ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

זֶה טוֹב: מִגֶּשֶׁם חֹרֶף, מֵעָשָׁן שָׁחֹר
הַלֵּב יָכוֹל לָנוּחַ כְּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ:
אִמָּא מַדְלִיקָה אֵי־שָׁם בִּימוֹת הַחֹל
נֵרוֹת שַׁבָּת עַכְשָׁו לִכְבוֹד כָּל יְלָדֶיהָ…
לָמָּה לִי שַׁבָּת? שַׁלְוָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת?
מִי יִשְׁתֶּה עַצְבוּת מִבֵּין הַחֲרַכִּים?
אֵי־שָׁם יֵשׁ אַבָּא שֶׁקִּדֵּשׁ כְּבָר עַל הַגֶּשֶׁם,
הוּא עֵץ גִּבֵּן שֶׁעֲנָפָיו נֶאֱנָקִים.
יָמִים — לְדַיִשׁ. כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת סְתָו לִשְׁכַּב,
עַל תְּחִנָּתִי הָרוּחַ תַּעֲבֹר וִיהִי מָה.
רֹאשִׁי עַכְשָׁו שִׁבֹּלֶת — אֶל חֶרְמֵשׁ יִקְרַב,
וְאֵין לִי טְעָנוֹת לָרוּחַ אוֹ לְאִמָּא…
לָמָּה לִי שַׁבָּת, סִירִים, נֵרוֹת דּוֹלְקִים?
הַלַּיְלָה הוּא פָּנָס. סוּסֵי הַלְּוָיָה
דָּרְסוּ לִי שָׁם בִּגְדֵי שַׁבָּת שְׁחוּקִים.
— טִפּוֹת הַיָּם, טִפָּה נוֹסֶפֶת לִרְוָיָה!

בחר ותרגם: בני מר

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או "מלמדים", והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

ב-1955 הגיע הסופר היהודי יליד פולין, יצחק בשביס זינגר, לביקור בישראל. הוא סייר ברחבי המדינה ונפגש עם אנשים שונים, ובמשך כמה חודשים כתב (ביידיש) על התרשמויותיו לעיתון "פארווערטס" שבניו יורק.

באפריל 2021 ראה אור בישראל הספר המתורגם לעברית שמכיל את אותן רשימות, אבל מהר מאוד אזלה המהדורה. למרבה השמחה – הודפסה מהדורה נוספת והזדרזתי לקנות לעצמי עותק. הסתקרנתי לגלות מה ראה כאן בשביס זינגר, סופר שלמדתי להכיר מקרוב אחרי שתרגמתי (מאנגלית) שניים מספריו: את חלאה ואת סרטיפיקט.

החוויה עלתה אפילו על הציפייה. התענגתי כמעט על כל מילה, משפט, פסקה, ויעיד על כך הספר שמסומן כולו בעיפרון: את זה, אמרתי לעצמי, אני רוצה לזכור, וגם את זה, ואת זה, ואת זה…

מדובר פה בשילוב מקסים בין מבטו החד והחקרני של בשביס זינגר, ראייתו המקורית והעמוקה, ויכולת התיאור המופלאה שלו (וכמובן, מאחר שמדובר בתרגום, במלאכת המחשבת שעשה כאן, כדרכו, בני מר).  

אחד ההיבטים המרתקים בספר הוא התחושה של מסע במכונת זמן. בשביס זינגר לוקח אותנו בעטו אל מדינת ישראל הצעירה כל כך, רק בת שבע, ומפגיש אותנו עם מציאות שהשתנתה מזמן, אבל מעניין כל כך לקרוא עליה.

וכך ב-1955 "בתל אביב לא מבזבזים עשירית מהזמן שמתבזבז בניו יורק על נסיעה לעבודה או לחברים", כי הכבישים פנויים והכול קרוב. האנשים מנומסים ו"יש תחושה של אחווה". אפשר להסתדר בכל מקום כמעט בכל שפה, ו"גם בבסיסי הצבא מדברים לא מעט יידיש".

