קראתי את תרגומו (מאנגלית, למרבה הצער[1]…) של הספר היפני תמונות מוזרות ביום העשרים ושניים של מלחמת איראן השנייה.
"ביום" ממש, כי "שתיתי" אותו במהירות, בלגימה אחת: הוא בדיוק הספר שאפשר לקרוא בנסיבות העכשוויות, של מחסור בשעות שינה, מתח גובר והולך, חרדה קיומית ואפילו ניצנים ראשונים (או מתקדמים) של ייאוש.
מדובר בספר מתח מקורי מאוד. שונה מכל מה שמוכר ורגיל. הוא משלב כמה סיפורים, שכל אחד מהם נראה לא קשור לקודמיו, אבל בסופו של דבר כולם משתלבים היטב, ומשלימים זה את זה כמו חלקים מושלמים בתוך פאזל משוכלל.
הוא מקורי מאוד, שכן הוא מתבסס על תחבולה מיוחדת במינה: ציורים, ופענוחם.
כידוע, כלי מרכזי באבחון פסיכולוגי של ילדים (ובעצם, גם של מבוגרים, אבל במקרה שלהם אפשר כמובן להישען הרבה יותר על שיחות) הוא – ציורים שאותם ילדים ציירו. אלה אמורים לשקף מצבים נפשיים, ולספר למי שבוחן אותם מה מתרחש בתודעתו של ילד שאינו מסוגל לומר במילים מה מעיק ומאיים עליו, או מה מפחיד אותו.
וכך הספר מתחיל: עם אבחון של ציור שציירה ילדה. הוא מובא בפנינו הקוראים, ולצידו – האבחנה שהגיעה אליה הפסיכולוגית שניתחה את הציור והסבירה את הרציונל למסקנותיה. (בהמשך יתברר לנו עד כמה האבחנות הללו אינן חד־משמעיות, ולכן יכולות אפילו להיות קצת מסוכנות…)
אבל זה רק הציור הראשון בסדרה ארוכה, שאת כולם אנחנו מוזמנים לראות ולחוות בעצמנו.
אנחנו נחשפים, כאמור, לכמה וכמה ציורים נוספים, שלכל אחד תפקיד מרכזי בסיפור. הם משמשים רמזים, ראיות, הוכחות, והם מובילים בעצם לפענוח של מקרי רצח שונים, שלא נראים קשורים זה לזה.
הרומן, עם כל מקוריותו, מציית, בסופו של דבר, לקונוונציה של הז'אנר: כל פרט חשוב, אפילו קריטי, לחשיפת הסוד, ויש לשים לב לכל מילה שנאמרת, כי שום דבר לא חף ממשמעות נסתרת. משפטים שנמסרים בתום לב יכולים להכיל בתוכם מפתחות חשובים, אם רק שמים לב אליהם. כמו אצל שרלוק הולמס, הבלש המפורסם של ארתור קונן דויל שידע "לקרוא" את כתב הסתרים שרק אדם שחושיו מחודדים שם לב אליהם. הפענוחים הללו מתרחשים כחלק מהעלילה, אבל גם, בסופו של דבר, מובילים לפתרונה של תעלומה גדולה ומרכזית.
וזה מרתק!
מכיוון שמדובר במותחן, אין לי ברירה, אלא לקצר, שמא אחטא בספוילרים. בדרך כלל אני נזהרת מהם, שכן מדובר בעיניי בתופעה מגונה, קל וחומר – כשמדובר בספר מתח.
אציין רק פרט משעשע שמופיע אחרי שהופכים את העמוד האחרון של המותחן, באחרית הדבר שבה מתואר הסופר שרקח הכול. כתוב עליו שאמנם הוא "מתחזק ערוץ יוטיוב פעיל", בנוסף על עבודתו כסופר מצליח (מגדירים אותו כאן כ"תופעה עולמית" ואמנם ספריו "כיכבו ברשימות רבי המכר ביפן ונמכרו במיליוני עותקים", ממש לא מפתיע!), אבל הוא בכל זאת לגמרי אנונימי: "אוקטסו מזוהה בבגדיו השחורים ובמסכה לבנה, והוא אף מקפיד להסוות את קולו. זהותו האמיתית אינה ידועה". הא! אז ככה אתה ממשיך לתעתע בנו, קוראיך המופתעים…? כה לחי!
[1] ולא כי יש פגם בתרגום. הוא מעולה! אלא מכיוון שעדיף תמיד תרגום מכלי ראשון, מחשש לתופעה של "טלפון שבור" שאינה תלויה במתרגם השני.
הוצאת אחוזת בית, 2026 תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי 252 עמ'
כשהסתיים חלקו הראשון של הספר, והגעתי אל חלקו השני, הרגשתי פתאום קצת מרומה.
משהו בהסכם שנוצר ביני ובין הכותבת הופר פתאום.
החלק הראשון הוא ממואר. אפשר להבין את זה מיד, גם בלי לדעת על הספר שום דבר מראש (ואני הרי מקפידה לא לדעת, לא קוראת אף פעם אפילו את מה שכתוב על גב הספר, וודאי שלא על אודותיו; מגיעה תמיד טבולה ראסה).
בסדר: ממואר. סוגה שחביבה עלי. קל וחומר כשהכתוב חובק בתוכו את הקשר של הכותבת עם שתי אחיות שהן דמויות מוכרות מאוד בעולם הספרות הישראלית – נילי מירסקי, המתרגמת הנחשבת, ואחותה ימפה בולסלבסקי, שהייתה עורכת.
תמי שם־טוב מספרת איך הגיעה לשכור דירה בקומה שבה גרו האחיות. אביהן שגר עד לא מכבר בדירה, "הואיל סוף סוף למות", כך הודיעה לה המשכירה. כשהבינה שתחיה בשכנות להן, למעשה – ביניהן, באותה קומה ממש, לא עמדה בפיתוי ומיד החליטה ששם היא רוצה לחיות: אתן. אכן, די מהר נרקמה ידידות משולשת הדוקה מאוד.
שם־טוב מתארת את החיים המיוחדים שניהלו שם השלוש, כמו מין קומונה, שכל ערב נאספים בה, שותים ואוכלים ודנים על עניינים שברומו של עולם – בעיקר על ספרות.
התיאורים הללו הזכירו לי מאוד חוויה שהכרתי מקרוב, במשך כארבע עשרה שנים, החל בתחילת שנות השמונים, כשקניתי דירה בקיראון (תמי שם־טוב גדלה שם בילדותה, והמפגש עם העיר המוכרת כל כך, עם בתי השיכון שתיארה, הרעיד בי משהו: האם הייתה שכנה שלי? האם ראיתי אותה בילדותה?).
די מהר הכרתי שם את השכנה בדירה הצמודה לזאת שלי, ונוצרו קשרים שמזכירים את אורח החיים ששם־טוב מתארת: מפגשים ליליים מאוחרים, דיונים סוערים, כתיבה, קריאה משותפת של שירים, ויכוחים, עוצמות רגשיות שאין להן מחסום, כולל ההיעלבויות שהיא מתארת, הדרמות, ניתוקי הקשר הרגעיים, הצעקות, הזעם, ההיצמדות, התחושה שרק כך אפשר לחיות, במין יחד הדוק (מדי). אצלי הקשר הזה הסתיים בכי רע: בשלב מסוים זה היה יותר מדי, ונעשה בלתי אפשרי.
גם אצל תמי שם־טוב הגיע הרגע שבו התנתקה מקשר שהיטיב אתה עד אז מאוד: במידה רבה בזכותו התחילה לכתוב (כך היה גם אצלי!), אבל כשמשהו השתנה בחייה, כשהחליטה שחרף רווקותה המתמשכת היא בכל זאת רוצה להיות אימא, התרחקה מהאחיות, אחרי שהתינוקת נולדה. את האבא של הילדה הן הכירו לה: הוא היה ידיד נפש שלהן, וכמעט נהפך לאביהן של התינוקות שבחרו בסופו של דבר לא ללדת.
ימפה – זה היה רק שמה הלא רשמי, בספר היא נקראת כל הזמן בשמה האמיתי, שרה – נפגעה עמוקות מכך ששם־טוב הרחיקה אותה מהתינוקת שנולדה. אבל איך אפשר אחרת? כשהיא משתכרת? מעשנת (גם – פעם אחת בלבד – על התינוקת!), כשהיא ממשיכה בחייה הסוערים (סערות נפש בלבד. מהבית כמעט לא יצאה!)?
שם־טוב מתארת את התרחקותה מהאחיות, ואחר כך את הניתוק ממש, כשעברה דירה, אבל המשיכה לאהוב אותן. היא נאלצה להיפרד משתיהן סופית כשהלכו לעולמן בזו אחר זו, תוך זמן לא רב.
כל זה – אין מה לומר! – מרתק מאוד.
כך גם החלק הבא בממואר, סיפור ההתאהבות שלה באיש שהכירה בילדותה ופגשה אותו שוב לימים, העוצמות הרגשיות, התקוות העצומות, ולמרבה הצער גם – ההתבדות וההתפכחות שהגיעו בסופו של דבר, כי בכל זאת הם שונים כל כך, וגם כי עברו האומלל וילדותו המוכה שבו והשתלטו עליו, והיא כבר לא יכלה עוד להבין ולהשלים. גם אם היה קורבן של אביו, כמה אפשר לסלוח לו על התנהגותו הבלתי נסבלת כלפיה? "ברור שגם אותו הכה אביו בחמת זעם, אז מה? אם נסלח ככה אחורה, לכל אב שמכה בגלל אבא שלו, נגיע עד לאברהם אבינו. עוד אבא איום ונורא."
וזה בהמשך לאמירתה החכמה של שרה, שאמרה לה די בתחילת היכרותן ש"יש גיל שצריך להפסיק להתחשבן עם ההורים, חיים או מתים, על הנזקים שעשו. צריך להתמודד עם הנזקים עצמם. אבל זה לא מנקה את האשמים. פשוט משחרר את הניזוקים מהתעסקות מיותרת במה שהיה. כעת מוטב שינסו כמה שפחות להזיק לדור הבא."
גם אני, אפילו אני, עם ההיסטוריה האישית הידועה שלי, חושבת שכך יש לנהוג. וזוהי בעצם – נדמה לי – משמעות שמו של הספר: "הילדים שומרים עלינו", כי אנחנו חייבים להיות שם, אתם, למענם, בשבילם. כמו אצל דוריס לסינג, במחברת הזהב, שמספרת איך הגיבורה שלה, אנה, מתעשתת בכל פעם שבתה מגיעה הביתה מבית הספר (או מהפנימייה?) ומתפקדת, לא מניחה לעצמה להישאב אל הדיכאון והטירוף.
הילדים שומרים עלינו.
התחלתי את דברי כאן למעלה בהסתייגות, ועכשיו אחזור אליה: כל מה שכתבתי עד כאן על ערכו של הספר ועל משמעויותיו לגבי, נבלם בבת אחת כשהגעתי אל חלקו השני: סיפורים קצרים שכתבה תמי שם־טוב, ושאת חלקם תיארה בחלק הראשון, סיפרה איך הגיעו לעולם, מה הניע אותה לכתוב אותם, איך נוצרו והתפתחו.
פתאום הרגשתי, כאמור, קצת מרומה. כי אם ממואר – אז ממואר. ואם ספר סיפורים קצרים – אז לכך אני מתכווננת. אבל סיפורים קצרים שכבר שמעתי עליהם רבות, פשוט לא מתחשק לי לקרוא.
זאת האמת.
ייתכן שהם נהדרים, אני לא יודעת. אולי עוד אגיע אליהם פעם, בידיעה מראש שזה מה שאני עומדת לקרוא. אבל כרגע אני מעדיפה להניח לספר כאן, בנקודה הזאת.
"למה בעצם הגיבורה הבלתי מעורערת של הסיפור היא זהבה, ולא הדובים שפרצו להם לתוך הבית?" תוהה נעמי, הדמות הראשית בספרה החדש של איילת גונדר־גושן, אורחים. היא מתכוונת כמובן לסיפור הילדים שבו זהבה, ילדה תמימה לכאורה, אבל חסרת כל מודעות עצמית או הבנה לצרכיו של הזולת, לקיומו הנפרד ממנה ולזכויותיו, פורצת – אין תיאור מדויק מזה – אל בית משפחה זרה: אימא, אבא ובנם הקטן, שלושה דובים. זהבה מרשה לעצמה לבדוק את הכיסאות שלהם, ולהחליט איזה מהם הכי נוח לה, לטעום מהדייסות ולבחור בזאת של הדובון, כי טעמה מתאים לה, לנסות את המיטות, ולהירדם בשלוות נפש אולימפית בזאת של הדובון, כי היא לא קשה מדי ולא רכה מדי. אורחת לא קרואה ולא רצויה, שבכלל לא אכפת לה והיא לא פוחדת משום דבר.
