"הדרומיים לא מבינים דברים כאלה", מסביר מושל המחוז לאייבור, תושבת חדשה בעיירת הכורים לונגירביאן, השוכנת באי ספיצברגן, חלק מהארכיפלג סוולברד. אייבור חיה עד כה באוסלו. מבחינתנו, הקוראים הישראליים, אוסלו היא עיר צפונית, אבל למי שגר בלונגירביאן, בירת נורווגיה המלבלבת והפורחת באביב ובקיץ, נחשבת דרומית, ומי שמגיע ממנה מתקשה להבין את אורחות החיים הצפוניים־באמת.

כפי שאפשר להיווכח מהמפה המופיעה בעמוד הראשון בספר, לונגירביאן הוא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. הוא מרוחק רק כאלף קילומטרים מהקוטב. למעשה, מדובר בשממה ארקטית: הכול שם קפוא, מושלג, וחלק גדול מהשנה גם חשוך. רק בתחילת האביב אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין הכחול הכהה מאוד של השמיים, לבין השחור העמוק שלהם, לאורך רוב שעות היממה.

אייבור הגיעה ללונגירביאן עם בעלה הרופא. הם גרים ממש מעל בית החולים הקטן, שבו הוא מטפל בתושבי המקום, בעיקר – בכורי הפחם. המכרה פועל לאורך כל שעות היממה והשנה כולה. לפיכך כל האזור לא רק קפוא, אלא גם אפוף בפיח אפור, אבקת פחם, ולכן הוא לא רק "מצומצם כל כך," אלא גם "מכוער כל כך." במשך רוב ימות השנה לא צומח שם מאומה. עד כדי כך שכעבור כמה חודשי מגורים בלונגירביאן, כשמשפחתה של אייבור נוסעת בקיץ לחופשה בדרום, בנורווגיה עצמה, שתי בנותיה הקטנות מוקסמות מהלבלוב הצבעוני שהן רואות לראשונה זה חודשים רבים. אפילו דוכן של גלידה לא מסיט אותן מההתפעלות שלהן ממה שלא ראו כל כך הרבה זמן: פרחים!

אייבור לא רצתה להגיע ללונגירביאן. היא מתקשה מאוד לחיות שם. ההווה הסיפורי מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. כיום אפשר להגיע למקום ולצאת ממנו בכל ימות השנה, אבל בימים שאייבור גרה שם היה האי מבודד לאורך חודשים רבים: אוניות ומטוסים לא יכלו להגיע אליו בגלל תנאי מזג האוויר. מדי פעם הגיע מטוס, חג מלמעלה והשליך שקי דואר, וזה היה הקשר היחיד של התושבים עם העולם החיצון!

את תחזית מזג האוויר, למדה אייבור עד מהרה להבין, אין טעם לשמוע. "ממילא בחוץ הכול נראה כמו אתמול: קר ושקט וכחול כהה." מזג האוויר יציב. בניגוד לציפיותיה, אין "סערה ושמש בערבוביה", אין "סופות שלגים מצליפות המתחלפות בין רגע בערפל קפוא ודומם." כל הזמן רק "קור שקט ויבש", ואם כבר מתחוללת סופת שלגים, היא נמשכת "ימים על ימים".

מדהים תיאור ההגעה הראשונה של אור השמש, בתחילת האביב. "ניצוץ של אור מסנוור את אייבור בזווית העין, וקריאות צהלה עולות מקרב החבורה הקטנה. השמש כאן. היא מופיעה בפתאומיות גמורה – לא כמו זריחה העולה כזוהר איטי במזרח. קרני אור חדות נדחקות מעל הקרחון הכחול והאור המסמא מוחק את פסי הסלע השחורים והחשופים של ה'סרקופג'". התושבים חוגגים כמובן את ניצוץ האור הראשון, ועדיין, גם כאשר הימים מתארכים, קר. כולם עטופים בשכבות הגנה רבות. אם נופלת למישהי הכפפה שהסירה אותה לרגע כדי להיטיב את הכובע, היא מסתכנת בחייה! ובכל מקרה, הופעתו של האור קצרה מאוד בתחילה. "הרגע הזה יחלוף במהרה. היום הם לא ייהנו מהשמש אפילו חצי שעה בטרם היא תשקע תחת הקרחון, והלילה שוב ירד"…

נחמתה העיקרית, אולי היחידה, של אייבור, שנאלצת לחיות במקום הזה היא הכלבה ההאסקית שקיבלה בהשאלה מהמושל ואשתו. תיאור האהבה שהיא רוחשת לכלבה עדין ועמוק כל כך!

לאורך הסיפור אנחנו עדים לתהליך שבו דעתה של אחת הדמויות בסיפור, גבר שמיודד עם הרופא, הולכת ונטרפת. מה עושים במקרה כזה? איך מצילים אותו? הרי אין אפשרות להוציא אותו משם, "האונייה הראשונה תגיע רק באמצע מאי או מאוחר יותר."  בתוך הקלסטרופוביה והפראנויה שהוא חש, מצבו הולך ומחמיר, שכן, יש לדעת, בשל מיקומו של האי, חולקים אותו הנורווגים עם רוסים סוביטיים, ואיום לא רק של עימות מקומי, אלא גם של מלחמה גרעינית שתתחיל דווקא אצלם מרחף בלי הרף מעל לראשם.

את החיים בלונגירביאן מלווים כל הזמן גם פחדים מפני חיות טרף. עד מהרה מתברר שאלה לא פחדי שווא: אכן, דוב קוטב מגיע אל מקום היישוב, ומסכן את בני האדם. הם פוחדים גם מכבשי המושק, חיה אדירת ממדים שיש לה קרניים חזקות, גופים גדולים וכבדים, ויכולת לרוץ מהר מאוד. אמנם "בדרך כלל הם שלווים," אבל "כשהם מרגישים מאוימים הם עלולים לכעוס ולתקוף, במיוחד אם נדמה להם שמישהו רוצה לקחת להם את הטלאים". אייבור פוחדת מהחיות. גם הילדות שלה פוחדות מהן, כמובן.

לא רק הקור, החיות והסובייטים מאיימים בלי הרף. גם אספקת המזון בעייתית. כשאייבור שופכת מיץ דומדמניות כי הוא מתוק לה מדי היא מרגישה שזהו "חטא שדינו מוות ממש," שכן "לא זורקים ככה אוכל בסוף החורף, כשנשאר מעט כל כך מהכול." מוצרים הולכים ואוזלים. צימוקים, למשל. ותה. ומלאי התפוחים שהיו להם, אדומים וקפואים, תפוחים שהיו "כמובן", בתוך "ארגז המקפיא התלוי על הקיר מחוץ לחלון המטבח", אבל בעקבות שלושה ימים של מזג אוויר קצת פחות קר הפשירו, "ועכשיו הם בלתי אכילים". כמובן ש"להשיג" תפוחים אחרים אי אפשר!

הסיפור של לונגירביאן מתקדם באיטיות ובחזרתיות, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של מערבולת רגשית: אמנם התנועות הן אותן תנועות והן מתעגלות ומסתלסלות בלי הרף, אבל בכל זאת – הולכות ומעמיקות, הולכות ומסתחררות ומאיצות את קצבן. ברגע מסוים הלכתי שבי אחרי התנועה הזאת, אחרי תחושת החנק והצורך לזעוק – שחררו אותנו (את אייבור ואותי) מכאן, ממדרונות הקרח, ממעמקי השלג, מהים הקופא, מהחושך האינסופי… תנו לנו לצאת אל האוויר שאפשר לנשום אותו, אל החוץ שאפשר לצאת אליו, אל הירוק והתוסס והמגוון…

---

דנה כספי היטיבה לתרגם את הספר מנורווגית, ואחרית הדבר שכתבה שירה סתיו מוסיפה רבות להבנת הסיפור ומקורותיו.

באחרית הדבר לנובלה כן משרטטת המתרגמת, טלי קונס, את הקווים המחברים בין הסיפור לבין קורות חייו של תומס ברנהרד. כך למשל אנחנו לומדים כי בעקבות ילדותו האומללה והבודדה, השתוקק הסופר כל ימיו לתחושה של בית, ולכן קנה לעצמו כמה בתים, אבל באף אחד מהם לא גר כל הזמן, אלא עבר ביניהם שוב ושוב, כנראה, כך מצטייר, במעין תזזית שאינה יודעת שובע או יכולת להשתקע במקום אחד ולחוש שהוא שייך לו באמת.

את גיבור הסיפור אנחנו פוגשים כשהוא גר במעין חורבה חצי משופצת שקנה בגחמה של רגע, ושאינו מרגיש בה בנוח. הוא הולך ושוקע במה שהוא מכנה "המחלה" שלו: דיכאון חמור, שבעטיו זמן קצר לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות בסיפור לא יצא החוצה ולא פגש אף נפש חיה במשך שלושה חודשים. 

מצבו הנפשי משתקף בסגנון הכתיבה התזזיתי: משפטים ארוכים שנמשכים לאורך פסקאות רבות, עם מעט מאוד סימני פיסוק, במונולוג קדחתני שאותו אינו עוצר כמעט כדי לנשום.