שכר הדירה בישראל באותה עת נמוך מאוד: "רבים משלמים לא יותר מחמישה דולר בחודש", ובסכום של כ-4,000 דולר "אפשר לקנות דירה או שיכון" שהממשלה או ההסתדרות, לדבריו של בשביס זינגר, עוזרות ברכישתן. 

בישראל של אותם ימים לא נוהגים להודיע על ביקור. פשוט באים ודופקים בדלת (נוהג שנמשך, ככל הזכור לי, לפחות עד אמצע שנות ה-80!… קשה לדמיין אותו כיום, כשגם לשיחת טלפון מקדימים שאלה כתובה אם ומתי אפשר לשוחח…)

את הנוף הישראלי שמחוץ לתל אביב הוא מתאר כ"מיושב ולא מיושב. הכול ביחד: שדות, מדבר, יהודי, ערבי, מודרני, עתיק". בשביס זינגר התרשם מאוד מהקרבה "הן לים והן לגבול", ומכך שלעתים קרובות "הנהג מצביע על כפר ואומר, 'זה כבר של הערבים.'"

ביקורו בקיבוץ נוגע ללב. מהשיחות עם מארחיו נשקפת התמימות, האידיאליזם, האמונה העמוקה בצדקת הדרך: כך למשל מבהירים לו שאצלם בקיבוץ אין צורך לבקש יום חופשה: "ממי לבקש? אין בקיבוץ מוסד כזה של מנהל עבודה", מסבירה בת שיחו, אחת החברות הוותיקות, וקובעת שמי שעצלן ולא רוצה לעבוד נושר מהקיבוץ, "זה עובד כמו בעיקרון הברירה הטבעית". 

אפילו פכים קטנים, פרטים מחיי היומיום, מרתקים. למשל, מעיד בשביס זינגר, העיתונים בישראל "קטנים. יש בהם ארבעה עמודים. אך כאן כותבים בקיצור"…

הסופר מגלה לא מעט נקודות של הזדהות עם הארץ שבה לא בחר לחיות. אחרי ביקורו ביפו הוא כותב "בתל אביב שוכחים את הגלות, אבל ליפו עברה הדלות היהודית על כל מיטלטליה." הוא חש ששם "צעירים מסתובבים אנה ואנה כמו הארחי פרחי של רחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה בוורשה" (ואי אפשר שלא לחשוב על הספר הנפלא שכתב בני מר על אותו רחוב סמוצ'ה!)

אכן, דברים רבים השתנו מאז, אבל לא מזג האוויר. בשביס זינגר חש בכך ממש כשהספינה שהפליג בה הגיעה לנמל חיפה: אמנם כבר סוף ספטמבר, ובאותו זמן "בפריז כבר ירד שלג בטרם עת", אבל בחיפה "אביב וסתיו בעת ובעונה אחת": עדיין חם מאוד. "כמה צחה נראית חיפה מהאונייה! כמה שמשית ומוארת." כדרכו מוסיף בשביס זינגר את הנופך הנוסף של סופר שמבטו רואה לא רק את הנופים הגיאוגרפיים: "כך תיראה אולי יום אחד תחיית המתים. האדמה תפתח את פיה וייצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים. הם ילבשו בגדים לבנים חדשים. הם ישילו מעליהם את אלפי השנים ויציגו את עצמם לפני נכדי נכדיהם: 'אני אברהם, אני יצחק, אני יעקב, אני ראובן, שמעון, לוי, דוד, שלמה… ואני רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה, אביגיל… אני אסתר המלכה…' אין זמן, אין גיל, אין מוות. אין חורבן, הכול חי. הכול נשאר. ההיסטוריה היהודית נשארה בראשיתה. הים התיכון, שהיה כחול כל הזמן כמו פרוכת של ימים נוראים, הוריק פתאום. הגלים אינם מנתרים אלא סוטרים, משכשכים, משתעשעים סביב הגדה היהודית ומפטפטים בשפתם הנצחית". 

גם בתחילת נובמבר, כך הוא מספר, עדיין "חם ביפו. קיץ. העצים פורחים", והקרבה אל הים אינה מבטיחה בריזה מצננת, כי "הים התיכון חם בעצמו. ביום, כשהשמש זורחת, נושבת מן הים רוח חמה". 

