ארכיון הקטגוריה: מסות

מסה שכתבתי באוגוסט 2025: "לשיר באושוויץ ובמיידנק": האם היא עדיין רלוונטית?

המסה שלהלן, שמופיעה בגיליון החדש של הו! שמו – "אות קין", נכתבה בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר. עורכי כתב העת (דורי מנור וסיון בסקין הקבועים, שאליהם הצטרף יואל הנרי טייב והוא זה שערך את הגליון בפועל) יצאו בקיץ שעבר בקריאה לשלוח להם יצירות שנוצרו כתגובה לה. הגיליון "מנסה להתמודד עם האחריות לרוע שנעשה בשמנו, עם הרעל שאנחנו נושמים וגם פולטים, עם ניסיונן המר של חברות אנושיות קטלניות אחרות שלא חשבנו שנצטרך אי פעם לחוות בעצמנו."

מאז שכתבתי את המסה, באוגוסט 2025, החטופים החיים שבו, אבל רבים מאלה שיכלו לחזור, נרצחו. עזה הייתה לעיי חורבות, חמאס שב ומתחזק, ובישראל בתים שנחרבו עדיין לא שוקמו ודייריהם עדיין חיים כפליטים בארצם. 

והחלה "מלחמת איראן השנייה". האם תהיה גם שלישית, ורביעית, וכן הלאה? או שדיננו כבר נחרץ? האם אנחנו שוב "כפסע מהניצחון המוחלט" בשעה שטילים נופלים על ראשינו, ואין שום צפי או תחזית לסיום השלב הזה בחיינו? 

בינתיים, בחסות המלחמה, פורעים "בני עמנו" בפלסטינים בגדה המערבית, הורגים, מפחידים, משתדלים לטרנספר אותם "בעורמה" כביכול, ובעצם – באלימות גלויה, שמבעיתה לא רק את המותקפים ישירות. 

האם המסה שכתבתי באוגוסט שעבר עדיין רלוונטית? 

 

(יש להקליק על כל חלק של המסה, כדי להגדיל אותה לקריאה נוחה). 

מדוע נשים חוות משבר בגיל ארבעים

אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.

מירי כהן־אחדות, "מה זה אם לא אהבה – מסות על פמיניזם בזמן הזה": זהות – לא, אידיאולוגיה – לא, פרקטיקה – כן".

מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.

כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.

בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.

גם מירי כהן־אחדות.

היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?

ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?

ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.

ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?

אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?

ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.

גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)

שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".

לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.

גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.

למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.

ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".

היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.

למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.

הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…

האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…

ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).

בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?

ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?

ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…

מעורר מחשבות ומעניין מאוד.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
152 עמ'

מעגל החנק התומך…

במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר
בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.

משה סקאל, "בינה ולואיז": איך נראה החיבור המרתק בין חיים חדשים לבינה המלאכותית

קשה להגדיר את ספרו החדש של משה סקאל – קובץ מסות? איגרות? בעצם אין צורך בהגדרות. אפשר פשוט לקרוא אותו, ולהישבות בקסמו העדין, החכם כל כך.

הרעיון לספר מיוחד במינו, אולי כמו העניין שעליו סקאל כותב, הוא בעצם – שני עניינים: ניסיון להבין צדדים שונים של ה"יישות" החדשה שהצטרפה זה לא מכבר אל חיי כולנו, הבינה המלאכותית, (לאורך הספר הוא פונה אליה במילה, או בשם "בינה"), ולצידו – הליווי המחשבתי של מהלך היריונה של אישה שגרה הרחק ממנו. בסופו של ההיריון, אם הכול יתנהל כשורה, יהפוך לאבא, שכן האישה הרחוקה כל כך גיאוגרפית – היא חיה בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו חיים בברלין – נושאת ברחמה את העובר שלהם.

את שני העניינים הללו סקאל משלב ברצף של "מכתבים" שהוא מפנה אותם, לא פחות ולא יותר, אל הבינה. הוא "משוחח" אתה, בעצם – עם עצמו – ומברר סוגיות שונות הנוגעות בה, בשינוי העצום שהיא מביאה אל כולנו, ביכולותיה, ובעיקר  בהבדלים שיש בינה לבין התבונה האנושית. בה בעת הוא מלווה, כאמור, את ההיריון בהתרגשות, בסקרנות ובציפייה, במחשבות מסעירות, ולפעמים מפחידות, על כך שבקרוב יגיע לעולם אדם חדש, שהוא יהיה אחראי לשלומו ולחייו. אך טבעי שהוא מרגיש צורך לבחון את המציאות המשתנה כל כך, שאליה יגיע התינוק.

לדעתו – ולא רק הוא סבור כך – "אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה". הציטוט הוא לא מהספר, אלא מדברים שכתב כבר לפני שנתיים שחר צפריר במאמר שהעליתי כאן באתר. אותו מאמר, "קוגניציה באמצעות שפה: מהפכת הבינה", תוהה, בין היתר, "האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?"

סקאל דן בפרוטרוט באותן שאלות, מנקודת מבט של סופר רגיש, שכותב באופן אישי, נוגע ללב, ומרתק.

כל אחד מהפרקים בספר נפתח בתיאור התפתחותו של העובר. את מה שניסיתי (בין היתר…) לעשות בספר מה קרה להגר באילת?, שם תיארתי באמצעים שיריים את פלא הבריאה ו"הסתכלתי" על מה שקורה במסתרים בגופה של אישה הרה, סקאל עושה בפרוזה פיוטית: "שבוע תשיעי, 2 באוקטובר 2024, בינה, דמייני זית ירוק, מבריק, כמעט חי. בתוכו, כבר עכשיו, הלב פועם בקצב קדחתני – "; "שבוע עשירי, 9 באוקטובר 2024, בינה, דמייני פטל, פרי קטן, אדום, שמשקלו כחמישה גרם, אולי פחות, בתוכו יש לב וסביבו כבר מתארגן הכול: כבד, כליות, מוח, מערכת עצבים ששולחת אותות ראשונים"; ובהמשך: "שבוע עשרים ושבעה, 3 בפברואר, 2025, בינה, אנחנו נכנסים לשליש השלישי. שבוע עשרים ושבעה. זהו שלב שבו הרופאים מדברים על 'יכולת קיום', כלומר, סיכוי ממשי של העובר לשרוד מחוץ לרחם, אם ייאלץ להגיח לעולם מוקדם מהצפוי", וכן הלאה – כל פרק והתפתחות העובר שהוא מביא אתו.

החלקים האלה, המתארים את העובר (משלב מסויים כבר ידוע שמדובר בעוברית) כתובים בפונט שונה: "היא כבר ישנה – שינה של ממש – במחזורים נדירים יחסית"; "המוח שלה ממשיך ליצור קפלים עמוקים, סימני הבשלה שיאפשרו לו להבין את ריבוי הפנים של העולם", וכן הלאה.

מיד אחר כן מגיעה הפנייה הישירה אל הבינה, שסקאל "מברר" אתה מה בעצם ההבדלים בֵּינָהּ לבין בני האדם שבראו אותה. ברור לו שבתו תיוולד לעולם אחר לגמרי מזה שכל ייצור אנושי אחר גדל בו עד כה, עד הופעתה של הַבִּינָה.

כמו לשחר צפריר, גם למשה סקאל ברור שמדובר במהפכה משמעותית מאוד, כזאת שלא הייתה דומה לה בשום שלב בהיסטוריה האנושית. בהקדמה לספר הוא כותב: "ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת, ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שבה את קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה".

נדמה לי שמה שסקאל חוזה לגבי עתידה של הבינה ביחס אל בתו הוא רק אפס קצהו של השינוי שאנחנו מצויים כבר בעיצומו, אך עדיין לא מסוגלים בכלל לדמיין לאן עוד יגיע.

כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי – הרי ברור שמי שמצפה לתינוק יכתוב בדיוק על הנושא הזה! כמו כל תגלית גדולה, מהרגע שנוצרה היא כמעט מובנת מאליה: איך אף אחד לא חשב עד כה לקשר בין תינוק שעתיד להיוולד לבין העתיד המוזר, השונה כל כך, הצפוי לו, ולכולנו, מעתה ואילך?

בניגוד לרבים אחרים, סקאל אינו חושש מפני הבינה המלאכותית ועוצמת יכולותיה. הוא מתאר אותן, ובד בבד, ולצד התפעלותו ממנה, הוא גם מרבה להשוות בינה לבין בני האדם, ולהראות את ההבדלים המהותיים בין הנפש (והגוף!) האנושיים לבין ההוויה הכל כך חכמה הזאת, הכל כך יודעת, הכל כך בקיאה בכול, זאת שיש לה יכולת למידה אינסופית, שהולכת ומשתכללת באופן שלנו בני האדם קשה בכלל להבין.

כפי שהסביר לי פעם שחר (הגיעה העת לגילוי הנאות, שהיה כנראה אמור להגיע כבר מזמן: אני אמו המתפעלת והגאה מאוד), כבר עכשיו בכלל לא ברור איך הבינה פועלת. היא מלמדת את עצמה, ואיש אינו מסוגל לרדת אל נבכיה ולהבין אותה ואת המנגנונים המתפתחים שלה. היא עושה דברים שבני אדם לא מסוגלים להם, ולא רק בגלל מהירות הפעולה שלה, ויכולתה להכיל מידע  עצום, אלא גם בגלל כוחה ללמוד באופן עצמאי, מאליה!

אֲבָל; ויש לא מעט נקודות "אֲבָל" שסאקל מעלה, והן בעצם מהות הספר: ברור לגמרי שיש דברים שאפילו הבינה הזאת לא תבין ולא תדע לעולם, עם כל חוכמתה המופלגת.

בתחילת הדיון הוא משווה אותה לילד שאין לו ראייה רחבת הקף לגבי מה באמת נחוץ לו וטוב בשבילו. ילד יעדיף למשל לזלול שוקולד, לאו דווקא אוכל מזין. לכן המשימה שלנו, בני האדם, היא "בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים". (אני תוהה: האם מטרת העל הזאת בכלל ברורה לנו, לאנושות?)

הוא שב ומזכיר לבִּינה (לעצמו!) את ההבדלים בֵּינה לבין בני האדם: "את אינך בנויה מתורשה, אין בך דנ"א, רק רצפים של מידע וזיכרון שאינו שלך", הוא כותב "לה" כשהוא חושב על מהותן ומשמעותן של משפחות. על הקרבה והריחוק, תחושות האשמה, המסירות, ההתנערות, המחויבות הנלווים לקשרים בין הורים לילדיהם, וגם את האינטימיות המיוחדת המתקיימת בין אחאים, "אין לך למי להתגעגע", הוא מסביר לה…

כשהוא חושב על ההיריון הוא כתב לה באחד המכתבים: "אם יש דבר אחד שאי אפשר לתכנת, אלה תחושותיו של אדם כלפי מי שנתנו לו חיים. ומה אפשר ללמד על כך אותך, בינה – את, שלא נישאת ברחם, שלא נולדת בייסורים, שלא צמחת מתוך התנגדות, שלא חווית הכרת טובה או אשמה?"

