"לדור של הסבים שלנו הייתה – השואה", אמר לפני כמה ימים מרואין בטלוויזיה, אחד המגויסים הלוחמים כעת בעזה. "להורים שלנו הייתה מלחמת יום כיפור. ואנחנו 'קיבלנו' את השבעה באוקטובר".

מרואינת אחרת, ענת, שהתאלמנה מאבי בנה הפעוט, סרן דוד מאיר שנפל בבארי, אמרה למצלמה שהיא לא מבינה מדוע זה קרה, מדוע האל, שהיא ממשיכה להאמין בו בכל ליבה, קטע את סיפור האהבה המשפחתי היפה כל כך, שלה ושל האיש שאיבדה. "אני בטוחה שיש סיבה", אמרה, אבל הוסיפה שאותה סיבה נסתרת מעיניה.

מעיני כולנו, לא כן?

כששמעתי את ענת מאיר עלה בדעתי שאולי הגיעה העת לקרוא שוב את ספרו של ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה: שיטה לטיפול נפשי שפיתח בעקבות מה שעבר עליו כאסיר במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.

הרעיון הבסיסי של השיטה של פראנקל מקופל בשמו של הספר: האדם מחפש משמעות. פראנקל מצטט בו את דבריו של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". והוא מרחיב: "אוי לו למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ עד מהרה. התשובה הטיפוסית, שבה היה אדם כזה דוחה מלפניו כל נימוק שבא לעודד את רוחו, היתה אך זו: 'אין לי עוד תקווה בחיים'. מה אפשר לענות על כך?"

פראנקל משיב: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על־ידי החיים – יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה'חיים' אינם משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד."

פראנקל מציע כמה "קטגוריות" שמהן יכול האדם לשאוב את הפשר המיוחד של חייו: מחויבות ליצירה (בתחום האמנות או המדע), אהבה לאדם אחר, אמונה דתית ואהבת הטבע.

לצד כל אלה, הדברים שמהם יכול כל אחד למצוא את הפשר של חייו, מציע פראנקל גם סוגי "מנגנונים" שעוזרים להתמודד עם כל "מה" שבלתי אפשרי, אפילו בתוך הקיום המחריד במחנה הריכוז. למשל – השימוש בחוש הומור.

פראנקל מציג בפנינו דוגמאות לשנינויות שרוממו, גם אם להרף עין, את רוחם של אסירים. למשל: "אסיר מספר לחברו על קאפו אחד ואומר: 'שער בנפשך! אדם זה היה רק נשיא בנק גדול. כמה שיחק לו מזלו שכל כך עלה כבודו בעולם?"

במציאות של מחנה הריכוז מעמדו של קאפו היה רם ונישא יותר מאשר כל הישג שהיה לו בחיים הרגילים. אסירים שהיו מסוגלים לראות את הגיחוך שבזוועה, את העיוות המטורף בסיטואציה שאליה הושלכו, התעלו מעל הכאן והעכשיו, הזכירו לעצמם לרגע קט את העולם האחר, הרגיל, השפוי.

אותה רוח עולה מהתלוצצות אחרת ששמע במחנה: "היו מתנבאים שבסעודה שלעתיד לבוא יהיו עלולים לשכוח את עצמם בעת הגשת המרק ולבקש מבעלת־הבית לצקת להם מרק 'מן הקרקעית'".

בדברים הללו הציבו הכלואים לנגד עיניהם לא רק את ההווה המטורף, אלא גם את העתיד המיוחל שבו המציאות הנוכחית תהיה כבר לסתם זיכרון, שיראה שוב לא סביר. אמרו לעצמם: עוד נחזור להיות בני תרבות, נהיה שוב בני אדם רגילים ומנומסים, והמציאות החולנית העכשווית תיחשף במלוא עיוותה.

אין בדברים הללו שום תשובה לתהייתה של ענת מאיר: מדוע זה קרה לה. מדוע איבדה את אהובה. אף אחד מאתנו לא יקבל מהספר מענה לשאלה מדוע התחוללה בשבעה באוקטובר הזוועה הלא נתפסת, ולעוד שאלות בלתי נסבלות: למשל, איך ייתכן שבארצות הברית רוב מכריע מבין הצעירים בני 18־24 סבור שאין לישראל זכות קיום, ושיש "לתת" אותה לידי חמאס –על פי סקר שערך לאחרונה הניו יורק פוסט.

ויקטור פראנקל אף אינו מעלה בדעתו לנסות ולהשיב על שאלות מהסוג הזה. הוא מבקש להעניק לנו דבר אחר: את הידיעה שבכל סיטואציה, גם הנוראה ביותר, נתונה בידי האדם האפשרות לבחור איך להתמודד עם גורלו, ואיזה פשר למצוא בחייו: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחר: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". הבחירות הפנימיות הללו לא הבטיחו הישרדות. אדרבא, אחד המשפטים קורעי הלב ביותר שכותב ויקטור פראנקל הוא: "אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו." הטובים – אלה שבחרו לוותר על עצמם, למען הזולת. מותם העניק פשר לחייהם, אבל הם אבדו.

כשקראתי את המשפט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על עדינה ארבל בת ה־72, אחת החטופות בעזה שביקשה משוביה לשחרר אישה אחרת שמצבה חמור יותר, כדי שתינצל. גדלות הנפש של בת ה־72, שביקשה להקריב את עצמה מפעימה ומעוררת השתאות, כמו גם התנהגותם של בני משפחות שיקיריהן שבו מעזה, והם ממשיכים להיאבק למען אלה שעדיין שם, או התגובות אצילות הנפש של מי שיקיריהם עדיין חטופים, אבל הם מביעים שמחה גדולה על אחרים ששוחררו. זוהי מן הסתם היכולת למצוא את הפשר, שאותה ויקטור פראנקל מתאר בספרו.

"נוכחתי לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, בתוך בדידות אין קץ," כותב פראנקל, ומוסיף: "כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי־משאלותיו  מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו".

ועם זאת, ואף על פי כן, הלב נשבר כמובן כשפראנקל מתאר את הקושי העצום ביותר של הקיום באושוויץ: חוסר הידיעה מתי זה יסתיים.

מי יכול היה להעלות בדעתו שזוועות דומות יתרחשו שוב, מקץ עשרות שנים, ובמדינה הריבונית שקמה לנו, במדינת בישראל: שילדים, נשים, זקנים, פצועים, אנשים חפים מפשע, ייחטפו ויוחזקו חסרי אונים במקום זר, עוין, אלים, ומאיים.