למרבה השמחה, החלטתי להציץ בספר, ואחרי שהצצתי לא הנחתי אותו מידי, למרות חזותו הלא מושכת בעליל: שלל הצבעים שעל כריכתו הקדמית מוזרים ולא תואמים: כחול, בורדו לא מובהק, צהוב, ירוק דהוי, ויש עליה גודש של דימויים צפופים, מכוערים ולא נהירים. הספר נראה לי זול, המוני, מפוטפט, במילה אחת: דוחה.

וכל כך חבל. כי מדובר בספר נפלא, שהעניק לי כמה שעות של הנאה צרופה.

אנתרופוקן, כך מוסבר על גבו של הספר, הוא "התקופה הגיאולוגית הנוכחית, שבה בני האדם שינו עמוקות את כדור הארץ". 

כתב אותו ג'ון גרין, מחברו של רב המכר העולמי אשמת הכוכבים (שטרם קראתי). יש בו שפע של מסות קצרות על שלל נושאים שמעניינים את גרין, ושנוגעים, כך או אחרת, בקשר של האדם עם הסביבה.

אחת ממעלותיו של האנתרופוקן שלי היא שנינותו של ג'ון גרין, נכונותו לא לקחת את עצמו ברצינות יתרה, או לפחות להיראות כמי שמוכן לצחוק על חסרונותיו הרבים, ובעצם לכתוב על הכול באירוניה ובהומור מושחז.

הספר משעשע מאוד, ובה בעת גם מעורר מחשבות.

הנושאים שגרין עוסק בהם רבים ומגוונים: מגיפת הקורונה שבעיצומה כתב אותו, והיא חוזרת שוב ושוב בפרקים השונים; גלגוליו של הפזמון "לעולם לא תצעדי לבד", המנונה של נבחרת ליברפול בכדורגל ("שיר מושלם ללוויות וגם לטקסי סיום"…); הכחדתו הצפויה של כדור הארץ, בעוד ארבעה מיליארד שנים, כשהוא ייבלע לתוך השמש (עתיד שמדאיג את גרין עד כאב… ועל כך הוא מעיר: "זה מזכיר לי משהו שדונלד רייגן, המורה שלי לדת, אמר לי פעם: 'אל תנסה לחזות את סוף העולם. אתה כמעט בטוח תטעה, ואם יתברר שצדקת, לא יישאר מי שישבח אותך'"…); הקטסטרופה האקולוגית שאנחנו בעיצומה: "בתוך 250 אלף שנה בלבד הובילה ההתנהגות שלנו להכחדתם של מינים רבים ודחפה מינים רבים נוספים אל מדרון תלול", ועד כמה כל זה בעצם לא בלתי נמנע, כי פעם בני אדם "לא הבינו למה הם גורמים כשהם צדים יונקים גדולים מסוימים, עד שהם נכחדו", אבל כיום אנחנו כבר יודעים היטב "מה אנחנו מעוללים"; גרין כותב על השביט האלי (מי ידע שניוטון רק המציא את הסיפור עם התפוח שנפל לו על הראש… שזה רק מיתוס שהמציא כדי 'להוכיח' שהוא הראשון שחשב על כוח המשיכה של כדור הארץ, אבל מדען בשם רוברט הוק קדם לו…); מתלהב מ"היכולת של בני אדם להשתאות" גם מדברים קטנים לכאורה, למשל – מיופיו המורכב של עלה; מספר על ציורי האדם הקדמון במערות לאסקו, איך התגלו, מה רואים בהם, ומה המשמעויות המשוערות של אותם ציורים. על שרטוטי כפות הידיים שנמצאו שם הוא כותב שהם "מזכירים לנו […] שבני האדם של העבר היו אנושיים לא פחות מאתנו. אי אפשר להבדיל בין הידיים שלהם לשלנו."; כותב על מדבקות הגירוד הריחניות מילדותו, שמעוררות בו שלל הרהורים מרתקים, כמו גם – המשקה הקל "דיאט ד"ר פפר"; יש לו מה לומר על "ולוצירפטורים" – דינוזאורים שסטיבן שפילברג "החיה" בסרט "פארק היורה"; על אווזים קנדיים (צדים אותם בעזרת כלבים. ולדבריו "זוהי תזכורת לכך שכבר הרבה מאוד זמן אנחנו מותחים קו משונה בין חיות מחמד לחיות ניצודות"); הוא כותב על המדשאות חסרות התועלת שמעטרות חלקים רבים כל כך של יישובים ברחבי העולם, ומזכיר לנו שכשהוא מכסח את הדשא בגינת ביתו או מסיע את ילדיו לאימון כדורגל הוא עושה פעולות שעד לפני זמן רב לא היו מוכרות בכלל: המדשאות הפרבריות "הומצאו" לפני 160 שנה, מכוניות הן כמובן פיתוח חדש עוד יותר, ואפילו תשלומי משכנתאות על בתים, שמאפשרים לנו בעלות עליהם, "נעשו זמינים לכול רק בשנות השלושים של המאה העשרים".