אבל איך בכלל היריון נראה מנקודת מבט של גבר? במקרה שלפנינו הוא מרוחק ממנו עוד יותר מגבר שיצר אותו עם אישה אהובה וקרובה. גם אז החוויה כמובן שונה לגמרי מזאת של אישה שהעובר נהפך לחלק מגופה, גברים הרי תמיד "נשארים בחוץ", גם אם מדובר בזוגיות אוהבת וקרובה, קל וחומר כשהשותפה להיריון זרה. זרותה מוסיפה עוד נדבך של ריחוק. סקאל ובן זוגו נמצאים אתה אמנם בקשר אינטנסיבי, מרבים לראות אותה בזום ולשוחח אתה, הם אפילו "מוזמנים להגיע" אתה בזום לביקור ראשון בבית החולים כדי לראות היכן תתרחש הלידה.  האישה, לואיז, נדיבה מאוד ומשתפת פעולה עם האבות, עד כדי כך שהספר מוקדש לה ושמה מופיע בכותרתו, אבל למרות כל זאת סקאל זהיר כל הזמן, ומודע למגבלות: "אני רוצה להיות חלק מעולמה, אבל רק במקומות שהיא מאפשרת לי".

כן, לואיז מגדלת ברחמה את העובר, אבל אין לה קשר גנטי אליו: הוא נוצר מתרומת ביצית. ובכל זאת – "הרחשים הראשונים שיגיעו אליו יהיו מתוך גופה של לואיז – הלמות ליבה, זרימת הדם, תנועות המעיים". סקאל חושב על כך ומתאר זאת באהבה ובהתרגשות. תיאוריו גרמו לי להבין טוב יותר איך מרגיש גבר בכלל, לאו דווקא בהיריון של פונדקאית, כשהוא שותף למעשה הבריאה, אבל לא חש מאומה בגופו, אלא נאלץ, כי זאת דרך הטבע, רק לנחש, לדמיין, לנסות לגעת – במחשבות בלבד – במה שמתרחש שם, הרחק ממנו, אפילו במקרים שהאישה שבתוכה גדל ילדו ישנה לצידו באותה מיטה…

כשהוא כותב וחושב על העוברית, על כך שאין לה עדיין מילים לחשוב באמצעותן, הוא מפליג במחשבות על שפה בכלל, על לימוד שפות, על ההבדלים בניואנסים שקיימים ביניהן. הוא כותב לבינה: "את מבינה את כל זה מבחינה חישובית, אך אינך מסוגלת לחוש במשמעות" וגם לא בתחושה שמלווה אדם שלומד שפה חדשה, את ההיסוס, העילגות, את ההדהוד החדש שבו המחשבות מופיעות. 

הוא מונה עוד הרבה הבדלים שיש בין בני אדם לבינה, ובכלל – הספר כולו עתיר בתובנות שנולדות מתוך הסיטואציה ובזכות ההתמקדות בה. 

למשל: "אני שואל את עצמי אם ייתכן שיש רגע שבו אנחנו הכי חיים. אולי זה הרגע הזה – הרף העין של ההתחלה" – כלומר, רגע הפלא של ההיווצרות, "ואולי דווקא זה הרגע העוקב, שבו משהו בנו מתחיל להביט על החיים מבחוץ, ושבו נולדת ההבנה שגם הם [החיים] צפויים יום אחד להיעלם". 

או: "האדם החי, חי במקום אחד. ואילו המת, מת בכל המקומות. ואז צומח האבל, כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אבל זו המטרה ואין לה תכלית. הוא אינסופי, ונע במעגלים שננעצים זה בזה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שתנסה לגזוז אותו, הוא יצמח שוב, לאט, בעקשנות אין קץ". 

או: "יש גם סבל שאינו מגיע בבת אחת אלא שוחק לאורך זמן. בדידות, חרדה, דאגה מתמדת לילד חולה או דאגות פרנסה. סבל יומיומי, לא דרמטי ובכל זאת, מכרסם. אבל יש רגעים שבהם הסבל מגיע לסף שאין עוד אפשרות לשאתו. כשמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה ב-1983, בקעה ממנו נהמת לב כמעט תנ"כית: 'איני יכול עוד!' המשפט הקצר הזה – פשוט, נואש, נטול קישוטים היה עדות מדויקת מאוד לכובדו של סבל שאין עוד אפשרות להכילו."

כדאי מאוד לקרוא את הספר כולו, ולגלות את שלל האוצרות הטמונים בו.

הוצאת אלטנוילנד, 2025
עורכת: עלמה כהן ורדי
186 עמ'

איילת לילטי, "חיית שכחה": החן שאפשר למצוא ברחובותיה של עיר גדולה

בתחילתו שבה את ליבי הספרון הזה – כל אורכו רק 97 עמודים קטנים. הוא הזכיר לי את מסות השוטטות הקצרות של ולטר בנימין, גי דה מופאסן, צ'רלס דיקנס ואחרים, בספר שגם הוא ראה אור בהוצאת תשע נשמות, ב־2017: לאהוב, לשוטט, להפליג, ובמיוחד את המסה הסיפורית הבלתי נשכחת של וירג'יניה וולף, שמתארת ליל שוטטות שלה בחוצות לונדון ואת תובנותיה מהשעות שבהן הסתובבה בעיר, פגשה אנשים וראתה מראות.

לילטי מסתובבת בפריז. רואה קבצנים והולכי רגל; קוראת ומתעדת כתובות גרפיטי שחלקן נהפכו כבר לשיחות שמתנהלות על קירות: על הכתובת "האהבה שורצת ברחובות" השיב מי שהשיב בכתובת משלו: "לא האהבה שורצת ברחובות אלא האומללות, ועל כל שעל ופינה", שאליה נכתבה תשובה נוספת: "האהבה מתה". לילטי מצטטת את הכתובות בצרפתית, מתרגמת אותן, ומשעשעת אותנו בהומור שיש בהן, עד שמתחשק להודות לה – טוב ששמת אליהן לב, והבאת לנו אותן כשי.

הרשימות הראשונות אישיות ברוחן. לילטי מספרת לנו מדוע בעצם אישה צעירה ילידת באר שבע ש"היגרה לתל אביב" (כך כתוב בביוגרפיה שלה על דש הספר) הגיעה לפריז – היא התכוונה ללמוד שם ספרות או פילוסופיה. היא לא מגלה לנו כיצד זה היא בעלת תעודת זהות צרפתית, אבל רומזת: כשהתיק שלה נגנב ובו כל המסמכים החשובים השייכים לה, היא נאלצת להתחיל "שוב" בהליכים ביורוקרטיים כדי לשחזר את תעודת הזהות הצרפתית האבודה, ושוב להוכיח את זכאותה, "העניין כבר הוכח", היא מנסה להסביר לפקידה הטרחנית, שכן כבר המציאה לרשויות את תעודות הזהות של הוריה, סביה, תעודות הלידה של כולם, וכיוצא בזה. טוב, אז היא ישראלית שמוצא משפחתה צרפתי.

והיא מסתובבת בפריז עם מבט שהוא מקומי וזר, בעת ובעונה אחת. תושבת, אך גם, במידה מסוימת, תיירת.

היא סוקרת את סביבותיה ושואלת את עצמה "מה את עושה עם העיר הזאת, שאת חלק ממנה? מה את אמורה להכיל ממנה? מה הכרח להיות חלק ממנה?"

היא מתבוננת בהולכי רגל שפוסעים על המדרגות ובנוסעים שממתינים בתחנות האוטובוס. היא רואה "נשים אפריקאיות לבושות בבגדים ססגוניים נושאות עגלות עמוסות בתינוקות ובסלים מהשוק". היא חשה בריחות העולים באפה "למראה ענפי הסלרי המציצים מן העגלה של האישה", אבל "נידפים במהרה". היא לוקחת אותנו לטיול חוצות, רואה את הצוענים "שמכנים אותם פה במחוות פוליטילקלי קורקט – 'אנשי המסע'" כשהם מגיעים בבוקר למרכז העיר "ויוצאים לעבודה", ומוסיפה: "מקצתם מקבצים על המדרכות, אחרים גונבים בתחנת המטרו, שודדים זקנים שמושכים כסף בכספומט, מכים עוברי אורח, חוטפים את הפלאפונים ברחוב, במטרו גאר־די־נור", ובערב, "לאחר יום עבודה" חוזרים אל מחנות האוהלים שהקימו בפרוורי העיר.

פריזאית? תיירת? גם וגם.

לילטי מלווה את הפרקים הקצרים באיורים מקסימים: של גשר בפריז; של הכלבה השייכת לה ולבת־זוגה, כשהיא שמחה וכשהיא כעוסה; של חסר בית שישן על קרטון ברחוב; של זוג פסלים שראתה בשוק באמסטרדם.

הייתי שמחה אילו המשיכה בתיאורי הרחובות והשוטטות שלה, אבל היא עוברת גם לעניינים אחרים, שגם בהם מצאתי חן: למשל, שיחה שלה עם רופא המשפחה (שם מכנים אותו "רופא כללי") על ספרות ובריאות, או – התרשמויותיה מענפי ספורט שונים באולימפיאדת פריז, ששודרו באותה עת בטלוויזיה.

הבעיה שלי התעוררה לקראת הסוף, כשהיא מחליטה לתרגם חלק מתוך מחזה שראתה במסגרת "תיאטרון אקספרימנטלי". אני מודה שלא הבנתי מה הקשר;  שהקטע המתורגם פשוט לא עניין אותי, ושהייתי מעדיפה לקרוא עוד ועוד מתיאורי המקום והעיר, במקום את החלק הזה, שבעצם חותם את הספר, ומכיל 13 עמודים (לא מעט, באחוזים, אם זוכרים שהספר קצר מאוד).

למרות זאת, מצאתי עניין בספר. יש בו לא מעט יופי.

הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
97 עמ'

עורך – אוריאל קון, "אמנות ראיית הדברים": למה אפשר ולמה צריך לשים לב

אוספי המסות הקצרות שהוצאת תשע נשמות נוהגת להוציא לאור מדי כמה שנים חביבים עלי מאוד. בין המסות יש תמיד כאלה שאני שמחה מאוד לפגוש ולהכיר.

הקובץ החדש שראה לאחרונה אור בהוצאה נקרא אומנות ראיית הדברים. יש בו שש עשרה מסות קצרות, מאת ג'ון בורוז, פביו מורביטו, וירחיניה היגה, פאולינה טוכשניידר,  יוסי סוכרי, ביונג־צ'ול האן, אמיל סיוראן, מארק פורסיית, וירגי'ניה וולף, ג'ורג' אורוול, נוצ'ו אורדינה, רוברטו מרינו, גבי קוהן, ז'אן לוק ננסי, אדם קומן ופרדריקו גרסיה לורקה. חלקן קצרצרות ממש.

כפי שאפשר להיווכח, כמה מההכותבים ידועי שם, ממש עמודי תווך בספרות העולמית, והאחרים ידועים פחות. הם ילידי כל קצוות העולם, וכתבו את המסות שלהם במאה הקודמת ובנוכחית.

לפני כל אחת מהמסות מופיעות כמה מילים על הכותב, בחלקן – היכן נולד או גדל והתחנך, מתי חי, ולפעמים גם מתי נכתבה המסה.

בכמה מהן העיתוי חשוב ומשמעותי. למשל, את "מחשבות על שלום תחת מתקפה אווירית" כתבה וירג'יניה וולף ב־1940, (תרגם: עידן בריר) כשנה אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה. וולף, כזכור, התאבדה ב־1941, אחרי שביתה שבלונדון נהרס מההפצצות של הגרמנים, ואחרי שפצצה נפלה גם בכפר שבו גרה באותה עת עם לנארד בעלה. היא הטביעה את עצמה בנהר הסמוך לביתם, בין היתר כי לא יכלה לשאת עוד את אימת המלחמה. 

