הנובלה נתראה באוגוסט היא יצירתו האחרונה של הסופר הקולומביאני המהולל, זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בניו "חילצו אותה מהעיזבון" עשר שנים אחרי מות אביהם, כך נכתב על הגב הספר, ולאחרונה ראה הסיפור אור בספר צנום, בתרגומו מספרדית של משה רון.
אין אלא להודות לבניו של מארקס, ולעם עובד, על כך שזיכו אותנו ביצירה הקטנה והמופלאה הזאת, שהיא עדות נוספת, קטנה ומרגשת, לגאונותו של מארקס.
בעדינות ובפשטות, בעברית היפהפייה של המתרגם, נפרשים לפנינו חייה של אנה מגדלנה באץ', אישה בת ארבעים ושש, שנשואה באושר למוזיקאי, כמו שהיה גם אביה. היא זהובת עיניים, שאת יופיין ירשה מאימה, כמו גם את "הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה".
שלושה ימים לפני מותה התעקשה אימה של אנה מגדלנה להיקבר באי, הרחק מעיר המגורים של בני המשפחה. כדי להגיע לשם יש לשוט בסירה. ההפלגה מפחידה את אנה, אבל האי עצמו, חופי הזהב שלו, יערות העד, המולת הציפורים, "מעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית" קוסמים לה, מאז שהגיעה לשם בפעם הראשונה ביחד עם אביה, כדי להציב את המצבה על קבר אימה.
ומאז, כך החליטה, היא מגיעה אל הקבר כל שנה באוגוסט, כדי להניח עליו זר של סייפנים: הפרח האהוב על אמה. והיא כל הזמן מצפה בלי דעת לאות מהאם. למסר כלשהו, שיניח את דעתה, אם כי אין לה מושג מדוע, ולמה בעצם היא מייחלת.
אנה נשואה, כאמור, באושר. חיי האהבה שלה עם בעלה טובים ומספקים, ולמרות זאת, ובאופן מפתיע ומפליא, היא מתפתה פתאום, באחד הביקורים שלה באי, לקחת אל מיטתה גבר אלמוני, ולבלות אתו ליל אהבים סוער.
מאז זה קורה לה שוב ושוב: היא מגיעה לאי, מוצאת מישהו, כל פעם גבר אחר, שומרת על האלמוניות שלה ושלו, ומתענגת על לילה מפתיע ומרגש.
רק בפעם הרביעית מתרחשת תפנית מפתיעה. היא זוכה פתאום בהארה שלא העלתה בדעתה, תגלית שנוגעת באימה, בקשר ביניהן, במשמעותו של האי בחיי שתיהן. הגילוי מביא לתפנית רבת עוצמה, להבנה שמסעירה את חייה, אבל שוב, כדרכה, היא מקמצת במילים, ואינה חושפת את הסודות שפענחה, וגם לא את אלה שיצרה בעצמה.
אחרי שהבינה, בחשאי, בלי שמישהו יראה אותה, היא "בוכה מרוב זעם כלפי עצמה על הביזיון להיות אישה בעולם של גברים".
מדהים להיווכח כמה עוצמה יכולה להתגלות ביצירה קצרה כל כך – 107 עמודים בלבד, בספרון בפורמט הקטנטן (והראוי!) שבו ראתה הנובלה אור.
אנחנו מתוודעים לקונפליקטים, ל"עצבות ללא נחמה", לתחושה של הזדהות מופלאה בין בת לאימה המתה, לחיפוש הנואש אחרי פשר, לכוחו של מעשה האהבה הגופנית, שיכול לייצר תחושה של משמעות, וגם ליטול ולהפקיע אותה באחת.
הכתיבה הריאליסטית, הנטולה כל רמיזות להתרחשויות על טבעיות המאפיינות את מארקס, שימחה אותי במיוחד, כמו גם ההומור האירוני שמתבטא בדקויות שונות של תיאורים או תגובות.
למשל: אנה מגדלנה מצפה לכך "שאימה תשלח לה איתות מאשר, וציפתה לו בכל רגע. היא ראתה את עץ הסייבה הפורח, שעוד ועוד מענפיו נסחפו ברוח; ראתה את השמיים, את הים, את המטוס למיאמי באיחור של יותר משעה בשמיים שאין להם קץ": השילוב בין תיאורי הטבע, שבהם מקובל לחפש אותות, לבין מטוס שאיחר להמריא, שבכולם היא מבקשת לראות סימנים שיגיעו מהאימא המתה שלה, משעשע.
כך גם התיאור שבו אנה נפגשת במעצב שיער, אדם "שחצן וחלקלק, שהיה ראוי לשם נרקיס יותר מלשֵם גסטון"… שנון!
הגרסה העברית יפהפייה ומושלמת. אני לא יודעת ספרדית, אבל התענגתי מכל משפט ומכל פסקה. הכול נקרא מדויק, בלי אף שמץ של תחושה שלא נוסח כך מלכתחילה, ולא נכתב במקור בעברית.
Gabriel García Márquez
En Agosto nos vemos
תרגם מספרדית: משה רון
