ספרה של כנרת מגן מאתגר את מה שחשבתי עד כה על כתיבת שירים. תמיד דבקתי בהגדרתו של המשורר האנגלי וורדוורת', לפיה שירה היא  "Emotions recollected in retrospect": כלומר – היא ההיזכרות ברגשות, שמגיעה מתוך מקום רגוע ושליו. במילים אחרות – ששירה לא יכולה להיכתב בעיצומה של הטראומה, אלא רק כעבור הזמן הנדרש, עד שהיא עוברת עיבוד, ורק אם, ואחרי, שמגיעים למצב שממנו אפשר להביט בה לאחור, ולזקק אותה במילים.

כך, אני נוהגת לומר, הכתיבה פועלת לגביי: רק מקץ שנים רבות יכולתי לכתוב על הכאב, ולא כתהליך תרפויטי, גם אם הכתיבה כן מעניקה בדיעבד פשר, או משמעות, כפי שוויקטור פראנקל דיבר עליהם, או כפי שרחל שפירא כתבה בשירה "היי שקטה", כאשר "הצרות מתגבשות ליופי".

והנה – ספרה של כנרת מגן. היא רופאה בחדר מיון, והיא כתבה את השירים, כפי שהיא מספרת על גבו של הספר, "ב־notes הצהובים בנייד מתוך האירועים ובמהלכם." בדרך כלל, כך היא משתפת אותנו, "הייתי עוצרת בצד או בחניון, כדי לנסות להזיל את המילים החוצה ולנשום, לפני שאני נכנסת לפגוש את הילד".

גם אלמלא נכתבו הדברים הללו במפורש, הם לגמרי משתמעים מהשירים עצמם. ולא יאומן איך הצליחה המשוררת לגבש יופי מתוך לב הכאב ובעיצומו.

השירים מתארים כולם את מה שעבר, וכנראה ממשיך לעבור עליה, למרות השיר "פרוטוקול תחתיות" שבו היא מבטאת את התשישות המצטברת: 

השירים מצליחים לזקק את הזוועה בעת התרחשותה: מה שעבר על צוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ומאז. 

השיר השני בספר, "משהו נורא נורא", מכניס אותנו מיד לתוך אותה זוועה: "את הבשורה שמשהו נורא קיבלנו ממראה עיניים / הרחבה הוצפה אדם, מתאי המטען כתמי הדם / עוד ועוד ידיים אוחזות לקבל. / עוד ועוד רגליים / נזעקות רצות, יודעות מאליהן? לקבל. לקבל". 

בשיר מצליחה מגן להביע את הדחיפות, התזזית, התובענות, הבעתה, "אני רצה בין מיטות, את מי לפנות?" יודעת "כמה שעוד יכאב", אבל "אין / זמן לעצור אין זמן לבכות עכשיו" – החריזה הפשוטה כל כך – אדם ודם, יכאב ועכשיו, אינה נראית כאן פשטנית, היא מדויקת, היא עוצמתית. 

השירים אמנם פיכו מתוכה כמעט מאליהם, כפי שהיא מעידה, אבל בכל זאת הם מעובדים, כי הם מצייתים לכלל החשוב ביותר – בעיניי – שהופך טקסט לשיר: הם מוזיקליים מאוד. כך למשל בשיר "לילה עוטף את בית החולים" שלושה בתים מתחילים כך: "לילה עולה", "לילה עומד", "לילה עוטף", והם פועלים כהלמות תופים, או כפעימות לב, בצליל חוזר אך משתנה.

החריזה שמופיעה בכולם, לרוב – חריזה פנימית: "מהר, קודר, להתבהר" עוברת בשיר ומקשרת כמו מילים על חוט (פתאום אני מבינה את הקשר בין "חרוז" בשרשרת ל"חרוז" בשיר!): "איש איש ישטח / על הכביש"; "בקיבוץ – בחילוץ – בצבע האדום – עזרה – / עזרה – מנהרה": שברי משפטים, מילים שמובילות זו אל זו ומהדהדות חזק, כי מי מאתנו לא מרגיש אותן, לא חווה אותן שוב ושוב, אבל כאן, בסדר הזה שהמשוררת מקבצת אותן, הן לא עוד דיווח ענייני, הן שיר.