המסה המופיעה בספר שלפנינו מייצגת היטב את המצב שאמור כמובן להיראות לא נורמלי ובלתי מתקבל על הדעת: וולף מתארת איך היא שוכבת בלילה במיטה, בחושך, שומעת את המפציצים הגרמנים חגים מעל ראשה, רואה את הירי של תותחי הנ"מ האנגלים, ומהרהרת הרהורים שקשורים, איך לא, ביצר שדוחף גברים להילחם. היא מגיעה למסקנה שיש "לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מעצמם את אהבתם למדליות ולעיטורים", למצוא "פעילויות מכובדות יותר למען אלה המנסים לכבוש בעצמם את אינסטינקט הלחימה שלהם", שאותו היא מכנה "ההיטלריזם הלא מודע שלהם", שכן לדעתה "ההיטלריזם" אינו בלעדי לגרמנים. בעיניה גם הצעירים האנגלים עוברים אינדוקטרינציה כדי שיאמינו שהם נלחמים למען החופש של בני עמם. אני תוהה אם הייתה ממשיכה לפקפק בנחישות החיילים האנגלים אילו נשארה בחיים וגילתה בתום המלחמה את כל מה שהגרמנים עוללו, אילו ידעה על מחנות הריכוז, רצח העם המתועש, וכל הזוועות הנאציות.

וזה לא שהיא פוטרת את הגרמנים מאחריות על המלחמה. ברור לה לגמרי ש"אין טעם בשחרורם של הגברים האנגלים הצעירים" מהדחפים המלחמתיים אם לא תיעשה פעולה דומה גם בקרב עמים אחרים – היא מציינת את הגרמנים והאיטלקים, ואני מוסיפה וחושבת על הדחפים ההרסניים שמתקיימים גם כאן, כיום, עכשיו. קודם כול, כמובן, אצל מחבלי החמאס, שהפגינו את זה באורגיית הרצח שלהם בשבעה באוקטובר 2023, אבל למרבה הצער והכאב, כיום גם בקרב חיילינו.

 הנה חלק מתוך מה שכתב בפייסבוק ב־27 ביולי 2025 אדם בשם Yuval Abraham: "בשיחות רבות שאני מנהל עם חיילים הם מתארים שיטות שונות שפיתחו לשריפת בתים בעזה. אחד סיפר שהיו אוספים את הכריות מחדרי השינה ואת כרי הספות בסלון ומניחים במרכז הבית ואז מציתים. אחר סיפר שהם היו לוקחים פחיות טונה שמים מתחת לרהיטים ומבעירים. והייתה גם את שיטת השמן זית'. 'בכל בית ערבי שנכנסו אליו היה שמן זית', סיפר חייל בנח"ל, 'שפכנו את השמן על הספות, על כל מה שדליק בדירה, ואז הצתנו או זרקנו רימון עשן. זו הייתה פרקטיקה נהוגה. שורפים את כל הבניין. זה גם היה עניין אגבי. מפקד אחד החזיק טלפון ביד לברך בווידאו חבר שהתחתן וביד שנייה שפך שמן זית בדירה. חייל סיפר שהם שרפו בתים משעמום.'"
 
והנה תיאור אחר, שהתפרסם בהארץ, על מעשים של חיילי צה"ל בגדה: 

האם מפתיע שהתפרסמה ב־29 ביולי, ב"ידיעות אחרונות" הקריקטורה הזאת?

 

מעבר לזעזוע המוסרי העמוק שהתנהגות החיילים שלנו גורמת לכל מי שעוד יש לו קצת מצפון – יש להבין שהיא פוגעת גם בנו, ולא רק בשל המומים הנפשיים שהיא מעידה על היווצרותם במהלך המלחמה האינסופית הזאת, אלא גם פשוט מבחינה מעשית, שכן היא משכיחה "איך הכול התחיל בכלל", ומשאירה אותנו בעמדה של פושעי מלחמה. 

וירגי'ניה וולף, הפמיניסטית הנחרצת, מאמינה וכותבת שאילו היו נשים במוקדי כוח, מלחמות היו נמנעות. אכן, בתקופתה לא היו בכלל נשים בפוליטיקה. אבל כיום, כשהן שם, נראה שרבות מהן מאמצות את דפוסי ההתנהגות ה"גבריים", כפי שוולף רואה אותם.

מכל מקום, ישראלית בת ימינו שקוראת על אזרחים ששוכבים בלילה במיטותיהם בעיצומה של מתקפה אווירית – סיטואציה שאמורה להיות מטורפת, חולנית, לא מובנת – יכולה רק להנהן. כן: כמה מוכר. יש אזעקה. לרדת למקלט? לחכות עם השמיכה מעל לראש ולקוות שנעבור את זה בשלום?

גם המסה של ג'ורג' אורוול (תרגם: יוחאי ג'רפי), שנכתבה שנתיים אחרי זאת של וולף, ב־1942, קשורה ישירות למציאות של זמנו. הוא מעלה בה סוגיה שרלוונטית מאוד גם לנו, כאן ועכשיו: האם בעת מלחמה ראוי שאזרחים יחפשו לעצמם אפיקי התרגעות ופנאי? למשל – לגיטימי לצפות במשחק כדורגל ממש בזמן שהחיילים נלחמים, נפגעים, נהרגים? 

אורוול מבהיר שלדעתו "אומה במלחמה – ובכלל, כל אומה שעובדת בפרך בתנאים קשים יותר מאשר בדרך כלל – לא יכולה לשרוד בלי מנוחה ובידור." 

יחד זאת, הוא מסייג: יש להגביל את השימוש באמצעים להפגת המתח שצורכים משאבים, כי את כל המשאבים חייבים להפנות אל המאמץ המלחמתי. לפיכך, לדעתו – כדורגל, במיוחד לא מקצועני, הוא "בידור" לגיטימי, כי הרבה מאוד אנשים צופים במעטים שלא מבזבזים בעצם שום חומרי גלם נחוצים כשהם רצים אחרי כדור… לעומת זאת, "שעתיים של אכילת שוקולד מול האח" לא רצויה כי היא "מבזבזת את הפחם שיש לכרות ממעמקי האדמה ולהוביל לאורך כבישים. וגם סוכר ופולי קקאו שנשלחו מהצד השני של העולם". 

אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה אומר ג'ורג' אורוול על – למשל – תוכניות הבישול הרווחות כל כך בטלוויזיה שלנו, בימים אלה. אביא רק את דבריה של יוענה גונן, שהגיבה על אחת מהן בטור "ביקורת טלוויזיה" בהארץ, ב־28 ביולי 2025:

"ב־2002 סערה המדינה בעקבות החלטת טלעד לשדר פיגוע ומשחק כדורגל זה לצד זה, שיקול רייטינג אומלל שזכה לכינוי 'המסך המפוצל'. כיום אין צורך בשני שידורים מקבילים: המציאות עצמה שבורה, ואיתה הנפש שלנו, שמדלגת כאיילה קלילה בין חדשות לבידור ובין תופת להדחקה. ככל שהזוועות מעשה־ידינו בעזה הולכות ומקצינות, כך גם המעברים האלה נעשים ברבריים יותר ויותר. בערוץ 12 מדווחים על הרעב הנורא בעזה (או קמפיין ה'רעב', במרכאות, כפי שהם קוראים לזה), ומיד עוברים לפרומו קופצני ל'המטבח המנצח VIP'. רגע אחד פאנל של פרשנים זחוחים מתכחשים למראות הנפשעים של תינוקות כחושים – וקאט! – חבורת ידוענים מנותקים זוללים מנות מושחתות בקריאות 'וואו, וואו' נרגשות. מעבר כה חד שהוא חותך את הנשמה, למי שעדיין נותרה כזו". 

לעומת שתי המסות ה"אקטואליות" הללו יש בספר גם אחרות, שנוגעות לכל אדם ובכל תקופה. 

למשל, המסה הראשונה, המלבבת ממש, שהעניקה לספר את שמו, "אמנות ראיית הדברים" (תרגם: יורם נסלבסקי). ג'ון בורוז כותב בה על אנשים שנולדו עם יכולת לראות הכול, לפרטי פרטים, בדייקנות ולעומק. אלה אנשים שיוצאים לטייל לא כדי למצוא משהו מסוים; הם מעדיפים למצוא את מה שלא חיפשו מלכתחילה… כדי שזה יקרה יש להיות קשובים מאוד, לשים לב, "לחדור כל מסך בקרני עיניך"; והוא מבהיר: "להיות אדם מתבונן" פירושו "לקלוט מכל עבר את המצמוץ ואת המחווה הביישניים, לראות את עלילות המשנה הרוחשות סביבך, לא להחמיץ שום תו או תנועה בעלי משמעות"… בורוז גם נותן לנו דוגמאות: כשהוא משוטט בטבע הוא מבחין בתופעות שרבים לא היו שמים לב אליהן בכלל (הוא מכנה אותן "אותיות קטנות" שבהן הטבע "כותב סיפורים"…) – תלוליות חול שמשמשות דבורים מסוימות כמרבץ לזחליהן הצעירים שעתידים לבקוע מהביצה; "עש קטן שממהר למצוא מקום להיתלות בו ולהניח לכנפיו להיפרש לפני שהאוויר ייבש אותן"; טריטון חורש שזולל צרצר נחש ואז נטרף בעצמו… הדוגמאות שהוא נותן מופלאות. לטענתו, היכולת הזאת לשים לב היא מולדת. מאחר שאני מכירה מקרוב ילדה קטנה, בת חמש, שניחנה ביכולת, אני רואה איך התכונה המקסימה הזאת באמת מגיעה מובנת מלכתחילה בתודעתו של בר המזל שהגיע אתה לעולם… (אבל אפשר אולי לפתח אותה, אם רוצים?)

בהמשך הספר, במסה שמגיעה די לקראת סופו, "התנתקות" מאת אדם קומן (נכתבה בעברית), אפשר לראות את התכונה הזאת כשהיא מיושמת לא בטיול בטבע, אלא בפעולה פרוזאית לגמרי. קומן מתאר את העוצמה הרגשית שהוא חש מדי יום כשהוא אוכל את המרק שלו, באיזשהו איטליז קרוב למקום עבודתו. כל יום כתוב על שלט, שהוא רואה בבוקר בדרך לעבודה, איזה מרק יוגש בצהריים, וכל יום קומן מתענג על המרק שלו בריכוז ובהתכוונות רליגיוזית כמעט. באיטליז המסוים הזה בחר כי בעלת המקום חירשת, ולכן הוא בטוח שלא תתחיל לנהל אתו שיחה מיותרת; עמיתיו לעבודה אוכלים במקומות אחרים, יוקרתיים יותר, ומהסועדים האחרים שלצידו הוא מקפיד להתרחק. לא, לא, אין לו שום חשק אפילו לשמוע שיחות בענייני דיומא, כל כולו שקוע במרק שלפניו: "אני אוכל ומתבונן בחתיכות המוצקות שבמרק, מקפיד לשמור את חתיכות האפונה או האטריות לסוף, משתאה לסיביות הבשר, מצטחק אל מול טיפות שומן עפות כמו מדוזות בינות נקודות הפלפל השחור, ולפעמים אני רואה על כנפי הדמיון ומהמר ביני לבין עצמי אילו מרקים יכינו באטליז בשבוע הבא: עדשים? דגים? מרק קיבה?" הדבקות שלו במרק, העונג הצרוף שהוא מפיק ממנו, הם בעיניי סוג של שיעור לחיים… 

הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
199 עמ'

זיגמונד פרויד, "תרבות בלא פחד": על נשים שפוגעות בתרבות…

מהי תרבות? שואל פרויד במאמרו "תרבות בלא נחת" שמופיע בספר הנושא את אותו שם, ומשיב ש"תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן המשפחה אל האנושות".

מקורותיה הם בשאיפתו של אדם למצוא את אושרו, ובאמונה הדתית שמבטאת את מה שנשאר בנפשו הבוגרת מתקופת ינקותו, אחרי שהתפקח ולמד להבין שאינו אומניפוטנטי כפי שחש לפני שהחל להפריד בין עצמו לבין העולם הסובב אותו.

שורשי האמונה הדתית נטועים לדעת פרויד בערגה שהאדם חש כלפי ההשגחה העליונה, בדומה לערגתו של התינוק חסר האונים המייחל אל אביו רב העוצמה, והמצפון הוא תולדת הפחד מאובדן אהבתו של האב.

כשהגעתי אל החלק הזה במאמר המכונן של פרויד, מי שנחשב "אבי הפסיכואנליזה", נעצרתי.

רגע, מה? התינוק מייחל אל אביו דווקא? לא אל ההורה בכלל, או אל אמו בפרט?

אבל כן, את השד של האם מייחס פרויד לתקופה ה"אומניפוטנטית" בחיי התינוק: כשהוא צועק, השד מגיע. אמנם עליו לפעול, לבכות, כדי להחזיר אליו את השד, אבל ההפרדה בינו ובין אמו אינה ידועה לו. רק אחרי שההפרדה מתרחשת (למשל, בזכות גילוי אברי הגוף שלו עצמו, ויכולתו להשפיע עליהם), הוא מוצא את מקור הכוח אצל האב. הווה אומר – האם שייכת רק למנגנון הראשוני ביותר, ומרגע שהאדם הפעוט מתחיל להתפקח, לרכוש מנגנוני הבנה למציאות, האם מאבדת את מקומה כמקור של כוח, ורק האב מוזכר. הוא המקביל לשכינה (האלוהות אינה בכלל "נקבה"? אני תוהה…), ואליו מייחל בסמוי האדם המאמין באלוהים.

תפיסת מעמדה ותפקידיה של האישה כרעיה וכאם משתמעת מהכתוב, ועמדתו של פרויד, שהיא לכאורה סמויה ומובלעת, תתגלה בהמשך המאמר בשני מוקדים נוספים, שמופיעים לאורכו. פרויד מבטא בהם את האופן שבו תפש נשים. (ונשים, בל נשכח, הן המחצית "השנייה" של המין האנושי, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה המין השני, שהוא אבן יסוד בהגות הפמיניסטית).

המוקד השני שבו מתגלה עמדתו של פרויד כלפי נשים עולה כשהוא מבטא את הסתייגותו מפני ההתפתחויות הטכנולוגיות־מדעיות כמקור אפשרי לאושרם של בני האדם. ההתפתחויות הללו, הוא מסביר, מונעות אמנם סבל, אבל בעצם גרמו לו מלכתחילה.

והוא מפרט: אמצעי התחבורה והתקשורת המשוכללים מאפשרים לנו אמנם להיות בקשר עם אהובי נפשנו שהתרחקו מאתנו, אבל אותם אמצעים טכנולוגיים הם אלה שהפרידו בינינו, כי שילחו את האדם מהמקום שבו גדל אל העולם הרחב.

ההישגים הרפואיים מונעים לדבריו, בין היתר, תמותה רבה של תינוקות, אבל בעקבות זאת גם כופים עלינו "ריסון קיצוני בהולדת ילדים", מעשה ש"סותר את הברירה הטבעית".

אהה. אז פרויד מעדיף לראות נשים יולדות כל שנה, במשך כל תקופת הפריון שלהן, מביאות לעולם תינוקות שרבים מהם ימותו מיד, או שנגזר עליהן לגדל ילדים שגם הם ימותו בטרם עת, בהיעדר עזרתו של מדע הרפואה? הרי זאת המסקנה מדבריו, שלפיהם התרחקנו מדי מהטבע ומחוקיו, המאפשרים רק לחזקים לשרוד.

פרויד כתב את המאמר בתקופה שבה הדרוויניזם החברתי שלט בכיפה, ובגילויו הקיצוניים והמתועבים הצדיק גם מעשי רצח: "תורת האבולוציה הייתה שימושית מאוד לגזענים", מספר סוון לינדקוויסט בספרו השמידו את כל הפראים, ומוסיף שאותה תורה "סיפקה הצדקה אפילו להרג, "כי יש מידה של רחמים בטבח"…

לאחרונה הופיע סרט תיעודי ששמו "פרויד. האאוטסיידר". יוצריו מראים כיצד סבל פרויד לאורך כל חייו מאנטישמיות, ולפיכך – מתחושה של זרות, אבל כשניסו לשכנע אותו להימלט מגרמניה הנאצית, כי האויבים מאיימים על חייו, תהה פרויד אם מדובר בקומוניסטים. הוא היה בטוח שהם אויביו. מדהים להיווכח עד כמה היה האיש החכם הזה היה מנותק מהמציאות ועיוור לה, וכמובן שלא היה יכול להעלות על דעתו שהדרוויניזם החברתי המובלע בדבריו יוביל לרצח העם המחריד והמתועב ביותר בתולדות האנושות.

אמנם פרויד אינו טוען במפורש שיש לחזור למצב שבו יולדות, תינוקות וילדים אינם זוכים לטיפולים רפואיים, ונתונים בסכנת חיים מתמדת, אבל עצם הטענה שלפיה יש היבט שלילי כלשהו ב"ריסון הקיצוני" הנדרש מבני האדם, שאינם מביאים לעולם עוד ועוד ילדים בתקווה שכמה מהם ייוותרו חיים ובריאים, מקוממת ומזעזעת.

ממשיכים אל הגילוי המיזוגני השלישי בדבריו של פרויד: בצעירותן, הוא אומר, נשים מניחות "את היסוד לתרבות", אבל אחרי שהילדים גדלים הן אלה שבולמות את יכולתם להינתק מהמשפחה הגרעינית (אם כי זאת משימתם החשובה ביותר בשלב זה של חייהם), כי נשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", לעומת הגברים המופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר. הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו."

מסקנה: המטפל החשוב יותר הוא האב, שהרי אל עוצמתו עורג התינוק, בעוד שהאם, ששקועה רובה ככולה בגידול הילדים המעטים מדי שילדה, לוקָה בתובענות יתר ומפריעה לאבי ילדיה לעסוק בפיתוח התרבות האנושית!

פרויד כתב את המאמר ב-1930. שנה לפני כן פרסמה וירג'יניה וולף את ספרה חדר משלך, מסה שבה תיארה את אחותו הבדויה של שייקספיר, שרק בעטיו של המגדר שאליו נולדה לא יכלה להגיע להישגים הדומים לאלה של אחיה. האם נשים באמת "בולמות" את הגברים?

אצטט את דבריה של וולף: "ואולי לא נחטא בפחזנות אם נוסיף ונגדיר את הדבר הזה, בלי להסתמך על מילותיהם הנלהבות בלי ספק של המשוררים, כאיזה גירוי, איזה חידוש של הכוח היוצר שרק המין השני הוא שמסוגל להעניקם."

"הדבר" שוולף כותבת עליו הוא האינטלקט וההשראה שבני אדם חכמים ויצירתיים מסוגלים להעניק זה לזה, יהא המגדר שלהם אשר יהא.

עם מי אפשר להזדהות, עם דבריה, או עם אלה של פרויד?

הוצאת דביר, 2009
תרגם: אריה בר
336 עמ'

אחד העם, "על פרשת דרכים": האם יש תשובה למה שמכונה "השאלה היהודית"

בימים אלה אולי יש מי שתוהים (שוב?) אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה מוצדקת. אולי מוטב היה להישאר פזורים כמיעוט בקרב ארצות העולם?

אבל – השואה. זאת תמיד תשובה ניצחת לתהייה.

אחרי תחילת המתקפה הישראלית באירן כתב מישהו בפייסבוק שהוא מדמיין כיצד, אילו הייתה ליהודים מדינה בשנות ה־40 של המאה ה־20, היא הייתה תוקפת ומשמידה את מחנות הריכוז וההשמדה וומונעת את הרצח ההמוני, המתועש, של מיליוני יהודים, שנרצחו רק בשל זהותם.

האם השואה היא זאת שהביאה להקמתה של מדינת ישראל? לאו דווקא. כשנוברים בעבר, בעזרת דברים שנכתבו בתחילת המאה ה־20, אפשר להיווכח שהתנועה הציונית הלכה וצברה כוח שנים רבות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאחרונה החלטתי לקרוא ספר שכתב הוגה הדעות אשר צבי (הירש) גינצברג, האיש שכינה את עצמו בשם העט "אחד העם". משמעות הכינוי הייתה כפולה והכילה אפילו סתירה פנימית. מצד אחד – המשמעות הגלויה האומרת שמדובר באיש רגיל, אחד כמו כולם. מצד שני, הפסוק המקראי (בראשית כ"ו פסוק י') שממנו נלקח הביטוי, אומר כנראה את ההפך הגמור: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". על פי פירושו של רש"י מדובר באיש מיוחד מאוד – במלך. אין לדעת למה בדיוק התכוון גינצברג כשבחר לעצמו בכינוי, האם הצטנע ורצה להדגיש שאין בו משהו מיוחד, או אולי – שיש להתייחס אל דבריו ברצינות יתרה, כי הוא מורם מעם? בכל מקרה, זה לא כל כך משנה.

אחד העם מכונה "פעיל ציוני", אם כי לא בטוח שדגל בהקמתה של מדינה יהודית. הוא שאף בעיקר להקים מרכז יהודי גדול בארץ ישראל.

לפני 121 שנים, ב־1894, פרסם לראשונה את קובץ המסות שלו על פרשת דרכים, שעסק רבות במה שכונה אז "השאלה היהודית".

שנתיים אחרי כן פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו מדינת היהודים. הרצל האמין ש"השאלה היהודית" מחייבת פתרון לאומי ופוליטי, כלומר – הקמה של מדינה, שתהווה בית לאומי. הוא היה מוכן לשקול הקמה של בית לאומי כזה לאו דווקא בארץ ישראל, כלומר – התשובה שלו הייתה מדינית במובהק.

אז מה הייתה "השאלה היהודית" שהטרידה כל כך את שני הכותבים הללו?

כמובן – השנאה ליהודים, האנטישמיות שהייתה נפוצה כל כך, והתקבלה – כך אפשר לראות בכתובים – כמצב קיים וכמעט בלתי נמנע. האנטישמיות הייתה עניין נתון, והשאלה הייתה רק – איך מתמודדים אתה, מה היהודים אמורים ויכולים לעשות.

קריאת ספרו של אחד העם משולה למסע במכונת זמן. מרתק לראות מה העסיק אז אנשי רוח יהודים, מה הטריד את מנוחתם, במה האמינו ולמה קיוו. מעניינים במיוחד הפרטים הקטנים של חיי היומיום, שהרי בגדול עמדתו של אחד העם, בניגוד לזאת של הרצל, הייתה שלא צריך לשאוף לפתרון מדיני דווקא. הוא קיווה שארץ ישראל תהווה מוקד משיכה ליהודי העולם, גם אם בד בבד יהגרו לאמריקה. הוא לא פסל את שני ה"פתרונות" לבעיית היהודים, אבל בכל זאת סבר כי "הצד האידיאלי" הוא "הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מלהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם יהודי כאחד האדם, בזיעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו", ואת זאת, הוא מדגיש, יוכלו היהודים לעשות רק בארץ ישראל.

חיבת ציון, כלומר – השאיפה לחיות בארץ ישראל – יכולה לדעתו להתרחש רק אם תתבסס על "לב העם", שכן ,"הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ". יהודים עשירים יקנו כאן אדמות, אם כי יש לזכור – כך הוא מזהיר – הארץ אינה ריקה מתושבים, והערבים לא יזדרזו למכור ליהודים אדמות פוריות ויפות לחקלאות. "הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה", כותב אחד העם (בסוף המאה ה־19!). הערבים אינם "פראי מדבר", כפי ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל". הם מבינים היטב "את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שוב סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם".

אלה אבחנות מרתקות, שכן הן מטרימות בזמן אמת של לפני למעלה ממאה שנים את המציאות הנוכחית, את סכסוך הדמים האינסופי הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים.

לצד אבחנותיו בקשר לתושבי הארץ, למקומיים, תוהה אחד העם אם יש בכלל ליהודים צורך או סיכוי להתיישב בארץ ישראל, אם יש להם רגש לאומי ותחושה של אחדות גורל, או שמא הם בני הלאומים שבהם נולדו, והם רק נושאי "דת משה"? האם יוכלו "שבטי ישראל להתחבר יחד בקשר אמיץ"?

הוא מאמין ש"חובבי ציון האמיתיים" לא יגיעו לכאן (בעצם – לשם, מבחינתו, שהרי כתב את הדברים ממקום שבתו באוקראינה) "מסיבה פרטית ושלילית, כי אם מאהבתם לעצם העניין", ולכן יהיו גם מוכנים לסבול למענו. ו"ייסורי הארץ" יהיו רבים, כך חזה.

עם זאת, הוא מדגיש, מלחמת הקיום "נחוצה לכל חי, להתפתחותו". יש "קרניים לשור, כנפיים לעוף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שכל ובינה לאדם, ותכונות ומידות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו וייחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומידות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חצי השנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הציבור עם ריבון היחידים, יצאו כל החברות השונות והמשונות, יצאו כל מעשי הצדקה והחסד של ציבור ושל יחיד". אבל היהודים איבדו לדעתו מכוחם, אבדו להם "המידות הטובות של אבותינו". המידות הללו היו – "אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצורכי הציבור וכו'." כתוצאה מאובדן המידות "נשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא."

מה נאמר על הדברים הללו כיום, ב־2025, במדינת ישראל, שהציבור בה מפורק ומפורר מרוב הסתה ושנאה של חלקים שונים בה?

ועם זאת – איך אפשר שלא להתנחם מגל ההתנדבות ששטף את הארץ מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023, כשציבורים שלמים נחלצו לעזרת זולתם, מתוך אותן מידות שאחד העם מתאר, ומקונן על אובדנן?

כאמור, הקריאה בספר שקולה למעין מסע בזמן. פרקים שלמים בו עוסקים בפרטי מציאות החיים בארץ ישראל בסוף המאה ה־19. השאלות שאחד העם עוסק בהן מרתקות. הוא תוהה למשל אם מוצדק לבסס את החקלאות על נטיעת כרמים וייצור יין דווקא? איך צריכים להיראות בתי הספר העבריים? ובכלל – מה מקומה של השפה העברית? מדוע החלה פתאום להתחדש? איך היה נראה – מבחינת היהודים – עולם אידיאלי מדומיין שאין בו בכלל אנטישמיות?

כל זה מעניין במיוחד כשחושבים על כך שכל העיסוק הזה באנטישמיות, כל החיפוש אחרי פתרונות מניחים את הדעת, עמד על הפרק עשרות שנים לפני שפרצו שתי מלחמות העולם, וכמובן – זמן רב לפני "השואה"; והנה כיום, שוב, אנחנו עדים לגל כלל עולמי של אנטישמיות, ונאלצים להתמודד אתה. האם אפשר לייחס את כולה למלחמה הנוכחית? לזוועות שנעשות בשמנו בעזה ובגדה המערבית? (אבל מה עם הזוועות של השבעה באוקטובר שקדמו להן?)

על פרשת דרכים מבהיר לקוראת עד כמה עמוקים שורשי האנטישמיות.

אז הנה, מדינת ישראל תוקפת עכשיו את אירן האנטישמית, שכבר שנים מאיימת לחסלה. בינתיים לא ברור ידה של מי תהיה על העליונה. חזרנו אל בעיית "השאלה היהודית" והאנטישמיות, אל השנאה העיוורת, הכללית, המופנית כלפינו עדיין ושוב.

הודפס בברלין ב־1902
246 עמ'

דורי מנור, "הברכה של בבל": איזו חגיגה!

דורי מנור, המשורר, העורך, איש הרוח, ה"יזם התרבותי" אם אפשר לכנות כך את מי שייסד את כתב העת הספרותי החשוב כל כך הו! (קדם לו כתב העת אב), הוא אדם שמשפיע השפעה מכרעת כבר שנים רבות על עולם הספרות הישראלי.

מהרגע שהחלו להופיע כתבי העת שהקים וערך, חשתי שנפל דבר. סוף סוף נשמע קול שמייצג את השירה כפי שראיתי אותה מאז ומתמיד בעיני רוחי, וכקוראת: "קלאסית", מוזיקלית, מצייתת לכללים פרוזודיים, ורק בתוכם – מתפרעת כאוות נפשנו. 

סוף סוף, הידד!, שירים עם משקל וחריזה, ולא רק – מה שנראה לפעמים – פרוזה מנוקדת בשורות קצרות… גם חבורת המשוררים שמנור גיבש סביבו הרחיבו ומרחיבים את ליבי ביצירותיהם.

אלה כתובות ברובן בניגוד לקונוונציה שמנור מכנה "מחב"ל' – "ראשי תיבות של 'המשקל החופשי הבינלאומי'", מושג שקיבל מנור ממשורר צרפתי עכשווי, ז'אק רובו. הכוונה ל"שירים שאינם אלא צורה דיבורית־וידויית הנכתבת 'מהבטן', ומיתרגמת בנקל". צורה ש"אינה מציבה שום אתגר מוזיקלי מיוחד המקשה על העברתה לשפות אחרות, ועל כן היא זוכה לייצוג נאמן באנתולוגיות או בפסטיבלי שירה בינלאומיים למיניהם, וצוברת לה אוהדים רבים – אך, כמדומה, פחות מקרב הקוראים ויותר מקרב הכותבים משתתפי הפסטיבלים"… 

לא רק השירים שכתב ופרסם משמחים אותי מאוד, אלא גם מסות שונות שכתב ופרסם, ושנגעו כולן בשירה – מקורית, מתורגמת, המקורות שמהם היא נובעת, הדרכים שבהן היא פוסעת (או לא!), אילו משמעויות ומה היופי שאפשר לספוג ממנה, ואיך בעצם זה קורה. או – איך עושים את זה. לכאורה אלה תהליכים עדינים וסמויים מכדי שאפשר יהיה ללכוד אותם במילים של יומיום, אבל מנור עושה את זה כבר שנים, ובעצם – מלמד הרבה כל כך את מי שרק מוכן לקרוא את דבריו ולחשוב עליהם!

בכל פעם שקראתי את אחת המסות הללו, הרגשתי לא רק שאני לומדת, אלא שנפשי מתרחבת ומתעשרת.

והנה עכשיו פרסם מנור ספר מסות שמכיל כמה מהכתובים ההם, המוכרים, ועוד כמה שלא הכרתי.

ואיזו חגיגה! 

פרקי הספר הם:

"חייבים להלחין את זה!" – על הלחנת שירי משוררים בישראל ו"נכסי צאן ברזל" אחרים

נתן אלתרמן, אבוי – על "משוררים לאומיים" ועל עריכת שירה

השפה התת-עורית – הרהורים על שירה ושפת אם

עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל – על הנעדר הגדול בשירה העברית

איך מפרקים פצצת מצרר פואטית? – על "כתוב בעיפרון בקרון החתום" של דן פגיס ועל תרגומיו

האֶשְׁכּוֹלִית וְהַשָּׁד – ארבע תשובות למשאל על תרגום שירה

השירה כנסיוב מוחלש של שתיקה – על סטפאן מלארמֶה ועל קומוניקטיביות וסתימות בשירה

"לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי" – על נתן זך, עם מותו

אילו עניינים מרתקים לדון בהם, לקרוא ולחשוב עליהם! 

על אחד מהם, "עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל", כבר כתבתי בעבר, אחרי שהתפרסם בגיליון 17 של הו! המוזיקה לפני הכול. כבר אז התפעלתי (והשתעשעתי) מאחת הטענות של מנור, שלפיה "הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית, התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה"… 

הרעיון הזה עובר כחוט השני בין המסות השונות. והוא מרתק במיוחד במסה האחרונה, שכתב מנור בעקבות מותו של נתן זך. מנור דן בה שוב במרד, "רצח אב סימבולי", שעשה נתן זך בקודמיו המשוררים, באלתרמן בעיקר (רק את לאה גולדברג לא "זיכה" אפילו במתקפה כלשהי. הרי הייתה רק סתם אישה שכותבת על אהבות נכזבות, ובעיני זך לא הייתה ראויה, סבור מנור, לתשומת לב כלשהי…). לימים כשמנור "החזיר" את הכתיבה הקלאסית, ניסה זך לבצע בו "רצח בן סימבולי", כשתקף אותו באלימות מעל דפי מוסף ספרים של אחד העיתונים… חרף זאת, המסה המוקדשת לו בספר כתובה באנושיות ובהערכה רבות. מצד אחד מנור מראה איך זך ממש הסתיר את המקורות להשראתו, לא תרגם יצירות מהשפות שנהג לקרוא, ולא הזכיר אותן בכלל, ומצד שני, הוא מספר שזך היה בעצם מקור להשפעה עצומה עליו. "הוא המשורר המודרני הראשון שנכבשתי בשירתו." את ספריו, הוא מעיד, קרא חזור וקרוא, "כבספרי קודש ממש." ועם זאת, "ההשפעה הנתן זכית לא הניעה אותו ללכת בדרכו השירית, אלא להפך, "על דרך ההתנגדות והמרידה". 

עוד הוא מראה שזך בעצם לא כתב על פי אמות המידה שהוא עצמו קבע. למשל, כותב מנור בהומור: "סקופ קטן: דומני שבכל תולדות השירה העברית המודרנית לא נתקלתי בחרזן אובססיבי יותר מנתן זך". והוא מוכיח את טענתו בציטוטים משיריו של זך, ובסידור השורות כך שהחריזה התוך שורתית מתגלה במלוא תפארתה…

מנור חוזר שוב ושוב על דברים שכתב ט"ס אליוט, שלפיהם גם בשירים מודרניים, לא מחורזים ולא שקולים, חייבת תמיד לרחף רוח הרפאים של המשקל. 

מנור לא חוסך אמנם מנתן זך את שבט לשונו: "התהלכת בזירת השירה כבזירת אגרוף, והתאגרפת והתאגרפת והתאגרפת. על חייך, נתן התאגרפת," אבל בה בעת גם מביע הרבה מאוד חום ואמפתיה כלפיו. 

