ערב אחד כשרפרשתי את דף הבית של רויטרס במחשב הנייד שלי, שמתי לב למשהו שונה בצילומים שהגיעו מדמשק.

במקום התמונות המבעיתות של הרס ושל חמושים, נראו בהן גופות של בני אדם, נקיות ושמורות היטב. כאילו שהם ישֵנים.

לרשתות החברתיות החלו לזרום קטעי וידיאו ובהם מרססים ילדים במה שנראה כמו מים.

מספרי המתים שבתי החולים הזמניים ושל הרופאים דיווחו עליהם הגיעו למאות.

משפחות שלמות נחנקו למוות, אצלם בבית. הממשלה המיתה אותם בנשק כימי: גז. לא הופתעתי. בשלב זה שום השתחתת מידות של הממשלה כבר לא מדהימה אותי.

מה שמתמיה אותי, וסורים רבים אחרים, זאת תגובת העולם. אחרי שנתיים נראה היה ששאר העולם הבין פתאום שהסורים נשחטים בהמוניהם.

לא ברור לנו מדוע כולם מזועזעים מגז סרין, אבל לא מטילי הסאקד שהחריבו שכונות שלמות בתוך שניות.

מדוע הגז, ולא מרתפי העינויים שבהם נרצחו אלפי גברים ונשים?

לא ידעתי מאומה על ההיסטוריה של המתקפות הכימיות או שנשק כימי אסור לשימוש על פי הדין הבינלאומי.

בתקופה שבה נאלצתי להסתתר מתחת לדלפק השיש במטבח בכל פעם ששמעתי מסוק רועם קרוב אלי, היה לי מוזר שהעולם קובע קו אדום כשמדובר במתקפות כימיות. איך האמפתיה יכולה להיות כל כך סלקטיבית? זה לא נראה לי הגיוני.

בימים שאחרי המתקפה הכימית שמעתי שוב ושוב אנשים אומרים שעם הנשק הזה הורים יכולים לפחות לקבור את ילדיהם בשלמותם. משפחות נרצחו ביחד, בבת אחת, ואף אחד לא נאלץ לראות את הגופות המושחתות של קרוביו נגררות מתוך הריסות הבתים.

ברחבי חאלב הכול קיוו שהטרגדיה הזאת תאחד את העולם כדי שיפסיק את מרחץ הדמים הבלתי פוסק. היו מי שהודו שהם זועמים על דמשק, ותהו מדוע המתים בני העיר הזאת שווים יותר ממתים אחרים, בחלקים אחרים של סוריה; אבל באופן כללי בני אדם התירו לעצמם לחוש בשביבי תקווה. אילו חייתי אז מחוץ לצד המזרחי של חאלב, ייתכן שהייתי מתנגדת להתערבות זרה וטוענת שהיא רק תביא לעוד כאוס והרס.

אבל האמנו שהרע מכול כבר מאחורינו, וכולם קיוו עד ייאוש לעזרה, לא משנה מי יציע אותה. באותה תקופה, כשהייתי בת עשרים ושתיים, לא הייתה בי מודעות פוליטית שתאפשר לי להבין שמעשיה של הממשלה הם רק חלק מתוך תוכנית כללית. שנאומיו של אובמה, "הקו האדום" שקבע, והמתקפות הכימיות הבאות, לא יביאו למעורבות של המערב כדי להפסיק את ההרג.

מותנו נורמל.