ועל אילו התנסויות היא כותבת. גם רופאה מפחדת. גם רופאה מרגישה "תמצית בדידויות" כשהיא במשמרת, בשעה "אחת בלילה, לבד בלילה". גם היא חשה "קוצר נשימה", וגם היא זוכרת וחשה כמה שהנשימה יכולה להיות שטחית, ואיך "קרעי התודעה נאחזים / בידית הדלת, / פן־יתגנב המוות". 

שיריה רדופים ב"קוד אדום":  "שטף הודעות פצועים"; במסוק שמתקרב לנחיתה, ומחייב אותה לוותר שוב ושוב על חייה הפרטיים, גם כשהיא אמורה להתפנות אליהם, אל בנה, אל ביתה, לפחות לזמן מה; באלונקה מוכתמת דם; ב"מאבק בו־זמנית בכל ארבע המיטות", בהבנות איומות, כשהיא "נקרעת מבפנים / לראות איך התאכזבת מאלוהים". 

אין לה מפלט מה"עבודה" שלה, מהשליחות של רופאה בחדר מיון. גם ברגע ביתי שאמור להיות שליו, כשהיא מקפלת כביסה, היא לא יכולה להימלט מהמחשבה המיידית שעולה בה מאליה על כל הבגדים שבעוד רגע קט יגזרו אותם שם, בבית החולים, כדי לטפל בפצועים. 

"יסעור" מתחרז עם "תמרור" ועם "הלם העולם" ש"נותר בי פעור"; "בטח", היא מבינה שעליה להחליף מנת דם כי "תסתכלי, תוקף קצר נרשם" נחרז עם "שטח": שבו "אי אפשר לפוג"… 

כל אחד מהשירים יפה ומכאיב וחשוב, והכרחי. 

שירה על מלחמה. ועל אנושיות. כי גם מי שזקוק ל"קצת מנוחה לנפש", מסתער מיד פנימה, "אליהם". מטפלים. וכותבים, פשוט כדי לנסות ולהחזיר את הנשימה. לה, לעצמה, הרופאה והמשוררת, ולנו – קוראיה.

הוצאת עמדה, 2024
106 עמ'

הֵם מִתְנַעֲרִים מֵעָפָר, הֵם כְּבָר קָמִים מֵאֶבְלָם –
וַאֲנִי בְּיוֹם קוּמָם
חָלֹץ אֶחְלֹץ נְעָלַי, רֹאשִׁי אֶתֵּן בָּאֵפֶר,
אֵשֵׁב יָחִיל וְדוּמָם.

אִלֵּם אֵשֵׁב לִפְנֵי קִיר מִקְדָּשָׁם הָאִלֵּם,
וּתְפִלָּתִי לֹא תָבֹא –
אֶל-מִי וְעַל-מָה? עוֹד עַל-תִּלּוֹ מִקְדָּשָׁם –
וֵאלֹהִים כְּבָר עֲזָבוֹ.

אֵבֶל כָּבֵד לִלְבָבִי, יָגוֹן קוֹדֵר בִּלְבָבִי –
כֻּלָּם עוֹבְרִים לְתֻמָּם,
וְאָנֹכִי חֲלוּץ נַעַל אֵבֶל יָחִיד אֵשֵׁבָה,
אֵשְׁבָה יָחִיל וְדוּמָם –

ב    

וְאִם-אֶגְוַע מְזֵה חָרוֹן עַל מַפֶּלֶת מִקְדַּשְׁכֶם –
יְהִי מוֹתִי דּוּמִיָּה;
אַל-תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל-תְּטַמְּאוּ אֶת-זִכְרִי
בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לְגֵיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיָּי –
יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,
קְלוּ אֶת-לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִּמְעַתְכֶם
אַל-נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.

וְאִם-אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,
וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם;
וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם
וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם.

תרס"ח.