אז כן, גם ברומן של גונדר יש אורחים, מכל מיני סוגים. הראשון הוא בעצם לא באמת אורח, אלא פועל פלסטיני שהגיע לעבוד בביתם של נעמי ויובל. נעמי, אימו של אורי, פעוט בן קצת יותר משנה, מבוהלת מנוכחותו של הפלסטיני, כי היא לבדה בבית עם בנה הקטן. אך הפועל מוכיח שוב ושוב בהתנהגותו, בתגובותיו, שהוא אנושי, חם, ידידותי וטוב לב בעליל. הוא גם אבהי מאוד ומצליח להרגיע את אורי כשהיא עצמה אובדת עצות. כן, הוא מגלה לה, גם לו תינוקת, בת בגילו של אורי, שטרם נגמל מהשד. אבל איך תניק אותו, כשהיא ככה אצלה בבית, לבד עם גבר זר, פועל? ועוד פלסטיני? זה לא מסוכן מדי? היא מפחדת! היא מטלפנת אל יובל, בעלה, כועסת עליו שבעצם הפקיר אותה (בדיעבד היא נבוכה, כשהיא מבינה שהעברית של הפועל טובה מכפי ששיערה וכנראה שהבין את מה שאמרה בטלפון. היא לא אדם רע! היא לא רוצה לפגוע באיש!). יובל לא אשם, הוא בכלל לא התכוון, גם הקבלן היהודי היה אמור להגיע ולעבוד לצידו של הפועל.
טוב, היא מתחילה לחוש שהפחד שלה לא ממש מוצדק. הפועל, כאמור, חביב מאוד, אורי הקטן נמשך אליו ונרגע בנוכחותו. האם, תהיתי בשלב הזה, נכונה השמועה שלפיה ילדים קטנים יודעים את האמת על בני אדם, שהם מחבבים את "הטובים", ונרתעים מ"הרעים"? כי אם כן, לנעמי באמת אין ממה לחשוש.
אבל אז מתרחש פתאום משהו קשה מנשוא, בלתי נתפש ולגמרי לא צפוי, משהו שלוכד את כולם, את הפועל, את בנו, שמגיע למקום במפתיע, את נעמי ואת יובל, שמזדרז לשוב הביתה, בסבך של של שקרים, אי הבנות ותוצאות מחרידות של מעשה שקשה לקבוע מי אשם בו. האם נעמי ויובל יתוודו? האם יתוודעו? האם האמת תצא לאור? האם יתברר לנו שהאנשים האלה נמנים בכל זאת עם "הטובים"?
האורחים השניים בספר מופיעים בהמשך. הפעם מדובר בנעמי ויובל, שנקלעים לבית זר ושונה מאוד מזה שלהם. הם מלאים בכוונות טובות. הם רוצים להיות ישרי דרך, מוסריים, לנהוג כראוי. אבל… כן, אבל. כל מיני "אבלים" מתעוררים, וכולם מרתקים, וכולם מתנסחים לא רק כעלילה מפתיעה בתפניותיה, אלא גם כשאלות רבות חשיבות ומרתקות על צדק ועל מוסר. על נכון ולא נכון. על אמת ושקר. על מה שראוי לשבח, ומה – לתרעומת וגינוי.
ושוב, בחלק הבא – אורחים. הפעם אלה שוב אותם בני זוג, נעמי ויובל, גיבורי הסיפור, שעכשיו מתארחים לא רק בבית זר, אלא בארץ זרה ורחוקה, באפריקה.
מה שקרה בפרק הראשון מגלגל אותם אל מציאות לא צפויה, שגם בה מתעוררות סוגיות הרות גורל וכבדות משקל. למשל – מהי מידת האחריות שצריך לקחת על עצמו אדם לבן שהוא אישית לא פגע מעולם באף אפריקני, אבל מואשם בכל זאת בפגיעה?
"תגידי, חשבת פעם על הצילומים ההם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'? אמא חשופת חזה, אבא עם צבעי פנים, ילד מחזיק חנית? את חושבת שמישהו הסביר להם, כשצילמו אותם, איפה זה יפורסם אחר כך?" שואלת אישה אפריקנית עשירה, איובמי, את נעמי, כדי להסביר לה מדוע פרסמה צילומים של נעמי ויובל כחלק מכתבה מכפישה ומפתיעה. אין ספק שהיא תוקפת אותה. תשובתה של נעמי – "אבל אני לא צילמתי אף אחד", ושאלתה – "את באמת שונאת אותי כל כך?" מפתיעה את איובמי: "אני לא שונאת אותך בכלל […] אני אפילו די מחבבת אותך."
במישור האישי.
אבל במישור הלאומי והגזעי – יש בין השתיים הללו מטען נפץ שאינו יכול שלא להתפוצץ.
בדיוק כמו שיש בין נעמי לפועל הערבי. ובין יובל לבין בנו של הפועל. ושום כוונות טובות לא יכולות לעזור לאף אחד. כי זרמי השנאה התת קרקעיים לא קשורים למה שאנשים ספציפיים עושים או לא עושים.
הספר מרתק. העלילה רבת תפניות, יש בה שלל מנגינות שונות שמשתלבות זו בזו, ויוצרות ביחד יצירה מעניינת, משמעותית ונוגעת ללב.
בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.
כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)
איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.
מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?
האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.
שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?
מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."
לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.
מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.
ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.
הוצאת אחוזת בית, 2025 תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין עריכת התרגום: סמי דואניס ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022 325 עמ'
אי אפשר שלא להתפתות לעדינות ולפגיעות שבהן נכתב ספרו החדש של דרור משעני. כקוראת נאמנה ונלהבת של כל מה שכתב עד כה, עטתי על החדש, בלי לדעת מראש מאומה על תכניו (מי שמכיר אותי כבר יודע שאני מגיעה לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר!).
הבנתי מיד, כמובן, שלא מדובר בעוד ספר מתח, כמו שלוש,תיק נעדר,האיש שרצה לדעת הכול או אמונה. הפעם נפרד משעני כמעט לגמרי מהבידיון, ומגיש לנו יומן אישי מאוד: תיעוד של מחשבות שליוו אותו החל בשבעה באוקטובר.
הידיעה על האזעקות ההן, שהחלו באותה שבת ב־6:29, הגיעה אל משעני לטולוז, שם השתתף בכנס שעסק בספרי מתח. היומן מסתיים באפריל 2024, ומשעני מספר לנו שבעצם ראה אור קודם כול בגרמניה, בתרגום, ורק לאחרונה בשפה שבה נכתב במקור, ובישראל.
כאמור, העדינות והרגישות שבה נכתב כובשות. משעני לא מהסס להציג את פגיעותו, פחדיו, דאגותיו מפני העתיד, ואת המצוקה העמוקה שהוא חש לנוכח מלחמה שנראית לו לא מוצדקת: מהרגע הראשון סבר שישראל צריכה לוותר, למסור לחמאס את המחבלים שהארגון דרש, ולקבל בחזרה לידיה את החטופים.
בדיעבד (ובעצם – מהרגע הראשון) ברור שצדק בעמדתו, שהרי לא היה אפשר באמת להשיג את שתי המטרות המוצהרות של המלחמה – למוטט את החמאס ולהחזיר את החטופים בכוח הזרוע. בסופו של דבר, מדינת ישראל גם שיחררה המוני מחבלים, גם השתהתה והביאה למותם של חטופים רבים, שהיו יכולים ואמורים לחזור לביתם, וגם גרמה להרס נרחב, בל יאומן, בעזה.
משעני משווה את הנזק הנורא לסיפור המקראי על שמשון, וההקבלות שהוא מציג בין מה שקורה כאן בימינו ובין אותו סיפור באמת מדהימות. כך הוא כותב:
"בשיאו של הסיפור, לאחר שהוא נעתר לניסיונות השידול של דלילה ומספר לה מה סוד כוחו – שערו, שלא נגזז – הוא שוב מנסה לחמוק ממארב פלישתי, אבל הפעם לא מצליח ונתפס על ידי אויביו.
״זה הרגע בסיפור שמכה בי בעוצמה הרבה ביותר. אני קם מהמיטה בלי להעיר את מרתה ומעתיק אותו למחברת כדי לספר לה עליו כשתתעורר: שמשון מגלה שכוחו לא עומד לו הפעם; שמה שתמיד עבד לו, הפעם לא עובד: 'וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו'. בסוף הסיפור שמשון, ששערו צימח בזמן שהיה בבית האסורים, מובל לבית בעזה ומוצג שם לראווה. תושבי עזה באים לחזות בשבוי העברי והוא ממוטט את הבית, עליהם ועל עצמו, אחרי שהוא אומר את המשפט שכל ילד ישראלי יודע לצטט: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'.
"אני מספר למרתה את הסיפור כשאנחנו יוצאים להליכה לאורך שדות ירוקים, רטובים מגשם, יותר משלושת אלפים שנה לפני כל מה שאנחנו רואים עכשיו בטלוויזיה, הבתים השרופים בקיבוץ בארי, הבניינים החרבים בעזה".
ואז משעני מוסיף שאלה לא לגמרי רטורית שמכוונת אל עצמו, אלינו הקוראים, אל הציבור כולו: "האם זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו, ממוטטים את עזה עלינו, ומתמוטטים איתה?"
עמדתו החד משמעית, הנחרצת, נגד המלחמה, זוכה במשפחתו לאופוזיציה: בתו שרה, בת השתיים עשרה, עד כמה שהצלחתי לחשב, ואמו. שתיהן לא מסכימות אתו, בכלל. "אתה לא חושב שהחמאס גרועים מהנאצים?" שואלת אותו אמו, ומעוררת בו זעם.
לא, הוא מסביר לה. הם לא יותר גרועים. ומסביר שמה שבאמת מפחיד אותו אלה "ההשלכות של המלחמה עלינו", וגם, הוא מסביר: "האכזריות של חמאס בשבת השחורה לא מצדיקה באופן רטרואקטיבי שנים ארוכות של שליטה בכוח בחיי הפלסטינים".
גם בתו מתקוממת נגד עמדותיו, ואפילו מרתה אשתו מפצירה בו לא לפרסם מאמר שבו הביע התנגדות למהלך, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה (אני מעירה: אחרי שהחל מה שכונה בישראל "התמרון", ביופומיזם מזעזע). מתחוור לו שעמדותיו, בשלב זה, זמן קצר אחרי הטבח בקיבוצים ובנובה, לא כל כך מקובלות כרגע בחברה הישראלית.
ובכלל, נראה שבתו – אמה פולנייה נוצרייה שהיגרה לישראל בעקבותיו, ומתפרנסת כיום מתיעוד של עדויות ביד־ושם – מגלה הכי הרבה סימנים של חרדה מפני המתרחש. היא גם מתחבטת בעניין זהותה. "אני יהודייה?" היא שואלת אותו והוא נאלץ להסביר לה, בעצם להודות, ש – לא. לא לפי ההלכה. אז לפי מי כן? "לפי היטלר", הוא שולף את התשובה המרה, הנכונה. תשובה שמבהירה לנו שגם הוא מתמודד עם מחשבות קשות על האנטישמיות, אז וכיום.
אבל. אבל. אני חייבת להודות היו בספר כמה קטעים שעוררו בי התנגדות. (אז מה זה אומר, שאני מסכימה עם עמדותיה של אמו? אנחנו בנות אותו דור, פחות או יותר. גילוי נאות: ב־1974 היינו אפילו קולגות, בשנה הראשונה שבה לימדתי אנגלית, בתיכון מיטרני בחולון…).
למשל – כשהוא משווה את עזה ההרוסה לחרדותיו מפני מה שיקרה – ולא קרה! –לתל אביב. אז נכון, תל אביב עומדת על תילה. רק בחלומות הבלהה שלו, שאותם הוא מתאר בספר, הוא רואה בעיניי רוחו איך תיראה המלחמה שתתנהל אולי "בתל אביב, ברחובות שלנו". אבל מה עם מה שכן קרה בבארי, בניר עוז, באופקים, בשדרות? הרי הוא עצמו תיאר לפני רגע את החורבן המזוויע של הקיבוצים בנגב המערבי! יכול להיות שהדרום נחשב קצת פחות? ואם הטובחים היו מצליחים להגיע עד תל אביב? מה היה אז? כשהוא כותב "על חורבן מדומיין, מטאפורי" בישראל, לעומת החורבן והסבל האמיתיים בעזה (זה שאנחנו גרמנו לו), הוא לא קצת שוכח את מה שהעזתים עוללו ומה שביקשו לעולל עוד, ולא הצליחו?
אכן, החורבן בעזה נורא. אבל צה"ל לא נכנס לשם במטרה מוצהרת לשחוט ילדים ערבים. הם נהרגו, לא נרצחו (בניגוד למחבלים שבפירוש הגיעו כדי להרוג ילדים ישראלים, או לחטוף אותם לעזה)!
איך זה שכשהוא חס על העזתים, על אותם "נשים וילדים וגברים בעזה" ש"מנסים לשרוד, בתוך חורבן והרס שנעשו גם בשמך", כך הוא אומר לעצמו, הוא לא מזכיר (אפילו פעם אחת! לאורך כל הספר!) את החטופים שעדיין נמצאים שם? כן, אני מסכימה אתו: ממשלת ישראל הפקירה וממשיכה להפקיר אותם; אבל איפה נמצא תושב עזה אחד, גבר, אישה, שיחוס על החטופים, כמו שמשעני חס על העזתים? שיעשה מעשה הומני, אנושי וישחרר מישהו מהם? (שלא לדבר על מה שהשבים מספרים: איך בבתים שבהם הוחזקו הפכו את הצעירות הישראליות לשפחות מושפלות; שלא לדבר על העינויים הנפשיים והגופניים שעברו!) (ושלא יספרו לי שזה רק כי תושבי עזה פוחדים לעזור לחטופים. אני בטוחה שאילו היה שם מישהו שבאמת היה רוצה להתנהג כמו בן אדם, הוא או היא היו יכולים למצוא את הדרך לעשות את זה!)
כשמשעני מציע בחצי לצון לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני בתחרות של כתיבת שירה, אני אומרת: מקסים. אני מוכנה מיד. נתחיל בכך שימצא שם, בעזה, את המשתתפים שלהם בתחרות הזאת. ("תן לי נקודת משען ואזיז את העולם", אמר ארכימדס, נכון?…) (כן, כן, אני יודעת כמובן שמשעני רק מתלוצץ בדבריו אלה…)
ובכלל, אני מתקוממת נגד ההאשמה העצמית המוחלטת, שתולה את כל מה שקרה בשבעה באוקטובר (ולפני כן, ואחרי כן), בכיבוש. אני רוצה להבין, גם הפיגוע של 11 בספטמבר, במגדלי התאומים בניו יורק, הוא תוצאה של הכיבוש? והרצח בתיאטרון בטאקלאן? ובמערכת של שרלי הבדו? ואירועי הדריסה ההמונית בגרמניה? והפיגועים בספרד, איטליה – ? איפה לא? זה הכול בגללנו? בגלל "הכיבוש"? אין אסלאמיסטים ששואפים להשתלט על העולם ולכפות על האנושות את חוקי השריעה? אין דאעש? אין קיצוניות דתית, על אזורית?
כמה האשמה עצמית מוכן משעני לקחת על עצמו? כשהוא כותב, "פעמיים לאורך המאה העשרים היהודים ניסו לחיות ככל העמים, פעם כשניסו להתשתלב באירופה, ופעם כאן, כשהקימו מדינה משלהם. הניסיון הראשון הסתיים בשואה, האם גם השני נידון להיכשל? אבל אם כן – לא נוכל שלא להאשים גם את עצמנו. האם באמת ניסינו הכול?"
לא, לא ניסינו הכול, ואני לא מבקשת לנקות את מצפוננו. ברור לי לגמרי שמדינת ישראל עוללה ומעוללת זוועות שאני לא מזדהה אתן ולא מוכנה שייעשו בשמי, (ולא רק בהווה, כפי שאפשר ללמוד מהספר המאלף של שי חזקני מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948). ויחד עם זאת, אני לא מוכנה לקחת עלי את כל מעשי העוולה והטרור והרצח ששמתרחשים בעולם, ושיש לרובם כתובת משלחת די ברורה, לא מוכנה גם לשאת בנטל של האשמה על השואה! באמת! מה, רק אנחנו לא בסדר? תמיד?
אגב, הופתעתי מציטוט דברי אביו של משעני, שהיה יליד חאלב. כשמשעני שאל אותו פעם "איך זה שרבים מחברי ילדותו ומהאנשים שהוריו עשו אתם עסקים היו ערבים" השיב לו אביו בשאלה: "ומה אתה חושב שאנחנו היינו?"
מה שאני שמעתי מהצד הדמשקאי של משפחתי שונה מאוד. סבתא נור צולמה בסוף שנות התשעים בעדות שבה סיפרה כמה סבל חוו בדמשק רק בשל היותם יהודים שחיו בסביבתם של של ערבים מוסלמים.
חרף הסתיגויותי אני מבקשת להדגיש: הספר שדרור משעני כתב נוגע ללב וחזק מאוד. קשה שלא להזדהות עם המצוקות שהוא מתאר. עם כנותו. ועם עמדותיו האנושיות כל כך.
אמשיך לקרוא בשקיקה וכנראה שגם בהתפעלות את כל מה שיכתוב בעתיד!
יעל נאמן, שנולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, חוזרת בספרה החדש היה לך טוב או היה לך רע? אל אותו "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף" שכבר דנה בו בעבר, מזווית ראייה שונה, בספרה היינו העתיד.
הציטוט בעניין "הניסוי הפסיכולוגי" מופיע בתחילת ספרה, אבל אלה לא דברים שהיא כתבה, אלא הם אלה שאמר יליד קיבוץ רוחמה, נחשון גולץ, שהתראיין בשנת 2000 בכתבה של ורד לי־ברזילי, במוסף הארץ. נחשון סיפר אז על העוולות של החינוך המשותף, ושיתף את הקוראים בהחלטתו לתבוע לדין את האשמים בנזקי הלינה המשותפת. הוא היה מסתפק לדבריו בבקשת סליחה, או בפיצוי של שקל אחד, לא הכסף עניין אותו.
הריאיון ההוא עם נחשון גולץ, והכתבה עליו, הכו את יעל נאמן בתדהמה. זה היה בעיניה "כל כך חריג, מסנוור – כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". היא חשה עד כמה "קשה, ממש מבהיל לקרוא את המילים".
אכן, דבריו של גולץ "גררו במהלך השבועות שאחרי פירסומם נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות".
יעל נאמן מתכתבת עם הכתבה של ורד לי־ברזילי וגם עם ריאיון נוסף, מצולם, שנערך עם נחשון גולץ עשור אחרי הכתבה בהארץ. כעבור שנים רבות החליטה לשוחח עם גולץ עצמו, ועקבות דבריו הנוספים מופיעים גם הם בספרה.
מדובר אם כן בשני דיאלוגים שיעל נאמן עורכת: אחד פנימי, שלה עם עצמה, ואחד, לאורך עשרות שנים, עם קורבן נוסף של אותו "ניסוי פסיכולוגי המוני".
בעמוד הראשון של הספר מביאה נאמן את התגובה המקובלת לטענות שלה, של גולץ, ושל רבים כמותם: "אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים".
זאת כמובן פסילה לא עניינית, ומראש, בלי לחשוב על הדברים ובלי להשיב מאומה ולגופו של עניין על הטענות כבדות המשקל שמשמיעים המקטרגים על הלינה המשותפת.
וזאת בשעה שהדברים שהם, יעל נאמן ונחשון גולץ מספרים, קשים מנשוא. "לא פלא שבני הקיבוצים הפכו לחיילים מצוינים בצבא – מגיל שלוש היינו בטירונות", כותב גולץ. מגיל שלוש? מינקות! מבית היולדות הביאו האימהות את התינוקות הרכים ישר אל בית הילדים. ושם הותר להן להגיע – כולן ביחד, באותו זמן בדיוק – כדי להיניק את התינוקות. רבע שעה. וזהו, בשאר הזמן נאסר עליהן לבקר בבית הילדים. בלתי נתפס.
ובבית הילדים עצמו לא חשו הילדים אף פעם שיש להם פרטיות. או זמן לעצמם. "הכול נגיש, הכול פרוץ" – הקבוצה תמיד וכל הזמן סביבך, "שום דבר לא פרטי ושום דבר לא שלי".
עצם המושג "בית" היה זר להם. "אם ישאלו אנשים מה זה בית, מה הם יגידו? המקום שאליו חוזרים בסוף יום, עייפים, ובו רוצים להניח את הראש על הכר? המקום שבו מרגישים מוגנים? המקום שבו נמצאים האנשים שאני אוהב? המשפחה? המקום שיש שם יש אוכל שאני אוהב? המקום שבו יש לי את הפינה שהיא רק שלי? שום דבר מאלה לא היה קיים". כי ב"חדר" של ההורים הם לא ישנו כמעט מעולם. יעל נאמן מספרת שרק במהלך פרויקט של חילופי ילדים, כשבבית הילדים הגיעו להתארח ילדי קיבוצים אחרים, זכתה לישון אצל ההורים. וזאת הייתה חוויה יוצאת דופן ובלתי נשכחת!
ולא שהצדדים החיוביים לכאורה, שהיו באורח החיים הקיבוצי ההוא, שם ילדים גידלו את עצמם בבדידות ובלי שום תמיכה הורית ממשית, נסתרים מעיניהם: "יספרו סיפורים על ילדות נהדרת, על מרחבים וטבע וחופש. ואגב, באמת היו מרחבים וטבע. באמת היו גם הרבה דברים יפים, כל אותם דברים נפלאים שכולם קראו ושמעו על הקיבוץ. לנו, כילדים, באמת היה המון חופש שלא היה בעיר. אז מה? ילד למשפחה עשירה מהרצליה פיתוח שעבר התעללות פיזית או נפשית, מה הוא יזכור בבגרותו, את הווילה המרווחת ואת בריכת השחייה?" שואל גולץ. אכן.
שניהם מספרים על כאב וסבל שלא יתוארו במילים. למשל – הקלות שבה היו ילדי הלינה המשותפת קורבנות לסוטי מין. למשל – השרירותיות שבה חיו, כשאפשר היה למשל להגלות, משיקולים בירוקרטיים גרידא, שתי ילדות מהקבוצה שבה גדלו, שהייתה מבחינתן המשפחה היחידה שלהן, לקבוצה אחרת, בלי שיקבלו הסבר מניח את הדעת, אדרבא, שיקרו להן שהם עוברות כי הן קטנות יותר… למרבה הכאב הילדות, כמו במקרים אחרים, לא זכו לשום הגנה מהוריהן.
נחשון מציין בכאב שלהוריו קרא בשמותיהם הפרטיים. הם לא היו ממש אימא ואבא. לימים, כשרצה בבגרותו, לשוב לקיבוץ רוחמה עם אשתו ובנם הקטן, הבין שהוריו מעדיפים את הקיבוץ על פני רווחתו וצרכיו של בניו: הם סירבו לבקשתו שיאפשרו לו לגור בסדנה של אביו, או לשכור בקיבוץ חדר, מחשש שהחברים לא יקבלו את זה בעין יפה.
אחד הפרטים המעניינים במיוחד בדבריו של נחשון הוא התובנה שלו שרק בבית סבתו וסבו זכה לתחושה משפחתית מסוימת. הם, שנמנו עם מייסדי הקיבוץ, עוד גדלו בילדותם בבית רגיל וידעו איך נראית משפחה אמיתית, בניגוד להוריו, שכבר נולדו בקיבוץ וגדלו, כמוהו, בצורה מעוותת.
מזעזע!
ספרה הצנום של יעל נאמן נבלע בישיבה אחת קצרה. הוא חשוב, שכן הוא מעניק שוב קול לכל נפגעי הלינה המשותפת, ומנסח את מהות הפגיעה בהם בבהירות וביושר.
הספר ג'וני שב משדה הקרב ראה אור לראשונה באנגלית בתחילת ספטמבר 1939, כלומר – ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. דלטון טרמבו (על קורות חייו כתסריטאי נוצר הסרט "טרמבו" המגולל את סיפור התנגדותו לרדיפות של חבר הקונגרס הרפובליקני ג'וזף מקארתי) הוסיף לו אחרית דבר פעמיים. את השנייה כתב ב־1970, ואת הראשונה – ב־1958. בשנייה הסביר טרמבו כי אילו אסרו על הפצת ספרו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא היה "מוחה על כך בלהט", שכן, בניגוד לקודמתה, זאת שלימים כונתה "מלחמת העולם הראשונה", השנייה "לא הייתה רומנטית". טרמבו מתכוון מן הסתם לומר שלמרות כל מה שכתב בספרו, נגד היטלר כן היה מוצדק וראוי להילחם.
לעומת זאת, הוא מתאר את פרוץ המלחמה ב־1914 וטוען כי היא "החלה כחגיגת קיץ". כך כתב עליה ב־1958, באחרית הדבר הראשונה. הוא מתאר את אותן "חצאיות מתנופפות וכותפות זהובות־גדילים מכל עבר", את חגיגות היציאה לקרב, מספר על מיליוני האנשים שהריעו לעבר הפילדמרשלים ו"שאר השוטים מסוגם", אלה שצעדו בסך "ברחובות ערי הבירה של אירופה".
ג'וני שב משדה הקרב, מבכה את התמימות, את הששון שבו הלכו גברים אל מותם הוודאי, במקרה הטוב. גורלו של ג'וני, חייל ששב מהקרב, מר ממוות.
כידוע, מלחמת העולם הראשונה כונתה "המלחמה שתשים קץ למלחמה" (באנגלית: "The war to end war"). זאת הסיסמה שאליה מתייחס טרמבו בציניות מרה: "אף אחד לא אומר אני ארעיב את עצמי למוות כדי שלא לגווע ברעב, אף אחד לא אומר אני אבזבז את כל הכסף שלי כדי לחסוך כסף. אף אחד לא אומר אני אשרוף לעצמי את הבית כדי להגן עליו משריפה. אז למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? בשאלות של חיים ומוות צריך להיות היגיון לפחות כמו בקנייה של כיכר לחם במכולת."
הסיפור כולו מגיע אלינו מתוך התודעה של חייל אמריקני שנפצע פצעים אנושים, שמו ג'וני, והוא גיבור הרומן – אם אפשר לכנותו "גיבור". אל זיכרונותיו ומחשבותיו אנחנו מתוודעים. ג'וני פצוע קשה כל כך, עד שהוא בטוח שאין בעולם אף פצוע שחומרת מצבו דומה לזה שלו: הוא איבד את כל גפיו, התעוור ונחרש. זמן רב נדרש עד שהכרתו המעורפלת מתחילה לחזור ולהתמקד, עד שהוא מבין מה מצבו. אין לו שום יכולת לתקשר עם הסביבה, שכן החוש היחיד שנותר לו הוא חוש המישוש, ליתר דיוק – עורו יכול לחוש נגיעות, ליטופים, ואת הטיפול בו. כך, כלוא בתוך גופו, חי־מת, הוא חושב ומהרהר, ואומר לעצמו על עצמו ש"הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה." ומאחר שהוא "איש מת שעדיין יכול לחשוב, הוא "יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן", ולכן מרגיש שהוא "יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם." הוא "החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב."
ומה דעתו על המלחמה שאליה יצא? על הערכים שכדי להגן עליהן נפצע כך?
האם החיילים האחרים, הוא תוהה, "כל הילדים האלה חשבו על הדמוקרטיה ועל החופש ועל חירות ועל כבוד ועל ביטחון האומה ועל כוכבים ופסים לנצח בזמן שמתו?" ומשיב לעצמו: "בטח שלא." (ועם זאת, שוב: באחרית הדבר שכתב טרמבו אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא היה נחרץ בהתנגדותו לכל מלחמה שהיא!)
ג'וני מאשים, איך לא, את המנהיגים. את הגנרלים. את אלה ששולחים צעירים להיהרג: "אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם." הוא זועם על "אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים." אלה ש"נשמעים מצוין". אלה שמספרים לנו כי "המוות עדיף על חרפה, אדמה מקודשת בדם," אלה שמדברים על ההרוגים כמי ש"מסרו את נפשם בגבורה", כי "מותם לא היה לשווא", ועל אלה שמדברים על "חללינו הגיבורים."
ועל כל אלה הוא משיב: "אבל מה אומרים המתים?" (וכל כך מזכיר כאן את חנוך לוין.הפונה מפיו של חייל הרוג שמדבר אל אביו ואומר לו "אל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר – בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי").
עוד הוא אומר לעצמו ש"בכל עסקה אחרת, נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה?" אבל חיילים יוצאים לקרב בלי לברר, כי "כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות. אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה," וזאת מכיוון ש"בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו."
ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר מבעית, ועם זאת – חשוב מאוד, ואפילו מרתק. כשתודעתו של ג'וני מתחילה להצטלל, כשהוא מתחיל לחפש דרך לתקשר עם הסובבים אותו, אנחנו מלווים בנשימה עצורה את מאמצעיו העל־אנושיים להבהיר למי שמטפלים בו שלמרות מצבו הוא עדיין בן אנוש, חושב, רוצה, מתכנן, מבקש, ומשתדל להביע את משאלותיו.
האם יצליח? מה תהיה התוצאה?
זהו ספר חובה. הוא קשה מאוד (במיוחד למי שחי במציאות הישראלית המדממת), אבל חשוב מאין כמוהו.
על ספרה החדש של תמר מרין אפשר לומר קודם כל שהוא סוחף: קראתי אותו ברצף אחד, בתוך כמה שעות,
עלילתו קאמרית, ולכאורה פשוטה למדי. היא עוסקת בבני זוג שהתגרשו לפני שלוש שנים וכבר, כפי שנהוג לומר, "המשיכו הלאה" – כל אחד מהם קשור בזוגיות חדשה ובטלטלות האחרות שהיא מביאה אתה. אבל אז הם מגלים שלא כל כך פשוט להיפרד באמת, "עד הסוף" וממש. "אף בת זוג לא תצליח להיכנס באמצע, כי פניהם של ילדינו המשוכות על פנינו תמיד יחברו בינינו יותר מכל החשקים ויותר מכל האהבות, שום דבר לא יוכל להתיר אותנו", אומרת לעצמה איה ברגע דרמטי במיוחד, כשהיא מבינה עד כמה הגרוש והיא, ושני הילדים, ממשיכים להיות תא משפחתי, גם אם הוא מפורק, גם אם אינם חיים עוד ביחד. לבני הזוג הגרושים יש לא רק ילדים, אלא גם היסטוריה משותפת, וידיעות והבנות שלא יוכלו לחלוק עם אף אחד אחר.
האם פירושו של דבר שהם נידונו להמשיך להפריע זה לזה להתקדם ולמצות אפשרויות חדשות?
ומה התפקיד של מי שחייהם נושקים לאלה של בני הזוג הפרודים? איך, למשל, יגיבו הוריה של איה, שבדירה השייכת להם חיו בני הזוג, ועכשיו גרה בה רק איה עם הילדים? האם כשתבקש מהם עזרה, ברגע של משבר קיצוני, הם ייחלצו ויסייעו לה?
מאלף, מכאיב, כמעט משעשע, התיאור של התהום הפעורה בין איה להוריה. הם אמנם מלאים ברצון טוב, אבל אין סיכוי שיבינו באמת את צרכיה ואת עמדתה. הם, מנקודת המבט הצרה שלהם, מנסים לשכנע אותה שהגרוש שלה בעצם טוב לה, גם אם היא כבר מזמן לא מעוניינת בו, וסיבותיה כבדות המשקל עמה.
אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שמתקיימות גם בין בני אדם שאוהבים זה את זה, ולאי היכולת הבסיסית של אנשים להבין באמת את זולתם, אפילו כשהדברים נאמרים בגלוי ובמפורש. לא רק חשדנות נמצאת בבסיסן של אי ההבנות, אלא גם עניינים פנימיים שלא מאפשרים לבני אדם להיכנס לעמדתו של האחר ולראות את המציאות מנקודת מבטו.
וחוץ מזה, הספר משקף את הקשיים העצומים שאתם נאלצים להתמודד מי שמחליטים לפרק את היחידה הכלכלית שהיא חלק לא מבוטל בחיי הנישואים. בישראל כיום קשה מאוד להתקיים. אנשים נאלצים לעבוד ולעבוד, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא קשה להיקלע למפלה כלכלית שאין ממנה מוצא. למי שאין משאבים בלתי מוגבלים, ובמיוחד למי שלא חי ממשכורת קבועה אלא מתשלומים תמורת עבודה, כמו למשל עיליי, הגרוש של איה, שמתפרנס מעבודות תרגום מזדמנות. אדם כזה עלול בקלות מאוד להתמוטט. אפילו הוצאה כספית אחת גדולה, חד פעמית ולא צפויה, יכולה לגרום למפולת: אף אחד לא מוותר על מה שמגיע לו: אם אין הכנסה, הבנק מסרב לכבד את הצ'קים היוצאים, בעל הבית לא מוותר כמובן על התשלום של שכר הדירה, ותוך זמן לא רב אדם יכול למצוא את עצמו מחוסר בית ותלוי ברצונם הטוב של אחרים. ואם אין כאלה? ואם אין ממי לבקש עזרה? לא בכדי נקרא הרומן הדיירת: במציאות הישראלית הנוכחית בעלות על דירה, או למצער – הרשות לגור בדירה ששייכת להורים שאינם גובים שכר דירה, או שגובים שכר דירה מופחת, ושלא יזרקו אותך לרחוב בכל מקרה – יכולה להיות ההבדל בין האפשרות לשרוד כלכלית, לבין הקריסה האורבת לפתחו של מי שחייב להחזיק את עצמו, בכוחות עצמו בלבד.
מרין מיטיבה לתאר את החיים הללו, על פי תהום כלכלית, ואת הקלות שבה אפשר להתמוטט.
יש ברומן גם סוג של מתח. יש סכין שמופיעה כבר בעמוד הראשון, וברור לגמרי שיש לה תפקיד, כמו זה של האקדח, שאם הוא מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות בשלישית, כדבריו של צ'כוב. אמנם מבחינת כרונולוגיית־העלילה העמודים הראשונים מגיעים לקראת סופו של הרומן, אבל בכל זאת מתעוררת הסקרנות: מה יקרה עם הסכין הגדולה והמפחידה הזאת? האומנם היא תשמש ככלי נשק? תפגע במישהו? תפצע? האם אי ההבנות הבלתי פוסקות יגרמו לנזק ממשי, גופני, פלילי? ואולי יצליחו בכל זאת הדמויות שבסיפור להגיע סוף סוף לאיזושהי הבנה גואלת? לרדת לסוף דעתו של הזולת?
מעניינות גם נקודות המבט השונות של הדמויות זו על זו. האם עיליי יצליח להבין את ליה, בת הזוג החדשה שלו? ומה באמת דעתה עליו? האם היא בעדו? איך ישפיע עליה העלבון שהיא חשה?
הסיפור נפתח בשני שוטרים שמגיעים לדירתה של איה. מי זימן אותם? לאיזו מסקנה הם מגיעים? ומה יהיה הסוף…?
אני הולכת לעשות משהו חריג מבחינתי: להתייצב ולומר, לא בלי חשש, שמתרחש לנגד עיני סיפור "בגדי המלך החדשים". מי מוכן להעיד באומץ, לומר שאין כאן באמת בגדים? שבמקרה הטוב מדובר באשליה, ובמקרה הרע – בתרמית?
על פי רוב אני לא כותבת את דעתי על ספרים שלא מצאו חן בעיני, מעדיפה פשוט לדלג מעליהם ולהמשיך הלאה אל הספר הבא. במיוחד לא כותבת רעות על ספרי מקור, בעיקר בשל אי הרצון לפגוע ברגשות של מי שקרובים אלי בעשייה, והרי גם אני אדם כותב, ומי כמוני יודע כמה רגיש מי שזה עתה פרסם את יצירתו האחרונה, ומקווה להגיע אל לבבותיהם של הקוראים.
ועם כל זאת, חרף ההסתייגויות, חרף החשש ואי הרצון, אני מרגישה הפעם כמעט חובה לומר את האמת, כפי שאני רואה אותה.
כשרון דיבור – סיפור אהבה של שרי שביט הגיע אלי בדואר. חבילה מרשרשת, עטופה בנייר דקיק, תכול, קשור בשרוך זהוב: מעין הקדמה יוצאת דופן ומכובדת מאוד. כשפתחתי את העטיפה גיליתי ספר יפהפה: כריכה קשה, אדומה מאוד, ועל פניה ציור מקסים של צבייה עטויה בזר ורדים. כל אלה, העטיפה, הכריכה, הציור, רמזו על איכות מיוחדת במינה, הבטיחו שאני הולכת לפגוש כאן יצירה מיוחדת במינה. בהתרגשות ובסקרנות פתחתי את הספר. וכשהתחלתי לקרוא, נדהמתי. זאת האמת.
הפער בין המעטפת המקסימה לתוכן הכל כך דליל פשוט בלתי נתפש מבחינתי.
ספרה של שביט הוא מעין הכלאה בין הודעות בווצאפ, לפרוזה שמתיימרת להיות פיוטית. עניינו – התאהבות של צעירה בסופר ידוע, שמבוגר ממנה בעשרים ושש שנים. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, לפעמים כל פרק קטנטן כזה מכיל רק שלוש שורות ואפילו פחות. הנה למשל פרק 3. במלואו:
כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.
אוושה קלה במצח.
פרטים יפים נאספים.
זהו. נגמר הפרק. פרק 4, שבא אחריו, מכיל 12 שורות. וכך הלאה, לאורך הספר.
האם מדובר במעט שמכיל את המרובה?
לא ממש. שכן לא מדובר כאן בפיוט, אלא בהתפייטות, לא בהישג אמנותי אלא פשוט ביומרנות שהיא, איך לומר זאת בפשטות? מביכה. לא פחות.
להלן דוגמאות של פרקים נוספים:
פרק 19.
מי אתה מי אתה מי אתה
מביט עלי ממעוף ציפור
לא חשוב היכן תופיע, תמיד גבוה מכולם.
פרק 23.
אני קונה שמלה אדומה ומטביעה על הבד פרחים כתומים. אחרי שבוע אתה מתקשר.
פרק 25.
מי אני מי אני מי אני
פרק 28
זה מול זה בקפה. מחזיקים ברגלית כוס שקופה.
סוף הפרק.
וכך זה נמשך. עוד ועוד. לא מצטבר כאן שום רגש בעל ערך. לא מבוטאת שום משמעות של ממש.
הסגנון הוא, כאמור, כשל כתיבה בווצאפ: במקומות רבים, כמו שנהוג לעשות בכתיבה ברשת, במקום סימני פיסוק יש פסיחה על שורה, והרבה מאוד פרקים מתחילים ומסתיימים בלי שום סימן פיסוק.
במאמר שהתפרסם לאחרונה בוואלה תואר מחקר חדש, שלפיו "אנחנו קוראים הודעות טקסט באופן שונה מאיך שאנחנו קוראים מאמר או ספר ולכן גם המשמעות של סימני הפיסוק משתנה. במקום להתעקש על כללי התחביר המוכרים של השפה," עוד מוסיף המאמר ומתאר כיצד החוקרת "ממליצה להבין שזו צורת תקשורת שונה," שכן לדבריה "דווקא השימוש בסימני פיסוק (פסיק, נקודה, מקף וכו') באפליקציות המסרים עלולים להתפרש כלא-אותנטיים בצד השני של השיחה. […] שימוש מועט בסימני פיסוק מעיד על תשומת לב רבה יותר מצד כותב ההודעה לתוכן וכתיבה אותנטית יותר." עוד נמצא כי "נקודה בסוף משפט, […] משנה לחלוטין את כוונת הכותב וגורמת לו להיראות אדיש או חסר רגש."
גם פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, מומחה לפסיכולוגיה של האינטרנט, הסביר בראיון לאולפן ynet: "כשאנחנו מדברים עם בן אדם פנים אל פנים יש לנו שפת גוף. אז אנחנו רואים לדוגמה אם הוא מתוח במיוחד כשהוא אומר מילים מסוימות, אם הוא ממצמץ בעיניים, אם הוא נראה לנו כזה ממש עצבני, אם הוא מכסה את הפנים, את האף, את הפה. כל הדברים האלה הם סוג של אינדקטורים מדדיים, שעוזרים לנו להגדיר האם אדם הוא אמין. באינטרנט אין לנו את זה. ולכן אנחנו משתמשים בכל מידע. נקודה – זה אומר שאדם הוא כאילו מתכנן מה שהוא אומר, סוג של לא מדבר בשטף, הוא לא זורם. זה נותן לנו איזו שהיא תחושה שהוא לא אמין".
נראה ששביט אימצה את הכללים הללו, והיעדר סימני פיסוק, כמו גם השורות הקטועות, יוצרים אולי לטעמה תחושה של מידייות ושל כנות. לדעתי כדי ליצור אמנות אין די במידייות ובכנות. יש צורך גם ברבדים. במורכבות. בתביעה מהקורא להשתתף בעשייה האמנותית, שבה המפגש שלו עם היצירה מאתגר אותו, מזמין אותו לפענח, אפילו ללכת לרגעים לאיבוד, לחפש ולמצוא את קצות החוטים שיובילו אותו אל תהיותיו ואולי אפילו אל תשובותיו.
אבל את כשרון דיבור אפשר לתאר באמצעות ראשי התיבות WYSIWYG שפירושם What You See Is What You Get. בעברית: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול נכתב כמות שהוא:
פרק 114.
"אני אוהב את הישבן שלך"
"אני אוהב את הישבן שלך"
"אני אוהב את הישבן שלך"
"עכשיו תפתחי את הישבן שלך"
סוף הפרק.
פרק 122.
אתה אומר: בחיים אסור להתפשר. לא במיטה, לא בכתיבה ולא בשום מקום אחר.
סוף הפרק.
זאת כתיבה אדולסצנטית, אבל לא במובן שהיא מאפשרת לנו להבין מהי אדולסצנטיות, אלא היא עצמה כזאת: שטופת הורמונים, ישירה מדי, ובעצם – פשוט סתמית. סיפור האהבה ששביט כותבת עליו ודאי חשוב ומשמעותי לה. אבל הוא לא יכול, לדעתי, לגעת באמת בקורא, כי הוא פשוט משעמם.
על גבו של הספר נכתבו חוות דעת משבחות מאוד, של כמה מבכירי הסופרים הישראלים. מן הסתם קראו את כתב היד בטרם ירד לדפוס. עלי להודות שהן הפתיעו אותי מאוד. האם רק אני מוכנה להעז ולומר "המלך עירום"?
ארי ליברמן נקט כאן מהלך יוצא דופן: כתב את זיכרונותיו של ניצול שואה, ועשה זאת בכישרון שמעורר השתאות והתפעלות.
"השתקן": כך כינו את שמשון שטיל, אביו של שמחה שטיל, ובעלה של דורה, אמו של שמחה, שהלכה לעולמה כשבנה היה רק בן שש. שמחה אינו יודע ששתקנותו של אביו לא התחילה כאן, בישראל. רק כשהוא קורא את הזיכרונות של אביו הוא מבין מה פשר השתקנות ומה משמעויותיה.
שמחה נולד וגדל באופקים. שמשון אביו החזיק שם מעדנייה לא כשרה, שבה מכר בשר חזיר. את בנו לא מל בגיל שמונה ימים, בתואנה ש"אנחנו לא יהודים", וגם לא הרשה לו לעלות לתורה בהגיעו לגיל בר מצווה. כמו כן, סירב להשיב על שאלותיו של בנו: מניין בא? רצה הילד לדעת. היכן הוריו, אחיו, כל יתר בני המשפחה? מדוע לכולם יש סבים וסבתות, דודים ודודות, ורק הם משפחה של שלושה בלבד, ואחרי כן של שניים, אב ובן ותו לאו?
בילדותו חשד שמחה באביו שהוא בעצם נאצי מתחזה שהגיע לארץ ומצא בה מקלט. הוא פוחד לגלות מה האמת, פוחד מפני הסוד שיתגלה. אינו יודע שהשפה "הסודית" שבה דיברו בבית – עברית למד רק כשהגיע למערכת החינוך הישראלית – היא לא סתם "מאמע לשון", כפי שכינו אותה הוריו, אלא שמדובר בעצם ביידיש, שפה מוכרת שרבים מדברים בה. באופקים לא היו להם שכנים אשכנזים. רק בנעוריו המוקדמים, במהלך טיול כיתתי לירושלים, גילה שלא מדובר בשפה פרטית וסודית.
הוא, אם כן, בכל זאת יהודי. אבל מה הסוד הכמוס שהסתיר מפניו אביו במשך שנים? מדוע סירב לספר על עברו? מי הוא בעצם? או מי היה?
ה"יומן" שכתב האב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה בכתב צפוף ביידיש, על שתי מגילות שסגורות באטב שצלב קרס בראשו, חושף הכול.
כשקראתי את היומן לא יכולתי שלא לתהות אם ליברמן אכן בדה את כל הכתוב שם, בכישרון יוצא מהכלל, או שאולי מדובר בעצם ביומן אותנטי, או בקטעים ממנו, שליברמן מצא ונעזר בו בכתיבת הרומן. באחת מהערות השוליים ליומן מוצג צילום של קטע כתוב בכתב יד, והוא נראה לגמרי אותנטי. ליברמן מצליח לתעתע בקורא, ששוב אינו יודע מה אמת ומה בדיון, שהרי חלק ניכר ממה שנכתב בזיכרונותיו של האיש מתעד אירועים, מקומות ומעשים שהתרחשו במציאות!
קטע היומן המצולם באחת מהערות השוליים
רק שנים רבות אחרי שאביו של שמחה מת, ובעקבות סדרת אירועים מסקרנים ומעוררי השתאות, מתרצה שמחה שטיל וניאות למסור את המגילות שכתב אביו לפענוח ותרגום לעברית. את המלאכה עושה הפרופסור המלומד (הבדוי, המדויק, המשכנע בכל תג) עזרא פרנקל, שמוסיף להן את הערות השוליים. בחלקן מבאר הפרופסור ומוסיף מידע, באחרות – מתרעם על הכתוב ומתווכח אתו. התוצאה, כאמור, מרתקת ממש. עד כדי כך שברגע שסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא לשוב להתחלה ולקרוא שוב את כל הפרק הראשון, שהוא יותר מסתם הקדמה: יש בו למעשה סגירה וסיום שאנחנו כקוראים משתוקקים אליהם כשיומנו של אביו של שמחה מגיע לסיומו. אמנם כבר נודע לי מה עלה בגורלו, היכן חי, כיצד נהג, אבל נפשי נקשרה בנפשו, ורציתי רק לדעת עוד ועוד, להכיר אותו שוב, ללמוד עליו עוד פרטים.
הכתיבה היא מלאכת מחשבת. ארי ליברמן מצא דרך מקורית מאוד להעביר אותנו בתוך הזוועות הנוראיות ביותר, שהדעת מתקשה לשאת. אנחנו אתו שם, מהופנטים, נחרדים, לא יודעים את נפשנו, ולא יכולים להפסיק לקרוא.
ולא רק מכיוון שהדמויות משכנעות, חיות ואמיתיות מאוד, אלא גם מכיוון שבתוך כל המסכת הסיפורית מתקיימת הגות, ומתעוררות שאלות כבדות משקל, שהן בעצם לבו של הרומן. השאלה העיקרית היא לא רק האם מתאפשרת אמונה דתית "אחרי אושוויץ", אלא גם מהי בכלל דת, ומה תפקידה.
"הטוען שהוא קדוש ונעלה מתוקף היותו יהודי אינו אלא נאצי קטן. הוא הטוען נאצי קטן, אבל לא כלל ישראל! בל ניתמם, רבותי. הלוא בסופו של חשבון מהו יומן זה הפרוש לפניכם אם לא כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי אצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם," טוען הפרופסור ש"מתווכח" עם טיעונים שהעלה אביו של שמחה בכתביו, כאלה ששמע מפיו של פולני שתהה מדוע בעצם כל כך שונאים את היהודים, וגם "מצא" הסבר לתמיהתו: הנאצים, הסביר הפולני, פשוט מקנאים ביהודים: "אמר, 'והלוא היטלר הגמד המשוקץ טוען בכל עת ובכל שעה שהגרמנים גזע עליון ואציל וטהור, ומהיכן שאב את הרעיון החביב הזה? מהיהודים כמובן, המתפארים במעמדם הרם והנשגב בעמים, זרע קודש, עם סגולה, אור לגויים. הנאצים קיבלו את תורת טוהר הגזע מכם, אדון קמינסקי, וכעת מוכרחים הם לכלות את כולכם מגדול ועד קטן ולהוכיח לעולם מי העם הנבחר באמת. במילים אחרות, היהודים המציאו את היטלר.'"
אז מה, תורת הגזע הנאצית נשענת על התפיסה של "טוהר הדם" היהודי?
וכן, האם אחרי השואה יש עוד מקום לעבודת האל? האם אפשר וצריך להצדיק דתיות דקדקנית ושמירה אדוקה על מצוות, לא רק בזמן שבו מצויים בסכנת חיים, אלא גם לאחר מעשה? האם אפשר לצפות מהניצולים שידבקו בדת? התשובה ברומן שלפנינו ברורה מאוד: אין חסידים. יש מתחסדים.
ומה עם התרבות בכלל? האם היא תשרוד את אושוויץ?
"הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן," אומר ניצול שואה אחד לרעהו.
כל כך נסחפתי לתוך הספר, עד שאמרתי לעצמי בהשתאות משהו כמו – אֶה… איך הוא ידע מה צפוי לקרות…? איך הוא חזה את הפוסטמודרניזם, למשל? – אבל מיד נזכרתי: הרי מדובר כמובן במחשבה־בדיעבד של הסופר עצמו, של מי שמכיר את ההתנגדות לקונוונציות ואת המרד בהן… והנה הספר שלפנינו מדגים בצורה יפה כל כך שלדת אולי אין מקום, אבל האמנות לא נרצחה. לא באמת.
כל ספר חדש של דרור משעני הוא חגיגה ושמחה גדולה. כך גם הבלש החדש, אמונה, שבו חוזר משעני אל דמותו של אברהם אברהם, חוקר משטרתי בתחנת חולון שלמדנו להכיר ולחבב (אחרי שבספר האחרון שלושנפרדנו ממנו לזמן מה).
אמונהמצטרף אל קודמיו המעולים, תיק נעדר והאיש שרצה לדעת הכול. כמו בספרים הקודמים, עלילת המתח סוחפת, מסקרנת, מפתיעה, אבל גם משמשת כלי לאמירה חברתית נוקבת ומעוררת מחשבות.
הספר שלפנינו, כמו ביצירה אמנותית ראויה לשמה, פועל כקונטרפונקט: שתי עלילות שונות מתפתחות ונוגעות זו בזו. כל אחת מהן יכולה להתנגן בנפרד, וביחד הן יוצרות הרמוניה מפותלת ורבת משמעות.
משעני שואל בספרו החדש כמה שאלות כבדות משקל. למשל: האם החברה הישראלית מעניקה הזדמנויות שוות לכול? האם יש בה בני אדם שמעצם היותם שייכים למעמד חברתי מסוים, אינם יכולים לחיות חיים משמעותיים ומיטיבים, כי הם מוגבלים ומודרים?
איך מתבטאת הגזענות העמוקה שהחברה הישראלית לוקה בה? למי היא מזיקה? מה יכולים לעשות מי שאיתרע מזלם והם נולדו למעמד הלא נכון?
ומה כוחה של המדינה, ששולחת זרועות ארוכות אל תוך חיי הפרט, בוחשת בהם ועושה בהם כבשלה?
משעני התראיין לאחרונה בידיעות אחרונות (ב-14 במאי, 2021) ואמר על המציאות הישראלית כי "אנחנו פותחים טלוויזיה ורואים את 45 הלוויות של ההרוגים ממירון […] ואז אנחנו יורדים לרחוב ורואים את מי שמבקש מאיתנו עשרה שקלים כי אין לו מה לאכול. ואנחנו מדפדפים עוד עמוד בעיתון ושומעים על אישה בת 60 שבגלל חובות של 200 אלף שקל הלכה עם סכין כדי להתאבד במחסום של צה"ל. אתה רואה את זה כל הזמן. זה בלתי נמנע. מהאלימות שכל אחד מאיתנו פגש בתוך החדרים של הבית שלו ועד האלימות הממוסדת והחברתית שאנחנו פוגשים בכל מיני מקומות".
בספר שלפנינו אפשר בהחלט לראות שהסוגיות הללו מעסיקות אותו, והוא נוגע בהן בעדינות מרגשת. וזה לא עניין של מה בכך, שהרי מדובר בז'אנר מאוד ספציפי שמשעני בחר לעצמו, באהבה ובמודע: כתיבה של ספרי מתח. הוא סופר מצליח מאוד. ספריו תורגמו לשפות רבות, תיק נעדר עובד לסרט קולנוע, ומשעני היה גם מועמד שלוש פעמים לפרס ספיר. עם זאת, הודה בריאיון, הוא "עדיין חש לא שייך" לקנון של הספרות העברית, ולגמרי לא בצדק, שכן הוא ראוי בהחלט למקום של כבוד. ספריו חשובים, כי הם נוגעים באומץ ובכישרון בישראליות על כל מרכיביה.
"תזכור," אומר אחד הנחקרים של אברהם אברהם, "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים עם זרועות קטלניות", בפרפרזה על דון קישוט שנאבק בטחנות הרוח, וסבר שמדובר במפלצות. אברהם אברהם נאלץ לשאול את עצמו אם הוא מוכן להמשיך להיאבק באותן מפלצות שמסתוות לטחנות רוח, ואם הוא מוכן, לחלופין, להסתפק בתפקידו כ"בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער".
התגלית שלו היא שבעצם אין סתירה בין השניים: המאבק בכל סוג של רוע דומה וראוי, וזוהי תובנה שגם אנחנו הקוראים לוקחים אתנו מספרו החדש והמרתק.
על עטיפתו הקדמית של הספר מופיעים ציורי דיוקנאות, כפי שנהוג להראות אותם במאגרים משטרתיים: צדודית, וחזית. "חלק מתוך טבלת זיהוי פנים של גזעים גרמניים (1935) שנלמדה בתקופת הנאצים במסגרת קורס ב'תורת הגזע'."
הספר הוא "על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות". כתבה אותו אינגבורג הכט, "בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה 'ארית'", והיא מספרת בו על השפעתם של חוקי הגזע על אנשים כמוה, "בני תערובת", ועל בני משפחתם האחרים, יהודים ולא יהודים כאחת.
כל פרק נפתח בציטוט של חוק נאצי, לצד התאריך שבו נחקק, ואחר כך מתארת הכט את השלכותיו הישירות והעקיפות על חייה.
באחרית הדבר לספר נכתב כי אחרי מלחמת העולם השנייה לקתה הכט בנפשה, ובמשך שלושים שנה הייתה בעצם חולת נפש. הספר שינה אותה ועזר לה להירפא.
אפשר להבין מכך עד כמה היה חשוב לה לספר לעולם על העוולות. על האימה. על התלאות. על האי צדק שנאלצה להתמודד אתו בארצה ובמולדתה, על תחושת האשמה שלה כלפי אביה, שבשלב מסוים נשלח לטרייזנשטט, מקום שעד אז לא ידעה ולא שמעה עליו, ואחרי זמן מה – נעלם, כנראה נשלח "למזרח", כלומר, לאושוויץ, שם, מפאת גילו המתקדם (כבן חמישים…) נרצח מיד.
הצו הראשון שמופיע בספר הוא משנת 1938, מה-24 באפריל: "אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית. במקרים החריגים הנ"ל יש להקפיד להציג למשתמש היהודי רק את החומר ההכרחי לצורך הבירור או המחקר". לכאורה – לא פקודה מחמירה במיוחד. אבל היא משמשת להכט כעילה לתיאור קורות בני המשפחה של הצד היהודי שלה. ובעיקר – את תחושת הניכור שלהם אל העולם שממנו באו רק כמה דורות לפני כן, עולם העיירות שבמזרח אירופה. "אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם". ההורים ניסו "להגן" עליהם מפני יהדותם, במיוחד הורים כמו שלה, שבהם צד אחד היה יהודי והאחר "ארי". לכאורה "רצו להניח לנו לבחור ביניהן [כלומר: בין הדתות] בעצמנו", אבל למעשה "על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום – ההתבוללות, שרוב היהודים ה'מערביים' חפצו בה, חייבה זאת, מן הסתם".
ובכן, יהודים, או יהודים למחצה, לא יכלו להיפטר מהדם ה"לא טהור" שזרם בעורקיהם. "רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב הם אזרחי הרייך", קבע חוק מ-15 בספטמבר 1935, והכט כותבת על עצמה: "מבחינת הדם המעורב הפסול שזרם בעורקינו זה לא שינה כלום" ("דם פסול"! האם אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על חוק השבות? זה שמפלה הלכה למעשה בין דם לדם?).
שלל החוקים והתקנות שהכט מצטטת נמשך עוד ועוד: "אסור לרשום תרופות שהיצרנים שלהן יהודים, אלא אם כן אין תכשירים השווים להן בערכן" (אפשר לא לחשוב על יוצאי אתיופיה שהתבקשו לעבור לתפקיד שאין בו מגע עם היין, מחשש לכשרותו?)
מעניינים במיוחד הקטעים שבהם הכט מראה איך הקורבנות עצמם אימצו בלי דעת את שפת הרשע ואת המונחים שטבעה.
כך למשל, התלהבו בני נוער יהודים מהמראה הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, של חברתם, צעירה יהודייה: "האדונים היטלר וגבלס היו מקנאים בך כהוגן על המראה שלך, מראה מושלם של 'גזע האדונים'".
דוגמה נוספת – הכט מספרת: "הרגשתי איך נולד בי ומחלחל אל מבטי אותו חיוך כנוע שליווה את היהודים אלפי שנים בדרכם בקרב עמים זרים", היא כותבת את זה על התהליך שבו לימדה את עצמה להשתדל להתחבב ולמצוא חן בעיני הארים הסובבים אותה, כדי שלא יסגירו אותה או יתנכלו לה בבוא העת.
ועוד דוגמה: היא מתארת איך כשפרצו למסעדה שבה ישבה עם חברים שלפה תעודות כנדרש ולשאלה "את לא יהודייה?" השיבה "אני גרה אצל אמי, היא הצד הארי של נישואי תערובת מיוחסים" והיא מוסיפה: "באיזו קלות הוצאתי מפי את הביטויים האידיוטיים שהמציאו הנאצים…"
אחרי המלחמה, כך היא מספרת, כשביקרה אצל הרב הראשי של הקהילה היהודית בפרייבורג, בניסיון לברר אתו מה עלה בגורלו של אביה, שכן גם הרב היה בטרייזנשטט, ובתשובה לשאלתו מתי עזבה את המבורג, השיבה לו "בהתקפת הטרור של יולי 1943", והיא מוסיפה בהשתאות: "המילה 'טרור' יצאה מפי בקלות, היא נהייתה חלק מאוצר המילים שלנו." הרב "כמעט יצא מגדרו מזעם: 'את התגובות על התוקפנות הגרמנית אי אפשר לכנות 'טרור', הוא אמר".
"הם סברו," נכתב בהקדמה לספר, "שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים-יהודים בכסות 'חוקית' ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו', כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים".
וזה אחד הלקחים שהכט מבקשת להעביר אלינו, הקוראים: רוצה שנבין כי חוקים עלולים להיות לא חוקיים.
(כלומר – כאלה שאי חוקיותם תתנוסס מעליהם "כדגל שחור", כלשון פסק הדין שנתן השופט בנימין הלוי בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם?)
לא בִּכְדִי הקדישה המתרגמת אילנה המרמן את התרגום "לחברה הישראלית".
ועם זאת (ועם זאת!): כשהיא כותבת איך איבדה את זהותה ואת הקשר שלה למקום שבו נולדה וגדלה: "איזה ערך היה לכל העיר היפה, האהובה הזאת, על גדות האלבה, עכשיו שנאסר עלי להרגיש אליה שייכות" האם אפשר שלא לחשוב שיש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטית? כשקוראים על הנבזות שברדיפות אחרי היהודים, עוד לפני הרצח עצמו: "אין להציק ליהודים בעלי אזרחות זרה," או: "בכל המחוזות יש לעצור יהודים – בייחוד יהודים אמידים" [ההדגשה שלי, עע"א], אפשר לא להאמין בצורך שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם?
מהו סיד? הוא "החומר ששפכו על גופות בזמן מגפה כדי לחטא אותם, שלא יידבקו החיים והבריאים עדיין". הוא כמובן גם צבע, חומר טרי, לבן, שיכול לכסות "את פצעי הקיר" ויש "דבר מה מרפא ביד הנעה על פני המשטחים" שנעשים שוב "מבהיקים וצחורים", כאילו נוצרו להם חיים חדשים – כך לפי הנובלה הראשונה, "זיכרון סמוי", בספרה החדש של אסתי ג' חיים. האם שכבה חדשה של סיד יכולה באמת לתקן את מה שמסתתר מתחתיה? סיפוריה של ג' חיים מעוררים את התחושה שלא, לא בהכרח; שגם מי שנראה כאילו "החלים" מפגעי העבר, בעצם לא נפטר מהם, ולמעשה לא יוכל לעולם לעשות זאת. גם ניצולי שואה שנראים כאילו ניצלו, בעצם נושאים בתוכם לצמיתות את הכאב ואת האובדן, ולא יהיה להם תיקון, כי אפילו משפחה שנראית מבחוץ לגמרי תקינה ומאוששת – אבא, אימא, ילדה וילד, היא בעצם הרוסה מבפנים, היא רק ניסיון לאחות ולהעלים את מה ששכבות חיצוניות לא יתקנו.
המילה "סיד" מחברת את שלוש הנובלות היפיפיות שלפנינו. בשנייה, "שישים ותשע", סיד משמש אמצעי ליצירת קשר אולי אחרון של גיבורת הסיפור, אישה שחוגגת את יום הולדתה השישים ותשעה. אישה בודדה – בנה בטורונטו, רוב חברותיה כבר הלכו לעולמן, בעלה דמנטי ואבוד בעולם השכחה, אבל היא עדיין חיה בתוכה ותוססת. היא עדיין רוצה! משתוקקת להרגיש, להתלהב, לשמוח. מנסה להסכין עם זקנתה, ויודעת שהיא רק חיצונית ולא אמיתית, שכן בתוך לבה היא עדיין בת עשרים! מצד אחד היא מנסה להיפרד מהחיים: "פתאום נהייתי מודעת לחפצים הללו שיישארו אחרי. נעליים, חולצות טריקו, שמלות לאירועים, מכנסי ג'ינס, ספרים, שפתונים, מייק אפ. דמיינתי מה יהיה עוד שימושי וייאסף על ידי בני משפחתי, ידידותי. מה יושלך". מצד שני היא נשמעת ממורמרת: "לא יכולתי לחמוק מן הפנים המחורצות שהשתקפו מולי במראה. לא הרווחתי אותם כלל. הפסדתי לַזמן", אבל לפחות יש לה חוש הומור! "איך קרה שהפכתי לסבתא שלי?" היא תוהה, ומסרבת להיכנע: היא, למשל, האֵימה של המנחה בקבוצת כתיבה אוטוביוגרפית, שכן אינה מוכנה שלא להטיל פקפוק בדברים שאומרת המנחה: "היא דיברה על סיבה ותוצאה ודרשה מאיתנו לנמק את אירועי חיינו הכתובים. דמות אינה יכולה לפעול סתם כך. לכול יש מניע, ועל הדמות להיות מנומקת. בצעירותי, הייתי שותקת," היא נזכרת, ואז תוקפת: "מה את חושבת, הרמתי את קולי, בחיים יש תמיד סיבה ותוצאה?…" וכן הלאה. חוש ההומור שלה מתגלה שוב ושוב, כשהיא חוזרת בפני עצמה על גילה: "שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה". היא יודעת לראות את עצמה מבחוץ: "בשביל רובם אני אישה בגיל העמידה שמאכילה חתולים מפני שהבדידות שיגעה אותה", אך אינה שוכחת את ערכה: "איש מהם אינו יודע על התואר השני במדעי החברה, הנוסף לרוקחות, שעשיתי ככה, בשביל הכיף…" היא תוקפת צעירים (מנומסים!) שקמים למענה באוטובוס, ו"נאחזת בהקלה בעמוד המתכת, אסירת תודה, שומרת בקנאות על חסד העמידה, השמור לצעירים בלבד."
מפגש מפתיע מרעיד את נפשה, מעורר בה הבטחות (שווא?) ומעורר בה חמלה, תקווה, ייאוש ורצונות עזים. האם יתגשמו? האם תהיה לה עדנה?
הסיפור השלישי, זה שהעניק לספר את שמו: "סיד", הוא המורכב בין השלושה. אנחנו פוגשים בו דמויות שכבר הכרנו בספר קודם של אסתי ג' חיים אנשי פינות (שעליו זכתה – בצדק רב! – בפרס ברנר). שם חווינו את הופעתה של הדודה אסתר מנקודת מבטה של דבורי, אחייניתה. שם נשארה אסתר דמות לא מפוענחת עד הסוף, צופנת סוד שאינו מתגלה. כאן, בנובלה החדשה, אנחנו מכירים את אסתר דרך עיניו של אביה של דבורי, שגם הוא, כמו בתו, התאהב, נסחף, התמלא בתשוקת חיים שכמעט אבדה לו, בעקבות הגעתה אל חייהם. כמה טוב לפגוש שוב את הדמויות הללו! כמה מרגש לגלות את הסוד שהוסתר מאתנו בספר הקודם. גם אם הוא מכאיב עד בלי די. וכן, גם בסיפור "סיד" מופיע החומר המקשר, אותו סיד, שכאן מישהו כמעט טובע בתוכו.
מעניין להבחין שהמילה "סיד" כמו מבליעה בתוכה בסמוי מילה נוספת: סיד מוכל גם במילה "סוד" שהוי"ו שלה התקצרה; וסוד שנקבר, כך אנחנו לומדים מהסיפור הראשון בקובץ – "זיכרון סמוי", אינו יכול אלא להתקשות בתוך הנפש ולחבל בה. וכך, אפילו שלושים השנים שחלפו בחייה של אליה, גיבורת הסיפור, מאז שעברה ניסיון אונס ועד ההווה הסיפורי, לא יכלו לגבור על הסוד שהסתירה.
הוא, הסוד, הרס כל חלקה טובה בחייה. "זיכרון סמוי" עוקב בעדינות, צעד אחרי צעד, אחרי התפוררות חיי הנישואים והמשפחה של אליה, שגם חברותיה חשות בשינוי הפתאומי שעברה, ואין לאף אחת ולאף אחד מאוהביה אף רמז שיבאר להם מה בעצם קרה לה. "כמה פעמים כמעט סיפרה להן, אבל תמיד משהו לא התאים. מישהו או משהו קטע אותה – מכר אקראי שפגשו, מלצר שניגש לשאול לרצונן, צלצול הטלפון הנייד של אחת מהן." גם מבעלה התרחקה, התנכרה לו, ולא סיפרה לו מעולם: "היא זוכרת איך הטיחה את הטלפון אל הקיר כדי שלא תחייג אליו ותיילל את כל מה שנאגר בחללי הגוף, בתוך העור שלה, כבשק."
כיום היא מביטה לאחור אל כל השנים שחלפו, וחשה שהסוד הכלוא "החמיץ" בתוכה. אי אפשר שלא לחוש כאן במשמעות הכפולה של המילה: הסוד החמיץ בקרבה כמו שקורה לחלב, והוא גם גרם לה להחמיץ את חייה ואת אהבתו של נועם, בעלה. ואיזו החמצה! הסוד שיבש אפילו את הקשר שלה עם נוגה, בתה: אלִיָה מציקה לה בהגנת יתר, למשל כשנוגה הייתה בכיתה ד' אילצה אותה אמה לשאת אתה בילקוט פטיש לשניצלים, שמא יתקוף אותה מישהו והיא תוכל להתגונן.
אבל הדברים אינם פשוטים כל כך, שכן אסתי ג' חיים מערימה על הגיבורה שלה. אנחנו אמורים לכאורה לחוס עליה, להזדהות אתה, לכאוב את כאבה, להבין אותה. ועם זאת, אי אפשר, ככה, בחשאי ומאחורי גבה, שלא להתעצבן ממנה. כשהיא מטלפנת אל בתה הבוגרת, בת השלושים, כדי לברך אותה ליום הולדתה, אליה מתנפלת עליה עם מונולוג מהגיהנום: "את שומעת נוגי, תיזהרי ממניאקים. מאנשים מפוקפקים. שלא יסדרו אותך. תראי אותי, חלמתי להיות שחקנית. למדתי משחק. מהפחד, לא העזתי לעלות על במה. נשארתי מאחורי הקלעים. התפטרתי לפני שנים, כשהיית קטנה, אבל חזרתי על ארבע כשאבא עזב. מוכרחים להתפרנס נוגי. תמצאי עבודה שאשכרה משלמים בה, לשם שינוי. לא אצל הרמאים האלה שמנצלים אותך, כמו שניצלו אותי."
אליה מתעשתת אמנם ממש בו ברגע. נוזפת בעצמה: "טעות גדולה" אבל לא באמת מבינה, כשמגיעה תגובתה המוצדקת כל כך של בתה: "שוב את! שוב את ואת ואת! ואיך סבלת ואיך ניצלו אותך! זה יום ההולדת שלי, למה לבאס אותי? [באמת למה? למה??] את תמיד הקורבן, המסכנה, הסובלת, ואני צריכה להיות קשובה לך? להתחשב. למצוא עבודה טובה, בשבילך, שתהיי רגועה. זוגיות טובה, בשבילך, שתהיי רגועה, הכול בסדר, הבת שלך נורמטיבית. אפשר להתגאות בה או לפחות לא להתבייש בה. תרדי ממני אמא. תתמודדי עם הקורבניות שלך לבדך, לא על הגב שלי."
כאמור, אליה לא באמת מבינה. "אבל מה אמרתי, נוגי?" היא שואלת, ובהמשך, בינה לבינה, תוהה "ובעצם למה מוקצה כל כך להיות קורבן? למה אין כבוד לקורבנות של אלימות?"
ומתחשק לצעוק לה באוזן – די! די! הבעיה היא לא שהיית קורבן (לניסיון של אונס שלא התרחש), ולא שאין כבוד לקורבן, אלא בכך שאת כל חייך עיצבת סביב אותו רגע. הטראומה מובנת וקשה, אבל את התעקשת לא לדבר ולא לספר. לא הסכמת לעזור לעצמך, לעשות למשל מעשה פוזיטיבי וללכת לפסיכולוגית שהחברה הטובה שלך המליצה לך עליה. וכן, היית לגמרי אנוכית ומרוכזת בעצמך, כפי שאותה חברה אמרה לך: כשהיא הייתה זקוקה לך לא היית שם בשבילה. היית עסוקה רוב הזמן בעצמך ובכאב האינסופי שלך.
אכן, עברת התנסות קשה, אבל מכאן ואילך יכולת לפעול. לא לוותר לעצמך. לא לסגת אל פסיביות ואל רצף ארוך של קינה וויתור!
האם תיתן הסופרת לאליה כוחות? האם היא תלמד בכל זאת לעזור לעצמה? את התשובה לשאלה אתם מוזמנים לקרוא בספר…
פגשנו בו שלוש דמויות של מי שהוגדרו לאחרונה "זקנים בקבוצת סיכון". גילינו את התשוקות הנסתרות, את הסודות האיומים, את התקוות שלא נעלמות עם הגיל ובעיקר את החיים הממשיכים לפעום בגוף ובנפש. התעשרנו מאוד מהן ובזכותן.
דרור משעני עושה את זה שוב, ובגדול. אחרי הספר שעובד לסרט תיק נעדר, אחרי הספר האיש שרצה לדעת הכול (על שניהם כתבתי, אפשר לקרוא בקישורים), ואחרי הספר אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה שגם ממנו נהניתי מאוד, הוציא משעני לאור את ספר הבלש החדש שלו, שלוש.
משעני נפרד בספר (אולי רק לזמן מה?) מהבלש הנֶבֶּך, אברהם אברהם, ובחלק גדול של הספר החדש נדמה כאילו נפרד גם מהז'אנר. עד שלב מסוים שלוש בכלל לא נראה כמו בלש (אם כי יש בו בהחלט הרבה מתח!), אלא כרומן "רגיל", הכולל עיצוב נפלא של דמויות ושל סיטואציות אנושיות, ומביע עמדות חברתיות מעניינות וחשובות.
מה קורה לאישה שנאלצה להתגרש מאהובה, אבי בנה? שמתמודדת לא רק עם הפרידה ממנו, אלא גם עם התאהבות חדשה שלו, ועם משפחה אחרת שהוא מקים? תיאורי הרגשות, המעשים, המקומות, מפורטים, מדויקים, ומשכנעים מאוד.
ומה חשה מהגרת עבודה בישראל? עם מה היא מתמודדת? מה מניע אותה? על מה היא חולמת? למה היא זקוקה?
שתי הדמויות הללו, של אורנה ושל אמיליה, קמות לתחייה מתוך דפי הספר עם כל מצוקותיהן ומאווי נפשן, וניצבות בפנינו אמינות מאוד. בשלב הזה הרגשתי שאני נכונה "ללכת" עם משעני בדרכו החדשה: בסדר גמור. רומן, לא ספר מתח.
עד שהוא הפתיע אותי. כי בכל זאת מדובר שוב בבלש עשוי היטב, כתוב בחוכמה רבה ומפתיע, כיאות וכרצוי.
משעני שולט היטב בטכניקות הכתיבה שבהן הוא משתמש. למשל, השימוש שהוא עושה בעיצובי הזמנים השונים פשוט נפלא. שני הפרקים הראשונים כתובים בלשון הווה. משהו מתרחש לנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. פתאום בפרק השלישי הכול נמסר בזמן עתיד. מה קורה פה? שואלת הקוראת המופתעת. למה הכוונה? וממשיכה לקרוא בנשימה עצורה, בסקרנות גוברת והולכת. ואז יש חלק שלם שנמסר בזמן עבר, וגם זה נכון, ופועל היטב.
מדובר, כאמור, בספר מתח, ולכן אסור על פי חוק להוסיף ולכתוב עוד, שמא אסגיר פרטים.
אומר רק שהפעם דעתי זהה לזאת של דעת הקהל, שהציבה את שלוש במקום איתן בראש רשימת רבי המכר (גם אם הרשימות הללו, כפי שכבר גיליתי לצערי בעבר, מפוקפקות במידה לא מעטה). הפעם אני בטוחה שיש קשר אמיתי בין הרשימה למציאות, והוא לגמרי מוצדק. כה לחי, דרור משעני! מקווה מאוד שאתה כבר כותב את הספר הבא…!
לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."
לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.
פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות, שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה. ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".
יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?
לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?
התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.
"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".
יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."
"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.
אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".
אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.
גם את היֹה היתה קראתי כדרכי באפליקציה הנוחה כל כך של e-vrit. הנה קישור ישיר אליו: היה היתה, יעל נאמן
בתחושה עמוקה של עצב, וחמלה מהולה ביִרְאה, מסתיימת קריאת ספרו השני של איימן סיכסק, תִשְרִין. הרומן הזה חודר אל הנשמה, ומכמה טעמים שלא קל לפרקם זה מזה כדי להצביע עליהם ולתאר אותם, שכן המכלול הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו.
עלילתו של הספר נפרסת בפני הקורא במגוון של מה שנהוג לכנות "תחבולות" כתיבה, אבל הקריאה אינה מעוררת שום תחושה שאלה תכסיסים ספרותיים. הפרקים הנמסרים כל אחד מזווית ראייה שונה − מכתבים, שיחות, דיאלוגים חד צדדים ותיאורים בגוף שלישי − נחווים טבעיים, מפתחים את העלילה, מציגים את הדמויות, כל פעם באור שונה ונוסף, ומעוררים הזדהות ועניין שגובר והולך. כל אחת מהדמויות המוצגות בפנינו מעניינת בפני עצמה ואנו נקשרים אל האנשים הללו, אל חידותיהם, אל סודות קיומם.
אכן – המילה "סוד" מתקיימת במהותו של הסיפור הזה: סודם האפל של בני המשפחה, שחלקם יודעים עליו הכול ואחרים אינם יודעים מאומה, ניצב בבסיס חייהם, מכתיב אותם ומנהל את התנהגותם. ככל שהעלילה מתפתחת חש הקורא בעוצמת הדחיפות שנוצרת בצורך לפענח את הסוד, להתוודע אליו, להבין אותו, ללמוד לחיות אתו. בניגוד לדמויות, אנחנו יודעים בשלב מסוים חלק גדול מפרטיו, ומתעורר רצון − כמו של ילד שיושב בהצגה וזועק אל הדמות הפועלת על הבמה כדי לגלות לה היכן מסתתרים אויביו הבדויים וכיצד עליו להימנע מהם – לטלטל את הדמויות, לגעת בהן, להזהיר אותן מפני הטעויות הבלתי נמנעות שיעשו, מהנזק שיעוללו לעצמן, לא משום רוע, או זלזול, או כוונות רעות, אלא להפך – דווקא משום שהם אוהבים כל כך, וחסרי ישע בפני הגורל שהועידה להם המציאות המשחקת בהם. הסוד הוא זה שמכתיב את פעולותיו של אחד מהם, וואחיד, ואפילו את בחירת המקצוע שלו. הוא כימאי שמתחיל להתעניין בשימוש שעושים בתחומו כדי לפענח פשעים: "תאר לעצמך מה זה להקדיש את היום שלך כדי לשלוף את העובדות מתוך מצב שאף אחד לא מבין, להניח את המהומה הגדולה שאחרי רצח לא פתור מתחת למיקרוסקופ, ולא להרים ממנו את הראש עד שיש לך מסקנות," במילים אלה הוא מסביר את משיכתו לכימיה פורנזית.
וואחיד מתהלך במציאות שברובד שונה, אבל לגמרי קשור, מעוררת עצב עמוק. לא רק המציאות התוך סיפורית, הנרקמת בפרטי פרטים מדויקים, אלא גם זאת שמשתקפת ממנה וסובבת את הקורא הישראלי בתוך החיים של עצמו, מחוץ לספר. איימן סיכסק הוא סופר ערבי ישראלי, יליד יפו. הספר כתוב בעברית המשובחת של כותבו. הסיפור מתרחש ביפו ובחיפה. לעיני הקורא היהודי-ישראלי נפרסים החיים המתקיימים כאן, לכאורה במקביל, אבל בעצם לגמרי בקרב כל אחד מאתנו. זהו תיאור של עולם אחר ונפרד כביכול, אבל כזה ששורשיו נטועים למעשה עמוק, בדיוק במקומות שבהם הקורא היהודי-ישראלי נולד וגדל, ומרגיש כה שייך אליהם.
באחת מרשימותיו האחרונות של סייד קשוע כתב הסופר הערבי-ישראלי (שבחר לפני כשנתיים לעזוב את ישראל ולחיות בארצות הברית) על תופעה שנתקל בה זה לא כבר. הרשימה בעיתון "הארץ" נקראת "סליחה, איזו מפה יש לך שם על הצוואר?" וכותרת המשנה שלה היא: "התליונים המונחים על צוואריהם של פטריוטים יהודים או פלסטינים מוכיחים: אנחנו כבר מזמן במדינה דו־לאומית". לדבריו של קשוע ישראלים רבים, יהודים וערבים, נוהגים להתהלך עם עדי זהה כקישוט על הצוואר, תליון שמצייר את קווי המתאר של ישראל, את קו החוף המתעקל ליד מפרץ חיפה, את האליפסה המוארכת של הכינרת ואת ים המלח עם לשונות החוף שלו (כתם שבמציאות כבר מזמן אינו נראה כמו הצורה שנותרה בעיני רוחנו). "כמו במפות, כמו בדימוי וכמו בתודעה של הישראלים והפלסטינים, מדובר בישות אחת שנשלטת על ידי מדינה אחת," כתב קשוע ברשימה עיתונאית. איימן סיכסק מדגים בפנינו את האמת הזאת בדרכו הספרותית. הנה, למשל, אביה של אחת הדמויות, רנין, מספר לה על אהבתו לעיר הולדתו חיפה, מסביר לה "שאין כמו האוויר של חיפה, שזה מבחינתו הריח של הבית"; ואמו של וואחיד, לעומתו, נזכרת בפרדסים שהקיפו את יפו, בתפוזים שהיא ואחותה נהגו לגנוב ביחד בילדותן.
איימן סיכסק מצייר בפנינו לא רק את ההשתייכות שלו כערבי ישראלי לארץ הזאת, אלא גם את הקושי הבלתי נסבל של מי שנמנה עם מיעוט שחי במולדתו. והוא עושה זאת במרומז, בעדינות, ורק מגביר בכך את עוצמת הדברים. כך למשל מישהי מספרת שרשמה את בניה למתנ"ס יהודי-ערבי, בתקווה להיטיב אתם, אבל התוצאה בינתיים היא שהם מתביישים במבטא שלה כשהיא מדברת עברית: "בשבוע שעבר אחד מהם תיקן אותי בלי סוף כשדיברתי עם המורה שלו בטלפון. הוא אמר שאני מדברת יותר מדי. וכשסיימתי את השיחה חשבתי על הפנים שלו כשהוא תיקן אותי בפעם השלישית או הרביעית, איך הוא ניענע את הראש בייאוש, כאילו הראיתי לה תמונות שלו בעירום מברית המילה, וכעסתי. לא עליו. אני לא יודעת על מה." כאילו לא ברור לגמרי על מה אישה כזאת יכולה לכעוס… במקום אחר מציין וואחיד כיצד הוא ואחיו היו עסוקים בנעוריהם "במירוק המבטא שלנו בבית הספר, במכולת, בתור בקופת חולים". (נזכרתי בסצנה שהייתי עדה לה פעם, לפני יותר מעשרים שנה, כשלימדתי בבית ספר תיכון ביפו: מנהל בית הספר הציץ לתוך כיתה שישבתי בה עם ארבע בנות, שכולן, אגב, נקראו נסרין, ושאל בכעס מי הניח על שולחן אגרטל עם פרחים, בלי תחתית. לאחר שהמנהל יצא מהחדר הנערות לא הפסיקו לחקות את המבטא שלו: "אגרטל עם ברחים… ראית בעם ברחים…" הן שבו וצחקקו. המבטא שלהן בעברית היה צברי למשעי.)
מעבר לצורך העמוק להשתלב בישראליות היהודית או לפחות לחיות בקרבה בנוחות מתקבלת על הדעת, מתבסס הספר על כאבים, קונפליקטים, צרכים, אירועי-עבר ותפיסות עולם שנוגעים במובהק בנרטיב הפלסטיני. אחת מאבני היסוד שעליהן מתבסס הסיפור הוא הקשר הכאוב, המסוכן, הרגשי, הסימביוטי, בין פלסטינאים תושבי עזה לקרובי המשפחה שלהם ביפו. על המאבק בייהוד הארץ. על נורמות שנויות במחלוקת גם בקרב החברה הערבית, למשל מה שנקרא "כבוד המשפחה" ורצח נשים הכרוכים בו. סיכסק מיטיב לתאר את הכאב האינסופי שמעשים כאלה מותירים אחריהם ואת הזעם והעלבון שהם מולידים.
מה יכול להיות גורלו של ערבי יליד יפו, אזרח מדינת ישראל שתרבותו מקומית ושזורה בזאת היהודית? מי שכמו וואחיד שבספר חוקר את רצח גנדי, מתלהב מיכולתו של המדע לפענח את הרצח ולאתר את הרוצחים, קורא את שיריו של אברהם סוצקבר ומבין את כאבו של משורר ששפתו, היידיש, ירדה לטמיון?
ואיך נראים חייו של סופר ערבי שהעברית שלו עשירה ומדויקת כל כך, שעולם האסוציאציות שלו נובע מכאן, מהמקום הזה, שילידי שני עמים מרגישים במובהק ובבירור שייכים אליו? האם סופר כזה יוכל לגשר בין כל השונאים שלא בטובתם?
כנקודת התחלה צנועה אבל מרגשת אני ממליצה לקרוא את תשרין, ספר כה ראוי.
