ספרה החדש של ארנה קזין נוגע בעיקרו בשאלה הבוערת ביותר כיום, כך נדמה לי, בתודעתו של כל ישראלי: איך, ואולי יותר במדויק – מדוע? – להישאר כאן בישראל. במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. במיוחד לאור כל מה שקורה כאן בימים המזעזעים הנוכחיים.
הבוקר, 17 בספטמבר 2024, בעודי כותבת את הדברים, עדיין לא נודע אם שרה נתניהו מאשרת את פיטורי גלנט ומינויו של גדעון סער לתפקיד שר הביטחון.
הבוקר כתב על כך רוגל אלפר בהארץ: "שוב אנחנו מוצאים עצמנו באחד מאותם רגעים אופייניים למשטר נתניהו, שבו אנו שחים זה לזה: 'אם הייתי אומר לך לפני כך וכך חודשים שכך וכך יקרה, היית חושב שאני מטורף'. אחד המשפטים הנפוצים באולפני הטלוויזיה. זה 'נתניהו מומנט' (כמו שיש 'סיינפלד מומנט'). ההכרה המשתוממת באירוע שמתרחש במציאות, השוכנת מחוץ לטווח שסומן בתודעתנו כאפשרי. למצב הקיומי הבסיסי הזה, שבו אנחנו מבינים בדיעבד שאנחנו חיים בעתיד מטורף (במובן הרע, הדיסטופי), אחראי נתניהו".
בצהריים של ה־17 בספטמבר, בקצב המטורף של האירועים, התרחש עוד "אירוע", כפי שנוהגים לכנות את מה שקורה כאן: הייתה "מתקפת הזימוניות" בלבנון, שבה נהרגו בין היתר גם אזרחים חפים מפשע ונפצעו, כנראה, אלפים. מי יודע מה עוד לפנינו, היום, מחר, בעוד שעה. (אכן: אתמול – מתקפת מכשירי הקשר).
מה שמדאיג אותנו באמת מאז השבעה באוקטובר אינו רק הטבח האכזרי, משולח הרסן, שעשה באותו יום החמאס בישראלים. לא רק ההפתעה. לא רק אוזלת היד של הצבא שהתגלתה באותו יום. לא רק התחושה שהתרחש כאן פוגרום שמדינת ישראל הוקמה בדיוק כדי למנוע את שכמותו. לא רק המלחמה המתמשכת, שהקרבות הנערכים בה מכונים ביופמיזם הלא מרגיע "תמרון". לא רק ההזדהות עם אזרחים ישראלים שכבר כמעט שנה חיים כפליטים בארצם, ולא רק האימה מפני המלחמה הכוללת המובטחת לנו, בשעה שחיילים כבר מתריעים שבעוד רגע ייגמר להם הכוח, שהם נשחקים, ש"הרוח המעטה שנשארה במפרשינו, גם היא תיגמר".
לא רק כל אלה. אלא השאלה הנוקבת – האם יש הצדקה לעצם קיומה של מדינת ישראל.
לפני זמן מה תהיתי באוזניי ידיד – שכמו רבים יותר ויותר בחר להגר מכאן – על מי בכלל ישלוט נתניהו אחרי שישלים את המהלכים המטורפים שהוא נוקט כדי לשמור על עצמו, אחרי המלחמה העקובה מדם שהוא מתכנן, אחרי שהחטופים שנשארו במנהרות בעזה יעלמו שם סופית, אחרי שעוד אנשים יקרסו נפשית מרוב כאב וצער, אחרי הקריסה הכלכלית של אנשים ושל המדינה כולה, קריסה שהולכת וצוברת תאוצה. הוא יישאר בשלטון. ומה אז? ישתכשך בבריכה? ישפץ את הבתים? יספק לאשתו תכשיטים יקרים על חשבון המיליארדרים ששמחים להתחכך בו? כל זה יימשך?
תשובתו של הידיד שהיגר מכאן (לצמיתות, ובלי ספקות) הייתה שנתניהו ימשיך לשלוט "על כל מי שאין לו דרכון זר". הווה אומר – על כל מי שלא הייתה להם ברירה, אלא להישאר כאן, ולהמשיך לסבול.
"מספר הישראלים שיצאו מהארץ מאז חודש יולי אשתקד ועד סוף אפריל השנה גדול במעל לחצי מיליון ממספר הישראלים שחזרו באותה תקופה", צוטטו הסטטיסטיקות של רשות האוכלוסין וההגירה, ביוני 2024. האם כל המהגרים הללו סוגרים מאחוריהם את הדלת, מפנים את הגב למדינת ישראל, ונעשים אדישים לגורלה? ממש לא. לגמרי ברור לי שרובם, אם לא כולם, נשארים גם מרחוק קשורים לכאן מאוד, ולא רק בשל הקשרים האנושיים שהותירו, אלא גם מכיוון שהם שעצם המשך קיומה של המדינה חשוב להם, לחייהם ולמשמעותם, גם אם בחרו לגור הרחק ממנה.