לָמָּה הֵם אֵינָם שָׁבִים?
הָאִמָּהוֹת מְחַכּוֹת. הַיְלָדִים
גְּדֵלִים וּמְחַכִּים.
לָשׁוּב, לוּ רַק יוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת אוֹתָם
גְּבוֹהִים. הַגַּעְגּוּעִים צוֹמְחִים עָמֹק
אֶל רֶחֶם הָאֲדָמָה. מַצִּים
נִשְׁמָתָם עַד כְּלוֹת –
הֵם אֵינָם שָׁבִים. כָּל הַיּוֹם
הַדְּלָתוֹת קַשֻּׁבוֹת. לְבָבָן
נוֹפֵל עַל הַסַּף. "הוּא לֹא בָא,
הוּא לֹא בָא", בּוֹכוֹת הַדְּלָתוֹת. בַּלֵּילוֹת
הַתְּרִיסִים עֵרִים. יְדֵי הָאִמָּהוֹת
נֵרוֹת בּוֹעֲרִים עַל כָּל הַשְּׁבִילִים הַבָּאִים – –
וְהֵם אֵינָם שָׁבִים.

פרטי מהדורת מקור: הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
בְּאַחַד הַיָּמִים.
אוּלַי בְּאַחַת הַמִּלְחָמוֹת.
לוּלֵי הָאִמָּהוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוֹת לְחַכּוֹת
עַד עוֹלָם –
לֹא הָיָה אִישׁ יוֹדֵעַ, שֶׁמִּישֶׁהוּ
לֹא שָׁב.
הָאֳנִיָּה עָגָה בַּנָּתִיב הֶעָגֹל, תָּמִיד
מוּעָדָה לְהִשָּׂרֵף.
קוֹל הָעַוְלוֹת עוֹלֶה, צוֹחֵק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
כְּאֵב עָיֵף שׁוֹתֵק מִצִּפִּיּוֹת לַשָּׁוְא.
הַיְלָדִים בָּאִים יוֹם-יוֹם
אֶל הַבַּיִת הָרֵיק.
הֵם אוֹכְלִים אֶת לַחְמָם, מַקְשִׁיבִים לַדְּלָתוֹת.
מְחַכִּים –
אִישׁ לֹא יָהִין לוֹמַר לָהֶם
כִּי הוּא לֹא
יָבוֹא.

פרטי מהדורת מקור:הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנוֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו.(שמואל א', ל"א)

אֶחָד אֶחָד נָפְלוּ גִּבּוֹרִים, בִּתְקֹעַ
שׁוֹפַר אַדִּירִים עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ.
–עָיַפְתָּ, הַמֶּלֶךְ, סֹב אַחֲרֵי הַצִּנָּה,
עוֹד כֹּחִי בְּמָתְנַי, עָלֶיךָ אָגִינָה.
– רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע: חִזְקוּ וְאִמְצוּ, גִּבּוֹרִים עֲמֵלִים!

– בְּחִצִּים יָרֹבּוּ וְלֹא יִקְרְבוּ הֵנָּה!
עָיַפְתָּ, הַמֶּלֶךְ, עָלַי הִשָּׁעֵנָה!
– לֹא עֵת לְהִנָּפֵשׁ! אֵין פְּנַאי, הַתּוֹקֵעַ!
עוֹד מוֹרְקִים חֲנִיתוֹת, עוֹד אוֹיֵב יָרֵעַ.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע וְיֵחָלְצוּ הַיּוֹשְׁבִים עַל הַכֵּלִים!

– גַּם קַרְנֵי הַחַמָּה בִּי כִלּוּ חֲמָתָן.
הַגֵּד מַה בְּפִיךָ? – כִּי נָפַל יוֹנָתָן.
– עוֹד שְׁנַיִם לִי בָנִים פֹּה בַמַּעֲרָכָה,
תָּנַח עַל רֹאשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם הַבְּרָכָה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
תְּקַע וְיָבוֹאוּ הַשְּׁבָטִים הַבְּדֵלִים!

– אַל נָסוֹג מִמְּקוֹם בּוֹ נַעֲמֹדָה, אַל נוּעַ.
מַה תַּגִּיד הַמַּגִּיד? – גַּם מֵת מַלְכִּישׁוּעַ!
– עוֹד לָנוּ מִלְחָמָה, וּקְרָבוֹת עוֹד בָּאִים.
כִּי נָפַל הָאֶחָד, שָׁם יִפְּלוּ עוֹד שְׁנַיִם.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים.
הַבּוּז לַמַּשְׂטִינִים וּמְפַגְּרִים עֲצֵלִים!

– עַל חַרְבְּךָ תִפֹּל, וְאַל תִּפֹּל בְּיָדָיו!
מַה תַּגִּיד, הַמַּגִּיד? – כִּי מֵת אֲבִינָדָב!
– הוּא מֵת! וְלוּ תַּעֲמֹד הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה.
נְסִיכִים מְנַדְּבִים נִדְבָתָם פִּי שְׁלֹשָׁה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים,
הֲכֶבֶשׂ יִשְׂרָאֵל, אִם נִשְׁחַט כִּרְחֵלִים?!

תְּקַע תְּקִיעָה גְדוֹלָה תָּקֹעַ וְתָקֹעַ
וְיִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: דָּם! דָּם עַל גִּלְבֹּעַ!
תְּקַע נֶגְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וָיָמָּה –
תִּרְגַּז הָאָרֶץ וְתִרְעַד אֲדָמָה.
רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים:
עֲלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים וּכְשֵׁלִים!

פיכטנגרונד, 1929

עַל־יַד סָבוֹ הַנֶּכֶד,
הַבֵּן לְיַד אָבִיו –
יַחְדָּו אָרְגוּ מַסֶּכֶת
פְּלָאַיִךְ, תֵּל-אָבִיב.

אַךְ יֵדַע סָב וָנֶכֶד
וּלְאָב וּלְבֵן יֻגָּד:
לֹא תַמָּה עוֹד הַמְּלֶאכֶת;
עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָד.

בִּצְעֹק הָעָם לַיֶּשַׁע,
וּבְבֹא הַקּוֹל: “מַלֵּט!”
שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַׁע
וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא.

וְזֹאת לַדּוֹר אַחֲרֵינוּ:
בִּשְקֹד וּבַעֲמֹל
תְּבֹרַךְ מָחֳרָתֵנוּ
פִּי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל.

כִּי בִרְכַּת אֵל יֵשׁ חֵלֶף
עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:
אֶחָד יְהִי לְאֶלֶף
הָאֶלֶף – לִרְבָבוֹת.

חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה
בְּלִי חַת לִקְרַאת הָאוֹר!
עַד תֵּל אָבִיב נָשִׂימָה
לִמְשׂוֹשׂ כָּל-דּוֹר וָדוֹר.

יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתּן,
יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
בֵּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נּוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן!
יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,
יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,
נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה:
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּם! הַיּוֹם אֲנִי עִמְּךָ!

כִּי תִישַׁן – תִּישַׁן אִמְּךָ
עֲיֵפָה גַם רְצוּצָה.
נוּם, חָלוּץ בֶּן חֲלוּצָה,
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

שֶׂה חוֹלֶה, פָּרוּץ הַלּוּל,
וּמִשְׁמֶרֶת עַל הַגְּבוּל,
וְדַלָּה עוֹד הַקְּבוּצָה, –
גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

וְאִם אֶדְמַע לֹא תֵדַע מָה,
אַךְ אֶת שִׁירָתִי תִּשְׁמַע,
שִׁירָתָהּ שֶׁל חֲלוּצָה
(“כַּדּוּרִית בּוֹ נְעוּצָה”):
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

גְּדַל בָּעֲרִיסָה, קָטָן,
אֶל יְלֵל שׁוּעָל וָתַן,
רַעֲמָהּ שֶׁל פְּצָצָה,
בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

תל-אביב, 1936

27 בפברואר 1948, עיתון דבר

זֶה דּוּשִׂיחַ הַבְּדוּת וְהַפְּדוּת
הַבְּדוּת וְהַפְּדוּת בַּדּוּשִׂיחַ.
זֶהוּ סוֹד הַבְּרִיאָה בָּעַבְדוּת
עַבְדוּת הַנִּגּוּן הַמּוֹשִׁיעַ.

שֶׁמִּכָּאן הַפִּתְאֹם־וְאוּלַי
כִּשְׁתֵּי הַגָּדוֹת שֶׁל הַלָּיִל.
שֶׁמִּמֶּנִּי בַּדֶּרֶךְ אֵלָי
אֵם־הַדֶּרֶךְ מִמֶּנִּי אֵלָיִךְ.

