"Yellowface" – פנים־צהובות – הוא מונח מתחום הקולנוע או התיאטרון. הוא מתייחס לפרקטיקה (הפוגענית!) שהייתה נהוגה בעבר, כששחקנים לבנים גילמו דמויות אסייתיות, וכדי להיראות "משכנעים" צבעו את פניהם בצהוב, ואז, לכאורה, נראו יותר אוריינטליים. כאן בצילום אפשר לראות את קתרין הפברן מאופרת כך שתיראה בעלת תווי פנים אסייתיות…

וכאן את יול ברינר:

באותו אופן נהגו שחקנים לצבוע את פניהם בשחור, כשגילמו דמויות שמוצאן באפריקה. כאן לדוגמה נראה לורנס אוליבייה ששיחק את אותלו, בפנים צבועות למשעי…

את הרומן Yellowface כתבה סופרת אמריקנית ממוצא סיני שכיככבה בעבר, עם ספרים קודמים שלה, בראש רשימת רבי המכר היוקרתית של הניו יורק טיימס. קואנג מכירה אם כן היטב את עולם המו"לות האמריקנית על כל פניו, יודעת בדיוק איך נראים חייה של סופרת מצליחה מאוד, וכמוה – אמריקנית שמוצאה אסייתי. האם, למשל, התביעה ל"מגוון" אתני היא זכות וחסד, או נטל מכביד, כשמדובר בשוק הספרים האמריקני? האם היא מעניקה הזדמנויות שוות, או אפילו עדיפות, או להפך? ("כבר יש לנו בהוצאה לאור סופרת אסייתית, אנחנו לא יכולים לקחת עוד אחת כזאת" מצטטת ברומן דמות כעוסה של מישהי מהתחום, שמנסה להסביר עד כמה פוגעניות יכולות להיות ההעדפות האתניות…) 

לא במקרה בחרתי במונח הכה־פיננסי "שוק הספרים האמריקני", שכן בעולם שקואנג מציירת בספרה כבר אין כתיבה נלהבת, כתיבה שנובעת מתוך צורך כן ואמיתי לספר משהו חשוב ורב משמעות, והחדווה המתלווה לכתיבה תמימה כבר לא קיימת: אחרי שסופרת הצליחה מאוד, אחרי שקיבלה מקדמה של שש ספרות, וחתמה על חוזה עם  סוכנות הוליוודית להפקת סרטים, כל מעשיה, מחשבותיה, שאיפותיה, למעשה עולמה כולו – נהפכים לעניין כלכלי. 

(ב־14 ביולי התפרסם בגלריה של הארץ ריאיון מעניין עם אנדרו ויילי, סוכן ספרותי אמריקני מצליח, כ–1,500 סופרים. ויילי סיפר בריאיון, בין השאר, כי "סוכנויות הייצוג הגדולות, בגלל שהן מקבלות כסף מהמו"לים, חושבות שהסופרים עובדים עבורן, ולכן מתייחסות לסופרים בהתנשאות. הגישה שלהן היא, 'אתה לא מכיר את העסק, אני כן. יש לי 300 לקוחות. אני מרוויח 750 אלף דולר בשנה. אתה לא, ולכן אתה צריך להקשיב לי'"). 

לפי מה שמתואר ב־Yellowface, ברור לגמרי שאם ספרים נמכרים היטב, כמו למשל – ספרה של הדמות הראשית בספר שלפנינו, שום חשד שמוטח בה לא מעניין את אף אחד, לא את הסוכן שלה, לא את העורכים, ולא את מנהלי ההוצאה לאור. מה שמניע אותם, ועד מהרה גם אותה, זה – הכסף שאפשר להרוויח מספר שכתבה. 

ואולי בכלל לא כתבה אותו בכוחות עצמה? 

שהרי זה התעלול שמתגלה ממש בתחילתו של הרומן: גיבורת הסיפור, ג'ון הייוורד (בהמשך היא נקראת ג'וניפר סונג, שם שמצלצל יותר אתני), סופרת שהוציאה רק ספר אחד בינוני למדי, גונבת את כתב היד של חברתה, סופרת אסייתית־אמריקנית מצליחה מאוד, ששמה אתנה ליו. אתנה לא רק מוכשרת מאוד, היא גם יפה ואלגנטית להכעיס. ג'ון ואתנה הכירו כשהיו סטודנטיות. שתיהן שאפו לכתוב. רק אחת הצליחה בקנה מידה עצום כל כך. 

ממש בתחילתו של הרומן אתנה נחנקת מפנקייק שאכלה מהר מדי. ג'ון מנסה להציל אותה, ולא מצליחה. (האומנם ניסתה באמת? באמת ובתמים? הספר נכתב מנקודת מבטה, כל המידע מגיע אלינו רק ישירות מפיה, ואין ספק שהיא מספרת לא־אמינה בעליל!). כשאנשי העזרה־ראשונה מגיעים, אתנה כבר מתה.

ג'ון יודעת שחברתה הלא־כל־כך קרובה באמת (בימים הבאים תרגיש מבוכה קלה, כי מצפים ממנה להתאבל, ובעצם היא מגלה לנו שהיא די אדישה…) סיימה זה עתה את הטיוטה הראשונה של כתב יד חדש. ג'ון יודעת גם שאתנה אף פעם לא מראה כתבי יד לא גמורים, ושהיא כותבת רק במכונת כתיבה, כלומר – אין ראיות או עדויות לכך שהיא זאת שחיברה את "החזית הקדמית" – ספר שעתיד היה לראות אור, אחרי שתשלים את עריכתו.

