסף של הרצאות וראיונות שנשא, אבל מהדברים שנאמרים בהם אפשר להבין לא מעט על השקפת העולם שלו. 

אדורנו, יליד 1903, הלך לעולמו ב-1969, ואת ההרצאות והריאיונות המובאים בספר שלפנינו הוא נשא משנת 1959 ועד זמן קצר לפני מותו. בעברית ראה הספר אור בסוף 2019, כלומר חמישים שנה אחרי מותו.

האם דבריו עדיין רלוונטיים? האם לקורא שחי כיום יש מה ללמוד מאדורנו?

עניינו העיקרי של הספר הוא החובה שאדורנו מטיל על מאזיניו וקוראיו למנוע את הישנותה של מה שהוא מכנה "הברבריות". בעיניו "העבר שמבקשים לברוח ממנו עודו חי ביותר," והוא מתכוון ל"נכונות לבצע את מה שאי אפשר לבטא במילים", כלומר – את נכונותם של גרמנים לגייס את הטכנולוגיה כדי לייעל בעזרתה מנגנונים של רצח המוני. 

האם, הוא תוהה, יש להתנגד לחדירתם של אמצעי טכנולוגיה חדשים לכל תחומי החיים? כדבריו – "היכן עובר הגבול בין היחס הרציונלי לטכנולוגיה לבין הערכתה המופרזת, הגורמת בסוף לאדם לתכנן מערכת רכבות משוכללת להבאתם של הקורבנות במהירות וללא עיכובים לאושוויץ"? 

כאמור, חלק מהדברים המובאים בשמו נוגעים ללב בתמימותם. כך למשל נתפס חלק ניכר ממה שנכתב בשני הפרקים "טלוויזיה והשכלה", שבהם עוסק אדורנו במדיום שהיה אז חדש יחסית, בהשפעותיו האפשריות ובסכנות הטמונות בו.

אדורנו אמר, לדוגמה, בריאיון ברדיו ב-1963 שהתפרסם גם בגרסה כתובה בכתב עת גרמני, שחשוד בעיניו השימוש התכוף שנעשה בטלוויזיה כדי להפיץ אידיאולוגיות, ולהשפיע מתוך "הטיה שקרית" על תודעתם של הצופים. 

הלמוט בקר, בן שיחו של אדורנו, הסביר מדוע מוטב שלא לאסור על "ילדו של האינטלקטואל" לצפות בטלוויזיה, שכן אם הוריו ימנעו ממנו לעשות את זה, ברור שעד מהרה הוא "יצפה בטלוויזיה בביתם של השכנים בני מעמד הפועלים", ואז רחמנא ליצלן, הוא "ייחשף בפועל למדיום הזה ללא הכנה מוקדמת."

בהקשר זה אי אפשר שלא להיזכר בהחלטתם של השלטונות בישראל להגביל את שידורי הטלוויזיה בארץ, ובמאמצים שעשו כדי לצמצם את השפעתם בכך שאסרו על שידורים בצבע, ובעניין זה זכורה היטב הסאגה המשונה של "המחיקון", ואחרי כן – של ה"אנטי מחיקון"…

בהקשר דומה, אי אפשר שלא לחשוב על כך שב-1965 אסרו על הביטלס לבקר בארץ, שמא ישחיתו את בני הנוער. מעניין לציין שגם אדורנו עצמו מזכיר את הביטלס פעמיים במאמריו, כדוגמה לתופעה שמעידה על "ברבריות" של החברה, אם כי הוא מסייג: "כוונתי במונח 'ברבריות' אינה לביטלס, גם אם הפולחן שקשור אליהם כלול בו, אלא לנורא מכול: דעות קדומות מטורפות, דיכוי, רצח עם ועינויים." מי היה מאמין שאפשר היה פעם בכלל להעמיד את הביטלס בשורה אחת עם ברבריות, דיכוי, רצח עם ועינויים. 

אי אפשר להתעלם לחלוטין מהדברים שאדורנו ייחס לטלוויזיה, אם כי קשה להאמין שאפילו הוא, שחשש כל כך מפני יכולותיה המשחיתות, היה מסוגל לצפות את העוצמות ההרסניות של המדיום, כפי שהן מתבטאות כיום, בשליש הראשון של המאה ה-21, שנים רבות כל כך אחרי אדורנו.  

"ב'טלוויזיה כאידיאולוגיה' כוונתי," הוא אמר, "ראשית כול ובפשטות, לכל מה שרואים בתכניות הטלוויזיה האמריקאיות — וגם אצלנו לא חסרות תכניות כאלה — כלומר להחדרתה של תודעה כוזבת, להסתרת המציאות האנושית ולהטמעתם של מה שנהוג לכנות בצורה כה נעימה 'מגוון של ערכים', המוצגים ברוב דוגמטיות כערכים חיוביים ורצויים, שעה שהחינוך שאנו מדברים עליו, משמעותו בדיוק חשיבה לעומק של מושגים אלו – המוצגים מלכתחילה כחיוביים – ועל הבעייתיות שגלומה בהם, וחריצת דעה עצמאית ואוטונומית לגביהם". 

אדורנו חשש אם כן מכוחה של הטלוויזיה להציג עמדות וערכים. נדמה לי שאפילו הוא לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את "שטיפת המוח" המִטַּפֶּשֶׁת שבה לוקה הטלוויזיה המסחרית, שכל מטרתה – למכור פרסומות, ולצורך כך היא מוכנה לרדת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואף למטה מזה, והכול – כדי לשבות קהל שניטלה ממנו כל יכולת שליטה או בקרה, קהל שהתמכר לסנסציות ולמסחטות רגש, בדמותן של תוכניות ריאליטי מופרכות שיש להן רק "אידיאולוגיה" אחת: להעשיר את בעליהם של ערוצי הטלוויזיה. 

ברור גם שאדורנו לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את אחת ההתפתחויות החברתיות רבות העוצמה ביותר שאנחנו שותפים להן בשני העשורים האחרונים: כוחן של הרשתות החברתיות, והיכולת העצמאית של אנשים פרטיים ליצור תכנים (כמו למשל – הבלוג "סופרת ספרים"), בלי שיידרשו לשום מנגנוני סינון או בקרה. אנחנו שומעים חדשות לבקרים על יצרני תוכן שמיליוני בני אדם עוקבים אחריהם. מה הם מציעים? 

בטיק-טוק, למשל, אפשר למצוא בעיקר המוני אנשים מפזזים, מראות שחלקם ביזאריים־עד־מבעיתים, וחלקם סתם מוזרים: 

והנה נודע לאחרונה לאחרונה כי טיק-טוק הדיחה את גוגל ממקומה הראשון ונהפכה בשנת 2021. לאתר האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם! 

מה היה אדורנו חושב על כל זה? לא קשה לדמיין את הפלצות שהייתה אוחזת במי שחשש מפני מנגנוני הכזב הטמונים בטלוויזיה, בכך שהיא "מסתירה בעיות" שכן היא יוצרת תודעה כוזבת. אדורנו עוד האמין שלא נורא אם צעירים ילמדו "מהי אהבה מתוך צפייה בטלוויזיה". מה היה אומר על החשיפה של בני נוער, של ילדים קטנים ממש (!), לפורנוגרפיה ברשת? 

אדורנו חשש מכך ש"התפאורות [בטלוויזיה]  נראות כה אמינות, כה ריאליסטיות, שהן מאפשרות להבריח פנימה בבלי דעת את הסחורה הגנובה של האידיאולוגיה". מה היה אומר על הפרסומות הסמויות?

כבר אז ראה את הסכנות באותו "הרע ההמוני הזה" שהצופים "לוגמים בשקיקה", אך סבר שאפשר לגייס את הטלוויזיה גם כדי ללמד, לחנך, לחשוף צעירים לידע.

היכן היא, אם כן, "הטלוויזיה הלימודית" שבאמצעותה ניסו ליישם את העקרונות הנשגבים שהתווה? היא כבר מזמן שבקה חיים, ואיש אינו זוכר עוד את הניסיונות להיעזר בטלוויזיה כדי לחנך ולהשכיל.  

אדורנו מרבה בספר שלפנינו לעסוק בדמותו הרצויה של המורה. מדבריו אפשר להבין את הפער העצום שיש בין הרצוי למצוי. אחת המשימות שלקח על עצמו הייתה לבחון בוגרי סמינרים למורים, שהוטל עליהם להתכונן לבחינה בעל פה בפילוסופיה. הוא מתאר את קוצר היד של רובם, את קיצורי הדרך שהם מחפשים, רק כדי לעבור את הבחינה בשלום, ולזכות בתעודה המקצועית. מה מורים כאלה יוכלו להנחיל לתלמידיהם? ומי בכלל מעלה בדעתו לצפות ממורים בישראל ללמוד פילוסופיה, כדי שישכללו את יכולות החשיבה וההבעה שלהם? 

כאמור, עניינו העיקרי של אדורנו בספר שלפנינו הוא לחפש אחרי מנגנונים שימנעו את הישנות הזוועות שחולל המשטר הנאצי. "הנאציונל סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה", הוא כותב, ומוסיף שבכך גלום לדעתו "איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה". 

מה היה אדורנו אומר על המגמות האנטי-דמוקרטיות שאנחנו עדים להם במקומות רבים בעולם? למשל, על הסירוב של דונלד טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בארצו? על ההסתערות של ההמונים המוסתים על גבעת הקפיטול? על כך שהסנאט זיכה את טראמפ מההאשמה שהסית למרד? 

ומה היה חושב על האיום שמציבה כיום רוסיה בגבולה עם אוקראינה?

אכן, הוא סבר כי "הדמוקרטיה טרם התבססה במידה כזו, שבני האדם חווים אותה כדבר הנוגע להם ישירות ורואים בעצמם סובייקטים של התהליכים הפוליטיים. היא נתפסת כשיטה אחת מני רבות, כמו יכול אדם לבחור מתוך תפריט קומוניזם, דמוקרטיה, פשיזם או מונרכיה — אולם היא איננה נתפסת כביטוי של עצמאות מחשבתית".

יש לזכור שאדורנו אמר את הדברים בימי המלחמה הקרה. הקומוניזם נתפס אז כאיום על הדמוקרטיה והתבקש ש"אחדותו של העולם המערבי" תהדוף את האיום הרוסי, שכן "מנצחי 1945 החריבו את מעוזם האיתן נגד הבולשביזם מתוך כסילות גרידא, ואז הקימו אותו מחדש שנים מעטות לאחר מכן" (מן הסתם הוא מתכוון לכך  שבהסכם ילטה אפשרו לרוסים להשתלט על מדינות מזרח אירופה).

"פלישה לאוקראינה תשים קץ לעידן השלום ותצית מירוץ חימוש. זהו רגע היסטורי לא רק מבחינת קייב. זהו רגע היסטורי לכולנו," כתב נח יובל הררי ב11 בפברואר 2022 בעיתון הארץ  על המשמעויות בקנה מידה גלובלי שיכולות להיות אם תפרוץ מלחמה, בעקבות פלישה רוסית לאוקראינה. 

ועכשיו אני מבקשת לשאול אם גם אצלנו, בקנה מידה קטן בהרבה, אפשר להבחין בתופעות פשיסטיות מבעיתות?

בעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של זאב שטרנהל "לידתו של הפשיזם", מה-7 ביולי 2016, בעיתון הארץ. בין היתר כתב שם שטרנהל ש"הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד הליברליזם כמערכת ערכים, נגד קהילת האזרחים המלאכותית, בשם ההמון בעל החושים ה'בריאים'", ושבישראל מתחוללת עכשיו מלחמת תרבות: "תרבות השקר, הדמגוגיה, ההסתה הגסה נגד מתנגדים, סימון האויב מבפנים והלחץ על מוסדות התרבות להתיישר לפי המוכתב על ידי השלטון צוברים תאוצה. הקונפורמיזם ופולחן הקונסנזוס, הצנזורה העצמית, הפחדנות וההתרפסות כבר ישנם, והמלחמה נגד הרשות השופטת בעיצומה. השימוש ברוב הפרלמנטרי לשבירת כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית היה לנורמה מקובלת. נשארת פתוחה השאלה האם ההמשך הידוע משנות ה–20 וה–30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד מול כוחות ההרס."

אחד מביטויו של הפשיזם, אם ללמוד מאדורנו, הוא הניסיון לקבוע שתחושת האשמה "אינה אלא תסביך", ושהעיסוק בפשעי העבר "אינו אלא מעשה חולני". האם אין רבים בקרבנו הסבורים כי על "האדם הבריא והמציאותי לעסוק אך ורק בהווה ובתכליותיו המעשיות"?

הנה דוגמה אחת, כאילו "קטנה", אבל כזאת שמשקפת תופעה נרחבת: איך מתמודדת החברה הישראלית עם חשיפת הטבח שעשו חיילי צה"ל בטנטורה?

אלה שורות הפתיחה של המאמר שהופיע בעיתון הארץ ב-19 בינואר 2022: "'השתיקו את הדבר הזה', אומר הלוחם משה דיאמנט, מנסה לקמץ במילים. 'אסור לספר, זה יכול להיות סקנדל שלם. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל זה היה. מה לעשות? זה היה'".

Theodor Adorno, Erziehung zur Mündigkeit. Vorträge und Gespräche mit Hellmut  Becker 1959-1969 

תרגם והוסיף הקדמה לכל אחד מהפרקים: אסף אנגרמן

"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים. 

לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת. 

מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב. 

התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת". 

כל תמונה הבנויה על המשחק של מרקם חזותי של סוגים של אדום על גבי אדום תהיה תמונה אשר לא תופיע על האקרן [בטלוויזיה]. היא תלך לאיבוד. במקומה על האקרן יופיע תרגומה האוטומטי של תמונה זאת, אשר יראה שדה חלק של אדום אחיד. ושדה חלק של אדום אחיד – זהו סיפור בעל תוכן שונה לחלוטין, אשר הפואנטה שהייתה בתמונה המקורית איננה קיימת בו עוד. 

זה יהיה תוכן שונה בערך כמו במקום המשפט "השבוע שחלף כָּלל יום שבת גשום" – לשמוע: "השבוע שחלף כלל יום שבת". זה יהיה סיפור אחר, אשר הפואנטה המקורית הלכה בו לאיבוד. ומה תַּמַהּ אם כאשר כל מה שיקלוט הקורא שלנו יהיה "השבוע שחלף כלל יום שבת", תגובתו על כך תהיה: זהו סיפור אינפנטילי, אבל בואו נאמר לה שהיא ביטאה זאת בצורה יפה.

איזה עונג צרוף מסיבות שבע המסות שכתבה עמליה כהנא כרמון! כמה שהן מרתקות, מעוררות מחשבה, משעשעות! 

את הראשונה שבהן, "להיות אישה סופרת", כתבה כהנא כרמון ב-1983 ואת האחרונה, "מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות", ב-1996.

בכולן היא מפתחת את אותו רעיון, אבל עושה זאת בכל פעם באופן קצת שונה. בסיס טיעונה הוא שנשים כותבות מודרות מהקנון של הספרות העברית, "מתבזבזות על הצדדי", שכן הספרות העברית היא לאומית, ודורשת מעצמה לבטא את "האני הקולקטיבי". זוהי תפיסה "הרואה את הספרות העברית כזירת המעשה הלאומי, או לפחות אספקלריה לו". את הכתיבה של ספרות יפה אפשר לטענתה להשוות לתפילה. ומאחר שביהדות התפילה נעשית בציבור, וזאת "תפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך הכול תחינתו האישית של היחיד השרוי במצוקה", ומאחר שהתפילה בציבור מתקיימת בבית הכנסת, שם נשים "אמורות לשבת למעלה, ביציע, בנבדל", נגזר על נשים שכותבות בעברית לספר על מה שנחשב שולי. "כל העובר על הגבר הישראלי בחייו, הוא העשייה המרכזית, עשייה שמדברת גם בעדה של האישה, הנמצאת שם, באיזושהי עזרת נשים שברוח. ואילו כל מה שאישה זאת עשויה לעשות שם, באותה עזרת נשים שברוח, יהיה עשייה צדדית, הנלווית לעיקר," וזאת, בין היתר כי "כשם שנבצר מאישה להיות רב, כך נבצר מסופרת להיות שליח הציבור העובר לפני התיבה." 

האם סופרות ישראליות רוצות בכלל להיות במקום שבו הן מבטאות את המעשה הלאומי? 