וּפֻלְמוֹס הַחֻלִּין וְהֶחָג.
וְסִפְקֵי הֲלַחְדּוֹל אוֹ לָגֶשֶׁת.
וְתָמִיד אֶת שִׁעוּר הַמֶּרְחָק
יַחֲרוֹץ הַמִּדְרָךְ שֶׁלַּקֶּשֶׁת.

יָבוֹא יוֹם אַחֵר, יוֹם נָשִׁי
שָׁקוּף בְּדִמּוּי, מֻשְׁלָם בִּיצִירָה,
יוֹם כְּיַהֲלוֹם, חֲגִיגִי בְּבִקּוּרוֹ, שִׁמְשִׁי,
נוֹחַ, שֶׁצִּלוֹ קַלִּיל. אִישׁ לֹא יָחוּשׁ
בְּרָצוֹן לְהִתְאַבֵּד אוֹ לָמוּת. וְכָל
דָּבָר, מִחוּץ לֶעָבָר, יִהְיֶה טִבְעִי אֲמִתִּי,
זֵהֶה לִתְכוּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנִיּוֹת. כְּאִלּוּ הַזְּמַן
נָם לוֹ בְּחֻפְשָׁתוֹ… "הַאֲרִיכִי אֶת עֵת נוֹיֵךְ
הַיָּפָה. הִתְחַמְּמִי בְּשֶׁמֶשׁ שְׁדֵי הַמֶּשִׁי שֶׁלָּךְ,
וְצַפִּי לַבְּשׂוֹרָה עַד שֶׁתָּבוֹא. אַחַר-כָּךְ
נְתַגְבֵּר. יֵשׁ לָנוּ עוֹד זְמַן
לְהִתְבַּגֵּר לְאַחֵר הַיּוֹם הַזֶּה…"
יָבוֹא יוֹם אַחֵר, יוֹם נָשִׁי
שֶׁמֶּחְוָתוֹ שִׁירָה, תְּכֹל בְּרָכָה
וּבִטּוּי. כָּל דָּבָר עָנֹג מִחוּץ
לֶעָבָר. מִשַּׁד הָאֶבֶן יִזְרְמוּ מַיִם.
לֹא אָבָק, וְלֹא יֹבֶֹֹשׁ, וְלֹא אָבְדָן.
וְהַיּוֹנָה תָּנוּם אַחֵר הַצָּהֳרַיִם בְּטַנְק
נָטוּשׁ אִם לֹא תִּמְצָא קֵן קָטָן
בְּמִטַּת זוּג אוֹהֲבִים…

תרגום: אהוד הורביץ

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל
וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ
עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל
עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ

נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל
לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.
דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי
עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם

עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי.
קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזָּעַם
קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי
וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם.

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.

שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,
כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?

תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,
כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.

נהלל, 11.10.1940

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים
בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים
נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,
הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים
נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל-דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה
בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,
כָּל-טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה
דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

אִם-לֹא אֶת-הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –
רַב-לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא-שָׁוְא!
הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,
עַתָּה רַב-לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

גּוֹי קַו-קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ
שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן-עַד!
יֶשׁ-יוֹם – וּמִיָּם עַד-יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ
לִרְאוֹת מַה-פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?
הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?
הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!
עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

אַל-תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ
פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;
מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא-כוֹנְנוּ
מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!
מַלְּטוּ אֶת-עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –
עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים
קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

"אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים. ואני מוכן להחליף את הבן שלי, אני מתכונן לדבר הזה כל החיים שלי… אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן… צריך לגדל פה ילדים שמוכנים למה שהארץ הזו דורשת מהם…" – צביקה מור (את שמו לקחתי מטור של רוגל אלפר בהארץ), אב לשמונה, חובש כיפה מקריית ארבע, ש"פרץ" למפגש של נתניהו עם נציגי המשפחות של החטופים בעזה.

מי זימן אותו לשם? מי הזמין אותו לדבר בשם החיים של בנו? 

חנוך לוין כבר כתב על זה: