ספרה החדש של איילת צברי נושא אותנו אתו אל שני מחוזות בהיסטוריה של מדינת ישראל: העלייה מתימן של שנות החמישים, והימים שקדמו לרצח רבין.

הוא עושה זאת, כדרכה של ספרות חשובה, לא בתיאורי עובדות, אלא באמצעות הדמויות שהכותבת, איילת צברי, בראה והפיחה בהן רוח חיים, עד שאנחנו מרגישים שקיומן ממשי, רב רבדים, משמעותי, ושהם נעשים חשובים לנו, כמו בני משפחה קרובים שאנחנו מלווים אותם, את קורותיהם, מחשבותיהם, רצונותיהם, באכפתיות, בהזדהות עמוקה וברצון לראות אותם מוצאים את דרכם ואת המשמעות האמיתית של חייהם.

אותן דמויות שצברי הביאה לעולם יוצרות מציאות מפורטת ובעיקר מרתקת, כי הם צופנים סודות שאני כקוראת לא ציפיתי לפענח, אבל הרומן הזה, רב ההפתעות, סיפק תשובות רבות ולגמרי לא צפויות, ולא הפסיק לטלטל את ליבי ברגעים של השתוממות, תדהמה, עצב גדול ושמחה עמוקה.

הדמויות העיקריות בספר הן זהרה, שמספרת את חלקה בגוף ראשון, אמה סעידה, אחיינה יוני, אמו – אחותה הגדולה ממנה בכמה שנים – ועוד כמה דמויות משנה מעניינות, למשל, חברת משפחה קרובה, ברוריה, ידידתה הקרובה והאינטימית של אמה, שסיפור חייה המדהים והקשר שלה למשפחה מתגלה לנו לקראת השליש האחרון של הרומן, והוא שופך אור חדש על כל מה שהיה ידוע לנו (ולדמויות האחרות!) עד אז. זה לא הסוד היחיד שייחשף, וכמעט כמו בעלילת ספר מתח, כל פרט חדש שנודע לנו מעוגן היטב במציאות המוכרת לנו, עד שהוא נהיה מובן מאליו: אהה, אז זה טיב היחסים בין השניים הללו! וזאת המשמעות של הקשר האחר! ו – לכן פרץ השמחה המתמשך שהתעורר פתאום? וזה פשר ההתפתחות ההיא, שהייתה, ולא עמדנו על טיבה!

העלילה מתפתחת לאט לאט, ובליבה מצויה הפרשה הבלתי נתפשת המכונה "העלמת ילדי תימן". אמה של זהרה איבדה כך את בנה הבכור, פעוט בריא בשם רפאל שאולצה למסור לבית התינוקות במעברה, ויום אחד נעלם משם: הודיעו לה שחלה, נשלח לבית חולים, ושם נפטר, אך סירבו להראות לה את גופתו, ואפילו "ניחמו" אותה: את עוד צעירה, תלדי עוד ילדים.

איילת צברי מיטיבה לתאר את ההשפעה העמוקה, ארוכת הטווח, שהייתה לאובדן כזה על הורים שילדם הועלם, את הכאב שעובר מההורים לבנותיהם, ואחרי כן גם לבני דור השלישי.

וגם את ההתנכרות וההכחשה הבלתי נתפסות של הסביבה: מורה שזועמת על ילד שכותב חיבור על מה שקרה במשפחתו. מרצה שמתרעמת על "חוסר האיזון" שבעדוּת. תגובות חסרות רגישות והבנה באקדמיה, בארץ ובעולם.

אולי כדי לשכנע גם אותנו, הקוראים, מציינת צברי באחרית הדבר של הרומן ומסבירה כי "דבריהן המטרידים של האחיות הראשיות במחנות העולים המוזכרים בעמוד 55 הם ציטוטים אמיתיים שנלקחו מראיונות שניתנו לשושנה מדמוני גרבר ומעדויותי שניתנו בוועדה. אפשר למצוא אותם במאמרה, 'מה אם שמו של הילד לא היה יחיא?'" שפורסם ב־11 ביולי 2011 באתר העוקץ".

ומה הם אותם דברים המצוטטים ברומן מפיה של אחות ראשית שהעידה בוועדה שניסתה לכאורה לברר מה קרה לכל הילדים שנעלמו כך? "אולי עשינו להם טובה"(!) עדה אחרת "התייחסה לילדים כאל חבילות. 'ההורים התימנים לא התעניינו בילדים שלהם,' אמרה. 'אני הייתי שמחה לדעת שהילדים שלי קיבלו חינוך טוב יותר'".

כמו במשפחות אחרות שילדיהן נגזלו מהם, גם אל בית הוריה של זהרה הגיע במועדו צו גיוס לרפאל, שמת, לכאורה. הצווים הללו הכאיבו כמובן מאוד למי שקיבלו אותם, ורק חיזקו את חשדותיהם (הבלתי נמנעים).

מעניין במיוחד לקרוא את הרומן בסמיכות זמנים לספרה של נעמי קהתי ברונר, מתימן אל ציון – זיכרון אישי קולקטיבי, שמתמקד בסיפורה האישי של הכותבת, ושל בני משפחתה. קהתי ברונר מתמקדת בו בעיקר בדמות של אמה, אישה שלא ידעה קרוא וכתוב את כלכלה את מעשיה בתבונה ואיפשרה לבתה לרכוש השכלה ולהפוך לאשת אקדמיה. ממש כמו הדמות הבדויה של זהרה, שאמה שלחה אותה בנעוריה לפנימייה למחוננים, הרחק מהבית. זהרה מספרת על הכעס והעלבון שחשה אז. בדיעבד מבינה שההשכלה שרכשה סללה בפניה את הדרך לחיים אחרים, מחוץ לסביבת הוריה, אבל ברומן שלפנינו היא בעצם חוזרת אל המקורות שלה, אל המקום שלא ממש הכירה. היא מגלה יופי ותבונה שלא ידעה עליהם, בעיקר תופעה שהיא נחשפת לה לראשונה: שירת הנשים התימניות, שמצאו לעצמן דרך ביטוי משלהן בשירים ששרו, שאת מילותיהם חיברו בעצמן. הפרקים נפתחים בשירים הללו. הנה למשל:

השירים הללו יעניקו לזהרה את המשך דרכה בחיים!

מוטיב נוסף, אב משמעות, רצח רבין, מצוי גם הוא במוקד הרומן, והוא מתואר מנקודת מבט מפתיעה: זאת של הנער יוני, אחיינה של זהרה, שנסחף (כמו יגאל עמיר, גם הוא ממוצא תימני!) להפגנות נגד רבין ונגד הסכמי אוסלו.

ההבדל הוא שיוני מזדעזע מהרצח, ומתנער לא רק ממנו אלא גם מהפעילות שאחריה נהה בימים שקדמו לו. מעניין לראות ולהבין "מבפנים" מה הרגישו אותם מפגינים, מה הניע אותם, ואיך ההפגנות האלימות הללו נראו מנקודת המבט שלהם.

הרומן מקומי מאוד. חגי ישראל מתקיימים בו; יש בו תיאורי נוף, מזג אוויר ואווירה שמופיעים כמו צילום קולנועי שנע מאתר לאתר, פיזי ונפשי, והכול מתגבש לתמונה רבת פנים, מפורטת, מלהיבה ומרגשת.

עם עובד, 2026
429 עמ'