בקטע משעשע לועגת עמליה כהנא כרמון לדברים שאמר פעם חיים באר (ועושה זאת באירוניה דקיקה אבל מושחזת היטב). היא מצטטת את דבריו לפיהם הוא מפנטז שיום אחד "יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת", והיא מוסיפה וקובעת: "אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי היאידאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה." והיא מוסיפה: "הן היו רואות אותו כצמצום חמור של הפנים השונות של יצירתן".  והרי, היא אומרת, "אם ניקח את מלחמה ושלום לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפולין'". אגב כך היא מעירה כי התרגשותה מעגנון ויזהר אינה "נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל'", ומוסיפה בסוגריים: "את 'עת הזמיר' [של חיים באר] לא קראתי". איזו קטילה אלגנטית, בחמש מילים…

האם אפשר להסיק שרק סופרות שכותבות עברית בישראל מודרות מהקאנון? לא ולא. (מעניין אגב, להשוות את תפישתה עם זאת של מאיה ערד, בספרה האחרון, קנאת סופרות, המוקדש ברובו לעניין הקאנון וההתקבלות אליו). 

דווקא במסות הראשונות מסבירה כהנא כרמון את הקשיים שאתם נאלצת כל סופרת להתמודד. במסה הראשונה, למשל, היא מדמה את הכתיבה הגברית לתנועה של דג או דולפין: ייצורים שיש להם צורה הידרודינמית שמאפשרת להם לנוע במים בזריזות ובקלילות. לנשים, לעומת זאת, יש צורה של מדוזה. תנועתן במים שונה. האם המדוזה רשאית לספר על חוויותיה, מנקודת מבטה? סופרות רבות, היא מסבירה, מתאמצות לאמץ את השקפת החיים האחרת, הזרה להן. הן בעצם "מתחפשות לדג", או – מדברות "במבטא זר" (כדי לבאר את הנקודה משתמשת כהנא כרמון בדוגמה אחרת, מבדחת, שעליה סיפר שייקה אופיר. כשהתקבל להבימה היה בטוח שעליו להתחיל לדבר במבטא רוסי, וכך, היא אומרת, חשות סופרות: הן צריכות לאמץ מבטא שאתו יתאימו למקום שאליו הגיעו). 

האם, היא שואלת, יש באמת "אסכולה נשית" בכתיבה? והרי יש "גברים שהם עוד יותר ענוגים, יותר מופנמים, או יותר מסולסלים במלמלות, או יותר כותבים בנעלי בית וגלגלים בשערות, או יותר עצבניים, או יותר אינני יודעת מה הכול יש". אבל גבר שכותב כך – שכתיבתו קאמרית, למשל (למשל – קפקא! מה היה קורה, היא תוהה, אילו אחותו הדמיונית, פרנצ'סקה קפקא, הייתה כותבת את יצירותיו? איך היו מכנים אותן? כמובן: "כתיבה מינורית. אישה חיה בבועה"…) זוכה לתהילה ולתשואות. 

כהנא כרמון זכתה גם היא לתהילה ולתשואות. ובכל זאת חשה, כך אפשר להיווכח, שכתיבה של אישה נמצאת מחוץ לטווח השמיעה של הקהל הרחב (של קוראים גברים? והרי רוב הקוראים כיום הם קוראות, ובמסה האחרונה בספר היא מייחדת את דעתה על עולם הספרות הישראלי של אמצע שנות ה-90). היא מדברת על "שירת העטלפים" שקולם נמצא מחוץ לתדר השמיעה של בני האדם. 

יש, כאמור, רעיונות שחוזרים לאורך המסות, ובכל זאת כל אחת מהן מרתקת ומאלפת בדרכה. הנה הציטוט של הקטע שמובא על כריכת הספר:

בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".  

"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.

הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.

את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן". 

הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.

הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!

לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.

במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.

המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.

מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".

מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית! 

קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו. 

ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".

יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:

"כשהם התיזו את ראשו [של המלך] ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויון. כולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".  

איזו כתיבה מרהיבה! 

הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה? 

Louis-Ferdinand Céline Semmelweis

תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון

אריך קסטנר ידוע מאוד בזכות ספרי הילדים שכתב. מי לא קרא את אמיל והבלשים, פצפונת ואנטון, אורה הכפולה, הכיתה המעופפת (ועוד ספרים רבים אחרים, ידועים יותר או פחות)?  

לאחרונה ראה אור תרגום לעברית של ספר שכתב למבוגרים, אל האבדון. הרומן ראה אור לראשונה ב-1931, והוא משמש מעין כמוסת זמן: הקפאה של מציאות החיים בגרמניה, זאת של עוני, אבטלה וייאוש שאותם היטיב לתאר גם שטפן צוויג, למשל בספרו הנערה מהדואר.

הייאוש שקסטנר מתאר נועד להגיע לאוזניהם וללבם של בני דורו וארצו, ושל אירופיים בכלל. "הוא רואה תקווה אחת ויחידה והוא אומר מהי. הוא רואה שבני הדור הזה עקשניים כחמורים והולכים לאחור אל פי תהום פעורה. ששם יש מקום לכל עמי אירופה, ולכן הוא קורא, כמו אחרים לפניו ומלבדו, זהירות! בנפילה, יד שמאל על המעקה השמאלי!" כתב קסטנר באחרית הדבר שהמוציא לאור סירב ב-1931 לכלול בספר, אבל מופיעה עכשיו במהדורה העברית. זאת אינה ראייה נבואית יחידה שמופיעה בו. פביאן, גיבור הסיפור, חולם חלום בלהות: "מכונה גבוהה כמו הקתדרלה של קלן התנשאה מולם. לפני המכונה עמדו פועלים חצי ערומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענק שאש אדומה בערה בו". הלא מודע של קסטנר ראה כבר בתחילת שנות ה-30 את הזוועות שתודעתו עדיין לא הכירה! 

לקראת סופו של הסיפור הוא נוגע, לכאורה, במקורות הזוועה, כשהוא מתאר את הווי הפנימייה שבה התחנך פביאן. הסדר הצבאי שנדרש מהילדים ומהנערים. "האם," הוא שואל את עצמו, "תמיד חש את השקר המתהלך פה ואת האלימות החבויה הרעה שהפכה דורות שלמים של ילדים לעובדי מדינה ממושמעים ולאזרחים צרי אופקים?" הוא מספר איך "על הקירות היו תלויות כותנות הלילה בקפדנות צבאית." וזאת כי "צריך להיות סדר". ואז הוא נזכר בעצמו, ותוהה "מתי זה היה, בעצם, שהוא עמד פה, חייל אחד בין אלפים במכנסיים ארוכים, הקסדה לראשו, מצויד להקשיב לדרשת השדה האפורה, בן שבע-עשרה, נכון לשמוע את דבר אלוהים הגרמני לצבאותיו?" ומתכוון, כמובן, למלחמת העולם הראשונה. המלחמה שלפניה "היו שירו בעצמם", אבל במהלכה "כבר גדל מספרם […] ואחר כך מתו רבים עוד יותר. חצי מתלמידי הכיתה מתים". 

על הלך הרוח ששרר בגרמניה הוא מעיד כשהוא מספר על ידיעה בעיתון: "נשיא ארצות הברית הציע לאירופה להשהות לשנה את גביית הפיצויים מגרמניה. אמריקה גילתה שאי אפשר לעשות עסקים עם עם שלופתים את גרונו. היא נטתה להרפות מעט את הלפיתה", ומספר במרירות על צרפת "שהסתייגה מהתוכנית" של נשיא ארצות הברית, כי "חששה שימנעו ממנה להיחנק בזהב". 

כמה כעס! כמה מרירות! ואלה מפיו של סופר שהתנגד למשטר הנאצי (אם כי לא גלה מארצו במהלך המלחמה, וגם השתדל להצניע את הביקורת שלו, כדי לא להרגיז את השלטונות). הכתיבה הזאת מבהירה לנו מנקודת מבט אישית, לא בכלי מחקר היסטוריים, מה חש הציבור הגרמני כעשור אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, ומה היה הרקע שאפשר את עלייתו של היטלר לשלטון. 

ועם זאת, פביאן, הדמות המייצגת את קסטנר, משיב למכר שמאשים אותו: "אתה לא פטריוט", ואומר לו: "ואתה מטומטם […] וזה הרבה יותר מצער". 

הוא בז לנאצים ונגעל מהם, אך עושה זאת בסמוי: "'רותנאו היה חייב למות', אמר לו פעם סופר נאציונל-סוציאליסט. 'הוא היה חייב למות. האשמה הייתה ביוהרה שלו. הוא היה יהודי ורצה להיות שר החוץ של גרמניה. תאר לך שבצרפת, כושי מהמושבות היה מציג את מועמדותו לקי ד'אורסי, זה היה לא פחות מופרך'". הבעיה היא שהביקורת סמויה ומובלעת כל כך, עד שהיא ברורה לגמרי רק בדיעבד. קורא "נציונל-סוציאליסט" היה יכול אז מן הסתם לקרוא את הדברים ולא לחוש בכלל שיש בהם ביקורת, אלא אם שם לב לאירוניה המושחזת שהספר רצוף בה. למשל –  מישהו מתלונן על כך שסוליות נעליו נשחקו לגמרי, ואם ימשיך להגיע ללשכת העבודה, בעוד שבוע לא יהיו לו נעליים, ו"לנסיעות אין לי כסף". בן שיחו תוהה: "אתה לא מקבל מגפיים מלשכת הסעד?" המתלונן משיב: "יש לי רגליים קצרות מאוד". העצה שהוא זוכה לקבל: "תתלה את עצמך", ועל כך מגיב פביאן, שהאזין לשיחה, "יש לו צוואר רגיש מאוד". כשאינו מקבל תשובות למכתבי חיפוש עבודה  שהוא שולח הוא מעיר "הטיפוסים שיושבים שם במשרדים עושים להם כנראה אלבומי בולים מהבולים שאני שולח לתשובה". על גבר חולה מאוד הוא מספר שהוא "שוכב מאז אתמול בלילה באטליֶה, ועסוק בלמות". 

כל כך הרבה ציניות מיואשת. כל כך הרבה שנינות וכאב.

הספר מרתק. 

ככל שנפרק את הציור למרכיביו, נוכל לראות שכל מרכיב יכול להיות סיבה להצלחה גדולה, ובו בזמן עשוי שלא להביא למופע ציורי מפעים במיוחד. 

אם אנסה, אחרי כל זה, לקבוע מה גורם לציור להיות 'גדול', אסתכן בכישלון ידוע מראש ובכל זאת אגיד זאת כך: ציור או יצירת אמנות, המקיים יחס משמעותי ובעל ייחוד בין ה"מה" ל"איך", שיש בו משום הפתעה וחדשנות עקרונית, שמשהו בנוכחותו מדגיש התעמקות רבה, עניין ואפילו קשב היוצאים מן הכלל, שמתקיימת בו אחדות רבה, לעתים מסתורית, והוא עולה על סך חלקיו, שהוא בן תקופתו, אך בו בזמן אל-זמני, שיש בו משהו ששומר על פשטות ומאידך הוא אינו מתמסר ונשאר פתוח, חידתי. הוא מספר לנו משהו שאין דרך אחרת לספר אותו, ופותח תובנה על העולם או החיים. עבודת אמנות שיש בה תכונות אלה, נדמית לי כבעלת פוטנציאל להיות עבודת אמנות גדולה. אוסיף עוד משהו שנראה לי חשוב: חובה שיזהו שהאמנות הזאת גדולה, וייתנו לה מקום. אמנות אינה מתקיימת ללא צופים. ואן גוך לא היה אמן משמעותי לולא התגלה, אמנם אחרי מותו, וזכה לפרסום.

לעתים נדירות מזדמנת חוויה מפעימה בעוצמות שמעניק ספרם של שניים: הרופא, פיטר גילבי, והאמן, אסף רומאנו. 

פיטר ואסף כתבו ביחד, בשיתוף פעולה מפרה והדדי, שיחות שבהן הם חושפים את עולמם הפנימי, האישי והמקצועי, ומפליגים מתוך עצמם אל עולם של מחשבות ורעיונות מרתקים ומעוררי השראה. 

כל פרק נפתח בתמונה הנוגעת במכנה משותף של השניים: רפרודוקציה של יצירת אמנות שעיסוקה בענייני רפואה. כך למשל הציור הראשון נקרא "גזר דין מוות", רואים בו רופא ופציינט שזה עתה התבשר כי מחלתו חשוכת מרפא.

מדהים ומופלא לקרוא את מחשבותיו של הצייר. לשים לב אתו לכל הדקויות שהוא רואה בציור, וללמוד ממנו משהו על היכולת לשאוב משמעות ותוכן מהפרטים שלא כל אחד יודע לשים אליהם לב.

משם ממשיכים אל דבריו של הרופא, שמשתף את חברו, ואותנו הקוראים, בכל מיני סוגיות הקשורות בעולמו המקצועי. מה מרגיש רופא שצריך לבשר לחולה שלו שהוא נוטה למות? איך הוא מתמודד עם הכורח לעשות זאת? מה קורה כשהבשורה נמסרת בהיסח הדעת, באדישות? "אם לא נעשה זאת באופן ראוי, החולים ובני משפחותיהם לא יסלחו לנו. לעומת זאת, אם נדע לעשות זאת נכון, הם לא ישכחו אותנו". אכן, פיטר משתף אותנו באירוע מחייו (לכל אורך הספר שניהם מרבים לספר על עצמם בכנות נוגעת ללב ובאומץ ראוי להערכה): כיצד נודע לאשתו שבתם חירשת. קלינאית תקשורת חסרת אחריות עברה ליד אשתו ואמרה לה, כלאחר יד, שהילדה אינה שומעת מאומה. "בשורת החירשות נמסרה לאשתי באופן בוטה, בעמידה, במסדרון מכון השמיעה בבית החולים, ללא כל הכנה וללא תמיכה רגשית". פיטר הפיק מכך, כמובן, את הלקח כרופא. התובנות שהוא מגיע אליהן בעקבות ההתבוננות בתמונה רבות, והוא מעשיר בהן גם אותנו. למשל, הוא מספר על ההתקדמות ברפואה שחלה מאז 1908, כשציירו את התמונה. "אני תוהה מה הייתה הבשורה המרה", הוא כותב, ומדגיש: "זהו העידן שלפני האנטיביוטיקה," ומסביר עד כמה קטלניות היו מחלות רבות שהאנושות למדה להתגבר עליהן מאז. הוא מספר שמתעורר בו רצון "לספר מעט על הרפואה של אותם הימים", שלא דמתה בכלל לרפואה של היום. הנתונים שהוא מציין מסמרי שיער. למשל, "תמותת התינוקות המדווחת באנגליה הייתה ב-1909 163 תינוקות לכל אלף לידות", לעומת 3.5 לכל אלף לידות כיום. 

הדיאלוג בין הצייר לרופא מתנהל כדו שיח. שאלות ששואל האחד מעוררות שאלות נוספות אצל האחר, וכולן מעניינות ביותר. השניים ממריאים אל אינספור תובנות, שכל אחת מהן מרתקת ומחכימה יותר מקודמתה. התמונה "מתנתו של גויה" מעוררת למשל מחשבות על אמפתיה: איך רופא יכול להביע אותה? האם אפשר להקביל בין צופה ביצירת אמנות לבין רופא המשוחח עם מטופל? מה חווה אסף רומאנו עצמו, כשנפצע בתאונת דרכים? האם החוויה העוצמתית שחש הייתה חוץ גופית? איך אפשר לקשר אותה לטיפול בסמי הזיה? האם יש סתירה בלתי נמנעת בין מדע לדת, ואיך "אמונה בניסים מתיישבת עם ספקנות מדעית," שהרי ספקנות היא "חלק ממהותו" של המדע? ואולי אמונה דווקא מועילה לריפוי? פיטר מספר על השפעתן המפתיעה של תרופות דֶּמֶה – פלסבו – ומספר אפילו (במבוכה) כיצד הזריק פעם מים לחולה שהתלונן על כאבים עזים, וכיצד אותו חולה נרגע ונרדם, כי האמין שקיבל משכך כאבים…

אחד הפרקים הנוגעים ללב במיוחד נוגע במותה של כרמיאל, אשתו של אסף, שחלתה בסרטן השד, וזכתה לטיפולו המסור של פיטר, חברם של אסף וכרמיאל, ושל רופא נוסף, שכנם ביישוב הקהילתי שבו הם גרים. מכאיב, ומעורר השראה, התיאור המדוקדק, המדויק, שכולל פרטי פרטים על גסיסתה של כרמיאל, על החסד שזכתה לו בשל האהבה הרבה שבה עטפו אותה בני משפחתה, ילדיה, בעלה, אחותה, שכנותיה, וכמובן גם שני הרופאים. 

אחת השאלות המפרות ששואל הרופא את הצייר היא "מה יש ב'איך' של הציור […] שמושך את העין ואת הלב?" ואסף פותח בכך ש"זאת אולי השאלה, בה' הידיעה, של כל מי שיוצר אמנות", ואז מנסח תשובה מרתקת ומעוררת מחשבות, בין היתר:  "אנחנו רוצים וצריכים יותר […] ואמנות מאפשרת חוויה שבה ה'יותר' נגיש ואפשרי." בהמשך הוא מסביר ש"נושא אינו קובע את איכות הציור", ותוהה: "אולי אישיותו של הצייר היא הקובעת?"