רבים – הרוב! – בוחרים להישאר כאן. גם בעלי דרכון זר. אני יודעת שלו היה לי דרכון כזה, בכל זאת, ולמרות הכול, לא הייתי מהגרת.
במסה הראשונה, "חייבת לקוות לטוב", מונה ארנה קזין בספרה את שלל הסיבות שמטות בינתיים את הכף להישארותה כאן, עם בת זוגה ובנותיהן. היא מספרת לנו עד כמה בתה הקטנה מייחלת שאימה תצליח "פשוט לאהוב את המקום הזה, שבו היא גדלה, שאליו היא שייכת, שאותו היא מכירה, שאיתו היא מזדהה". והיא, קזין, משתדלת להבין "איך להישאר, או איך להתמסר להיבט הזה של חיי שהוא הישראליות".
תשובתה הכללית, המופיעה לאורך המסות ובכולן, היא, בתמצית, שאפשר, לדעתה, "לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים", כלומר – היא מאמינה באפקטיביות של מעשי ההתנגדות: הכתיבה, המחאה ברחובות, ההתמדה שחייבת לדעתה להביא בסופו של דבר לתוצאות המיוחלות.
וזאת גם אם ברור לה ש"הגירה היא בדי־אן־איי של המקום הזה". הוריה למשל – כמו ישראלים רבים – היגרו לכאן בצעירותם. אביה לא הפסיק להתגעגע לנופי סקוטלנד, שם נולד. גם אמה הייתה בת של פליטים שחשו "ניכור וזרות" באנגליה, שם נולדה. אם כך, "עלינו להישאר כי קשה מדי להגר, כלכלית ורגשית". וגם כי "ישראל היא המקום שבו חיים בני המשפחה והחברים, המקום שבו עשינו לנו שם, יצאו לנו מוניטין". (אני חושבת בעניין זה על קמלה האריס, שעומדת כנראה להיות נשיאת ארצות הברית הבאה. לה, בת הדור הראשון, ברור לגמרי שהיא אמריקנית, שהיא שייכת לגמרי. ולא רק לה. גם לבוחריה. כי, אכן, היא בת לארץ שבה נולדה, גם אם הוריה היו מהגרים).
אבל, קזין משיבה לעצמה מיד, אמנם בנותיה ילידות המקום (היא עצמה נולדה בסקוטלנד והגרה בגיל צעיר מאוד) אך "עלינו לעזוב כי ישראל נתונה במלחמת נצח", וכי "הנוחות והביטחון שלנו נשענים על סבלם של פלסטינים". היא אינה רואה באופק "אף מנהיג או מנהיגה שמוכנים להעניק לפלסטינים את החירות שלהם ולהביא לסוף הסכסוך בדרכי שלום". (אני תוהה בשלב זה אם פתרון לסכסוך שחלק גדול ממנו מסתמן כדתי במהותו תלוי באמת בעוז רוחם של מנהיגים. אולי. ואולי גם ביכולת לחנך מחדש את שטופי המוח הפונדמנטליסטים והפנטיים, משני הצדדים. אבל כן, שינוי כזה אכן מצריך מנהיגים אמיצים ובעלי שאר רוח).
מפחידה אותה במיוחד התפיסה שלפיה "משטרים נוטים לנצל מצב חירום טבעי כדי להשתלט על המדינה ולהטמיע בה עקרונות פשיסטיים, קפיטליסטיים, או כל מערכת דכאנית אחרת". אכן. כי איך אפשר לראות אחרת את השתלשלות המעשים המזעזעים של הימים האחרונים – מעצרה האלים והעמדתה לדין של צעירה, נועה גולדנברג, שמואשמת בכך שזרקה חופן חול על הפושע המורשע איתמר בן גביר (!), שבכל מדינה נורמלית היה אמור להיות מוקע ומוקצה מהחברה; הטירוף במעצרן, בביתן, באזיקים, של שלוש נשים שכל חטאן היה שהניחו בבית הכנסת שבו מתפלל אסיר ציון לשעבר (!), יולי אדלשטיין, עלונים הקוראים להשבת החטופים (!) (והרי אילו נהגו כך הרשויות בכל ארץ אחרת היו כולם נזעקים וטוענים שמדובר בהתנהגות אנטישמית!).
