ארכיון תגיות: גבריאל גרסיה מארקס

גבריאל גרסיה מארקס, "נתראה באוגוסט": להיות אישה בעולם של גברים

הנובלה נתראה באוגוסט היא יצירתו האחרונה של הסופר הקולומביאני המהולל, זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בניו "חילצו אותה מהעיזבון" עשר שנים אחרי מות אביהם, כך נכתב על הגב הספר, ולאחרונה ראה הסיפור אור בספר צנום, בתרגומו מספרדית של משה רון. 

אין אלא להודות לבניו של מארקס, ולעם עובד, על כך שזיכו אותנו ביצירה הקטנה והמופלאה הזאת, שהיא עדות נוספת, קטנה ומרגשת, לגאונותו של מארקס.

בעדינות ובפשטות, בעברית היפהפייה של המתרגם, נפרשים לפנינו חייה של אנה מגדלנה באץ', אישה בת ארבעים ושש, שנשואה באושר למוזיקאי, כמו שהיה גם אביה. היא זהובת עיניים, שאת יופיין ירשה מאימה, כמו גם את "הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה".

שלושה ימים לפני מותה התעקשה אימה של אנה מגדלנה להיקבר באי, הרחק מעיר המגורים של בני המשפחה. כדי להגיע לשם יש לשוט בסירה. ההפלגה מפחידה את אנה, אבל האי עצמו, חופי הזהב שלו, יערות העד, המולת הציפורים, "מעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית" קוסמים לה, מאז שהגיעה לשם בפעם הראשונה ביחד עם אביה, כדי להציב את המצבה על קבר אימה. 

ומאז, כך החליטה, היא מגיעה אל הקבר כל שנה באוגוסט, כדי להניח עליו זר של סייפנים: הפרח האהוב על אמה. והיא כל הזמן מצפה בלי דעת לאות מהאם. למסר כלשהו, שיניח את דעתה, אם כי אין לה מושג מדוע, ולמה בעצם היא מייחלת.

אנה נשואה, כאמור, באושר. חיי האהבה שלה עם בעלה טובים ומספקים, ולמרות זאת, ובאופן מפתיע ומפליא, היא מתפתה פתאום, באחד הביקורים שלה באי, לקחת אל מיטתה גבר אלמוני, ולבלות אתו ליל אהבים סוער.

מאז זה קורה לה שוב ושוב: היא מגיעה לאי, מוצאת מישהו, כל פעם גבר אחר, שומרת על האלמוניות שלה ושלו, ומתענגת על לילה מפתיע ומרגש. 

רק בפעם הרביעית מתרחשת תפנית מפתיעה. היא זוכה פתאום בהארה שלא העלתה בדעתה, תגלית שנוגעת באימה, בקשר ביניהן, במשמעותו של האי בחיי שתיהן. הגילוי מביא לתפנית רבת עוצמה, להבנה שמסעירה את חייה, אבל שוב, כדרכה, היא מקמצת במילים, ואינה חושפת את הסודות שפענחה, וגם לא את אלה שיצרה בעצמה. 

אחרי שהבינה, בחשאי, בלי שמישהו יראה אותה, היא "בוכה מרוב זעם כלפי עצמה על הביזיון להיות אישה בעולם של גברים". 

מדהים להיווכח כמה עוצמה יכולה להתגלות ביצירה קצרה כל כך – 107 עמודים בלבד, בספרון בפורמט הקטנטן (והראוי!) שבו ראתה הנובלה אור. 

אנחנו מתוודעים לקונפליקטים, ל"עצבות ללא נחמה", לתחושה של הזדהות מופלאה בין בת לאימה המתה, לחיפוש הנואש אחרי פשר, לכוחו של מעשה האהבה הגופנית, שיכול לייצר תחושה של משמעות, וגם ליטול ולהפקיע אותה באחת.

הכתיבה הריאליסטית, הנטולה כל רמיזות להתרחשויות על טבעיות המאפיינות את מארקס, שימחה אותי במיוחד, כמו גם ההומור האירוני שמתבטא בדקויות שונות של תיאורים או תגובות.

למשל: אנה מגדלנה מצפה לכך "שאימה תשלח לה איתות מאשר, וציפתה לו בכל רגע. היא ראתה את עץ הסייבה הפורח, שעוד ועוד מענפיו נסחפו ברוח; ראתה את השמיים, את הים, את המטוס למיאמי באיחור של יותר משעה בשמיים שאין להם קץ": השילוב בין תיאורי הטבע, שבהם מקובל לחפש אותות, לבין מטוס שאיחר להמריא, שבכולם היא מבקשת לראות סימנים שיגיעו מהאימא המתה שלה, משעשע.

כך גם התיאור שבו אנה נפגשת במעצב שיער, אדם "שחצן וחלקלק, שהיה ראוי לשם נרקיס יותר מלשֵם גסטון"… שנון!

הגרסה העברית יפהפייה ומושלמת. אני לא יודעת ספרדית, אבל התענגתי מכל משפט ומכל פסקה. הכול נקרא מדויק, בלי אף שמץ של תחושה שלא נוסח כך מלכתחילה, ולא נכתב במקור בעברית. 