גרין מספר לנו איך בעצם נוצרו דובי הצעצוע הרכים שילדים קטנים נהנים כל כך לחבק, מדוע פעם דובים בטבע נראו לבני אדם מאיימים, וכיום – חלשים ופגיעים, ומה מבטיח את הישרדותם של בעלי חיים גדולים במאה ה־21 (התשובה, בקיצור: "התועלת שקיומם מביא לבני האדם"). 

הדהים אותי הפרק העוסק בהמצאתו של מיזוג האוויר, תועלתו ונזקיו (הוא לא רק משפר את חיי היומיום שלנו, אלא גם מאפשר את הייצור של תרופות רבות!) וקצת נבהלתי מהפרק "סטפילוקוק זהוב" שמתאר את מעלליו של חיידק אגרסיבי במיוחד ואת פוטנציאל הנזק שהוא יכול לגרום.

גרין כותב על האינטרנט (ותוהה אם מישהו מסוגל כיום לדמיין את חייו או עבודתו בלעדיו); על שקיעות; על שוער כדורגל מצליח; על פינגווינים ועל ההיסטוריה המרתקת של הקמתה של רשת־חנויות־המכולת־בשירות־עצמי הראשונה, ועוד ועוד נושאים משעשעים, מלמדים, ותמיד – מעניינים מאוד. כלומר, לאו דווקא הנושאים עצמם, אלא – נקודת המבט המקורית שממנה גרין בוחן אותם.

בסופו של כל פרק הוא מעניק "כוכבים" לתופעה שעליה כתב. לתחרות מפורסמת לאכילה של נקניקיות הוא נותן שני כוכבים בלבד (מתוך חמישה), כמו גם לערוץ החדשות סי־אן־אן, לעומת זאת לסרט "הארווי" – חמישה (לא לפני שהוא מסביר עד כמה השפיע על חייו)!

חלק מהתובנות שגרין חולק אתנו נשמעות אולי בנליות, אבל הן בכל זאת מנחמות. בתום הפרק המוקדש לסיפור חייו של אותו שוער מפורסם, שנהפך למיתוס עולמי כשניסה אסטרטגיה לא צפויה והציל שני פנדלים בגמר גביע אירופה לאלופות, הוא מזכיר את ילדותו העצובה של אותו שוער ומצטער שלא היה אפשר לבשר לו כבר אז אילו שמחות עוד צפויות לו בחיים…

"אי אפשר לראות את העתיד לבוא – בוודאי לא את הזוועות, אבל גם לא את הניסים שבדרך. את רגעי האושר הטבולים באור שממתינים לכל אחד מאתנו."

קראתי את הספר, וכתבתי עליו, בימים אלה, כשכולנו מחכים לתגובה של האירנים ושל החיזבאללה, לסיכולים הממוקדים שמדינת ישראל ביצעה בארצותיהם. אז מה ניצב בפתחנו, זוועות – או רגעי אושר טבולים באור?

הוצאת הכורסא, 2024
294 עמ'
תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון