יעל נאמן, שנולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, חוזרת בספרה החדש היה לך טוב או היה לך רע? אל אותו "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף" שכבר דנה בו בעבר, מזווית ראייה שונה, בספרה היינו העתיד.
הציטוט בעניין "הניסוי הפסיכולוגי" מופיע בתחילת ספרה, אבל אלה לא דברים שהיא כתבה, אלא הם אלה שאמר יליד קיבוץ רוחמה, נחשון גולץ, שהתראיין בשנת 2000 בכתבה של ורד לי־ברזילי, במוסף הארץ. נחשון סיפר אז על העוולות של החינוך המשותף, ושיתף את הקוראים בהחלטתו לתבוע לדין את האשמים בנזקי הלינה המשותפת. הוא היה מסתפק לדבריו בבקשת סליחה, או בפיצוי של שקל אחד, לא הכסף עניין אותו.
הריאיון ההוא עם נחשון גולץ, והכתבה עליו, הכו את יעל נאמן בתדהמה. זה היה בעיניה "כל כך חריג, מסנוור – כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". היא חשה עד כמה "קשה, ממש מבהיל לקרוא את המילים".
אכן, דבריו של גולץ "גררו במהלך השבועות שאחרי פירסומם נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות".
יעל נאמן מתכתבת עם הכתבה של ורד לי־ברזילי וגם עם ריאיון נוסף, מצולם, שנערך עם נחשון גולץ עשור אחרי הכתבה בהארץ. כעבור שנים רבות החליטה לשוחח עם גולץ עצמו, ועקבות דבריו הנוספים מופיעים גם הם בספרה.
מדובר אם כן בשני דיאלוגים שיעל נאמן עורכת: אחד פנימי, שלה עם עצמה, ואחד, לאורך עשרות שנים, עם קורבן נוסף של אותו "ניסוי פסיכולוגי המוני".
בעמוד הראשון של הספר מביאה נאמן את התגובה המקובלת לטענות שלה, של גולץ, ושל רבים כמותם: "אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים".
זאת כמובן פסילה לא עניינית, ומראש, בלי לחשוב על הדברים ובלי להשיב מאומה ולגופו של עניין על הטענות כבדות המשקל שמשמיעים המקטרגים על הלינה המשותפת.
וזאת בשעה שהדברים שהם, יעל נאמן ונחשון גולץ מספרים, קשים מנשוא. "לא פלא שבני הקיבוצים הפכו לחיילים מצוינים בצבא – מגיל שלוש היינו בטירונות", כותב גולץ. מגיל שלוש? מינקות! מבית היולדות הביאו האימהות את התינוקות הרכים ישר אל בית הילדים. ושם הותר להן להגיע – כולן ביחד, באותו זמן בדיוק – כדי להיניק את התינוקות. רבע שעה. וזהו, בשאר הזמן נאסר עליהן לבקר בבית הילדים. בלתי נתפס.
ובבית הילדים עצמו לא חשו הילדים אף פעם שיש להם פרטיות. או זמן לעצמם. "הכול נגיש, הכול פרוץ" – הקבוצה תמיד וכל הזמן סביבך, "שום דבר לא פרטי ושום דבר לא שלי".
עצם המושג "בית" היה זר להם. "אם ישאלו אנשים מה זה בית, מה הם יגידו? המקום שאליו חוזרים בסוף יום, עייפים, ובו רוצים להניח את הראש על הכר? המקום שבו מרגישים מוגנים? המקום שבו נמצאים האנשים שאני אוהב? המשפחה? המקום שיש שם יש אוכל שאני אוהב? המקום שבו יש לי את הפינה שהיא רק שלי? שום דבר מאלה לא היה קיים". כי ב"חדר" של ההורים הם לא ישנו כמעט מעולם. יעל נאמן מספרת שרק במהלך פרויקט של חילופי ילדים, כשבבית הילדים הגיעו להתארח ילדי קיבוצים אחרים, זכתה לישון אצל ההורים. וזאת הייתה חוויה יוצאת דופן ובלתי נשכחת!
ולא שהצדדים החיוביים לכאורה, שהיו באורח החיים הקיבוצי ההוא, שם ילדים גידלו את עצמם בבדידות ובלי שום תמיכה הורית ממשית, נסתרים מעיניהם: "יספרו סיפורים על ילדות נהדרת, על מרחבים וטבע וחופש. ואגב, באמת היו מרחבים וטבע. באמת היו גם הרבה דברים יפים, כל אותם דברים נפלאים שכולם קראו ושמעו על הקיבוץ. לנו, כילדים, באמת היה המון חופש שלא היה בעיר. אז מה? ילד למשפחה עשירה מהרצליה פיתוח שעבר התעללות פיזית או נפשית, מה הוא יזכור בבגרותו, את הווילה המרווחת ואת בריכת השחייה?" שואל גולץ. אכן.
שניהם מספרים על כאב וסבל שלא יתוארו במילים. למשל – הקלות שבה היו ילדי הלינה המשותפת קורבנות לסוטי מין. למשל – השרירותיות שבה חיו, כשאפשר היה למשל להגלות, משיקולים בירוקרטיים גרידא, שתי ילדות מהקבוצה שבה גדלו, שהייתה מבחינתן המשפחה היחידה שלהן, לקבוצה אחרת, בלי שיקבלו הסבר מניח את הדעת, אדרבא, שיקרו להן שהם עוברות כי הן קטנות יותר… למרבה הכאב הילדות, כמו במקרים אחרים, לא זכו לשום הגנה מהוריהן.
נחשון מציין בכאב שלהוריו קרא בשמותיהם הפרטיים. הם לא היו ממש אימא ואבא. לימים, כשרצה בבגרותו, לשוב לקיבוץ רוחמה עם אשתו ובנם הקטן, הבין שהוריו מעדיפים את הקיבוץ על פני רווחתו וצרכיו של בניו: הם סירבו לבקשתו שיאפשרו לו לגור בסדנה של אביו, או לשכור בקיבוץ חדר, מחשש שהחברים לא יקבלו את זה בעין יפה.
אחד הפרטים המעניינים במיוחד בדבריו של נחשון הוא התובנה שלו שרק בבית סבתו וסבו זכה לתחושה משפחתית מסוימת. הם, שנמנו עם מייסדי הקיבוץ, עוד גדלו בילדותם בבית רגיל וידעו איך נראית משפחה אמיתית, בניגוד להוריו, שכבר נולדו בקיבוץ וגדלו, כמוהו, בצורה מעוותת.
מזעזע!
ספרה הצנום של יעל נאמן נבלע בישיבה אחת קצרה. הוא חשוב, שכן הוא מעניק שוב קול לכל נפגעי הלינה המשותפת, ומנסח את מהות הפגיעה בהם בבהירות וביושר.
אחוזת בית, 2024, 95 עמ'