האדם היחיד שהמספר־המדבר נמצא אתו בקשר הוא השכן הקרוב, סוכן או מתווך נדל"ן שמכר לו את ביתו, ולאחרונה, כך נודע למספר, מכר גם חלקת אדמה, נכס גרוע במיוחד, לזוג "שוויצרים" שהמספר פוגש במפתיע בביתו של המתווך.

ובכן, מספרת לנו טלי קונס, כך עשה גם תומס ברנהרט: קנה – בלי להתווכח, בלי לעמוד על המיקח, אולי אפילו בלי לשאול את עצמו מדוע בעצם – בית גרוע במיוחד. 

ייתכן שאת הסיפור כתב כמעין תשובה לעצמו, שכן לאט לאט מתברר לנו מדוע בעצם קנה הזוג השוויצרי את האדמה: לא למרות היותה ממוקמת במקום הכי גרוע, בלבה של ביצה, בחלקת יער אפלולית במיוחד, לא למרות חסרונותיה, אלא להפך, בגללן.

התשובה שברנהרד נותן, הפתרון לחידה, מזעזעת ומבעיתה. השוויצרי, שהוא מהנדס כורים, תכנן את הבית זמן רב לפני שקנה את האדמה, ועיצובו של הבית העומד לקום על תלו מזכיר מבנה של כור גרעיני, ולא של בית מגורים. אין, בו, למשל, חלונות. הוא דומה למעשה למעין סרקופג גדול. מדוע תכנן אותו כזה? מדוע אינו שואל לדעתה של בת זוגו, מי שמכונה כאן "הפרסייה", שאין לה, כמדומה, שום זכות דיבור בתוך הקשר הזוגי שהמספר עד לו? 

והנה קו דמיון נוסף בין המציאות לסיפור שמציגה בפנינו המתרגמת: מסתבר שבתקופה שתומס ברנהרד כתב את כן נזעק הציבור האוסטרי והתנגד להקמתם של כורים גרעיניים בארצו.

מהנדס הכורים שבסיפור שלפנינו מייצג אם כן את כוחות הרשע האטומים, שהאוסטרים התנגדו להם כל כך, ואת "תיעובו של ברנהרד כלפי מולדתו, כלפי המציאות האוסטרית."

אפילו דמותו של המתווך, מסתבר, לקוחה מחייו של ברנהרט, ומתבססת על מכר שלו, האיש שמכר לו את בתיו השונים, זה שאתו התרועע, עד כדי כך שהמתווך אפילו כתב על הקשר ביניהם, אבל, יש לשים לב – הסופר מעולם לא דיבר אתו על "עניינים ספרותיים". ממש כמו המספר בנובלה, ששופך את לבו באוזני המתווך, אבל לא מצפה ממנו לשיחה "אינטלקטואלית". 

דמותה "הפרסייה" שבסיפור, זאת שאיתה הוא דווקא מוצא למשך זמן מה מכנה משותף ויכולת לדבר על שופנההואר ועל שומאן, נובעת, לדברי טלי קונס, מזרם הפליטים שהחלו להגיע לאוסטריה בימים שברנהרט כתב את הנובלה. אלה הגיעו תחילה ממדינות הגוש הקומוניסטי, ואחרי כן מארצות שמחוץ לאירופה, כמו צ'ילה, אוגנדה ועיראק.

דמותה של הפונדקית בסיפור משקפת את הלך הרוח האוסטרי של מי שהתנגדו להגעתם של הפליטים הללו:

"לא היה ברור לה, לפונדקאית, מה בסופו של יום יש לזרים נחותים כאלה, כמו הפרסייה, שבעלה ברח ממנה בצדק במובן, לחפש בסביבה הזאת. היא, הפונדקאית, בינתה את הפרסייה פסולת אנושית, ולזכותו של חברה לחיים, מנגד, זקפה בכל זאת שכל ישר, אותו היא דווקא חיבבה, אבל נבצר מבינתה להבין איך גבר הגון ומשכיל בזה היה יכול להתחבר עם אישה חדלת אישים כזאת כמו
הפרסייה."

מעניין לדעת מה חושבת פונדקית כזאת כיום על הפליטים הנסים מאוקראינה. 

אי אפשר לסיים בלי לשבח את ההנאה החושנית שמסב ספר שרואה אור בצורה כל כך מכבדת: כריכה קשה, תפורה בחוט, עיצוב ייחודי, הדפסה וגימור מוקפדים, והדפסה על נייר משובח. כה לחי להוצאת ספריית רות, הוצאה לאור חדשה ומבטיחה.

תרגום מגרמנית: טלי קונס

Thomas Bernhard
Ja