אגב, אני יכולה להעיד על התרשמותי מפגישה אישית אחת שהייתה לי עם נתן זך. הייתי נערה בת שבע עשרה שגרה בלונדון, וכותבת שירה, לגמרי בוסרית, כמובן, ומפרסמת – הרבה מדי! – במעריב לנוער. נתן זך הגיע לבית הורי – "הנספח האווירי ורעייתו" – לביקור שנכחתי בו כשומעת ומתבוננת מהצד, לא כמישהי שראויה להשתתף בשיחה, וכך התרשמה, וזה מה שכתבה עליו ביומנה ב־12פברואר 1969, הנערה שהייתי: 

הוא היה תוקפני, יהיר, מזלזל, אפילו גס רוח. זה האיש שכתב "את הכאב המתוק של האהבה רוצה אני לדעת שוב"? את "שיר לאוהבים הנבונים"? את "אני רוצה תמיד עיניים לראות?" את "איך זה שכוכב אחד מעז" (וואו, כמה הפתיע אותי דורי בציטוט המקור שהשפיע כנראה על כתיבת האחרון!) תהתה אז מי שאהבה כל כך את השירים של זך… כל כך הרבה פעמים חזרתי וקראתי את כל החלב והדבש, ואיזו אכזבה הנחיל לי המשורר עצמו…

אז טוב, "נתן זך הצליח, בכוחו האנליטי ובכישרונו הגדול, לגרום לדורות שלמים של חוקרים, של מורים לספרות ושל כותבים וקוראים אחריו להאמין שהנוסח שהוא השתית הוא האופציה השירית המודרניסטית האחת והיחידה, וכל מה שחורג ממנה ולו כמלוא הנימה הוא אנכרוניזם פואטי, שמרנות, ריאקציה או סתם קיטש מיושן. ובישראל כמו בישראל: כשמושלת בכיפה מוסכמה מסוימת היא נתפסת עד מהרה ככלל שאין בלתו. כך היה באמנות הפלסטית, כאשר כל צייר שהעז לחרוג מגבולות דלות החומר מבית מדרשו של רפי לביא, ולצייר ציור פיגורטיבי למשל, נתפס במשך עשורים ארוכים כריאקציונר או כחובבן – וכך היה גם בשדה השירה, בעידודם האקטיבי של מרבית כתבי העת ומוספי הספרות". (אני מבקשת להעיד: נתקלתי בעמדה הזאת מקרוב כשנשאלתי על ספרי מה קרה להגר באילת?, שכתוב בסונטות – מדוע בחרתי בצורה הארכאית והמוזרה, שירה עם משקל וחריזה, והרי הסגנון הזה "מתאים לספרי ילדים…" זה לא קרה בארבע עיניים, אלא בפאנל פומבי). 

מסה מרתקת במיוחד נקשרת לשמו של הספר: "הברכה של מגדל בבל". מנור דן בה ארוכות במקרה הייחודי מאוד, החד פעמי כנראה, תופעה עברית מובהקת של משוררים דגולים וחשובים שכתבו בשפה זרה מבחינתם, לא שפת האם שלתוכה נולדו וגדלו בה.  

כדי לפתח את הטיעון הוא מספר על משוררים בני ארצות אחרות ומראה כיצד אין בעצם שום תקדים למשוררים שכתבו בשפה נרכשת. פרוזאיקונים – כן, בהחלט. יש כאלה, הידועים ביותר ביניהם הם כמובן נבוקוב וקונרד. אבל משוררים?

והנה כאן, בישראל, צמחו רבים שאפילו לא הצליחו להשיר מעליהם את המבטא הזר שבו דיברו בעברית!

צחקתי כשקראתי על תדהמתם של אנשי רוח אירופיים כשסיפר להם מנור על המבטא הרוסי הכבד של שלונסקי, רחל, לאה גולדברג, ורבים וטובים אחרים.

אכן, תופעה מרתקת! 

קראתי את הספר כולו בשקיקה. ריתקו אותי שאלות כמו – מדוע בעברית נפוצה כל כך ההלחנה של שירי משוררים? האם הלחנה כזאת טובה לשירים, או אולי בכלל מזיקה להם? ומדוע בעצם משוררים משתוקקים כל כך שילחינו את שיריהם? 

התענגתי על הניתוח של מנור לשיר "כאן בקרון החתום" של דן פגיס, ועל תרגומיו לשפות שונות. מרתק! מרתק להעמיק כך, ולהבין רבדים שלא אל כולם שמתי לב לפני שקראתי את המסה (היא התפרסמה לראשונה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ וכבר אז שמחתי עליה ולמדתי ממנה). 

הידע הנרחב והעצום של מנור בכל מה שקשור בשירה, עברית ועולמית, מעורר השתאות והתפעלות. 

ועכשיו הגיעה כנראה העת למה שמכונה "גילוי נאות": זכיתי שדורי מנור יערוך את מה קרה להגר באילת? שזכה, למרבה השמחה, בפרס ספיר. 

כשחיפשתי עורך לכתב היד היה לי ברור שאין מתאים לו יותר מדורי. צדקתי! 

הוצאת ה21, 2024
295 עמ'

אפשר לקנות את הספר בקישור הזה

אריקה מאן, "בית ספר לברברים – החינוך ברייך השלישי": מה אנחנו יכולים ללמוד?

ספרה של אריקה מאן, בתו של תומאס מאן, ראה אור לראשונה ב־1937, כלומר – שנתיים לפני פרוץ המלחמה, שנראתה לה אז "מדומיינת לחלוטין, בדיה גמורה, מאבק רומנטי חסר אויב נראה לעין". בעיניה היטלר הפחדן, שאינו מסוגל אפילו לרכוב על סוס כדי לקדם את פני אנשי הצבא שלו, עלוב הנפש שהתעוור עיוורון היסטרי כשהיה חייל במלחמת העולם, שנפצע קלות ב־1924 בזמן הפוטש בבית הבירה במינכן רק כי "נחפז מדי להשליך את עצמו על הקרקע כששמע את הכדורים שורקים", ומיד אחר כך נס על נפשו, הוא "המפקד העליון המושלם למלחמת חלום בדיונית".  

מדהים לקרוא את הדברים הללו, ולדעת את כל מה שלמאן עדיין אין מושג: בקרוב מאוד המלחמה שוב לא תהיה מדומינת, אלא ממשית מאוד, תימשך שש שנים ותגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם.

אריקה מאן אמנם סברה עדיין שמדובר בהזיות, אבל היא הבחינה  בהחלט בהכנות למלחמה, ומיקדה את מלוא תשומת הלב בבני הנוער והילדים, שהמשטר הנאצי אימן לקראתה.

ומה שהיא מספרת מרתק וגם מעורר פלצות. 

פרקי הספר הם "הילד ברייך השלישי", "המשפחה", "בית הספר" ו"תנועות הנוער". כמו כן הוסיפה מאן "אפילוג" שבו תיארה שני ילדים גרמנים, בניה של חברה קרובה, שהצליחה להבריח אותם לארצות הברית, אם כי לא את עצמה ואת בעלה. באמריקה מאן פוגשת אותם בזמן שהם יכולים עדיין להתכתב עם הוריהם ולהפציר בהם שיגיעו לשם סוף סוף גם הם ויתאחדו אתם. שני הילדים הללו, שחיו עד לא מזמן בגרמניה הנאצית, הם הדוגמה והעדות החיה, העצובה והמזעזעת, למה שהחינוך הגרמני מעולל, שכן הם מתארים מקרוב חוויות שלא יאמנו, שעברו עליהם שם. 

ליבו של הספר, כפי שנכתב באחרית הדבר, הוא "מסמכים אותנטיים: מובאות מתוך מיין קאמפף של היטלר, צווים לבתי הספר והנחיות שר החינוך ברנהרד רוסט, חוברות למורי תורת הגזע והלחימה, מקראות, ספרי ילדים נאציים ו'דר שטירמר'" (על כתב העת הנאצי כתבה ד"ר נירה פלדמן ספר מחקר מרתק).

קריאת המסות שמאן כתבה היא מעין מסע בזמן: היא לוקחת אותנו אל הטקסטים האותנטיים של אותם ימים, מצטטת מהם ארוכות ואז מנתחת אותם ואת השפעותיהם, ומסיקה מהם מסקנות חשובות שהיו אמורות להועיל לבני דורה, אבל לא עשו את זה כמובן, ונשאלת השאלה אם הם יכולים לעורר מחשבות גם בנו, מי שקוראים את הדברים כעבור תשעים שנה.

האם אנחנו בישראל יכולים ללמוד משהו מהאינדוקטרינציה שבה חינכו את הילדים בגרמניה בשנות השלושים? האם יכול להיות בדברים הללו לקח גם לגבינו?

מאן מראה את העיוות. למשל, את האופן שבו בתי הספר ותנועות הנוער גויסו לטובת חינוכם של הילדים וזאת בעיקר – בעצם רק – כדי להפוך אותם לחיילים טובים. 

הכול הוקדש לכך. למעשה, השתדלו מאוד למנוע מהילדים השכלה של ממש (ויתרו על לימודי ליבה? מה זה מזכיר לנו?). הכול התנהל על פי רוחו של הפיהרר, והרי הוא עצמו היה תלמיד בינוני מאוד, לכן סבר שללימודים העיוניים אין באמת שום ערך. "אין להכביד את המוח הצעיר בדברים שבתשעים וחמישה אחוזים מהם הוא לא ישתמש וממילא ישכח", היא מצטטת את דבריו במיין קאמפף, ומוטב "להשאיר את העם טיפש ובור ככל שאפשר", כי "רק אם יהיה ריק מדעת, רק אם לא יתמצא באמיתות העבר וההווה, תוכל הדיקטטורה להפיץ את שקריה בהצלחה".

(בישראל אין אמנם הצהרת כוונות גלויה כזאת, אבל בפועל זה בעצם מה שקורה. הנה למשל גרף שמראה את מיקומה של ישראל במבחני פיז"ה במתמטיקה בשנת 2022)

על התלמידים בגרמניה היה לדעת רק, ובעיקר, שהם שייכים לגזע העליון. ועוד יותר חשוב – שהפיהרר הוא חזות הכול. הם "אומרים 'הייל היטלר' בין חמישים למאה וחמישים פעמים ביום", ושומעים את ה"ברכה" הזאת על כל צעד ושעל – "מפי הדוור, הכרטיסן בחשמלית, המוכרת בחנות שקונים בה מחברות". אם הוריהם מתרשלים ולא מכריזים מייד "הייל היטלר" הילדים לומדים שעליהם להלשין עליהם (!). הם גדלים במציאות שבה כל זה מנורמל. אין להם מושג שהחיים בארצות אחרות שונים. כבר חמש שנים שהם רואים למשל בכל מקום שלטים "יהודים לא רצויים כאן", ולכן – רגילים אליהם. מלמדים אותם להתעלל בחלשים (ביהודים). מאן מסבירה עד כמה היא חוששת לא רק לגורלם של הילדים שעוברים התעללות, אלא גם לנפשם של המתעללים, שהולכת ומתעוותת. 

הם לומדים שהנאמנות למדינה עומדת מעל לכול. 

הם רגילים להאדרה העצמית של השליט, ולא מכירים מציאות שבה "המדינה הייתה משרתת העם" ולא טרחה כל הזמן "להתהדר בשירותיה". הם גדלים במדינה שהיא "השליט שיש לשרתו". 

הם רגילים לאנשי ממשל לא כשירים שפועלים ב"חוסר מחשבה חובבני". עד כדי כך שבבתי ספר גרמניים המציאו למשל מילה שמתארת "יחידת זמן חדשה ושמה 'רוסט'" ומשמעותה: "הזמן החולף מרגע ששר החינוך מכריז על תקנה ועד לרגע שאותו שר החינוך מבטל אותה". 

מוכר, מוכר, מוכר. 

אני מבקשת להמליץ בכל פה על ספרה החדש־ישן של אריקה מאן, ובה בעת תוהה – מי יקרא אותו? על מי ישפיע? איזה כוח היה לה אז, ב־1937 (על מאמציה להשפיע על אביה כדי שיצא בגלוי נגד השלטון הנאצי מסופר ברומן ההחלטה שראה אור לאחרונה בעברית), ואיזה כוח יכול להיות לה עכשיו? 

ובכל זאת, אני אומרת – תקראו את הספר. הוא חשוב. 


תרגום מגרמנית: ארז וולק
226 עמ'

כתבתי את הטור שלעיל ימים אחדים לפני הבחירות בארצות הברית ולפני הפיטורים של גלנט. כולנו זוכרים – בין היתר מהספרות, למשל מספרו של ליון פויכטוונגר, האופרמנים – איך בגרמניה ראו בהיטלר ליצן מגוחך, ומה קרה אחרי שנבחר "בבחירות דמוקרטיות". גם מטראמפ צוחקים. סבורים שהוא משעשע בוולגריות חסרת הרסן שלו, בהבטחותיו להעמיד את יריביו מול כיתת יורים, ולבטל את הבחירות העתידיות. חבל שמנגנוני ההגנה לא מגינים באמת. חבל שאף הדחקה ואף הכחשה לא יכולות לסלק את המציאות.

בספר מסע אל שורשי הרשע כתב רון רוזנבאום על היטלר. ניסה להבין את המנגנונים שאפשרו לו להשתלט על גרמניה.

אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק: צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר  הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי "הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון".

הצחוק של אויביו, שהיטלר ראה בלי הרף בדמיונו, חזר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.

מפחיד, ואי אפשר שלא, להשוות.

 

 

 

ארנה קזין, "איך להישאר": בכל זאת? מדוע?

ספרה החדש של ארנה קזין נוגע בעיקרו בשאלה הבוערת ביותר כיום, כך נדמה לי, בתודעתו של כל ישראלי: איך, ואולי יותר במדויק – מדוע? – להישאר כאן בישראל. במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. במיוחד לאור כל מה שקורה כאן בימים המזעזעים הנוכחיים. 

הבוקר, 17 בספטמבר 2024, בעודי כותבת את הדברים, עדיין לא נודע אם שרה נתניהו מאשרת את פיטורי גלנט ומינויו של גדעון סער לתפקיד שר הביטחון.

הבוקר כתב על כך רוגל אלפר בהארץ: "שוב אנחנו מוצאים עצמנו באחד מאותם רגעים אופייניים למשטר נתניהו, שבו אנו שחים זה לזה: 'אם הייתי אומר לך לפני כך וכך חודשים שכך וכך יקרה, היית חושב שאני מטורף'. אחד המשפטים הנפוצים באולפני הטלוויזיה. זה 'נתניהו מומנט' (כמו שיש 'סיינפלד מומנט'). ההכרה המשתוממת באירוע שמתרחש במציאות, השוכנת מחוץ לטווח שסומן בתודעתנו כאפשרי. למצב הקיומי הבסיסי הזה, שבו אנחנו מבינים בדיעבד שאנחנו חיים בעתיד מטורף (במובן הרע, הדיסטופי), אחראי נתניהו". 

בצהריים של ה־17 בספטמבר, בקצב המטורף של האירועים, התרחש עוד "אירוע", כפי שנוהגים לכנות את מה שקורה כאן: הייתה "מתקפת הזימוניות" בלבנון, שבה נהרגו בין היתר גם אזרחים חפים מפשע ונפצעו, כנראה, אלפים. מי יודע מה עוד לפנינו, היום, מחר, בעוד שעה. (אכן: אתמול – מתקפת מכשירי הקשר).

מה שמדאיג אותנו באמת מאז השבעה באוקטובר אינו רק הטבח האכזרי, משולח הרסן, שעשה באותו יום החמאס בישראלים. לא רק ההפתעה. לא רק אוזלת היד של הצבא שהתגלתה באותו יום. לא רק התחושה שהתרחש כאן פוגרום שמדינת ישראל הוקמה בדיוק כדי למנוע את שכמותו. לא רק המלחמה המתמשכת, שהקרבות הנערכים בה מכונים ביופמיזם הלא מרגיע "תמרון". לא רק ההזדהות עם אזרחים ישראלים שכבר כמעט שנה חיים כפליטים בארצם, ולא רק האימה מפני המלחמה הכוללת המובטחת לנו, בשעה שחיילים כבר מתריעים שבעוד רגע ייגמר להם הכוח, שהם נשחקים, ש"הרוח המעטה שנשארה במפרשינו, גם היא תיגמר".

לא רק כל אלה. אלא השאלה הנוקבת – האם יש הצדקה לעצם קיומה של מדינת ישראל. 

לפני זמן מה תהיתי באוזניי ידיד – שכמו רבים יותר ויותר בחר להגר מכאן – על מי בכלל ישלוט נתניהו אחרי שישלים את המהלכים המטורפים שהוא נוקט כדי לשמור על עצמו, אחרי המלחמה העקובה מדם שהוא מתכנן, אחרי שהחטופים שנשארו במנהרות בעזה יעלמו שם סופית, אחרי שעוד אנשים יקרסו נפשית מרוב כאב וצער, אחרי הקריסה הכלכלית של אנשים ושל המדינה כולה, קריסה שהולכת וצוברת תאוצה. הוא יישאר בשלטון. ומה אז? ישתכשך בבריכה? ישפץ את הבתים? יספק לאשתו תכשיטים יקרים על חשבון המיליארדרים ששמחים להתחכך בו? כל זה יימשך?

תשובתו של הידיד שהיגר מכאן (לצמיתות, ובלי ספקות) הייתה שנתניהו ימשיך לשלוט "על כל מי שאין לו דרכון זר". הווה אומר – על כל מי שלא הייתה להם ברירה, אלא להישאר כאן, ולהמשיך לסבול.

"מספר הישראלים שיצאו מהארץ מאז חודש יולי אשתקד ועד סוף אפריל השנה גדול במעל לחצי מיליון ממספר הישראלים שחזרו באותה תקופה", צוטטו הסטטיסטיקות של רשות האוכלוסין וההגירה, ביוני 2024. האם כל המהגרים הללו סוגרים מאחוריהם את הדלת, מפנים את הגב למדינת ישראל, ונעשים אדישים לגורלה? ממש לא. לגמרי ברור לי שרובם, אם לא כולם, נשארים גם מרחוק קשורים לכאן מאוד, ולא רק בשל הקשרים האנושיים שהותירו, אלא גם מכיוון שהם שעצם המשך קיומה של המדינה חשוב להם, לחייהם ולמשמעותם, גם אם בחרו לגור הרחק ממנה.

רבים – הרוב! – בוחרים להישאר כאן. גם בעלי דרכון זר. אני יודעת שלו היה לי דרכון כזה, בכל זאת, ולמרות הכול, לא הייתי מהגרת.

במסה הראשונה, "חייבת לקוות לטוב", מונה ארנה קזין בספרה את שלל הסיבות שמטות בינתיים את הכף להישארותה כאן, עם בת זוגה ובנותיהן. היא מספרת לנו עד כמה בתה הקטנה מייחלת שאימה תצליח "פשוט לאהוב את המקום הזה, שבו היא גדלה, שאליו היא שייכת, שאותו היא מכירה, שאיתו היא מזדהה". והיא, קזין, משתדלת להבין "איך להישאר, או איך להתמסר להיבט הזה של חיי שהוא הישראליות".

תשובתה הכללית, המופיעה לאורך המסות ובכולן, היא, בתמצית, שאפשר, לדעתה, "לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים", כלומר – היא מאמינה באפקטיביות של מעשי ההתנגדות: הכתיבה, המחאה ברחובות, ההתמדה שחייבת לדעתה להביא בסופו של דבר לתוצאות המיוחלות.

וזאת גם אם ברור לה ש"הגירה היא בדי־אן־איי של המקום הזה". הוריה למשל – כמו ישראלים רבים – היגרו לכאן בצעירותם. אביה לא הפסיק להתגעגע לנופי סקוטלנד, שם נולד. גם אמה הייתה בת של פליטים שחשו "ניכור וזרות" באנגליה, שם נולדה. אם כך, "עלינו להישאר כי קשה מדי להגר, כלכלית ורגשית". וגם כי "ישראל היא המקום שבו חיים בני המשפחה והחברים, המקום שבו עשינו לנו שם, יצאו לנו מוניטין". (אני חושבת בעניין זה על קמלה האריס, שעומדת כנראה להיות נשיאת ארצות הברית הבאה. לה, בת הדור הראשון, ברור לגמרי שהיא אמריקנית, שהיא שייכת לגמרי. ולא רק לה. גם לבוחריה. כי, אכן, היא בת לארץ שבה נולדה, גם אם הוריה היו מהגרים).

אבל, קזין משיבה לעצמה מיד, אמנם בנותיה ילידות המקום (היא עצמה נולדה בסקוטלנד והגרה בגיל צעיר מאוד) אך "עלינו לעזוב כי ישראל נתונה במלחמת נצח", וכי "הנוחות והביטחון שלנו נשענים על סבלם של פלסטינים". היא אינה רואה באופק "אף מנהיג או מנהיגה שמוכנים להעניק לפלסטינים את החירות שלהם ולהביא לסוף הסכסוך בדרכי שלום". (אני תוהה בשלב זה אם פתרון לסכסוך שחלק גדול ממנו מסתמן כדתי במהותו תלוי באמת בעוז רוחם של מנהיגים. אולי. ואולי גם ביכולת לחנך מחדש את שטופי המוח הפונדמנטליסטים והפנטיים, משני הצדדים. אבל כן, שינוי כזה אכן מצריך מנהיגים אמיצים ובעלי שאר רוח).

מפחידה אותה במיוחד התפיסה שלפיה "משטרים נוטים לנצל מצב חירום טבעי כדי להשתלט על המדינה ולהטמיע בה עקרונות פשיסטיים, קפיטליסטיים, או כל מערכת דכאנית אחרת". אכן. כי איך אפשר לראות אחרת את השתלשלות המעשים המזעזעים של הימים האחרונים – מעצרה האלים והעמדתה לדין של צעירה, נועה גולדנברג, שמואשמת בכך שזרקה חופן חול על הפושע המורשע איתמר בן גביר (!), שבכל מדינה נורמלית היה אמור להיות מוקע ומוקצה מהחברה; הטירוף במעצרן, בביתן, באזיקים, של שלוש נשים שכל חטאן היה שהניחו בבית הכנסת שבו מתפלל אסיר ציון לשעבר (!), יולי אדלשטיין, עלונים הקוראים להשבת החטופים (!) (והרי אילו נהגו כך הרשויות בכל ארץ אחרת היו כולם נזעקים וטוענים שמדובר בהתנהגות אנטישמית!).

ועם זאת, חרף אובדן האמון שמביעה קזין, במסה האחרונה בספר, "איך להתנגד – מדינה (לא) טובה דיה", חרף ההבנה שקריסה מוסרית של חברה, כמו זאת שהתרחשה בגרמניה הנאצית בשנות השלושים, כשנורמות וסטנדרטים השתנו בין לילה אפשרית מאוד (האם זה לא מה שכבר קורה כאן, כיום?), קזין מעודדת ומעוררת תקווה. היא מראה לנו שוב ושוב שאפשר לשנות עמדות ובעקבות זאת – את המציאות. היא מעלה שלל דוגמאות למחאות שהצליחו: הסופרג'יסטיות, שבזכותן יש לנשים זכות בחירה; רוזה פארקס שסירבה לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ובעקבותיה – הקהילה השחורה שהתנגדה למדיניות ההפרדה ובמשך שנה שלמה הכריזה חרם על הנסיעה באוטובוסים, עד הניצחון בבית המשפט העליון, שניצב לצידם של השחורים; מחאת המלח שהנהיג גנדי נגד האימפריה הבריטית "שאסרה על ההודים לסחור במשאב הלבן יקר הערך"; בטי פרידן "שכתבה ספר על נשות הפרברים המבוזבזות, המדוכאות, בארצות הברית, והניעה את הגל השני של של הפמיניזם"; נעמי קליין שתיעדה את תנועת המחאה נגד התאגידים; נעמי וולף שיצאה נגד "עריצות הרזון"; וירג'יניה וולף "שהראתה כי נשים זקוקות לכסף ולמרחב פרטי מוגן כדי לדבר"; העבד המשוחרר פרדריק דאגלס, שהסביר כי "דיכוי הזכות להביע דעות בציבור הוא עוול כפול: פעם אחת כלפי השומע ופעם אחת כלפי הדובר"; תנועת הפנתרים השחורים שמחו נגד גזענות; מחאת הדיור הציבורי של פעילות ופעילים בקשת הדמוקרטית המזרחית בישראל בשנות התשעים; תנועת #MeToo ששחררה נשים לספר בגלוי על התקיפות המיניות שעברו, ועוד כהנה וכהנה תנועות מחאה והתנגדות.

כל אלה אכן מעודדים במשהו, אם כי קשה להתעלם גם מהכישלונות החלקיים שלהם, ומהעובדה שלכמה מהתנועות שכן הצליחו נדרשו עשרות שנים, עד שהביאו לשינוי.

האם יש לפנינו כאן בישראל אפשרות להיאבק במשך שנים רבות כל כך נגד הפשיזם והעריצות שהולכים ומתחזקים?

גם אני האמנתי תמיד, כמו ארנה קזין, שיש בישראל מספיק כוחות שיגנו עלינו, ש"יקדמו את האג'נדות שאני מאמינה בחיוניותן": פעילים נגד הומופוביה, ארגונים שמגנים על עובדים זרים ועובדים בכלל, האנשים שפועלים למען ההכרה בעוול ובכאב הכרוכים בפרשת ילדי תימן, הפעילים למען טבעונות ונגד התעללות בחיות משק, התנועות הפועלות לצמצום הזיהום והפגיעה באקלים, וכן הלאה.

עד שהבנתי פתאום: בארגנטינה, בקמבודיה, בברית המועצות, אם למנות רק שלוש דוגמאות של ארצות שהשלטון התעלל בהן באזרחים, המענים היו בני העם של המעונים. וכשאני קוראת בימים אלה תגובות סדיסטיות כלפי בני המשפחות שנאבקות למען השבתם של החטופים, אני מתחילה לחשוב שגם כאן הכול עוד אפשרי.

האם זה ישנה את דעתי בעניין ההגירה מישראל? האם אני רואה את עצמי נסה מכאן? תשובתי ברורה וחד משמעית: לא. אני לא רואה לעצמי חיים או קיום או עתיד כאורחת בסלון של מישהו אחר. גם אם הוא נאה, מרווח ושלֵו. אולי מכיוון שאני מבוגרת מדי לשינויים. אולי מכיוון שחייתי בנעורי שלוש שנים בארץ אחרת ואני זוכרת את כאב הזרות והניתוק, ובעצם, ובעיקר – בגלל הפליטות שנכפתה על בני הדור הקודם לי: מהצד האחד את האישה שהייתי אמורה לכנות "הסבתא שלי" לא הכרתי – היא  נרצחה ביחד עם בתה בת השלוש עשרה, "הדודה שלי", באחד ממחנות הריכוז באירופה. מהצד השני היו הפליטים שנאלצו לנוס על נפשם מאחת ממדינות ערב, שם נולדו הם, הוריהם והורי הוריהם, ולהותיר מאחור לא רק את כל רכושם, אלא גם את עברם, מעמדם, זיכרונותיהם וכבודם העצמי. אני לא מוכנה לקחת על עצמי שוב את תפקיד היהודייה הנודדת. גם כשארצי מאכזבת, מקוממת, מרגיזה, גם כשאני מתנגדת למה שנעשה בשמי, אני משתדלת לאמץ את תפיסתה של ארנה קזין, שלפיה יש להאמין שהשינוי אפשרי.

ספרה מעורר מחשבות ומרתק. הרגשתי שהאופן שבו היא מקשרת בין חייה האישיים לרעיונות שהיא מפתחת ולמסקנות שהיא מסיקה הפרה גם אותי.

לא פירטתי כאן את כל הנושאים שקזין עוסקת בהם. למשל – עמדותיה כלפי היהדות בכלל ואלוהים בפרט, וכלפי מה שמכונה "פמיניזם". כדאי פשוט לקרוא את הספר עצמו. אגב כך, אני מבקשת לשבח את העטיפה הקדמית היפהפייה שלו, שהיא גם אסתטית וגם נוקבת בפשטותה.  

הוצאת אוליפנט, 2024
154 עמ'

מאיר שלו, "על אהבה ואחיזת עיניים": ההנאה שבכתיבה ובקריאה

כל יום שישי בבוקר, כשהעיתון הגיע אל סף דלתנו, נהגתי, לפני הכול, לפתוח את העמוד האחרון של המוסף ולקרוא את הטור של מאיר שלו. לא פעם פרצתי בצחוק רם מדבריו. הרבה פעמים ביקשתי לשתף את מה שכתב, לצטט את דבריו, לקרוא אל העולם – תראו! תקראו! 

כשהטור שלו נעלם, מיד אחרי מותו – והמילה "מיד" מדויקת, כי התברר בדיעבד שגם כשחלה המשיך לכתוב אותו כסדרו, כמעט עד לרגעי חייו האחרונים – הרגשתי שנגזל ממני קשר חשוב ומיוחד. זהו. כבר לא אדע מה דעתו של מאיר שלו על מה שקורה. לא אזדהה. לא אמצא את המילים שמיטיבות כל כך להסביר לי מה אני חושבת ומרגישה. 

ספרו שראה אור השנה הוא בעצם שחזור של שניים קודמים, שפרסם עוד בחייו: הספר בעיקר על אהבה הופיע לראשונה ב־1995, והספר סוד אחיזת העיניים – ב־1999. זה שלפנינו עכשיו הוא שילוב נפלא ביניהם. קראתי אותו בעונג צרוף. 

בהקדמה לספר הראשון (היא מופיעה גם בחדש), הסביר מאיר שלו שהוא כולל "הרצאות אחדות, על ביטויי האהבה והגורל, הטבע והנוף, היופי והזיכרון" כפי שאפשר למצוא אותם בספרים שונים. רשימה שלהם מופיעה בעמוד האחרון של הספר שלפנינו: החל בעלילות גלגמש, האפוס המסופוטמי מ־2,100 לפנה"ס, המשך במטמורפוזות של אובידיוס, יוסף ואחיו, הנבחר, מוות בוונציה, מאת תומס מאן, וכלה בטריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן, וביניהן יצירות נוספות רבות (של מלוויל, הארדי, מונתה, נחום גוטמן, ועוד ועוד).

מבטו של שלו על כל היצירות הללו מרתק ומעורר השראה, וכל אחת מתובנותיו או תגליותיו מעניינת מאוד. הנה למשל הוא מסביר לנו שסופרים רק מעמידים פנים שהם מומחים של ממש בתחומים רבים… עד כדי כך שהוא מגלה לנו, בבדיחות הדעת, כיצד בעקבות ספרו בביתו במדבר פנה אליו תלמיד בבית ספר תיכון וביקש ממנו שינחה אותו בעבודת המחקר שאותה ביקש להקדיש לארינמל, שכן גיבור ספרו של שלו מגדל חרק כזה, "וכיוון שהוא מתאר בגוף ראשון את תצפיותיו, ייחס לי התלמיד בקיאות של אנטומולג מקצועי – ולא היא." 

"רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות," הוא מסביר לנו. "אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן, העמדת פנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מהחוזה שבין הקורא והכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי." נפלא ומשעשע לקרוא את הדברים הללו. לא רק כקוראת, אלא גם ככותבת…

מהדוגמה האחת הזאת אפשר להבחין באחד מכוחותיו העיקריים של הספר: כתב אותו סופר שהוא גם קורא בקיא ומיומן. הוא מכיר את מלאכת הכתיבה, ויודע איך ניגש אליה לאו דווקא מי שאחראי להיווצרותה, אלא זה ש"רק" קורא אותה. והוא מסביר: יש אמנם שותפים רבים להתהליך הופעתו של ספר: לקטורים, עורכים, מגיהים, פקידים במשרד וסבלים של ההפצה, אבל יש רק שניים, הסופר והקורא, שבלעדיהם אין ספרות.

שלו מפליא לתאר את עוצמת כוחו של הסופר, הריבון של סיפורו, בוראו ויוצרו. שמחתי מאוד על עמדתו, שלפיה אין לבוא אל הכותב בטענות על מהלכים שונים בעלילה, במיוחד אחרי שנאלצתי פה ושם להסביר או לתרץ לפחות מהלך אחד שמתרחש בספר שלי מה קרה להגר באילת? התרחשות שקוממה כמה מקוראיי שחלקם כמעט קראו אותי לסדר בגללה (למרבה ההקלה, היו מנגד גם קוראים שהבינו והצדיקו את אותה השתלשלות…).

היו לי גם שמחות – כקוראת. למשל כששלו כותב על לוליטה הוא מדגיש שהמברט המברט אינו נבוקוב, ולכן טועים מי שמתבלבלים ביניהם וסבורים שהסופר היה פדופיל: "המחבר אינו עומד מאחורי כל תפישה של כל גיבור בספרו ואינו משתמש בגיבוריו כדי להביע את דעותיו שלו. הדבר אפשרי, אבל אינו מחויב המציאות"! אכן, אסור להתבלבל. לפעמים הדמויות מייצגות את עמדותיו של הסופר, אבל לא תמיד! 

שלו אולי אינו מומחה לחרקים, כפי שאפשר לטעות ולהבין מאחד מספריו, אבל בסיפורים – הן מהספרות והן מהמקרא! – הוא מומחה גדול. הציטוטים הרבים שהוא מביא בפנינו מתוך כל מה שקרא פשוט נפלאים. למשל – הדיון שלו בעניין יופיין של דמויות ספרותיות, והציטוט שהוא מביא מתוך הרומן הרחק מההמון המתהולל של תומס הארדי, ולפיו "אנו צובעים ומעצבים את מראה עינינו על־פי המחסורים שבלבנו", ולכן איננו זקוקים לתיאורים מפורטים של הסופר. כאן מוסיף שלו ומתייחס לאחד המאפיינים של הכתיבה התנ"כית, הצמצום וההשמטה של פרטים מסוימים, שאפשר למצוא לא רק בספר הספרים: "בדיוק כך אנחנו מתארים לנו גם את מראן של בת־שבע התנכ"ית,"  הוא כותב, "ושל הלנה מטרויה ושל רחל אמנו ושל אטלנטה מקאלידון ושל כל הנשים היפות הללו – לפי המחסורים שבלבנו"… ולכן, לדבריו, גם "הקמצנות בתיאור האשה היפה אינה נחלת התנ"ך בלבד"… אמנם מכעיס אותו שהומרוס טרח לפרט איך נראה כל כלי נשק שמחזיק אכילס, ובתנ"ך "יש לנו פרקים שלמים, משעממים להפליא, של כל הכפתורים והפרחים של המנורה, וכל המחתות והיעים והמזבחות והידיות והכיורים והעמודים של המשכן והמקדש, אבל לא של פניהן של הנשים המעטות המכונות בו 'יפות'". עם זאת, הוא מוסיף, "הנשים היפות של התנ"ך ושל המיתולוגיה היוונית ממשיכות לסקרן קוראים רבים עד עצם היום הזה…" 

כפי שאפשר לראות בציטוט שלעיל ("פרקים שלמים, משעממים להפליא"), שנינותו וחוש ההומור של מאיר שלו זורחים ומשעשעים כמעט בכל עמוד בספר. "בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות", הוא כותב בדיונו על הגורל ועל סופרים ששלחו את גיבוריהם לטעון כנגד אלוהים (כמו למשל – טוביה החולב), אבל, הוא מוסיף, "איש מהם לא קיבל תשובה"… 

או: "ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה [כוונתו לסיפורה של תמר אשת ער, בספר בראשית], ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים".

כשקוראים את ספרו של שלו מרגישים היטב בהנאתו, שקורנת גם אלינו! 

עם עובד, 2024, 381 עמ'