בהחלטה של רגע ג'ון מבריחה מהבית את כתב היד, קוראת אותו, ומחליטה לעבד, לשכלל, לערוך, ולהוציא אותו לאור – בשמה! 

איזה רעיון…

ואיזו שובבה קואנג המצליחה, שנכנסת לעורה של סופרת לבנה, כושלת, קנאית, ושקרנית. כמה מזימות וכמה תהפוכות יעברו על ג'ון מהרגע שהחליטה לנכס לעצמה את יצירתה של סופרת אחרת. האם תתגלה? מה יקרה כשאמה של המנוחה תיצור אתה קשר ותספר לה שיש בידיה יומנים שכתבה בתה בתקופה שעבדה על "החזית הקדמית"? האם תצליח להניא את האם מכוונתה למסור את היומנים הללו לחוקרי ספרות (שיעמדו מיד על התרמית המבישה של ג'ון)?

איך משתנים – בבת אחת, ובמבט מקרוב! – חייה של סופרת שזוכה פתאום להצלחה רבתי? 

ומה אומרת לעצמה פסיכופתית, כדי להצדיק את מעשיה?

לא מעט הומור שזור ברומן. כך למשל ג'ון מרבה להתלונן על חברתה, לספר עליה שהייתה… גנבת… כי נהגה לשוחח עם אנשים ולהשתמש בכתיבתה בסיפוריהם, במכאוביהם. (כשג'ון מנסה לדובב מלצר במסעדה סינית היא נוחלת מפלה מבישה ומשפילה. מסתבר שלא כל כך קל לגרום לאנשים לשפוך בפנייך את לבם….).

"אפילו ממני היא גנבה", ג'ון מקטרת, ומספרת איך אתנה "חלבה" ממנה סיפור של ספק־אונס שעברה, ואז כתבה על כך סיפור קצר ומוצלח. האם היא סבורה שגנבת מגנבת פטורה? לא ולא! ג'ון מצליחה לשכנע את עצמה שהיא זאת שכתבה את "החזית הקדמית". אז מה אם הרומן עוסק בנושא שמעולם לא העסיק ולא עניין אותה (סינים שאולצו להשתתף כלוחמים במלחמת העולם השנייה)? אז מה אם כשהיא מנסה לכתוב ספר נוסף, אין לה מושג היכן להתחיל, כי אין לה שום רעיונות?

קואנג מיטיבה לתאר את התשוקה הגרפומנית לכתוב, לכתוב! גם כשאין לחושקת שום כישרון אמיתי ושום צורך להביע מחשבות, רעיונות, דעות של ממש. כך היא מגיבה בשיחה עם אמה, שמנסה לשכנע אותה שיש בעולם דברים נוספים, חוץ מכתיבה: "כתיבה היא העולם כולו. איך אוכל להסביר לה? להפסיק – זאת לא אופציה. אני חייבת ליצור. זה דחף גופני, כמיהה, כמו – לנשום, כמו לאכול; כשזה מצליח, זה יותר טוב מסקס, וכשלא, אני לא יכולה ליהנות משום דבר אחר. אבא ניגן בגיטרה בזמנו החופשי. הוא הבין אותי. מוזיקאי צריך שישמעו אותו, סופר – שיקראו אותו. אני רוצה לגעת בלבבות. אני רוצה שהספרים שלי יימצאו בחנויות בכל מקום בעולם. לא הייתי מסוגלת לחיות כמו אימא וכמו רורי [אחותה], לחיות את החיים הקטנים והמוגבלים שלהן, בלי פרויקטים נעלים או סיכויים להתניע אותם, מפרק לפרק. אני רוצה שהעולם יחכה בנשימה עצורה למה שיש לי לומר. אני רוצה שהמילים שלי ייוותרו לעד. אני רוצה להיות מונצחת, מקובעת. שאחרי מותי אותיר הר של דפים שתעלה מהם הצווחה – ג'וניפר סונג הייתה כאן, והיא סיפרה לנו על מה היא חושבת. רק שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה לומר. אם אי פעם ידעתי. ואני מבועתת, שמא יזכרו אותי רק על זה שהדרך היחידה שבאמצעותה יכולתי ליצור יצירה ראויה הייתה על ידי כך שנכנסתי לעורה של אישה אחרת". 

אחת התימות המרכזיות ברומן היא כוחן העצום של הרשתות החברתיות. כמו ברומן יקירי מנוול מאת וירז'ני דפנט, אנחנו עדים לתפקיד המרכזי שיש – ברומן שלפנינו – לטוויטר במיוחד, אבל גם באינסטגרם. שם, לא בבית, לא ברחוב, לא עם בני משפחתה, מתנהלים חייה "האמיתיים" של ג'ון. אפילו כשהיא מנסה לשכנע את עצמה שאם תכבה את הטלפון ואת המחשב תוכל להתעלם ממבול הודעות הנאצה שמומטרות עליה בכמה שלבים לאורך הרומן, היא "יודעת" ששם, באינטרנט, ממשיכים להתחולל האירועים המשמעותיים ביותר לקיומה, ושמשם, מהרשתות החברותיות נקבע בפועל המשך חייה. 

הספר משעשע, מרתק, וחכם!

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי את הפסקה שלעיל בעצמי