דומה כי בשאלה הרטורית הזאת ביטא אסף את גדולתו של הספר שלפנינו: אישיותם הכובשת של שני הכותבים. המפגש אתם ביחד, ועם כל אחד מהם בנפרד, מזמן לנו חוויה מופלאה. 

בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון "הגארדיאן". היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה "שורת שאלות" שעל כל אחת מהן תשיב, "בגבולות המקום המוקצב", וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.

הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.

מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית,  על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי  זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. "הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי". היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, "גם התלהבות, גם זעם, גם כאב" היא מנסה "לבטא בטונים מאופקים", וזאת משום שהיא "פוחדת מהפרזות" שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: "לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?" ומשיבה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק".

אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.

מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם "לנהל יומן", היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה "שבכתיבה אין טעם להתאפק". בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב "במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה".

האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:

בטור "לאומיות לשונית" כותבת פרנטה, "להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית", ומדגישה שזהו "האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק". אי אפשר שלא להחליף את המילה "איטלקית" במילה "עברית", ולהזדהות עם כל מה שכתוב.

הטור "השם האמיתי היחיד" משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה "מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה". מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו "באמת": "המונח 'לא ידוע' תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו". נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.

בטור "חברות ומכרים" בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה "כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד".

כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול. 

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

טוב, ילדים, אם יש כל כך הרבה רעש ברור שמשהו לא יושב טוב. אני חושבת שאם השחורים של הדרום והנשים של הצפון, כולם מדברים על זכויות, מהר מאוד הגברים הלבנים ימצאו את עצמם בבעיה. אבל על מה פה כל הדיבורים?

הגבר הזה שם [מצביעה על אחד הכמרים] אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל לתעלות ושצריך תמיד לתת להן ת'מקום הכי טוב. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ, או נתן לי ת'מקום הכי טוב! אז מה, אני לא אשה ? [מתרוממת לעמידה – הייתה אשה גבוהה במיוחד] תסתכלו עלי! תסתכלו על היד שלי! [חושפת את הזרוע וקופצת שרירים] אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן, ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב! אז מה, אני לא אשה? יכולתי לעבוד כמו גבר, ולאכול כמו גבר – כשהיה לי מספיק אוכל –וגם לסבול את הצלפות השוט! אז מה, אני לא אשה ? ילדתי שלושה עשר ילדים, וכמעט כולם נמכרו לעבדים מול העיניים שלי, וכשצעקתי בכאב של אמא, אף אחד מלבד ישוע לא שמע אותי! אז מה, אני לא אשה ? [הנשים בקהל מתחילות להריע בהתלהבות]. 

[מצביעה על כומר נוסף] ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, איך הם קוראים לזה ? [אינטלקט, מישהי לוחשת]. כן, זהו, מותק. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? אם הכוס שלי לא מחזיקה יותר מחצי ליטר ושלך מחזיקה ליטר, תהיה רשע אם לא תיתן לי למלא את חצי הכוס הקטנה שלי עד הסוף, לא?

והאיש הקטן שם, בבגדים שחורים! הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישוע לא היה אשה! [פורשת את זרועותיה ועיניה רושפות] מאיפה בא הישוע שלך? מאיפה בא הישוע שלך? מאלוהים ומאשה! לשום גבר לא היה בו חלק! [הקהל כולו מוחא כפיים בסערה].

אם האשה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את כל העולם לבדה, כל הנשים האלה ביחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה, ולתקן אותו! ועכשיו הן מבקשות לעשות את זה, והדברים, יותר טוב שיתנו להן.

תודה לכם על שהקשבתם לי, לסוג'ורנר הזקנה אין מה לומר יותר.

המאמר "אני לא אשה?" 1851, בתרגומה של דלית באום

"?Sojourner Truth: "Ain't I a Woman

מתוך הספר ללמוד פמיניזם: מקראה (מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית)

סוג'ורנר טרות' הייתה משועבדת לבעל אדמות ממוצא הולנדי, עד שזכתה בחירותה, כשמדינת ניו יורק שחררה את העבדים שחיו בתחומה. 

נעמי:
עַכְשָׁו יָפֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֶט.
עַכְשָׁו אֵין אִישׁ. אֵין אִישׁ בֵּינֵינוּ, אֲהוּבִי.
נַפְשִׁי שְׁמֵחָה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה יוֹדֵעַ, חֲזָקָה אֲנִי, כֹֹּּחִִי אֲפִלוּ רַב מִשֶׁהָיָה.
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הָהּ, אֲהוּבִי, הַזְמַן
עָבַר מַהֵר, עָבַר מַהֵר וָקֵל,
פַּתְאֹם נִדְמֶה כִּי זֶה עַכְשָׁו הָלַכְתָּ!
וּכְבָר הִנֵה אַתָּה חוֹזֵר וָבָא…
לא כֵן? אַתָּה חוֹזֵר וָבָא? לא כן?
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הַלֵב
אֵינוֹ יָכוֹל יוֹתֵר. פִּתְאֹם הִתְחִיל
מַכֶּה בְאֶגְרוֹפִים, פִּתְאֹם הִתְחִיל
שׂוֹרֶט, נוֹשֶׁךְ, צוֹֹוֵח… לא, אַל פַּחַד.
הוּא יִרָגַע, פָּשׁוּט הוּא לֹא דִּבֵּר יָמִים רַבִּים.
פָּשׁוּט, יָמִים רַבִּים הָיָה כְאֶבֶן.
הוּא יִרָגַע. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
געגועי כְּמוֹֹ גַלִים גְדוֹֹלִים נוֹשְׂאִים אוֹתִי אֵלֶיךָ,
מְבִיאִים, הוֹדְפִים, מְטַלְטְלִים אוֹתִי
הָלוֹךְ וָשׁוֹב. הַנֶה אֲנִי שׁוֹטֶפֶת
אוֹתִךְ כְּלִךְ. הִנֵה אֲנִי מִשְׁלֶכֶת
אֲחוֹרַנִית בַּיָּם, וְשׁוּב עוֹלָה, גוֹרֶפֶת,
סוֹחֶפֶת, מִתְרַפֶּקֶת… אֲהוּבִי,
אַתָּה שׁוֹמֵעַ זֹאת. אֵינְךְ יָכוֹל שֶׁלא
לָחוּשׁ אֶת זֹאת. עַכְשָׁו הִנֵה כֻּלִִי
סְבִיבְךְ, כֻּלִִי אִתָּךְ, כֻּלִִי
נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ אֵלַי… רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה תִּמְצָא אוֹתִי שְׂמֵחָה, טוֹבָה
וּמְלֵאַת אשֶׁר. אֱלֹהִים, נִדְמֶה לִי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲשֶׁר כֹּה מָלֵא
כִּבְרֶגַע זֶה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אני יודעת, יעלה השחר וכְבָר אַתָּה אִתִּי.
בּוֹא, אֲהוּבִי. לַכֹּל יְשׁ סוֹף, יֵשׁ סוֹף, רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

(חושך)

"ספר זה מספר את קורותיו של יוזף מנגלה בדרום אמריקה. חלקים מסוימים נותרו עלומים וקרוב לוודאי שלא ייוודעו לעולם," נכתב בעמוד האחרון של הדוקו-רומן היעלמותו של יוזף מנגלה.

בהמשך אותה פסקה נכתב: "רק סוגת הרומן אפשרה לי להתקרב ככל האפשר אל הדרך המבעיתה שעבר הרופא הנאצי".

לטעמי, בחירתה של אולביה גז לכתוב את הספר כרומן, חרף הקשיים המובנים, הייתה מוטעית. הביבליוגרפיה הנרחבת שמציינת גז בסופו של הספר מעידה על ידע שופע ועושר של מקורות שבהם נעזרה. אכן, החלקים המעניינים באמת בספר הם אלה שמתעדים עובדות. למשל, הפרקים שמגיעים אחרי תיאור מותו של יוזף מנגלה, ובהם תיאורי כמה מהזוועות שחולל (עלי להודות שעל החלק הזה רק רפרפתי ואז דילגתי, לטובת בריאות הנפש שלי), ההסבר כיצד זוהתה גופתו, תגובות בני משפחתו – בנו ואחייניו – הנזק הכלכלי שנגרם לפירמה המשפחתית כשהתגלה שהפושע חי במשך שנים רבות בפרגווי ושבני משפחתו תמכו בו. נראה כי כל אלה עובדות אמינות. מעניינים גם ההסברים השזורים לאורך הספר לכך שמדינת ישראל לא לכדה את מנגלה, כמו שלכדה את אייכמן: בשלב הראשון ויתר המוסד על המשימה, אם כי ידעו היכן מנגלה מסתתר, זאת משום שמירב המשאבים הופנו לאיתורו של יוסל'ה שוחמכר שסבו חטף אותו לארצות הברית, ואחרי כן, בשלב הבא, בשל המאמצים הביטחוניים לפני ובעקבות מלחמת ששת הימים,

לעומת זאת, החלקים האחרים בספר, אלה שבהם נעזרה אולביה גז בדמיונה, מביכים. בכל פעם שהטקסט מספר מה מנגלה חשב, הרגיש, אמר, חלם, אני התכווצתי. מצד אחד, עניין אותי לדעת מה "באמת" קרה למנוול בשנים שחלפו בין בריחתו מאירופה לבין מותו. מצד שני, תהיתי כל הזמן אם הפרטים המובאים בפני מדויקים. אם אלה המצאות, או עובדות. דווקא התערובת הזאת של אמת והמצאות, עיון ופיקשן, נתונים ודמיונות יצירתיים, הקשתה עלי מאוד על הקריאה ועוררה בי ספקנות. האם כשהיא מספרת על אדם בשם פון פרשואר, "המעריץ הגדול של היטלר", ש"מונה לפרופסור לגנטיקה אנושית באוניברסיטת מינסטר ובהמשך נעשה הדיקן שלה וניהל את המרכז הגדול ביותר למחרים גנטיים של מערב גרמניה", היא מצטטת נתונים עובדתיים? כנראה שכן. אבל כשבהמשך אותו משפט היא כותבת ש"מנגלה נזכר כי באחת מחופשותיו מהחזית הרוסית הם הלכו יחדיו לקולנוע לראות את היהודי הנצחי", היא משערת השערות! ייתכן שזה נכון. שזה באמת קרה. אבל "מנגלה נזכר"? דמות ממשית שהיא פתאום פיקטיבית ואנחנו יודעים על מה בדיוק חשב ברגע מסוים? כשהיא כותבת "מנגלה מר נפש באותו יום. הוא מבכה את גורלו, כמו תמיד ללא שום חרטה או מוסר כליות", היא מן הסתם צודקת. כך כנראה באמת הרגיש. אבל אלה כמובן רק הערכות, לא עובדות.

אם אי אפשר לסמוך על חלק מהדברים, קשה מאוד לסמוך על כולם. כותרתו של הספר קובעת חד משמעית שזהו "רומן". הביביליוגרפיה מעידה שמדובר במחקר. בסופו של דבר, שני ההיבטים של הספר הזה נפגמים.

ובכלל, הפריעו לי הקטעים שבהם מנגלה זוכה כמעט לאהדתה של המחברת, המתארת את מצוקתו בערוב ימיו. סליחה, אבל אין לי שום עניין לחוס עליו, אף לא להרף עין. לגמרי לא הבנתי גם את הקטע הזה:

"בעוד המדינות מוגבלות משיקולי ריאל פוליטיק, נכנסים לתמונה עיתונאים וציידי נאצים, ומה שמושך אותם הוא הזכייה בתהילה, בסקופ של חייהם ובכסף. גם הם עורכים חיפושים בפרגוואי, ובונים אגדה של רשע־על שכמוהו כגולדפינגר שגם אותו אי אפשר לתפוס – דמות של רשע בסגנון הפּוֹפּ, בלתי מנוצח, עשיר כקורח, ותחבולן המתנער מרודפיו ונחלץ בלי שריטה מהמצבים המסוכנים ביותר. בשנות השישים חוגג ג'יימס בונד על מסכי הקולנוע, ודוקטור מנגלה הופך להיות שם דבר, ועצם הזכרת שמו מקפיאה את הדם ומעלה את מכירת הספרים והמגזינים: אב טיפוס של נאצי קר וסדיסט, מפלצתי."

 "רשע בסגנון הפופ"? הייתכן? כוונתה של גז כמובן לציין את הפער בין האיש החולה, הנרדף והאומלל, לבין תדמיתו הנועזת, אבל לטעמי הפסקה הזאת מצטיינת בחוסר טעם משווע. גם אם מנגלה לא היה "בלתי מנוצח ועשיר כקורח", אין להכחיש: הוא מעולם לא נתן את הדין על מעשיו המפלצתיים, ובדרכו אכן הצליח לחמוק ממצבים מסוכנים ביותר לגביו. 

גז מביאה כמו מתוך תודעתו של מנגלה את המרירות שחש על כך שרק הוא נרדף, בעוד שהיו עוד מאות "רופאים" סדיסטים כמוהו, שהתעללו באסירים שבמחנות הריכוז בדרכים שונות ומזוויעות. אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה לחוש את ההתמרמרות שלו. לא מוכנה להזדהות אתו בשום דבר. לא מוכנה שישימו אותי שם, בשם שום "אמת אמנותית"!

עיצוב העטיפה מבשר: יהיה כאן דבש, אבל הוא לא יגיע נוזלי מתוק ורך, כי הוא נוצר מתוך גוף שרק מתחזה להיות תמים: הדבורה הזהובה מוצגת בגדול, פרוקת אברים, חרקית, סימטרית, אבל לא מעוררת שום אשליה: הכול יודעים שהיא מסוכנת בעוקץ שהיא יכולה לשלוף.

אלא שהעוקץ שלה מסכן בעיקר אותה: אם תעז להשתמש בו, יקיץ עליה הקץ. היא תקריב את קרביה שישארו נעוצים בגופו של מי שתתקוף. לו יכאב. היא תיפרד מהעולם.

נפש אחת אחריךָ, ספרו החדש של דורי מנור, מגיר דבש, ובה בעת גם עוקץ ומכאיב. 

במתיקות אפשר לחוש, אבל כדי לפענח אותה יש לרדת לעומקם של השירים ולראות כיצד כאב נהפך ליופי. המנגנון המדובר נוכח מאוד כבר בשני השירים הראשונים, "אוטוביוגרפיה בארבעה פרקים" ו"השושנים הלבנות". שניהם שירים עתירי כאב, ונוגעים בו בלי מורא. הנה הראשון שבהם (ובספר):

"אוטוביוגרפיה בארבעה פרקים" יפה כל כך, כי הוא מדויק והרמוני במשקל (שלושה צמדים בכל שורה, למעט בסופי הבתים שבהם השורות נשברות, אבל המשקל נשמר). במרכזו מופיע הדימוי של נער שחש שיש כוורת בחזו. שאינו יודע "לְאָן / לָשֵׂאת אֶת חַלַּת" חייו: את הרחש, את התחושה שמשהו נוצר שם בפנים, ועדיין לא ידוע לו מה, את החיפוש, את הבעתה.

"אָרִיתִי זָהָב עֶרֶב־עֶרֶב", הוא מספר, מתאר את הדבש בלי לבטא את המילה במפורש, ומזכיר איך הוא מתמזג עם "דוֹנַג בִּלְתִּי־פּוֹסֵק" שאין לו עדיין מושג מה משמעותו, לאן ייקח אותו – האם זה יהיה דונג הדומה לזה שבעזרתו פרשו כנפיים ונסקו למרומים דדלוס ואיקרוס בנו? 

"עִם בֹּקֶר הָיִיתִי מַיְשִׁיר /  מַבָּט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, וּבְלִי / לִשְׁעוֹת אֶל הַלַּהַט, נוֹסֵק / אֵלֶיהָ וּמִתְמַזֵּג בָּהּ", מספר מנור. האם דינו להיות איקרוס, זה שייפול אל הים ויטבע, כי התקרב מדי אל חום השמש והדונג הותך?

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב גם על דדלוס של ג'ויס, שאחרי תהליך התבגרותו והתפתחותו האמנותית אנו עוקבים ברומן  דיוקן האמן כאיש צעיר. דדלוס של ג'ויס, כמו ג'ויס עצמו, חייב לעזוב את ארצו כדי שיוכל ליצור, וכך עשה גם דורי מנור, שבמשך כמה שנים חי בפריז. 

כזכור, בסיפור המיתולוגי ניסה דדלוס האב להציל את עצמו ואת בנו, אבל זה לא שעה לאזהרותיו, המריא גבוה מדי וצנח אל מותו. הספר שלפנינו מכיל דברי קינה על אביו של המשורר, שהלך לעולמו למחרת ערב ההשקה לספר. לא רק קינה הוא מכיל, אלא גם אהבה רבה אל האב, כפי שאפשר לראות בסונטה המדויקת  כל כך (חריזה מוקפדת, שמירה הדוקה על המשקל), "אבא עם ילד":

You beat time on my head
With a palm caked hard by dirt
Then waltzed me off to bed
Still clinging to your shirt
(My Papa's Waltz, Theodore Roethke)

מִתַּחַת לְכַפּוֹת רַגְלַי הַקְּטַנְטַנּוֹת,
כַּפּוֹת רַגְלַיִם שֶׁל פָּעוֹט כְּבֶן שָׁנָה,
הֵנַחְתָּ אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ, לְהַקְנוֹת
מְעַט מֵחֹם גּוּפְךָ לְגוּף שֶׁהִתְעַנָּה
בְּטִלְטוּלֵי הַשֶּׁתֶן, וּמִתּוֹךְ שֵׁנָה
הֵטִיל אֶת כָּל מֵימָיו בְּאֶמְצַע הַסָּדִין
וְהִתְעוֹרֵר קוֹדֵחַ, וּמֵרֹב צִנָּה
דִּדָּה אֶל הָאַסְלָה כָּנוּעַ וְעָדִין
וְחַף מִכָּל יְכֹלֶת לְבַטֵּא אֶת מָה
שֶׁיּוֹם אֶחָד יֵיטִיב (הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכֶּם)
לְהַבִּיעוֹ: אֶת סוֹד הַדָּם וְהַצָּמָא.
מוּל הָאַסְלָה הָלַךְ הַסּוֹד וְהִתְרַקֵּם,
וּכְשֶׁסּוֹף־סוֹף פָּרַץ, וְקִלּוּחוֹ אַפְסִי,
אֲנִי הָיִיתִי מֶלֶךְ וְאַתָּה — סוּסִי.

הנה התרפקות על רגע ילדות יקר: האב שנשא את בנו הפעוט, כבן שנה, אל האסלה. רגע של חסד, שמקפל בתוכו גם את הכאב העתיד לבוא כשהילד יגדל וידע את "סוֹד הַדָּם וְהַצָּמָא", וגם "יֵיטִיב (הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכֶּם) / לְהַבִּיעוֹ". שוב – הדבש והעקיצה הבלתי נמנעת הטמונה בו. בשיר הזה האב מציל את הבן. עדיין יש בכוחו לעשות זאת. אבל מה יהיה כשיגדל? 

את השיר השני, "שושנים לבנות", שמעתי את דורי מנור קורא כמה חודשים לפני שהספר ראה אור, באחד הפסטיבלים השיריים בתל אביב. הרגשתי אז שנשימתי נעתקת, ולא כמטבע לשון. בשיר מצייר מנור התנסות מינית ראשונה: את הנשגב הנוגע, בלית ברירה, בגשמי, הנאלץ להתבטא באמצעותו: 

 מנור נוגע כאן לא רק בהתנסות הגופנית הראשונה שלו, אלא בעיקר בקשר שלו עם אמו. כמה אירוניה עצמית יש בשורות "לֹא שָׁאַלְתְּ / אִם זֶה שֶׁעֲזָבַנִי לִי הָיָה יָקָר / מִמֵּךְ" שמרפררות כמובן לשורות משירה של לאה גולדברג: "אַתְּ תֵּדְעִי: / זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ / וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: 'מִי?'". אירוניה, כי בשירו של מנור לא מדובר כלל באהבה, אלא בקשר חד פעמי שיש בו מעט מתיקות והרבה כאב. 

 אמו של מנור, כמו זאת של גולדברג, אינה שואלת את הילד שממשיך להתנצל: "אַתְּ עוֹד כּוֹעֶסֶת, אִמָּא?" וכמו מחזר אחרי האם שיודעת לשתוק למראה מה שמצטייר בעיני שניהם "כְּמוֹ קַעֲקוּעַ, קַו שֶׁל בֹּשֶׁת בְּמַבָּט / עֵינַי". כמה כאב טמון ביופי:  מצד אחד חוויה של גילוי, של הכרה עצמית, התחלה של השלמה שתגיע בעוד זמן רב, אבל מצד שני – חוויה שנושאת בתוכה גם ייסורים. אמנם יש תקווה "בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ פְּנִימָה", אבל גם סוג של ייאוש: האם דינו של הדובר נחרץ לחפש אהבה במקומות שבהם ימצא רק גוף, ולא נפש? האם נועד לו רק "גֶּבֶר מְעָרוֹת" עילג שמסתיר את זהותו, שמציע רק פורקן ולא "תִּשְׁעָה קַבִּין / שֶׁל חֶסֶד"?

 טוב לקרוא את השירים הללו בידיעה שיש כיום גם חסד ומתיקות, לא רק עוקץ, בחייו של הכותב. דורי מנור הוא אחד מעמודי התווך של השירה העברית בת ימינו. הוא החזיר אליה את הקלאסיקה. אפשר לקרוא על כך שוב במאמרו מאיר העיניים בגיליון 17 של כתב העת שייסד, הו!: "עיזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על המשקל".

ספרו החדש מציב נדבך נוסף וחשוב בשירה שלנו.  

לשמח את הקורא בשורה יפה של מילים אינה מטרת היצירה האמנותית. המטרה שלי, כשאני יושבת לעבוד, אינה לשמח איש: לא את עצמי, ולא את זולתי, כי אם לעשות את היצירה מושלמת ככל האפשר. השמחה – אחר כך, כשהיצירה עשויה. המפקד הפותח בקרב אינו חושב לא על זרי הדפנה, לא על הוורדים ולא על ההמונים – רק על הקרב, ופחות על הניצחון, מאשר על עמדה כזו או אחרת שעליו לנקוט. השמחה – אחר כך, וגדולה היא. אך גם העייפות רבה. את העייפות הזאת, עם סיום היצירה, אני מכבדת. זה אומר שהיה על מה להתגבר וההישג לא בא בחינם. זה אומר – היה כדאי להילחם. אותה עייפות אני מכבדת גם בקורא. התעייף מהיצירה שלי – זאת אומרת שקרא היטב – וקרא משהו טוב. עייפות הקורא היא עייפות לא הרסנית, כי אם יצירתית. שותפות ליצירה, המכבדת את הקורא ואותי. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

• למשוררים גדולים נוסחאות פואטיות מוכנות מראש אינן נחוצות, ומשוררים לא גדולים – אינם נחוצים לנו.

• המורה היחיד: העמל שלך. השופט היחיד: העתיד. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

 נחזור למגפיים ולשירים. מהם מגפיים גרועים? כאלה שיתפרקו (הסנדלר). כאלה שהתפרקו (הקונה). איזו יצירת אמנות היא גרועה? כזו שלא שורדת (המבקר). כזו שלא שרדה (הקהל). לא הסנדלר ולא המבקר – מומחים בתחומם – אינם זקוקים למבחן הניסיון. הם יודעים מראש. אבל הקונה, בין אם של זוג מגפיים או של ספרון שירה, זקוק לזמן רב, למבחן הזמן. כל ההבדל הוא במשך המבחן, מגף רע יובחן בתוך חודש. ליצירת אמנות דרושה לעתים קרובות מאה שלמה. או שה"גרועה" (שלא הובנה, שלא נמצא לה נביא) תסתבר כמצוינת, או ש"המצוינת" (שלא נמצא לה שופט) תסתבר כגרועה. כאן אנחנו נתקלים כבר באיכות החומר של המגפיים ושל השירים וכל המשתמע מכך, התחשיב של החומר ואי היכולת לחשב את הרוח. כל סנדלר ממוצע יעיף מבט אחד במגף ויגיד: "טוב" או "לא טוב". לא דרוש לו לשם כך חוש מיוחד. אבל אם על המבקר להגדיר עכשיו, אחת ולתמיד, אם יצירה היא טובה או לא, מלבד כל נתוני הידע דרוש לו גם החוש, המתת של הנביא. החומר של הנעל – העור – ניתן לתחשיב והוא סופי. החומר של יצירת האמנות (לא הצליל, לא המלה, לא האבן, לא הבד, כי אם הרוח) אינו ניתן לתחשיב, והוא אינסופי. אין נעליים פעם אחת ולתמיד. כל שורה אפו של ספפו – אבודה פעם אחת ולתמיד. לכן (תחשיב של החומר) המגפיים האחוזים בידי הסנדלר הם בידיים טובות יותר, מאשר השירין שבידי המבקר. אין מגפיים לא מובנים, אבל כמה שירים לא מובנים יש! 

ואולם, גם המגף וגם השיר, ברגע יצירתם, צפונים חובם את השיפוט המוחלט של עצמם. כלומר, מן ההתחלה הם או מאיכות טובה או לא. האיכות הטובה חלה באותה המידה על שניהם – אריכות הימים. 

לקלוע לשיפוט הפנימי הזה של היצירה את עצמה, להקדים – להקדים לשמוע – את בני זמנך במאה או בשלוש מאות שנה: זוהי משימתו של המבקר, שיוכל לעמוד בה רק אם יש לו שאר רוח. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ,
הָלוֹךְ יֵלְכוּ עֲנָנִים
עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם. 

יַעַמְדוּ יָמִים לְבָנִים
וְלֵילוֹת יַשְׁחִירוּ
וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים רוֹנְנִים
עִם פְּרוֹס הַחרֶף. 

בֶּחָצֵר יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים
וּבִשְׁעוֹת הָעֶרֶב
מֵחַלוֹן יִקְרָא קוֹל הָאֵם:
"יְלָדִים, הַבַּיְתָה!". 

וְזוּגוֹת יַעַמְדוּ צְמוּדִים
בִּמְבוֹי הַשַׁעַר,
וְאִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר
כִּי אֲהַבְתִּיךָ. 

אֲנִי יוֹדַעַת, בַּשְׁחָקִים הָאֵלֶּה
יֵשׁ עֲנָנִים כְּבֵדִים מֵאַהֲבָה.
אַךְ הֵם תּוֹעִים מֵעַל חוֹמוֹת הַמֶּלֶט
כְּמַסֵכוֹת בְּחַג הַקַרְנָבָל. 

וְלִי קְרוֹבָה רַק דְמוּת אַחַת מֵאֶלֶף,
שֶׁלְבוּשָׁהּ שָׁחוֹר כְּבֶגֶד הַנְזִירִים.
וְהִיא תָּבוֹא אֵלַי בְּיוֹם הַדֶּלֶף
מִבְּלִי לִדְפּק תִּפְתַּח אֶת שַׁעֲרִי. 

וְהִיא תִּכְרַע עָלַי וּתְכַסֵּנִי
בַּאֲפִלַת כְּנָפֶיהָ הַכָּבוֹת
וּלְבָבִי שֶׁיִּפָּרֵד מִמֶנִי
יִהְיֶה כָּבֵד מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

זה קרה לפני שלושים שנה. ישבנו בשורה הראשונה באולם תיאטרון קטנטן שהכיל רק קומץ צופים ובהם ילדתי בת הארבע ואני. ההצגה הייתה “הברווזון המכוער”. זמן קצר אחרי תחילתה גיליתי שאני נאלצת לנגב בחשאי דמעות. ואז – להבליע יבבות. לא הבנתי מה קורה לי. התביישתי מפני השחקנית שהייתה במרחק נגיעה מאתנו ותהיתי מה היא חושבת על האישה המבוגרת היושבת מולה ומגיבה בהתרגשות כזאת להצגה לילדים.

עכשיו, אחרי שקראתי את ספרה של דנית בר ילדות של נסיכה, אני מתחילה להבין מה קרה לי באותו יום.

כותרת המשנה של הספר היא "סיפורי חייהם של ילדים להורים מרעילים". דנית בר עושה כאן שירות חשוב ביותר לקוראים שהיו שם, או עדיין נמצאים במקום האיום ההוא: ילדים שמתייסרים כל חייהם מהניסיון "להבין מדוע אינם מצליחים לאהוב את הוריהם" ואינם מבינים כי הכול התחיל דווקא אצל ההורים, "הנגועים ביחס אמביוולנטי כלפיהם". במילים אחרות: הורים מרעילים. הורים לא אוהבים.

וכן, יש הורים כאלה. במקרים רבים הם יכולים לאהוב מאוד את צאצאיהם האחרים ולנהוג בהם באופן שונה לחלוטין מאשר בילד שכלפיו הם הורים מרעילים, מתעתעתים, הרסניים עד בלי די, דווקא משום הבלבול שהם זורעים בילד. אותו ילד או ילדה מנסים כל חייהם לרַצות את ההורה, למצוא חן בעיני האימא המתנכרת או האבא המרוחק והמתאכזר. לשווא. מאחר שההרעלה אינה קשורה במעשיהם של אותם ילדים, לא יעזור שום מאמץ. לעולם לא יצליחו לתקן את היחס של ההורה המרעיל. הילד ימשיך לתהות "מה לא בסדר בי?" ולעולם לא ימצא את התשובה.

"הורה רעיל הוא הורה מנוכר רגשית. הורה רעיל הוא הורה נוטש".

הספר ילדות של נסיכה מתאר את התופעה בדייקנות, בפירוט ובאופן נוקב במיוחד. בר מתייחסת לספרה החשוב והמוכר של סוזן פורוורד הורים מרעילים, אבל בהחלט מוסיפה עליו ומעשירה את התובנות הקשורות בסוגייה.

אחד הדברים המעניינים שהיא עושה בספר שלפנינו הוא להיעזר באגדות ילדים כדי להצביע על הדפוסים הרעילים.

את האימא המכונה באגדות רבות "חורגת" היא מפרשת כאימא ש"התהפכה" והשתנתה: לא עוד מחופשת לאם טובה, דואגת וחביבה. האמת על אודותיה מתגלה: אמה הנרקסיסטית של שלגייה אינה מסוגלת לשאת את יופייה של הבת המוצלחת. היא מקנאה ומתחרה בה. נאבקת בבתה על תשומת לבו של בעלה (הנעדר!), שהוא גם אביה של הילדה. הבת, בעצם קיומה, מאיימת על האם. כמו שלגייה גם סינדרלה דחויה, ואינה מבינה מדוע. במה חטאה. ככל שהבת תהיה טובה יותר, כך תגבר העוינות של האם כלפיה. רק התרחקות מהאם תאפשר לבת חיים, אבל האם המרעילה אינה מרפה, וגם כשהבת בונה לעצמה חיים חדשים (שלגייה ביער), האם מגיעה אליה וממשיכה להרעיל אותה: באגדה המלכה מתחפשת לזקנה טובה ומפתה את שלגייה לאכול את התפוח הרעיל.

בר מראה כיצד פועל התעתוע: ההרעלה נעשית בנועם, במתק שפתיים, כך שהילדים המורעלים מתקשים להאמין לעצמם וחוששים להישמע לא אמינים. הם נאלצים לנפץ את המיתוס של ההורה המושלם, וההתפכחות גובה מהם מחיר כבד: "בדידות, ביקורת אינסופית, ולעתים קרובות נידוי ברמה זו או אחרת." חלקם נעשים מחוסרי בית, פיזי, נפשי, ולפעמים אפילו שניהם גם יחד. הם מתקשים לתפקד, להתמיד במערכות יחסים, ובבגרותם "ממשיכים לעולל לעצמם את מה שעוללו להם הוריהם".

בר בוחנת את האפשרויות העומדות לרשותם של ילדים מורעלים: להתעמת? זה לא יועיל. הורים מרעילים הם "אמני ההכחשה" ולעולם לא יודו, גם לא בפני עצמם, וודאי שלא יביעו אהדה, או יבקשו סליחה. הם לעולם לא יקשיבו ולא ינסו להתמודד עם הזיכרונות הקשים של ילדיהם.

לסלוח, בלי לקבל שום התנצלות? בר מראה עד כמה "סליחה" כזאת, מזויפת ומאולצת, הרסנית לנפש. "על רוע ללא בקשת מחילה אין סיבה לסלוח", היא כותבת, ומספרת: "בעבודה הטיפולית ראיתי פעם אחר פעם את ההקלה שחשו מורעלים שקיבלו ממני היתר לא לסלוח להורים מרעילים." החלש אינו אמור להבין את מי שפגע בו.

הנה מונולוג של אם מרעילה והוא מוכר לי עד אימה: "אז מה בדיוק את רוצה ממני עכשיו, שאתנצל? על מה בדיוק? על הכול? על חמישים שנה? אין לך שום דוגמה שבה הייתי בסדר? היה לך רק רע אתי? טוב, אם זה מה שאת רוצה אז אני מתנצלת. עכשיו גמרנו עם זה אחת ולתמיד?" תמיד מדהים אותי להיווכח שוב ושוב איך הפוגעים אומרים דברים זהים. כאילו, כך אני נוהגת לפעמים לומר, הלכו כולם לאותו בית ספר שבו למדו את הטקסטים ואת המעשים המחפירים, ההרסניים!

וכן. ההרס עצום. בר מראה כיצד הורים מרעילים גוזלים מילדיהם את הילדות. דורשים מהם תמיד להבין אותם, אך לעולם לא להפך. ילדים מורעלים מרגישים לא פעם אשמים כשהם מספרים על ההתעללות. והם פוחדים מאוד מההורים.

לא פעם מוצאים את עצמם ילדים מורעלים נזרקים מתוך המשפחה, מוקצים ודחוים, נטושים רגשית. ומרגישים שכלל אינם חסרים להוריהם.

הורים מרעילים נוטים להסית את ילדיהם זה נגד זה. לעתים קרובות הילד הנבחר משתף אתם פעולה כנגד האח או האחות המורעלים. הילד המועדף הוא "'שותף הסוד להרעלת הילד האחר, גם בבגרות."

כאמור, מרתקים במיוחד הניתוחים שבר עושה לכמה אגדות ילדים: סינדרלה המנוצלת. הברווזון ה"מכוער" שבני משפחתו אינם מסוגלים לראות את יופיו, להתגאות בו, לאהוב אותו! רפונזל שאמה כולאת אותה בראש המגדל, שמא תצליח להשתחרר ממנה ולפתח קשר זוגי. הנזל וגרטל שהוריהם מפקירים אותם ופשוט נפטרים מהם, כבר לא רק במובן הרגשי, אלא ממש ביער, חשופים לסכנות מידיות.

הספר מצטיין לא רק בניתוחים שבר עושה לאגדות ילדים. מרתק למשל ההסבר שלה על ההבדל בין "האימא הפולנייה" והאימא המרעילה. שתיהן, כך היא מראה, מקשות על חיי ילדיהן וגורמות להם רגשות אשמה. ההבדל הוא שלילדיה של "האימא הפולנייה" אין ספק באהבתה. ילדיה של האימא המרעילה, לעומת זאת, חשים, גם אם אינם מסוגלים להודות בכך בפני עצמם, שהיא אינה אוהבת אותם. "האם המרעילה לא מתקרבנת אלא מקרבנת את ילדיה, ואינה מוותרת, היא נרקסיסטית מדי מכדי שתאפשר לילדיה לקרבן אותה." במילים אחרות ובניסוח מרהיב בדייקנותו, "האחת מתכחשת לצרכי עצמה, בעוד שהאחרת אינה מוכנה לוותר עליהם".

בר מנתחת את ההרעלה המתרחשת בגירושים, בעולם החרדי, בקיבוצים. כך למשל היא מראה איך הלינה המשותפת הֵרֵעָה עם ילדים של הורים מרעילים, שהסידור ענה העל הצורך שלהם להיפטר מהילד ולא לטפל בו, לעומת ילדים של הורים לא מרעילים שחשו כי הוריהם אמנם מצייתים לכללי החברה שבה חיו, אבל התייסרו מהפרידה מילדם, השתדלו להאריך את השהייה אתו וטיפלו בו ככל שהתאפשר להם.

באחרית הדבר לספרה חושפת דנית בר משהו מסיפורה האישי. לא מפתיע לגלות שהיא מיטיבה להכיר את הנושא מבפנים: גם היא בת לאם מרעילה.

למרבה הצער, יכולתי להצטרף אליה. יכולתי להוסיף אינספור דוגמאות לרבים מהנושאים שהיא דנה בהם בספר.

הנה דוגמה אחת קטנה: הייתי בת 11 והסבא שלי מת. איש לא סיפר לי על כך. אבי שהגיע הביתה מטיסה פגש אותי ו"איחל" לי שיום אחד ימותו שני הורי בו זמנית. מדוע? היה לו תירוץ: לא נראיתי שרויה באבל. (אם כי, כאמור, בכלל לא ידעתי שסבא מת!) נדרשו שנים רבות עד שהבנתי את הההסבר האמיתי: לא משהו שקשור בי או בהתנהגותי, אלא צד רע באישיותו, שהופנה כלפי.

כן, אני מכירה את כל זה מקרוב, ולא רק ממנו, אלא גם ממנה (בר מציינת כי ילדיהם של הורים מרעילים נוטים שלא לדבר עליהם כעל "אימא" או "אבא", אלא מוצאים להם כינויים מרחיקים). מכירה היטב את העוקצנות המתמדת. את ההתנערות. האדישות. ההאשמות. התחרותיות ("את סבלת? אני סבלתי!" היא אמרה לי באחת הפעמים שניסיתי לדבר אתה על הפגיעה המינית שהוא פגע בי). את העמדת הפנים. השיפוטיות. ההתקפות הארסיות ("עלוקה" ו"פטרייה" היו שמות הגנאי שזכיתי לשמוע ממנה בילדותי).

החלק החשוב ביותר בספר החשוב מאוד הוא מסקנותיו: "ילדים מורעלים זקוקים לאישור לנרטיב שלהם, לגרסה ולזיכרונות שלהם בקשר להרעלה ההורית שחוו". רק כך יזכו לתחושה של הקלה, שכן "הצורך החזק ביותר הוא הצורך בהכרה ובידיעה שמאמינים לו ובו".

את כל אלה לא יקבל לעולם מההורה המרעיל. ממנו יש להינתק ולהתרחק, כפי שגם אני למדתי ברבות הימים.

בפרק הנושא את הכותרת "התפכחות מאוחרת" כותבת בר כי "מרבית הילדים המורעלים מצליחים לעבור תהליך פרידה רגשית מההורה המרעיל רק בהגיעם לשנות ה-50 ואפילו ה-60 לחייהם" (מוכר!). אבל, היא מדגישה, וצודקת בדבריה, הניתוק והשיקום אפשריים: "גם מבוגרים שנפגעו מהתעללות ומהרעלה הורית בילדותם ובבגרותם יכולים לשקם את מוחם ואת חייהם באמצעות חוויות חדשות, לעתים קרובות בעזרת טיפול פסיכולוגי, בעיקר כזה שמסייע לילד המורעל להיפרד רגשית מההורה הרעיל". נכון מאוד!

אני מזמינה את מי שקרוב לנושא לקרוא את מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו).

וכמובן, את הספר שלפנינו – ילדות של נסיכה. הוא מאלף! חשיבותו בכך שהוא מציף, מנסח, מבהיר, ומתאר תופעה מחרידה, שרק אם מכירים בה ומזהים אותה אפשר להשתחרר ממנה.

תודה רבה, דנית בר, ממני ובשם כל מי שהספר שלך יכול להושיע.

ביולי 2019 השתתפתי ביום עיון, "אהבה פוגענית אינה אהבה", שהוקדש לספר ילדות של נסיכה. להלן חלקי ביום העיון:

"השואה לא נפקדת ממהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, מתוכניות אירוח, סאטירה ובידור ומעיתונים על מוספיהם, ותמיד באינטרנט", קובעת ההיסטוריונית והחוקרת שרון גבע, מחברת הספר אל האחות הלא ידועה, שהרי, כך היא כותבת, "העיסוק האינטנסיבי בשואה אינו שוכך: כמו בשנות החמישים גם בשנים האחרונות נזכרת השואה מדי יום ביומו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית".

הספר שכתבה, אשר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מצטרף אל השיח, ותורם לו נדבך חשוב ומעניין.

כפי שאפשר להבין משמו של הספר, עניינה של שרון גבע בנשים שהיו בשואה, אלה שניצלו, ואלה שנספו. את הנשים הללו היא מחלקת לשתי קטגוריות עיקריות, וכל אחת מהן נחלקת לקטגוריות משנה: "האוחזות בנשק" ו"האמהות", שאותן, על פי הניתוח שלה, זיכתה החברה הישראלית בהערכה ובכבוד, ולעומתן – "המתנגדות ברוחן" ו"נושאות התפקיד", שנותרו בצל.

"האוחזות בנשק" ו"האמהות" זכו לדבריה למעמדן הנכבד לא רק משום שסיפוריהן היו "ברורים וקליטים" (שכן שיקפו מסרים דיכוטומיים של "טובים ורעים", "יהודים וגרמנים"), אלא בעיקר מכיוון ששיקפו את האתוס המקומי של פעולה וגבורה, או של אמהוּת מסורה ושל חיים שהשתקמו במדינת ישראל, למרות האובדן הנורא. שתי הקטגוריות הללו מציגות אקטיביות, כוח והתגברות. לעומת זאת, "המתנגדות ברוחן" – הנשים שהשתדלו לשמור על עמדה מוסרית, שהפגינו אומץ פסיבי, שגם בתוך התופת הצליחו להעניק מעצמן לזולת, "התקשו להשתלב בהיכל הגבורה המטפורי של הנשים בשואה", כפי שתפסה אותן החברה הישראלית, כי "בסיפוריהן  חסר המרכיב שיכול היה להצמיח כוח בחולשה". במונח "נושאות התפקיד" מתכוונת גבע לנשים שהגרמנים מינו לתפקידים שונים, לרוב כקאפו. אלה "תפקדו כתשליל לסיפור של המתנגדות בנשק". באחרונות הכוונה לפרטיזניות, או לנשים שהיו בגטו או במחנות, והתמרדו, כמו למשל אלה שנמנו עם לוחמי גטו ורשה.

כדי שהציבור הישראלי יחוש הערכה כלפי הנשים שהיו בשואה, לא די היה בכך שסיפוריהן יתאימו לאתוס המקומי ויחזקו אותו. נדרשו לטעמה של גבע שני תנאים נוספים: מידת הרפרזנטטיביות של האישה שהביאה את סיפורה, (כלומר – כושרה הרטורי. את צביה לובטקין היא מביאה כדוגמה למי שניחה בכושר כזה), והנסיבות שבהן עשתה זאת. כך למשל זכו העדות במשפט אייכמן לבמה חשובה, אם נמנו עם הקטגוריה הראשונה: לוחמות או אמהות. ניצולות שתנועה פוליטית "אימצה" אותן, זכו גם הן להישמע, בעוד שסיפוריהן של האחרות נשכחו.

עדותה של צביה לובטקין במשפט אייכמן

כל זה טוב, מעניין וחשוב. אלא שברגע מסוים מתעוררת תהייה, למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מדברת על "הצלחתן" של ניצולות להישאר חקוקות בזיכרון הקולקטיבי. התהייה, הגובלת במידה לא מעטה של זעזוע, גוברת ככל שגבע מדגישה את "כוח ההישרדות" של נשים שזכו להוקרה, בעיקר ל"אוחזות בנשק" כמו למשל צביה לובטקין, רוז'קה קורצ'אק וחייקה גרוסמן, שהשתייכו לתנועות פוליטיות ולכן "נמצאו אפקטיביות יותר להחדרת מסרים פוליטיים, זאת לעומת מי שנספו." בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר, מתנסחת גבע באופן תמוה: "הסתלקותה הפתאומית של גיבורה פגעה ביכולת לשמר את מעמדה: כך היה במקרה של פסיה שרשבסקי".

המשפט האחרון טעון דיון. למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מציינת את אובדן "המעמד" של מי שמתו? האם אל זיכרון השואה מתלווה תחרות שעניינה – מעמדו של הניצול, ביחס לחבריו? מי זוכה בתהילה רבה יותר? מי איבד אותה? מי לא מצא אותה מלכתחילה, רק משום שמת מוקדם מדי, ולא הספיק לספר על גבורתו, עמידתו, עשייתו?

מוזר!

אין לשכוח את פעילותה המבורכת של גבע, שמשקיעה מאמצים רבים כדי להזכיר את קיומן של נשים נשכחות, ולציין את הישגיהן בתחומים שונים. גבע "גייסה" לשם כך את הסטודנטיות שלה בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, והטילה עליהן להעלות לרשת מידע על נשים שעשו דברים חשובים, ובכל זאת הן כמעט לא קיימות במרחב הווירטואלי. הנה קישור לאתר "מעלות ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" שהקימה גבע אחרי שערכים שהעלתה בוויקיפדיה צונזרו. כאן קישור למאמרה "ויקיפדיה, האנציקלופדיה הלא חופשית" בעיתון הארץ, ומאמרו של עופר אדרת "בוויקיפדיה מוחקים את ההיסטוריה", מאותו עיתון.

יחד עם זאת, הניסוח של גבע, לפיו גיבורה נאלצה לוותר על "היכולת לשמר את מעמדה" פשוט מפני שמתה, תמוה, בלשון המעטה.

על אף העניין הרב בנושאיו של הספר, הקריאה בו לא הייתה קלה. לא פעם מצאתי את עצמי חוזרת כמה פעמים על משפטים או פסקאות, רק כדי להבין מה כתוב, וזאת לא מכיוון שהתכנים מסובכים כל כך, אלא מאחר שהניסוחים בעייתיים, עמומים ולפעמים מסבכים במקומות שאפשר לפשט ולהבהיר.

הנה שתי דוגמאות: בעמוד 127 מספרת גבע על ניצוֹל שבבוקר נישואיו לאשתו החדשה, אלמנה ואם לשלושה ילדים, גילה כי אשתו הראשונה לא נספתה, כפי שסבר, אלא שהיא ובנם המשותף מחפשים אותו. (ההודעה הגיעה אליו ברדיו, כנראה במדור לחיפוש קרובים). הסיפור פשוט למדי, אבל בספר הוא כתוב כך שנאלצתי לקרוא אותו שוב ושוב כדי להבין. הוא מתחיל בכך שהאיש גילה "כי אשתו מניה, אם בנו, נשארה בחיים וחיה בארץ". אחרי כן כתוב שהגיע ארצה והכיר אלמנה, אם לשלושה ילדים. ורק אז מתוארת ההודעה ברדיו, שממנה הבין כי בעצם אינו אלמן. אכן, השנים שבהן אירעו הפרקים השונים בחייו של לייבוש קורנוואסר מוזכרות, אבל סדר המהלכים אינו ברור בקריאה ראשונה, ויש לפענח אותם לאט, אף על פי שלא מסובך לספר את הסיפור בפשטות גמורה.

בתחילת אותה פסקה יש סיפור אחר, שניסוחו גרוע עוד יותר. אביא אותו במלואו וכלשונו:

"בקיץ 1957 סיפר דבר על תינוקת בת יומה שנמסרה להשגחת ידיד נוצרי, כשבגרה הגיעה לישראל. לא הוזכרה אף מילה על האם שנפרדה מהתינוקת שעות ספורות אחרי הלידה. לא סופר גם אם נשארה בחיים. בקיץ 1952 ניסה האב ליצור קשר עם בתו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השאירו ההורים את בת השש אצל הסבתא. הם הצליחו להגיע לארץ. הבת שרדה את טרייזנשטט ואחרי שהות במחנה עקורים הגיעה לארצות הברית. היא לא ידעה שהוריה חיים. האב איתר אותה ושלח מכתב, אבל היא סירבה לחדש את הקשר. האישה שהשאירה את בתה ויצאה עם בעלה למסע לא הוזכרה. המאמצים לאיתור הבת הוצגו כפעולה של האב לבדו. האב רצה לנסוע לאמריקה לפגוש את בתו, אך למרות שגייס כסף לכרטיס לא הורשה לצאת מהארץ. הימים היו ימי הצנע ויציאות של אזרחים לחו"ל הוגבלו."

זה סוף הסיפור, שאותו פשוט לא הצלחתי להבין. האם מדובר בתינוקת אחת? אבל מצד אחד נפרדו ממנה  מיד אחרי שנולדה, ומצד שני השאירו אותה אצל הסבתא כשהייתה בת שש? אז אולי שתי ילדות שונות? אם כן מתי בדיוק עברנו מזו לזו? איך זה קרה, בלי שום אזהרה, כמו למשל: "ילדה אחרת הושארה אצל סבתה…" וכו'…? ומדוע סדר הזמנים הלא ברור? קיץ 1957, אחריו – קיץ 1952, אחריו – 1939 (פרוץ מלחמת העולם השנייה), אחר כך – ניסיונות האיתור…

אלה דוגמאות קיצוניות, אבל הספר זרוע בשכמותן לכל אורכו.

הוויכוח המשמעותי ביותר שיש לי עם תכניו של הספר נוגע במה שמכונה "פרשת קסטנר". צר היה לי להיווכח שהטיפול בסוגיה לוקה בשטחיות מתמיהה ומרגיזה. גבע מציגה את ההתרעמות של הציבור כנגד קסטנר כאילו הכעס עליו נבע מההתנגדות לאופן שבו ניסה (והצליח!) להציל יהודים. היא אפילו משווה זאת לטענה שהעלה סרווציוס, סנגורו של אייכמן, כאילו פנו אליו ניצולים וביקשו לשתף אותו בהתנהגויות "נקלות" כביכול של יהודים שהצליחו להציל את זולתם באמצעים לא ראויים, כמו מתן שוחד.

ההשוואה הזאת פשוט מקוממת! הרי ההאשמות נגד קסטנר היו שונות לחלוטין. איש לא גינה אותו על כך ש"שיחד" או "ניסה לשאת ולתת" עם הגרמנים! ההאשמה נגד קסטנר הייתה כבדת משקל בהרבה, ואפשר ללמוד עליה מהספר Kasztner's Crime שבו מוכיח החוקר האנגלי, פול בודגנור, כי קסטנר אכן שיתף פעולה עם הנאצים. פול בוגדנור מראה כיצד הקל קסטנר על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בגירוש לאושוויץ, שם נרצחו. כך למשל, אף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות השקר המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישוכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד.

התעלמותה של גבע משלל הפרטים הללו, ההשטחה שהיא עושה לכל העניין, ה"ריחוף" מעליו, בכמה משפטים חסרי משמעות, מכעיסות.

מרגיזות מאוד גם כמה אינסינואציות שמעלה גבע לגבי חנה סנש: "המטרה היא להתוודע לסיפורי גבורה של נשים בתקופת השואה ששמן אינו חנה סנש", היא כותבת למשל. כוונתה ברורה: לדעתה היו נשים רבות אחרות שראויות לתשומת לב. והיא ודאי צודקת. אבל מדוע להתבטא בזלזול סמוי כלפי חנה סנש, שמשימתה נכשלה אמנם (וכנראה לא הייתה באמת ראויה או נחוצה, מלכתחילה), אבל בכל זאת גילתה עוצמה וגבורה יוצאות דופן? אם סבור מישהו שרגישותי כלפי הניסוח המוזכר מוגזמת, הנה דוגמה נוספת להתנסחות שממש הכאיבה לי: "חמישים שנה אחרי שהוצאה חנה סנש להורג, יתבצע ניסיון ממשי ראשון לערער על דימויה ההרואי של הבת בתיווך האם," כותבת גבע, במעין רמיזה שיש בה לא מעט רשעות, שמכוונת כלפי חנה סנש וכלפי אמה. את חושבת שחנה סנש לא הייתה באמת גיבורה? שרק זכתה ליחסי ציבור מצד אמה? הואילי נא ופרטי מדוע! אל תשאירי את הרמיזה הארסית הזאת ותמשיכי הלאה, כאילו כלום! האם זאת מין אופנה? לנתץ את דמותה של חנה סנש? ואולי היא לא יכולה "לשמור על מעמדה", כפי שאת עצמך ניסחת זאת, רק משום שמתה בטרם עת (ועמדה בעינויים קשים, כדי לא להסגיר את הקוד של מכשיר הקשר שנפל לידיהם של ההונגרים שלכדו אותה, כי ידעה שבכך תסכן לוחמים רבים)?

חבל שהפגמים הללו פוגעים בעבודת מחקר מרתקת מאוד. השימוש של גבע בעיתונים משנות ה-50 וה-60 מרתק, ומראי המקום הרבים מאוד שהיא מציינת עוררו בי לא פעם חשק לשקוע בארכיונים ולקרוא את כל הסיפורים האישיים והמאמרים שמהם היא דלתה שפע של סיפורים, ראיות ורעיונות. אותי הספר עניין מאוד, למרות הבעיות כבדות המשקל שציינתי. התזה הבסיסית שלו – החלוקה של הנשים לארבע הקטגוריות, וכל מה שכרוך בחלוקה ונובע ממנה – מרתקת ומעוררת מחשבות.

במהלך קריאת הרומן "לידה", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, דפדפתי אל תחילתו כדי לבדוק מי ערך אותו. מצאתי את שמה של רות שלוס, שציורה מופיעה על העטיפה, ואת השם של מי שעיצב את העטיפה, ינאי סגל. את שמו של העורך לא גיליתי.

הדעת נותנת שלא היה אדם כזה.

כמה טעויות חמורות ומביכות מעלות את החשד שבהוצאה המכובדת החליטו שאין צורך בעין נוספת, מלבד זאת של הכותבת.

בפעם הראשונה שהופיעה המילה  "הַכִּישָׁרוֹן" כשהיא כתובה כך:

הופתעתי. מדוע יש בכלל צורך בניקוד, ועוד לקוי? בפעם השנייה שאותה מילה הופיעה שוב מנוקדת, שוב עם אותו שיבוש, נדהמתי.

כשהגעתי אלהבנתי סופית שלא בִּכְדִי נפקד שמו של העורך. נראה כי הספר עבר אל הדפוס ישירות מתוך הקובץ שהגישה המחברת. והבעיה אינה רק בשגיאות הללו (גם "בחרנו להיות זה עם זו", במקום "זה עם זה" התקני, אבל ניחא, זה שיבוש נפוץ, שלא לדבר על מה שנראה כמו טעות שעבודת הגהה ראויה לשמה אמורה לנכש: "אני לא הולך לשוב מקום).

עורך טוב היה כנראה מציין באוזני הסופרת בעיות אחרות, מהותיות יותר.

למשל, שפת הדיבור של הדמויות בספר פשוט בלתי אפשרית. והדוגמאות רבות מאוד.

אם אפשר, בקושי, "לבלוע" ניסוחים שמופיעים במונולוגים הפנימיים שנושאות הדמויות: "אומר לעצמי שאין כל פסול בכך שאשתה עמה כוס קפה"; "בנה, פעוט בן ארבע, שמנמן ועגול פנים, נצמד אל אמו ולא רצה לעוזבה." קשה לשאת את הדיאלוגים.

למשל: "אני מודה, זה התחיל מתחרות בינינו, אבל התפתח למשהו אחר, בלתי תלוי. אולי זה פשוט יצר שטבוע באדם, משהו שהוא מעבר לנסיבות החיים…"; ועם זאת, חרף ההתנסחות הנמלצת, שיבוש: "הם לא היו באמת חברות…"; "…ככל שמתקרבת הלידה הופך המסע הזה – שאף פעם לא אצא אליו –  לחי ומוחשי יותר. אני מוסיף עוד פרטים, מקומות, נשים, אבל כשאוותר עליו, תתמזג איזו חמיצות בשמחה הגדולה."; "לי נדמה שתמצית החיים הזאת נדלית ממני לאטה. כל מציצה קטנה הותירה אותי עם תחושה של ריק."; "היא לא רוצה להיות אֵם." (מי מדבר כך? מדוע לא "אימא"?) "אנשים בוחרים שגרת חיים ומתעבים אותה; רוצים לחיות עם אישה שהם אוהבים אבל שוטמים אותה…" (שוטמים? האם שמענו אי פעם מישהו אומר את המילה הזאת בשיחה?!); "מעולם לא התנסיתי בייסורים כאלה"; "כל ציר שקרע אותי הוליד איזו נמיכות רוח"; "ההיריון הזה העיר בי איזה צורך לעמוד מנגד";  וכו', וכו'. הדמויות ברומן אינו משוחחות. הן מציגות את עצמן ואת האג'נדה שלהן.

וזאת בעיה נוספת, כבדת משקל הרבה יותר: בספר הזה WYSIWYG: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". כל אחת מהדמויות מייצגת עמדה כלשהי, שקשורה בנושא המשותף, שהוא בעצם לבו של הרומן, כפי ששמו מעיד: לידה. מעצבת פנים שלא רוצה ילדים. בעלה שלא שלם עם עמדתה. אמה, אלמנה עשירה שלא מימשה את ייעודה המקצועי, ולכן תומכת בה. אישה אחרת שהרה ללדת. פחדיה. חמותה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. לכל אחד מהאנשים האלה יש תפקיד, וכולם ביחד מבקשים לספר לנו איך היריון, לידה ותינוק חדש משפיעים על בני אדם. אלא שאין שום תחכום בעמדות המיוצגות. אין מורכבות שנדרש לה פענוח, אין סבטקטס, רמזים או  רבדים נסתרים. האנשים הללו אומרים בדיוק כל מה שהם חושבים ורוצים, וזה הכול.

ולכן הדיאלוגים מופרכים לא רק בסגנונם. "נכון שלגברים יש שני סוגים של תשוקה לנשים, אחת פשוטה וחייתית כזו, והשנייה מעודנת יותר?" שואל בן בוגר את אביו, שמשיב לו: "…להיות הורה זה שינוי עצום שאנשים לא תמיד מודעים אליו. אדם רואה את עצמו באור חדש. זה מעורר כל מיני תגובות…" וכן הלאה. מטרתה של השיחה  היא להסביר לקורא את מה שאולי לא הבין בכוחות עצמו: שלהיות הורה "זה שינוי עצום"…

הקטעים היפים ברומן הם התיאורים של התינוק, ואחרי כן הפעוט, הבעות פניו, תגובותיו, התנהגותו. "הבטתי בתומר שישב על השטיח, מעלעל שוב ושוב בספר ילדים, לוחץ על כפתורים שמשמיעים מיני קולות של חיות. בכל פעם שעלתה געיית פרה או קריאת תרנגול הוא הביט בספר בפליאה ואז הסב מבטו אליי, ממתין שאצטרף להשתאות שלו על החיות הגדולות החבויות בין דפי הספר […] עיניו הגדולות פנו אליי מלאות תמיהה מבקשות שאסלק את היצורים הבלתי נראים או שאפתור את חידת היחבאותם בין דפי הפלסטיק הרכים," וכן הלאה. אכן, מתעוררת תחושה שמדובר בילד מסוים, ספציפי, שנוצר ומתקיים, אולי דווקא משום שאינו מדבר, והמחברת לא הכניסה לפיו מילים בלתי אפשריות. גם תיאור הלידה נעשה בכישרון. אפשר ממש לחוש את הכאבים, הבעתה, ההקלה, והמעבר בין תחושותיה של היולדת לאלה של הגבר, נוגע ללב.

לכן חבל. כי הרעיון להציב לידה במרכזו של רומן הוא מעניין. ייתכן שאילו תבע מישהו מהמחברת להעמיק, להיפטר מהדקלרטיביות שבה הדמויות מציגות את עצמן ואת תחושותיהן, אילו הבינה שעליה להקשיב להן ולכתוב אותן באמת, לא כפלקטים חד ממדיים, היה נוצר סיפור מרגש.

• הקורבן רוצה לספר את סיפורו (לתת עדות) ורוצה תיקון. התיקון כולל גם נטילת אחריות מצד התוקפן והתנצלות לצורותיה השונות.

"היה או לא היה, ומה שביניהם" דני לוי.

• התמוטטות העדות מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל – בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה.
• לָאוּבּ  [1] תיאר את הצורך של ניצולי שואה לשרוד כדי לספר את סיפורם, אך לדעתו, לא פחות מן הצורך לחיות כדי לספר, קיים צורך מקביל – לספר כדי לחיות. על האדם לדעת את האמת שנקברה על מנת שיוכל לחיות את חייו. אם הנפגעת אינה יודעת, חייה עלולים להתארגן סביב התמות הטראומטיות, שבאמצעותן היא מנסה לספר, אך גם לשמר את עברה. בלא עבר, היא הופכת לעבר של עצמה."

"לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות", יעל דשא.

• הדרך היחידה להיחלץ מן הבדידות של הטראומה ומהחידלון, הדרך היחידה לדעת את האמת של החוייה שלה, היא קשר עם אחר שיש לו אחריות אתית להיענות לפנייתה, מישהו שיהיה מוכן להקשיב לקולה ולהאזין באופן פתוח ופגיע לדברים שהיא משמיעה, שמישהו שמוכן להרגיש את כל מה שלא יכלה לחוות, ולדעת את מה שקודם לא נודע. מישהו שלא יותיר אותה לבד.

"בהיעדר עד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גברת A" צביה זליגמן

• במקרים רבים לזכור ולהזכיר גילוי עריות משמעו להפריע. להפריע לעצמי שלמד לחיות בדיסוציאציה, להפריע לסביבה שלעתים רוצה להשתיק, אבל לרוב פשוט מתקשה לשאת. הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא  יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או להירדם אל תוך הדיסוציאציה.
• כשאנו ניצבות אל מול טראומה של גילוי עריות, איננו מדברות רק על טראומה שהתרחשה בעבר, אלא גם על שחזורים אינסופיים של ממד מסוים בטראומה, שוב ושוב בהווה: הסירוב של הסביבה לראות ולהאמין.

"זיכרון בהפרעה או הפרעה לזיכרון?" אפי זיו

מתוך:
היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול

"אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.

כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.

ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.

אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה."

מתוך: "ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות", אתר מקום 

• הספרות המחקרית על ניצולי השואה מגלה שתי מגמות מנוגדות בתקשורת של הניצולים ביחס לחוויותיהם הטראומטיות. רבים שמרו על שתיקה משום שלא היו מסוגלים לדבר על האירועים, או משום שהכחישו את השפעתם הרגשית. לעומתם היו רבים שחשו צורך עז לספר ולדבר על חוויותיהם שוב ושוב. מבחינה פסיכולוגית, פעולת הסיפור משמשת לניצולי הטראומה כאמצעי לעיבוד הטראומה הרגשית. […] מבחינת הניצולים ככלל, שיתוף הזולת בחווית השואה היה בבחינת הדרך היחידה לגשר על התהום הפעורה בין העולם המסויט והמבעית בו חיו תחת השלטון הנאצי, לבין העולם האנושי שאליו ביקשו לשוב.

אולם הדחף לספר התנגש עם קשר השתיקה. לדברי דניאלי לא זו בלבד שאנשים לא רצו להאזין לסיפוריהם של הניצולים, הם אף סירבו להאמין שזוועות כאלה אכן התרחשו. הגישה החברתית השלטת של הימנעות, הדחקה והכחשה, הבטיחה במקרים רבים את שתיקתם של הניצולים שחשו עצמם נבגדים ומנוכרים.

"השפעה בין דורית של השואה: בראי המחקר בישראל. זהבה סולומן

מתוך:
ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני.

[1] דורי לאוב (Laub): חוקר שואה

"לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים."

"האיש הזקן" שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו "איש זקן" – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב "לישון במיטה עם אישה זרה": עד כדי כך ש"כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך".

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב', לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה "אתה בכלל יודע מי אני?": "אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון." או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה "מי שואל?"

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא "מכשיל" אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? "מי שואל?" כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: "שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?" אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: "זה מעוות. עדיף לגמור קודם." האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא "גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש". את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: "זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו", היא כותבת, ומוסיפה "האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם."

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

קישור לספר ב-e-vrit

"בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…"

השנה: 1945. צעיר פולני, לא נבון במיוחד, "רזה וחיוור, בעל עיניים כחולות מלאות הבעה", מעיד בפני חברי "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין". אחת מחברות הוועדה היא זופיה נלקובסקה, שכותבת "סיפורים" – למעשה מתעדת את העדויות ששמעה. הסיפור הראשון בקובץ מדליונים, שראה אור לראשונה בפולין ב-1946, כולל את עדותו של אותו צעיר. הוא היה כפוף למדען גרמני בשם פרופסור סְפָּנֶר, במקום המכונה "המכון האנטומי". הפרופסור העסיק אותו "כמכין גוויות", שאותן הספיקו חברי הוועדה לראות במכון, עוד לפני שסולקו הראיות. קטועות ראש וגפיים. פשוטות עור. מסודרות היטב באזורים שונים של המכון, בשלבי "הכנה" שונים.

כאן השתמשו, על פי עדותו של הפולני הצעיר, בחומרי הגלם האנושיים, בעיקר, אבל לא רק, כדי לייצר סבון. (האם הסיפור אמור לשים קץ לפולמוס המתמשך ולשאלה שנשאלת מימים ימימה – האם באמת ייצרו שם סבון מבני אדם?) העד משתדל מאוד להשיב על השאלות בדייקנות. מסביר. מפרט. "הוא שקוף לחלוטין – בשיקול דעתו ובהרהוריו, ברצונו העז למסור הכול כפי שהיה, ולא לפסוח על דבר." אין בו שום יכולת לשיפוט ערכי או מוסרי. הוא היה עובד מסור וחרוץ, ועכשיו הוא עד שקול ורציני. עד שהוא מגיע לסופה של עדותו, ומרשה לעצמו לומר משהו ביוזמתו: הוא מלא הערכה לגרמנים היעילים הללו, "אנשים שיודעים לעשות משהו משום דבר": סבון מבני אדם.

בכל אחד מהסיפורים מגיעה שורת מחץ דומה. יש לזכור שהם נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה, ולפיכך הם מכילים עדויות ראשונות לזוועות.

בסיפור השני "תחתיות", שומעים את עדותה של ניצולה שאיבדה את כל בני משפחתה. היא מספרת על קורותיה בכלא פוויאק, על זוועות ההסעה ברכבת, בדרך למנה הריכוז, ועל תגובתו של הקצין הגרמני ש"היה סקרן לדעת מה יש שם" בקרון החתום, אחרי ימים של דוחק, בלי מים, בשמש היוקדת, נשים רטובות מזיעה, שחורות מאבק, מטונפות מצואה: "כשהוא ראה אותנו העיניים שלו נעשו עגולות ואת הידיים הוא פרש ככה לצדדים מרוב פחד. כל כך הוא נבהל מאתנו!" בסוף העדות היא חוזרת על האמירה המשתאה, הכמעט אפילו גאה: "את רואה, גבירתי, את רואה! ואפילו שהיה גרמני, בכל זאת נבהל כשראה אותנו." מה יש בדברים הללו? התפעלות מזכר לאנושיות שמתגלה בגרמני? אולי. אבל יותר מכך אולי – פליאה מהעובדה שלמרות מצבה הבלתי אפשרי, המחריד, עד כדי כך שאפילו גרמני נחרד ממנו, היא הצליחה להישאר בחיים, לשרוד.

בסיפור השלישי, "אישה של בית קברות", אפשר לרגע לחשוב שהמראיינת הגיעה לשוחח עם מישהי שחושפת מידה רבה יותר של אנושיות מזאת של הדובר בסיפור הראשון. היא גרה בצמוד לחומה ושומעת כל מה שקורה "אצל ההם". איך יורים בהם. שורפים אותם בבתיהם. שומעת את הצעקות והבכי. מתענה. "אף אחד לא יכול לסבול את זה. האם זה נעים לשמוע את זה?" היא שואלת, כאילו הכול ממשיך להתרחש ממש ברגעים אלה. כאילו המרד של גטו ורשה לא הסתיים מזמן. והיא ממשיכה, "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם – " אפשר לחוש, בלי מילים, בלי שרגשותיה מתוארים כלל, איך המראיינת המתעדת את הדברים חשה משהו כמו הקלה, או רווחה: הנה, אישה שמסוגלת לראות את הזולת, לחוש בסבלו. אבל מיד מגיעים המשפטים האלה: "אבל הם שונאים אותנו יותר מאשר את הגרמנים." רגע, מה? "היא נראתה פגועה ממילות השכנוע התמימות שלי," מציינת המראיינת. כלומר, אפשר להבין – היא ניסתה להסביר משהו לאישה הגרה סמוך אל בית הקברות. אבל האישה ממשיכה בשלה: "כל אחד יגיד לך, גבירתי, את אותו דבר, מי שמכיר אותם. שאם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…"

בשנים האחרונות נשמעים בפולין קולות סותרים. מצד אחד פועל פרופסור יאן טומאש גרוס, היסטוריון שמתעקש לחקור את מה שקרה על אדמת ארצו בתקופת המלחמה. גרוס כתב את הספר שכנים, שחוקר את טבח ידוובנה, כששכניהם של 1,600 יהודי העיירה כלאו אותם באסם והעלו אותו באש. בפולין כינו את הספר "פצצת אטום". מצד שני נחקק שם לפני שנתיים חוק שלפיו אסור לטעון כי פולין השתתפה בפשעי הנאצים. זהו שיא חדש בצעדים שנועדו לשנות את השיח בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה, אפילו תוך התכחשות לתיעוד היסטורי של פולנים המעיד על הפשעים שביצעו, או ששמעו עליהם מפי פולנים.

מבחינה זאת הספר מדליונים חשוב, כי יש בו תיעוד בזמן אמת. בעברית הוא ראה אור השנה.

בשולי הדברים, ובנימה אישית: בקיץ 1961, כשמשפט אייכמן היה בעיצומו, מלאו לי עשר. לא הייתה אז בארץ טלוויזיה, כמובן, היו רק רדיו ועיתונים. קולו של גדעון האוזנר הדהד באוויר, לא רק במילות הפתיחה הידועות כל כך: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים…" אלא גם בחקירות שחקר את העדים, ואשר נשמעו, ביום ובליל. והיו גם העיתונים, שבהם תועדו הדברים. הכותרת החוזרת "היום הזה במשפט", וכותרות וכתבות אחרות, ביניהן עדויות מסמרות שיער של ניצולים על העינויים שעברו ועל בני המשפחה שלהם שנרצחו, היו אז לחם חוקי. את הכתבות בעיתון נהגתי למיין, ולסלק הצידה את מה שנראה לי קשה מדי. אותן הרחקתי מפני מי שהייתה אמורה, על פי חוקי הטבע הבסיסיים, להגן עלי מפניהן. נהגתי להזהיר אותה: את זה אל תקראי.

הספר מדליונים עורר בי לרגעים תחושה דומה. רצון לומר: יש שם חלקים בלתי נסבלים. קשים מדי. אבל נדמה לי שהגיעה העת לסמוך עליכם, הקוראים, שגם אתם תצליחו להתמודד.

מכל מקום, גם אם לא קוראים את הספר, כדאי לזכור כי  זופיה נלקובסקה טבעה בו משפט שצוטט רבות, ושאותו פגשתי בנסיבות שונות ולא ידעתי שבא ממנה: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

Zofia Nałkowska Medaliony
מפולנית: רינה גינוסר, דוד ויינפלד

"עשבים שוטים הפכו לאבני חן" – שורה מתוך אחד השירים בקובץ שיבת הבית ונדודיו מבטאת היטב את רוחו של הספר הנוגע, כך נראה במבט ראשון, במציאות יומיומית: כביסה על החבל, חדרים ושכונות, אבל מרומם את השגרה, כמו מעשיה של בת הטוחן היודעת לשזור קש לזהב.

השירים נעים במרחב, יוצאים מהבית, משוטטים בעולם, ואז שבים אליו מהנדודים, מתכרבלים בין קירותיו. והדוברת המספרת אותם − היא אינה דמות בדויה, היא המשוררת המתוודעת אל הקורא באחד השירים בשמה ממש: "הִיא תָּפְרָה לִי תִּיק אֹכֶל מֶסָדִין / יָשָׁן וְרָקְמָה בְּאָדֹם דיתי / עִם 'ד' הֲפוּכָה  וְעִם 'ת' הֲפוּכָה / וַאֲנִי הִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד" − אינה נרתעת מהדיבור החשוף על עצמה. חשוף, אך לא גלוי. כי כדרכם של שירים, משהו נשאר כל העת סמוי. מתעוררת תחושה שיש כאן סיפור, אבל הוא פיוטי ולכן אינו מגלה את עצמו במפורש. ברור שדיתי, הדוברת, המשוררת, מספרת לנו על מסעות. החל בשירים הראשונים, שמתרחשים בננטלי −  הכיתוב מבאר: "עיירה קטנה בדרום מערב פינלנד" − שם היא חשה זרות וקרבה, בעת ובעונה אחת, מתמכרת לשפע המים ולירוק ומתמזגת אתם, מדברת אל מישהו ונפרדת ממנו. משם היא שבה הביתה, אבל דרכה מפותלת, היא חולפת במקום שבו נשים כפופות עובדות בשדות אורז אשר "צָמְחוּ לִשְׂדוֹת זָהָב"; עדיין מייחלת אל מי שבבואתו נשקפת אליה מהמראה. לפני שהיא מגיעה הביתה היא חושבת על הכלב המחכה לליטופיה, על החתולות והסינר ועל מכונת הכביסה: על הביתיות שתעניק לה מחסה, אחרי שתשתול פרחי אביב בעציצים. למרות שרידי הפרידות, למרות זיכרונות המגע.

אכן, הבית חיכה לה. "פָּרַשׂ אֶת אֵבָרָיו" לקראתה והוא "מַרְחִיב אֶת מִפְתנוֹ / מַנְמִיךְ מִדַּרְגֹתָיו", חצרו מתפייסת, הוא נושם ופותח את לבו. ובכל זאת, גם שם היא ממשיכה לנדוד, נטועה במקום אבל לא ברוחה, נעה, "מְכָרְבֶּלֶת נוֹפִים עֲצוּמִים". החוץ המקיף אותה אינו רגוע ושלֵו. תותחים רועמים בו,  "בְּלֵב הַכֹּחַ רוֹעֵם הָרֹעַ", והיא יוצאת למסע חדש, מנסה למצוא את הבתים שמהם באה מלכתחילה: הגוף שממנו נולדה, הגוף שבו גדלה, הגוף שבו "רוֹחֲשִׁים חַיָּי". ואז היא שבה אל ההתחלה שלפני ההתחלה, אל צירי הלידה שהביאו אותה לעולם, אל המעון ואל הדיכאון ואל הכלב שיצא דרך החלון ורק דרכה הייתה חסומה. ואיך הייתה מחוסרת בית, גם כשהיה לה בית. בפרק זה, הנושא את השם "צירי פתיחה" מעלים השירים על הדעת את דמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. זאת שמציצה אל בתים של אחרים, רואה את חומם שנמנע ממנה, עד שהיא קופאת מקור. אבל אצל דיתי המסע לא תם. היא שבה אל המקומות שקדמו להיווצרותה. נוסעת לאושוויץ, מבקשת להבין, נוסעת אל זיכרונותיה ואל אלה שקדמו למה שהיא יכולה לדעת מעצמה, כדי לפענח מניין באה, כדי להבין לאן הגיעה. ושוב היא חוזרת מנדודיה. בזמן שלא הייתה "הִתְמַלְּאוּ הַסְּדָקִים גַּעֲגוּעַ". היא מידפקת על ביתה, מחפשת אחריו גם כשהיא נמצאת בו, יוצאת לדרכיה, הפעם לאוקראינה, לעבר מישור דומם אשר "טוֹבֵעַ לְתוֹךְ הַבִּצּוֹת", ממשיכה לחפש את העבר הרחוק, את עדותו ואת מותו. וכשהיא שבה שוב אל ביתה היא מוצאת ש"בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת".

המשוררת, הדוברת, אינה נזהרת שלא לשים את עצמה כמעט בכל עמוד בספר. המילה "אני" חוזרת בלי היסוס או התלבטות. יש משהו שובה לב בכנות הזאת, שאינה מתפשרת ואינה מתנצלת. בשימוש הישיר והחוזר ב"אני": "אֲנִי אוֹטוֹטְרוֹפִּית / בִּמְקוֹם עִם כלורופיל אֲנִי עֹשָׂהּ פוֹטוֹסִינְתֵזה עִם מִלִּים / כָּכָה אֲנִי  נוֹשֶׁמֶת אוֹ אֲנִי מַמְרִיאָהּ מאַלְטֶרְנָטִיבָה לאַלְטֶרְנָטִיבָה", או: "אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתִי עִמִּי". או: "אֲנִי עוֹד נָעָה / בַּלֵּילוֹת בְּמִטָּתִי".

היא מפגינה אומץ גם בעיצוב השירים. יש עמודים המכילים שברירי הרהורים, הנה למשל שיר שכולו רק שמונה מילים: "אַתָּה זוֹכֵר − / אֲנִי מֵיטִיבָה לִרְאוֹת  אוֹתְךָ / בָּאוֹר הָרָפֶה"  ואפילו שיר שיש בו רק שורה אחת: "נְקֻדַּת אוֹר בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ". כשלעצמם שירים כאלה מעלים על הדעת אמנות מינימליסטית עד כדי ציור שאין בו יותר מכתם יחיד של צבע. אבל גם השירים הקצרצרים הללו אינם עומדים בפני עצמם. בהיותם חלק מרצף הם צוברים משמעות ומהדהדים את מה שבא לפניהם ואחריהם. המכלול כולו מצוי כל העת בדיכוטומיה המתמדת בין התשוקה לצאת לנדודים ולמסעות והצורך להיעגן בבית ולמצוא בו הגנה. כדבריה של המשוררת: "עָמוֹק בְּתוֹךְ מַסַּע הַמִּסְדְּרוֹן / רֵיחַ הַטַּחַב / הַחֹשֶׁךְ / וּבְלִיל הַשָּׂפוֹת / אֲנִי נִקְרַעַת בֵּין / מְשִׁיכַת גַּעֲגוּעִים / לְבֵין הַפַּחַד מִמְּקוֹמוֹת סְגוּרִים."

רק לעתים נדירות מזדמן לאדם לקרוא ספר ולדעת שמה שכתוב בו יכול – כך ממש − להציל חיי אדם.

כזה הוא ספרה החדש של ענת גור, גוף זר, שכותרת המשנה שלו היא: "הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם".

ספרה הקודם של גור, מופקרות, טיפל בסוגיה של נשים בזנות. שם הראתה גור כיצד במרבית המקרים, אם לא בכולם, זנות היא קורבנות-חוזרת של נשים שנפגעו מינית בילדותן, בעיקר פגיעה של גילוי עריות.

בגוף זר דנה גור, כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה, בהפרעות אכילה של נערות ונשים ובפרקטיקות השגויות וההרסניות שבאמצעותן נהוג לטפל בהן, ומציעה גישות חלופיות לטיפול. לצורך מחקר שערכה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, ראיינה ענת גור נשים ונערות, בדקה את הקשר בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות בילדות, ובחנה כיצד מטפלים בהן. התיאורים והעדויות מסמרי שיער.

הפרעות האכילה מתחלקות לשמונה סוגים, שגור מתארת אותם בחלקו הראשון של הספר. הידועות ביותר ביניהן הן אנורקסיה, בולימיה והפרעת אכילה בולמוסית. לכל אחת מההפרעות הללו יש יותר מפרשנות אחת: המרדף אחרי הרזון נתפס כרצון לסלק את הנשיות (תרבות הרזון הרווחת כיום בחברה מספקת לסובלות מההפרעה הזאת לגיטימציה), לצמצם את המקום שהגוף תופס בעולם, לתקוף אותו, בהיותו מקור לכאב, להקיא אותו כדי שייעלם. ההשמנה משמשת כשריון הגנה.

מחקרה של גור חשף שלקורבנות פגיעה מינית בילדוּת ו,לנפגעות גילוי עריות במיוחד, יש בבגרותן מאפיינים משותפים רבים: הן סובלות מדיכאון, אימפולסיביות, ניתוקים, תחושות עזות של בושה והאשמה עצמית, קושי לווסת רגשות, הרסנות עצמית ורה-ויקטימיזציה, כלומר – נטייה להיקלע למערכות יחסים שמשחזרות את האלימות הפוגעת שחוו בילדותן.

פרויד, שבעיניו היה אמנם הגוף הנשי חסר, מעין גבר מסורס, הכיר במקורות הטראומטיים, בעיקר בטראומה מינית בילדות, של הפרעות נפשיות קשות, וכינה זאת "גילוי מקורות הנילוס" שבנפש, אבל חזר בו מכך. מי שהשיבו את ההכרה בעוצמת הנזק שמחולל גילוי עריות היו דווקא חוקרים ממדעי החברה ולא מתחום בריאות הנפש, וכן פעילים חברתיים ופוליטיים, למשל פמיניסטיות. אלה רואות בניצול ילדות גילוי קיצוני של נורמות חברתיות: החפצה של הגוף הנשי שנועד לשימושם ולהנאתם של גברים. אכן, מרואיינות אחדות סיפרו על הצורך להעלים את יופיין, כי היה הסיבה לפגיעה בהן.

ענת גור מביאה בספרה קטעים מתוך הראיונות שערכה, כדי להבהיר סוגיות שונות הנוגעות בקשר שבין גילוי עריות להפרעות אכילה. כך למשל היא מראה כי הפרעות אכילה מבטאות מעשים שנעשו בגופן של ילדות עוד לפני שהיו להן מילים לומר את מה שעוללו להן: "זה כמו להמציא מילים חדשות שאף אחד, שאת לא שמעת אותן בחיים שלך. את לא מבינה אותן, את, הגוף שלך מקיים אותן. כמה אַת כלום."

חלק מהנשים שענת גור ראיינה סירבו להכיר בקשר בין הפרעת האכילה שסבלו ממנה לפגיעה המינית שעברו, אבל לרובן היה ברור לגמרי שהקשר קיים. היו כאלה שזעמו עליו וסירבו להשלים עם העובדה שהפגיעה ממשיכה לנהל את חייהן בצורה כל כך הרסנית, ואחרות נאחזו בהפרעת האכילה כהוכחה למה שזכרו, אך בה בעת לא ידעו שהן נפגעות גילוי עריות. (זהו ניתוק אופייני בין מה שהנפגעת יודעת למה שנפשה מסוגלת להבין באמת): אחת המרואיינות אמרה שהפרעת האכילה משמשת לה כמעין "תעודת אומללה". משהו להיאחז בו.

הפרעות האכילה מבטאות האשמה עצמית, וגם הרס עצמי. הגוף אשם, כי באמצעותו פגעו בהן. ההפרעה משמשת כמעין התאבדות אטית. היו מרואיינות שתיארו קשר ישיר בין הפגיעה המינית למאבק הנוגע באוכל. כך למשל סיפרה אחת מהן כיצד הדוד הפוגע השאיר אותה לבדה בפרדס נטוש, כי סירבה לאכול.

גור מעמיקה ומתארת את הפתולוגיות הנפשיות הכרוכות בהפרעות אכילה והנובעות מהפגיעה האלימה של גילוי עריות. למשל – הפרעות דיסוציאטיביות, מה שנקרא בעבר "הפרעת ריבוי אישיות", שאינן אלא ניסיון נואש של הילדה הנפגעת לפצל את אישיותה לחלקים מנותקים, כדי לשרוד את הזוועה ולהסתיר אותה מפני עצמה. "הגוף שלי הוא משהו, הוא לא חלק ממני," אמרה אחת מהן.

בחלקו השני של הספר מביאה גור עדויות של נשים שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות או טופלו במרכזים לריפוי הפרעות אכילה. וכאן החלק המחריד באמת של הספר. בפתיח לפרק מצטטת גור את ג'ודית הרמן, שכתבה את טראומה והחלמה ואת Father Daughter Incest, שתי אבני יסוד בהבנה של טראומה ושל גילוי עריות. וכך כתוב בציטוט: "שום התערבות הנוטלת מן הנפגע את כוחו אינה יכולה לעודד את החלמתו". מיד אחרי כן מתחילות להופיע העדויות, שאין מילים לתאר את גודל תחושת הזוועה שהן מעוררות.

קודם כול, מסתבר כי במרבית המקומות שבהם מטפלים בנפגעות מתעלמים לחלוטין מהקשר ההדוק שקיים בין גילוי עריות להפרעות אכילה, או פשוט לא יודעים שקשר כזה קיים. מתייחסים אל הגוף, ורק אליו: כמה עלית או ירדת במשקל, כמה אכלת. בכך משחזרים המטפלים את הפגיעה. שוב רואים "רק את הגוף… בלי שיש בן אדם בפנים", כדברי אחת המרואיינות. זאת ועוד: דרכי ההתערבות "חודרניות וכפייתיות", תוך ניצול של כוח וסמכות. למשל − מחדירים לנפגעת זונדה, חרף התנגדותה. למשל – מזמינים שני שומרים שנושאים אותה בכוח ל"חדר רגיעה" שהוא בעצם מקום שמענישים בו את מי שאינה משתפת פעולה. למשל – קושרים אותה, ומאכילים בכוח, במעין אונס נוסף, שהפעם אחראים לו המטפלים האמורים לרפא אותה!

במקום ליצור יחסים שוויוניים, מכילים, חומלים, במקום להעצים אותן ואת כוחן, נוהגים בהן בשרירותיות ובנוקשות. ובעיקר – לא נוגעים כלל במצוקות האמיתיות, במה שגרם מלכתחילה להפרעת האכילה. יש מטפלים שפוקדים על הנפגעות שלא לדבר על הפגיעה. יש כאלה שלא מאמינים להן. רובם פשוט מתעלמים. כאילו לא הייתה. זכור במיוחד ריאיון עם נפגעת שאילצו אותה להשתתף ב"טיפול משפחתי" – גם זה אחד האבסורדים שמתעקשים עליהם במרכזים הללו – ביחד עם האב שפגע בה ונטש את הבית ואותה כשהגיעה לגיל ההתבגרות. לצורך ה"טיפול" איתרו את האב ואילצו את הנפגעת לשבת אתו שוב ושוב. אחרי חודש של תחינות, ולאחר שגילתה את סודה למטפלת ולאמה, "ויתרו" לה על המפגשים המשותפים עם הפוגע, אבל מכאן ואילך לא הזכירו עוד את הפגיעה ולא אמרו עליה מילה. הנה שחזור: בילדות אמה התעלמה ועצמה את עיניה מלראות, ובמרכז הטיפולי מתרחשת אותה עצימת עיניים שלא תיאמן, הפעם מצדם של המטפלים!

על כך נוספים תיאורי תגובות חסרות כל רגישות: "מה הייתה מערכת היחסים שלכם?" שאלה מטפלת אחת את המטופלת שלה, כשזאת דיברה על אב חורג שניצל את הפגיעוּת שלה ואנס אותה שוב ושוב במשך שנים!; תיאורים של אטימות מוחלטת כלפי הנפגעת: "כאילו הכול חוקים, חוקים, חוקים, חוקים. אסור לשבת בגבעת ברוש על הרצפה. ולי היה נורא קשה. הייתי מתעצבנת, הייתי בוכה. ישר הייתי הולכת לשבת בפינה, ברצפה. בשילוב רגליים. המדריכה: 'קורנית, קומי, קורנית, קומי, קורנית, קומי,' אבל את רואה שאני בוכה, לא תבואי תשאלי מה קרה?"; וגם התייחסויות שמעוררות פלצות: מטופלות שאזרו עוז וסיפרו על הפגיעה המינית "נזרקו" מהמרכז לטיפול בהפרעות אכילה, "כי זה לא המקום שמתאים לך." האם יש צורך להסביר ולהדגיש את תחושת אי השייכות, ה"הומלסיות" של אישה שאפילו בילדות לא היה לה מקום בטוח בעולם? שפגעו בה בביתה, והנה היא נזרקת שוב, מטולטלת ממקום למקום בלי שום התחשבות ברצונותיה ובמשקעים שהיא נושאת אתה? ואפשר לספר גם איך מתייגים נפגעות, למשל קובעים שהן "בורדר ליין", הפרעה שנחשבת קשה מאוד לטיפול ופוטרת לכאורה את המטפלים מהצורך להבין שיש למצוקות הללו מקור, ומהמאמץ לראות את המטופלת ולהעניק לה את מה שהיא צריכה: חמלה, אהדה, תחושה של כוח ושוויון, חוזה טיפולי שלא רק מציב גבולות, אלא גם רואה אותה ואת צרכיה המיוחדים.

וכאן אנו מגיעים לחלקו השלישי של הספר, שאותו, כך נדמה לי, חייבים לקרוא כל מי שמבקשים לטפל בנפגעות (ואולי לא רק בהן!). גור מסבירה את ההבדל בין הפרעת לחץ פוסט טראומטית רגילה למורכבת. האחרונה נובעת לא מאירוע חד פעמי שמתרחש בבגרות, אלא נובעת מפגיעה מתמשכת וכרונית שמתרחשת בילדוּת. גור עומדת על חומרתה של טראומה כזאת.

היא מתארת את ההפרעות הנוספות הנובעות מגילוי עריות, למשל:  "סומטיזציה, דיסוציאציה וחוסר ויסות של רגשות", שלושה תסמינים מרכזיים של מי שעברו טראומה מתמשכת וכרונית, ומה שהכי חשוב: היא מונה ומפרטת את דרכי הטיפול הראויות. בה בעת היא רואה גם את המטפלים עצמם, מבינה את עוצמת הקושי הכרוך בטיפול במי שפגיעתן חמורה ומחרידה כל כך, ומציעה להם כיצד להתמודד עם הקשיים.

הספר גוף זר נחתם באמירה אישית של ענת גור: ההיסוס שלה לפרסמו, שמא יראו בו ביקורת נוקבת שהיא מותחת על מטפלים שעמם היא עצמם נמנית. ובכל זאת החליטה להוציא את הספר לאור, וטוב עשתה, כי אי אפשר להפריז בחשיבותו.

כדי להסביר מדוע אני יודעת עד כמה הוא חשוב אעבור כאן גם אני לנימה אישית: בקיץ שעבר כתבתי מאמר, "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שפתח את קובץ  המאמרים עולם בלי סודות (בהוצאת הקריה האקדמית אונו).  סיפרתי בו על ההתנסויות הקשות שהיו לי עם מטפלים שלא היה להם מושג כיצד לטפל בי, כנפגעת גילוי עריות. תיארתי במאמר שניים מהם, מטפל ומטפלת שפגעו הרבה יותר מאשר עזרו. למרבה הצער, הם לא היו היחידים.

אני לא יכולה להימנע מהתהייה כיצד היו נראים חיי הבוגרים אילו קרא מישהו מהמטפלים שהגעתי אליהם − אל הראשון שבהם כשהייתי רק בת עשרים ושלוש − את ספרה של ענת גור, אילו ידעו כיצד יש לנהוג, ומה אסור בתכלית האיסור לעשות (בין השאר, למשל: להתעלם לחלוטין מהפגיעה שחשפתי, להאשים אותי דווקא, לתקוף אותי על כך שסיפרתי…).

הרומן שכתבתי יופי לי יופי לי (ידיעות ספרים, 2006) הוא מונולוג של אישה לא צעירה, נפגעת גילוי עריות, שפונה אל אמה ומנסה להבין מדוע האם התעלמה, התנכרה, ובסופו של דבר גם ניתקה את הקשר עם בתה. מופיע בו תיאור שמתקשר היטב עם נושאו של הספר גוף זר: האכלה בכוח כסצנה דמוית אונס. הנהו:

כמי שהייתה שם, כמי שנאבקה במשך רוב שנות חייה להחלים מתוצאות הפגיעה (הצלחתי בכך, אבל רק אחרי שפגשתי, לקראת גיל חמישים, במטפל מיטיב ומבין), אני קוראת למטפלים, לנפגעות, לבני משפחה, למי שחושדים ולמי שחוששים, למי שיודעים ולמי שמתקשים: קראו את גוף זר. הוא ספר חובה שיכול, כאמור, להציל חיים.

בשולי הדברים: הנה סיפור קצר שכתבתי, "האמת הפחדנית", אשר מתקשר לענייננו.

חייל שהשתחרר מהצבא הפולני בתום מלחמת העולם הראשונה נקלע לעיר לודז'. הוא יודע שכל בני משפחתו אינם עוד. אין לו בית לשוב אליו, שום דבר לא מחכה לו בעיר מולדתו. מורעב וקופא מקור הוא משוטט ברחובות העיר הזרה, מחפש לעצמו מקום ללון ופרנסה, כדי להרוויח כמה מטבעות לקנות לעצמו קצת לחם. מים חמים יוכל להשיג בחינם, מחלקים אותם בבקבוקים בתחנת הרכבת.

זוהי המציאות של הרומן הרחוב, שתורגם מיידיש לפני כשלושים שנה. כמו המספר, גם הסופר, ישראל ראבון, נלחם במלחמה ההיא, ש"נועדה לשים קץ למלחמה", וכשתמה לא ידע מה צופן לו גורלו: בימי מלחמת העולם השנייה נס ראבון לווילנה ונרצח בפונאר.

הספר הרחוב משמש לפיכך כמעין מכונת זמן מופלאה: הוא נוטל אותנו ביעף אל פולין שבין המלחמות, מתעד היבטים מתוך חייהם של היהודים לפני שהעלו בדעתם מה עתיד להתרחש בעוד שנים לא רבות בארץ שבה נולדו, וחושף גם את הלכי הרוח של אותה תקופה, למשל − את הדיבורים על "כל הבורגנים שמוצצים את לשד העצמות" ואת עליית הקומוניסטים והשביתות שארגנו, (בהקשר הזה עולה על הדעת מניה שוחט, שהייתה חלק מאותה תנועה. שוחט, לעומת ראבון, ניצלה כי נסה מפולין בזמן והגיעה לארץ ישראל). גם את זוועות המלחמה שבה השתתף המספר (והסופר) הוא מתאר בציוריות מיוחדת, מעוררת השתאות.

המספר יהודי, וכמעט כל הדמויות שהוא פוגש במהלך שיטוטיו הן של יהודים, אבל דומה שהוא מנותק מחיי עמו. אפשר להסיק שבמרבית המקרים השפה שבה האנשים הללו מתקשרים − בינם לבין עצמם וודאי שעם סביבתם – היא פולנית. כך למשל המספר מוצא עבודה זמנית בראינוע: עליו לעמוד ליד המסך ולהסביר לצופים מה הם רואים. מאחר שההקהל פולני, ברור שהסופר מביע את הדברים שאמר לכאורה ביידיש, כלומר מתרגמם לפולנית.

אמנם אין למספר קשרים עם הקהילה היהודית המקומית – אפילו לא עולה בדעתו לפנות אל המוסדות שתקיימו ודאי באותה תקופה בלודז' − אבל הוא אינו יכול לחמוק מיהדותו. כשם שהוא מזהה מיד את יהדותם של האנשים שהוא פוגש, גם אחרים מזהים אותו. כך למשל דוחים את מועמדותו להישלח לצרפת כפועל  כי "יהודים לא מתקבלים!". הכאב שהוא חש בלתי נסבל: "דמעות של חוסר ישע ואין אונים, שאין ביכולתי לפשוט את הכותונת הנוקשה, השורצת כינים, שבשרי עטוף בה כבשריון נעול. ושבסירוב של עכשיו הודיעו לי שאני עומד בדרגה נמוכה יותר מכל האנשים הרעבים הללו, מכל מחוסרי העבודה, פשוטי העם העצלים".

לא רק המספר, גם שאר היהודים שהוא פוגש מנותקים מעמם. הנה למשל, אחד מהם, יאזון, מתאבק בקרקס, מספר לו את קורות חייו ומוסיף: "וכי מה עלי להיות? סנדלר, חייט ואולי מנהל חשבונות? אתלט, מתגושש – איזה קסם במילה הזאת. מותר לך להשתכר, מותר לך לגדף את הזולת, להכפישו ברפש – מתפעלים מקומתך, משריריך ומשדיך. – וכי רע להיות אתלט? היום אתה בלומברג, מחר בלודז', ומחרתיים בבודאפשט. היום אתה יהודי, מחר – צ'כי, מחרתיים – הולנדי, ובשבוע שאחרי זה – לטבי. אלא מה, לשבת במקום אחד, לשאת אשה ולהוליך ילדים ל'חדר'?"

בערבים המעטים שבהם עובד המספר בקולנוע הוא מתעד את הדברים שאמר, שזרמו מתוכו בלי תכנון ובלי שידע בכלל שהוא מסוגל להם. לא רק הצופים (הנלהבים!) עדים ליפי דבריו. אישה אלמונית כותבת לו. היא מספרת לו על כך שעקבה אחריו כל הימים מרחוק, ראתה את מצוקותיו,  שמה לב אפילו לכך שביקש להעניק מכספו הדל לילדה, רק משום שבתמימותה ביקשה ממנו סליחה, כלומר דיברה אליו כאל אדם מן היישוב והחזירה לו בכך את התחושה שהוא בן אנוש.  כותבת לו האישה: "בשומעי אותך מדבר נדמה לי שבקולך מקוננים כל אלה שהם בני בלי בית; כל אלה שנודדים כל פני ערים ובוכים יחד עם הגשם הנופל על ראשיהם".

אלו בלי ספק דברים שהמספר מעיד אותם על עצמו: הוא המשמש בספר הזה פה לחסרי הבית, לנידחים ולאומללים. וגם אנו, כמו הצופים בראינוע, כמו האישה האלמונית, יכולים להעיד על היופי הרב שבו הוא משמיע את קולם.

הנה למשל כל תיאורי השלג והקור: "השיממון והעוגמה, התלויים כערפל מעל הארץ"; "אכן, חושך היה, ובוץ, כאילו השעמום רובץ כאן, על שני טורי הגגות"; שלג היורד "בחיכוך קל, משל חוטי משי מתחככים זה בזה"; הסוס ש"ינק בעיניו את הלובן החורפי, שעטף את העולם סביב סביב מכל העברים"; הזגוגיות המשקפות "את זוהר השלג ביתר חדות ונצנוץ," אחרי ש"מנורות החשמל כוסו בלובן"; השלג ש"נפל ביתר-צפיפות," עד שהמספר חש שהוא "נעטף בפרוות שלג דקה", או שלג ש"נופל בנצנוץ כפנינים אל תוך הלילה הכחול החרישי".

גם נצנוצי ההומור יש בכתיבה: "במוזנחותי ניתן להבחין ממבט ראשון ולומר עלי בגלוי: האיש הזה, לא עלינו"; "מניין הקרע החדש? – הוצגה שאלה במוחי"; "כן, כמעט שכחתי שאין אני גר בשום מקום!" "למה אין לי אף מכר שאוכל ללוות כסף אצלו? – באתי בטרוניה עם עצמי."

הרחוב הוא ספר מרתק ונוגע ללב. הוודאות שיש לנו לגבי גורלם של כל האנשים המתוארים בו, הידיעה שאף אחד מהם לא יינצל, גם לא אלה שבחרו להינתק מעמם, גם לא מי שנראה, כדברי המספר, "כגוי  אותנטי", משווה לספר הזה משמעות מיוחדת. אבל גם בלי הממד הנוסף, הוא ראוי ומומלץ מאוד.

ספרים כאלה, שראו אור בעברית לפני שלושים שנה, קשה מן הסתם לקנות בחנויות הרגילות. "חיי מדף" של ספרים בישראל קצרים מאלה של כל כתב עת מצוי. אבל אפשר בהחלט להשיג אותם באתר סימניה.

(לעברית: ק.א ברתיני)

ישראל ראבון בווילנה: תיאור שכתב המשורר ביידיש אברהם סוצקבר

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.