 

 

Gabriel García Márquez
En Agosto nos vemos

תרגם מספרדית: משה רון

גבריאל גרסיה מארקס, "סיפורו של ניצול": מה מחיר הרשלנות

הוא פורסם לראשונה ב-1955 כסדרה של מאמרים בעיתון. רק כעבור 15 שנה קיבצו אותם בספר שתורגם לאנגלית ב-1986, ולאחרונה – גם לעברית.

זהו סיפורו, המסופר מגוף ראשון, של לואי אלחנדרו ולסקו, מי שהיה מלח קולומביאני בן 20, שנפל מספינה, לכאורה "במהלך סערה" שהתחוללה בים הקריבי. שבעה אנשי צוות נוספים נפלו כמוהו למים. כל השבעה טבעו ומתו, רק הוא שרד.

במשך ארבעה ימים חיפשו אותם הרשויות הקולומביאניות, ואז הכריזו שכל השמונה אינם עוד, אבל, כאמור, לואי אלחנדרו ולסקו לא ויתר. במשך עשרה ימים הוא נאבק על חייו. למזלו זמן קצר אחרי שנפל מהאונייה הצליח להגיע אל רפסודה שגם היא צנחה למים. אחד מחבריו לא הצליח לשחות ולהדביק את שני המטרים שהפרידו בינו לבין הרפסודה, על אף מאמציו של ולסקו לחתור לעברו, ובתוך כמה שניות נעלם במעמקים.

על הרפסודה, שלא היה בה שום ציוד שיוכל להיעזר בו כדי לשרוד, לא אוכל, לא שתייה, מאומה, למעט שלושה משוטים, הוא לא ויתר ונאבק בחירוף נפש על חייו. לדבריו, מאחר שניצל, רואים בו הכול גיבור, אבל "הגבורה שלי הסתכמה בזה שלא הרשיתי לעצמי למות", והוא מוסיף: "אם הרפסודה הייתה מצוידת במים, בקרקרים באריזת ואקום, במצפן ובכלי דיג, ודאי הייתי שורד באותה המידה, בהבדל אחד: לא היו מתייחסים אלי כאילו אני גיבור. אז הגבורה שלי מסתכמת אך ורק בזה שלא הרשיתי לעצמי למות ברעב ובצמא במשך עשרה ימים".

סיפורו מרתק, ומעניין מאוד (אך נראה שלעולם לא נדע!) מה היה חלקו של גבריאל גארסיה מארקס בניסוח זיכרונותיו ובעיצובם הספרותי. מארקס שימש עדיין כעיתונאי כשהניצול פנה אליו והציע לו לספר לו את סיפורו, והוא מעיד בהקדמה שכתב כי "ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחודש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו".

הסיפור נקרא בנשימה עצורה. מאלף לקרוא על הרפתקאותיו בעשרת הימים שבהם שט חצי מעולף על הרפסודה, נאבק בשמש הקופחת, בכרישים שהופיעו כל יום בדייקנות בחמש אחרי הצהריים, ברעב, בצמא, בפציעות, בייאוש. כמעט לא יאומן, אבל – עובדה. כפי שהוא עצמו השיב למי שפקפק באותנטיות של תיאוריו: "אם ככה, מה עשיתי בעשרת הימים שלי בים?" שאלה שהיא בעצם תשובה ניצחת.

סיפורו של לואי אלחנדרו ולסקו מעורר סימני שאלה בעניין ה"סערה" כביכול, שבעטיה הוטלו המלחים לים. ולסקו טען שלמעשה הים בכלל לא סער באותו יום, ומארקס מאשר את אמיתות טענתו, שנבדקה.

מדוע אם כן הושלכו המלחים לים? הסיבה האמיתית, הייתה, כנראה, רשלנות. מישהו לא קשר כיאות את המטען העודף שנשאה עליה האונייה, חלקו ממש על הסיפון. בשל טלטלות הגלים נע המטען לצדה הימני של האונייה, והטה אותה. שוב – "הגורם האנושי". מה שהזכיר לי סיפור אחר, קרוב ללבי, גם אם הוא שונה לגמרי, כי יש בו מרכיב אחד דומה, הנוגע לעניין הרשלנות: מה שמכונה "אסון משאית התחמושת" שהתרחש ב-1970 בנמל אילת. באותו יום שבת, 24 בינואר 1970, פרקה הנחתת אח"י בת שבע משאיות, אחרי פעולה צבאית באי שדואן. אחת המשאיות, שהיו עליה מוקשים, התפוצצה במהלך הירידה מהנחתת. הפיצוץ גרם למותם של 24 איש, ולפציעתם של רבים, חלקם – פציעות אנושות או קשות מאוד. אז מה בעצם קרה? מדוע התפוצצו המוקשים? קשה לשאת את התשובה: גם שם הייתה התרשלות פושעת. מישהו לא קשר או מישהו לא פירק כיאות את המוקשים שהיו על המשאיות, רשלנות שהביאה לאסון כבד ופגעה לצמיתות בחייהם של עשרות אנשים, ההרוגים והפצועים, וכמובן גם באלה של בני המשפחות שלהם.