מעניינת עמדתו של בשביס זינגר כלפי ביטויי גזענות שהוא נתקל בהם, ולצדה גם הגזענות שלו עצמו… במהלך ההפלגה באונייה בדרך לישראל הוא משוחח עם זוג ישראלים ילידי גרמנייה שמתלוננים על חוסר התרבות של היהודים ילידי פולין ורוסיה. הוא מנסה להזכיר לאישה מה עוללו הגרמנים "התרבותיים" לפני שנים מעטות, אבל היא לא משנה את דעתה: כן, אבל… הוא עצמו, לעומת זאת, מתרשם שוב ושוב מהיהודים יוצאי ארצות ערב שהוא נתקל בהם. כך למשל הוא בטוח שהעולות החדשות מטוניסיה שמפליגות אתו באונייה לארץ ישראל הן… צועניות, והוא מצפה שאחת מהן תיגש אליו ותציע לו לקרוא בכף ידו…. קשה לו להשלים עם העובדה שהיהודים הללו אינם דוברי יידיש. בכלל, הוא בטוח שזאת השפה שאיחדה בין יהודי העולם, ושוכח שהעברית קדמה לה, ושהיא ולא אחרת שימשה כמכנה המשותף לכולנו. (נזכרתי בסיפור ששמעתי מפיה של אישה, ילידת אחת ממדינות ערב, שבשנות החמישים נזף בה מישהו: "איזו מין יהודייה את, שלא יודעת יידיש!"…)

גזענותו של בשביס זינגר מתבטאת לא רק ביחס שלו ליהודי ארצות ערב, אלא גם כלפי הערבים: "בישראל יש רק בעיה אחת: הערבים", הוא מסכם, חד וחלק ובלי שום היסוס, את הפרק "טיול ביפו", ואת הפרק "הנסיעה לצפת", הוא פותח כך: "בישראל צריך להיגמל מנסיעות ארוכות, ממרחקים גדולים. אם אתם נוסעים לכמה ימים תוכלו להיות בטוחים שהמכונית תסתובב אנה ואנה. אם נוסעים בישראל זמן רב מדי בכיוון אחד מגיעים לערבים". 

משום מה, ביטויי הגזענות הללו שלו, כמו גם התיאורים היהודיים-אקסטטיים שלו, לא קוממו אותי ולא עוררו בי אי נוחות. אולי מכיוון שיש בתיאוריו מידה רבה של תום, ואולי מכיוון שהתקופה שהוא מתאר רחוקה כל כך מהמציאות הישראלית העכשווית. 

בשביס זינגר טייל כאמור בארץ, לאורכה ולרוחבה (הצר…). תיאוריו מלווים לא פעם בהערות אגב משעשעות. כך למשל על גיא בן הינום שבירושלים הוא כותב: "כבר שלהי הסתיו, אבל בגיהנום ירוק. אם כך נראה הגיהנום האמיתי, לא נורא כל כך לחטוא"… 

הוא ביקר גם בכמה מוסדות ציבוריים, למשל – בבית המשפט ובכנסת. מבטו על שני המקומות, על הדמויות שראה שם, על האינטראקציות הבין אישיות, מרתק. 

בכנסת למשל הוא כותב שנישאות "דרשות ארוכות", ומסכם את התוכן שלהן: "לא ניתן לחסל אותנו! לא נלך כצאן לטבח!"

הנה לפנינו עדות על הלכי הרוח, העמדות, הנופים, הדיבורים ששררו בארץ לפני שישים ושש שנים, והכול פרי עטו של כותב שיודע להוסיף רבדים לכל אחד מהתיאורים. הקריאה בספר מענגת מאוד. 

באמצע שנות התשעים צילמה הזמרת חוה אלברשטיין ביחד עם בן זוגה, נדב לויתן, את הסרט "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" ובו שוחחה עם משוררים ישראלים כותבי יידיש.

בספרו של בני מר, סמוצ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה שראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, ציטט המחבר דברים שסיפרה אלברשטיין על הנסיבות שבהן הלחינה את אחד משירי היידיש הידועים ביותר שלה, "מײַן שוועסטער חיה" – "אחותי חיה", שכתב המשורר בִּינֶם הלר.

"אני לא אדם של תחקירים, אבל לקראת הסרט עשיתי קצת תחקיר על משוררי היידיש בארץ. אמרו לי שבבית לייוויק יש ערב קריאת שירה של הדסה קסטין, אשתו של בִּינֶם הלר. בערב היא קראה משיריו, ו'מײַן שוועסטער חיה' (אחותי חיה) היה כמובן השיא. כשבאנו אל בִּינֶם לצלם, הכנתי כמה שירים שלו שיקריא קצת משם וקצת מכאן, שיר על הכנרת למשל. והנה התחלנו לארוז את הציוד וברגע האחרון אמרתי להדסה: אולי בכל זאת תקראי את 'מײַן שוועסטער חיה'. פחדתי שזה שיר כל כך כבד ועצוב שאי אפשר לעמוד בפניו. אבל אימא של נדב אמרה לי שאני צריכה להלחין את זה. אמרתי מה פתאום? איך מלחינים שיר טרגי כזה? נו, וגם זה קרה," סיפרה אלברשטיין בסרט.

השיר, ביידיש ובתרגומו לעברית, הוא אכן אחד הנוגים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא מספר על מצבן של נשים צעירות, בעצם ילדות, שגורלן היה מר וקשה מנשוא. הן נולדו עניות, עבדו בפרך, ולא זכו להתבגר.

הנהו, ביידיש, ובתרגומו המעודכן לעברית, מאת בני מֶר:

לתרגומו של השיר הייתה גרסה מוקדמת יותר, אבל המתרגם החליט לעדכנה בספרו. הנה הגרסה הקודמת:

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

בינם (או בונים, בניב אחר) הלר היה יליד ורשה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליח להגיע לברית המועצות, ושב לפולין רק ב-1948. לישראל עלה הלר ב-1957, אבל עד מותו ב-1998 המשיך לכתוב ביידיש.

"בינם הלר הוא משוררה של יהדות פולין," נכתב בעיתון דבר בשנה שבה עלה ארצה. "את חייה חי, את סבלה נשא, את מזמוריה ספג. מעורה בחוסנה ודלותה." קינתו על אחותו חיה, שנאלצה לגדל אותו בעודה ילדה בעצמה, "בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן", קורעת את הלב, במיוחד כשיודעים מה עלה בסופו של דבר בגורלה: "אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ / שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי."

הלר המשיך לכתוב ביידיש, לזכר אחותו, שכן זאת הייתה השפה היחידה שידעה.

בני מֶר, שתרגם את השיר לעברית, מעיד בספרו על דברים שאמרה לו חוה אלברשטיין בעניין הספר שכתב: "'זה היופי בעולם, נר מדליק נר. בינם התחיל, אני המשכתי ועכשיו גם אתה.'"

האם יש בכך נחמה?

במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו,  והנה – חגיגה!

בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" (בעברית: "חיה אחותי"), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.

"אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב'יידיש מדינה' (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח."

מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים". (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ'ה, עם קמץ מתחת לצ'. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ'ה, מקטין ומקרב).

ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ'ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – "לתייר" בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.

"למה דווקא סמוצ'ה", הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: "למה דווקא יידיש": "כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם."

מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.

מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי "אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר".

אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב "שלו". והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? "שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו" הוא מסביר,  ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. "המחקר," מסביר מֶר, "הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם".

הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן", הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. "כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע," הוא מזכיר. "ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול."

מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.

למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה  מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer's Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).

בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. "האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?" הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: "האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ'אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן", הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא "מתגנב" אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: "זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ'ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע". כשהוא "סוטה" לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: "אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ'ה, וצריך לחזור לרחובנו". במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: "תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות", אבל אז מבין שצדק: "אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ'ה 28". נוגעת ללב המילה "השתוקקות", המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)

העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל –  הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ'ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. "כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר 'מפיש מסרי' (אין כסף) ו'דין מוחמד בסיף', שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים." התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר –  כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

קישור ישיר אל הספר בהוצאת מאגנס