ועם זאת, חרף אובדן האמון שמביעה קזין, במסה האחרונה בספר, "איך להתנגד – מדינה (לא) טובה דיה", חרף ההבנה שקריסה מוסרית של חברה, כמו זאת שהתרחשה בגרמניה הנאצית בשנות השלושים, כשנורמות וסטנדרטים השתנו בין לילה אפשרית מאוד (האם זה לא מה שכבר קורה כאן, כיום?), קזין מעודדת ומעוררת תקווה. היא מראה לנו שוב ושוב שאפשר לשנות עמדות ובעקבות זאת – את המציאות. היא מעלה שלל דוגמאות למחאות שהצליחו: הסופרג'יסטיות, שבזכותן יש לנשים זכות בחירה; רוזה פארקס שסירבה לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ובעקבותיה – הקהילה השחורה שהתנגדה למדיניות ההפרדה ובמשך שנה שלמה הכריזה חרם על הנסיעה באוטובוסים, עד הניצחון בבית המשפט העליון, שניצב לצידם של השחורים; מחאת המלח שהנהיג גנדי נגד האימפריה הבריטית "שאסרה על ההודים לסחור במשאב הלבן יקר הערך"; בטי פרידן "שכתבה ספר על נשות הפרברים המבוזבזות, המדוכאות, בארצות הברית, והניעה את הגל השני של של הפמיניזם"; נעמי קליין שתיעדה את תנועת המחאה נגד התאגידים; נעמי וולף שיצאה נגד "עריצות הרזון"; וירג'יניה וולף "שהראתה כי נשים זקוקות לכסף ולמרחב פרטי מוגן כדי לדבר"; העבד המשוחרר פרדריק דאגלס, שהסביר כי "דיכוי הזכות להביע דעות בציבור הוא עוול כפול: פעם אחת כלפי השומע ופעם אחת כלפי הדובר"; תנועת הפנתרים השחורים שמחו נגד גזענות; מחאת הדיור הציבורי של פעילות ופעילים בקשת הדמוקרטית המזרחית בישראל בשנות התשעים; תנועת #MeToo ששחררה נשים לספר בגלוי על התקיפות המיניות שעברו, ועוד כהנה וכהנה תנועות מחאה והתנגדות.
כל אלה אכן מעודדים במשהו, אם כי קשה להתעלם גם מהכישלונות החלקיים שלהם, ומהעובדה שלכמה מהתנועות שכן הצליחו נדרשו עשרות שנים, עד שהביאו לשינוי.
האם יש לפנינו כאן בישראל אפשרות להיאבק במשך שנים רבות כל כך נגד הפשיזם והעריצות שהולכים ומתחזקים?
גם אני האמנתי תמיד, כמו ארנה קזין, שיש בישראל מספיק כוחות שיגנו עלינו, ש"יקדמו את האג'נדות שאני מאמינה בחיוניותן": פעילים נגד הומופוביה, ארגונים שמגנים על עובדים זרים ועובדים בכלל, האנשים שפועלים למען ההכרה בעוול ובכאב הכרוכים בפרשת ילדי תימן, הפעילים למען טבעונות ונגד התעללות בחיות משק, התנועות הפועלות לצמצום הזיהום והפגיעה באקלים, וכן הלאה.
עד שהבנתי פתאום: בארגנטינה, בקמבודיה, בברית המועצות, אם למנות רק שלוש דוגמאות של ארצות שהשלטון התעלל בהן באזרחים, המענים היו בני העם של המעונים. וכשאני קוראת בימים אלה תגובות סדיסטיות כלפי בני המשפחות שנאבקות למען השבתם של החטופים, אני מתחילה לחשוב שגם כאן הכול עוד אפשרי.
האם זה ישנה את דעתי בעניין ההגירה מישראל? האם אני רואה את עצמי נסה מכאן? תשובתי ברורה וחד משמעית: לא. אני לא רואה לעצמי חיים או קיום או עתיד כאורחת בסלון של מישהו אחר. גם אם הוא נאה, מרווח ושלֵו. אולי מכיוון שאני מבוגרת מדי לשינויים. אולי מכיוון שחייתי בנעורי שלוש שנים בארץ אחרת ואני זוכרת את כאב הזרות והניתוק, ובעצם, ובעיקר – בגלל הפליטות שנכפתה על בני הדור הקודם לי: מהצד האחד את האישה שהייתי אמורה לכנות "הסבתא שלי" לא הכרתי – היא נרצחה ביחד עם בתה בת השלוש עשרה, "הדודה שלי", באחד ממחנות הריכוז באירופה. מהצד השני היו הפליטים שנאלצו לנוס על נפשם מאחת ממדינות ערב, שם נולדו הם, הוריהם והורי הוריהם, ולהותיר מאחור לא רק את כל רכושם, אלא גם את עברם, מעמדם, זיכרונותיהם וכבודם העצמי. אני לא מוכנה לקחת על עצמי שוב את תפקיד היהודייה הנודדת. גם כשארצי מאכזבת, מקוממת, מרגיזה, גם כשאני מתנגדת למה שנעשה בשמי, אני משתדלת לאמץ את תפיסתה של ארנה קזין, שלפיה יש להאמין שהשינוי אפשרי.
ספרה מעורר מחשבות ומרתק. הרגשתי שהאופן שבו היא מקשרת בין חייה האישיים לרעיונות שהיא מפתחת ולמסקנות שהיא מסיקה הפרה גם אותי.
לא פירטתי כאן את כל הנושאים שקזין עוסקת בהם. למשל – עמדותיה כלפי היהדות בכלל ואלוהים בפרט, וכלפי מה שמכונה "פמיניזם". כדאי פשוט לקרוא את הספר עצמו. אגב כך, אני מבקשת לשבח את העטיפה הקדמית היפהפייה שלו, שהיא גם אסתטית וגם נוקבת בפשטותה.
הוצאת אוליפנט, 2024
154 עמ'