A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of A Child In London
Dylan Thomas
Never until the mankind making Bird beast and flower Fathering and all humbling darkness Tells with silence the last light breaking And the still hour Is come of the sea tumbling in harness
And I must enter again the round Zion of the water bead And the synagogue of the ear of corn Shall I let pray the shadow of a sound Or sow my salt seed In the least valley of sackcloth to mourn
The majesty and burning of the child's death. I shall not murder The mankind of her going with a grave truth Nor blaspheme down the stations of the breath With any further Elegy of innocence and youth.
Deep with the first dead lies London's daughter, Robed in the long friends, The grains beyond age, the dark veins of her mother, Secret by the unmourning water Of the riding Thames. After the first death, there is no other.
שירו של רוברט פרוסט "Mending Wall", שפורסם לראשונה ב־1914, שואב את השראתו מהנוף הכפרי של ניו אינגלנד, שם גר פרוסט באותה תקופה.
בשיר בוחן פרוסט את התפיסה שלפיה בני אדם זקוקים לחומות שיגבילו את המעבר בין חלקותיהם. ההתעקשות הזאת להקים חומות משקפת בעיני פרוסט ראייה פרימיטיבית וחשוכה של המציאות, ושל היחסים בין בני אדם. השכן שדוגל בה נראה לו כמו האדם הקדמון, קהה מחשבה, חמוש באבנים, אדם שמתעקש לחזור בלי טעם על אמירות נבובות וקלישאתיות, שאותן שמע בעבר מאביו. השכן לא מסוגל, לדעתו של הדובר בשיר (מן הסתם – פרוסט עצמו), לבחון אמיתות שרכש בילדותו ולנסות לאמץ דפוסי חשיבה אחרים, כלומר – לשקול כל מצב לגופו: אם השכן אינו מאיים, מוטב לוותר על החומה שעלולה להפריד לא רק בין חלקות אדמה, אלא גם בין הלבבות.
השיר מופיע כבר שנים רבות בתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית. הוא מעורר שאלות שנוגעות ביחסי שכנות טובה, הצבת גבולות, לאו דווקא פיזיים, ועל הצורך בפרטיות – האם הוא מביא לניכור? – לעומת הפתיחות אל החברה הסובבת כל אדם.
מהשנים הרבות שבהן הייתי חלק ממערכת החינוך אני זוכרת שאחת ההצעות ללמד את השיר, ובתוך כך להרחיב את האופקים של התלמידים, הייתה – להזמין אותם לבחון את טיבן של חומות שונות לאורך ההיסטוריה בתרבות האנושית: למשל, את חומת אדריאנוס של הרומאים, את חומת סין, חומת ברלין, וכן, גם את חומת ההפרדה או גדר הביטחון שהקימה מדינת ישראל לאורך הקו הירוק, בגדה המערבית.
תיאור של מאפייני הגדר מופיע בפסק דינו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק:
"מכשול קו התפר בנוי ממספר מרכיבים. במרכזו עומדת גדר "חכמה". תפקידה להתריע לכוחות הפרוסים לאורכה על כל ניסיון לעבור אותה. מצידה החיצוני של הגדר עובר מכשול נגד רכב, המורכב מתעלה או מאמצעי אחר, שייעודו למנוע פריצת הגדר באמצעות ניגוח של כלי רכב. כן מצויה גדר מעכבת נוספת. בסמוך לגדר נסלל כביש שירות. מצידה הפנימי של הגדר האלקטרונית קיימות מספר דרכים: דרך טשטוש (שנועדה לגלות את העקבות של מי שחצה את הגדר), דרך פטרולים ודרך לרכב משוריין, וכן גדר נוספת. רוחבו הממוצע של המכשול, בצורתו המיטבית, הוא 50–70 מטרים. בשל אילוצים שונים, בחלקים מסוימים של המכשול, יוקם מכשול צר יותר, הכולל רק חלק מן המרכיבים התומכים בגדר האלקטרונית. במקרים מסוימים יכול המכשול להגיע לרוחב של עד 100 מטר בשל התנאים הטופוגרפיים".
הגדר שהוקמה בדרום הארץ כדי לחצוץ בין ישובי העוטף לעזה, הגדר שצה"ל סמך כל כך עליה ועל כל האמצעים המתוחכמים שהותקנו בה וסביבה, לא הוכיחה את עצמה, כזכור היטב מהשבעה באוקטובר 2023.
אני תוהה איך אפשר ללמד כיום את שירו של רוברט פרוסט. מה אפשר עוד ללמוד עליו ממציאות חיינו העכשווית. איך מתנהלים הדיונים עליו.
בעניין התרגום לעברית: השיר אינו מחורז, אבל הוא שומר בהקפדה (כמעט) מוחלטת על פנטמטר יאמבי, כלומר – חמישה צמדים של שתי הברות, שבכל אחד מהם ההברה השנייה היא זאת שמוטעמת. (יש בו פה ושם שורות חורגות במעט, כמו למשל But they would have the rabbit out of hiding" שנוספה בה הברה אחת מיותרת, אבל ככלל המשקל נשמר לאורך השיר.)
אין ספק שמדובר באתגר לא פשוט, אבל אפשרי לפיצוח. להלן שניים מתרגומיו לעברית.
(המתרגמת עדנה אולמן-מרגלית הסבירה ש"רוב שורותיו של השיר הן דקסילאביות (decasyllabic), כלומר בנות עשר הברות", וצדקה, כמובן, אבל לא דייקה, שכן יש לשים לב גם למשקל, ולא רק למספר ההברות).
משהו יש שלא אוהב חומה, שחותר תחתיה ברגב תפוח כפור, מוריד אבנים מעליה בשמש; ופורץ בה פרצות רחבות אף לשנים. עם צידים הענין הוא אחר; הייתי מהלך אחריהם ומתקן באשר לא השאירו אבן על אבן, אך הם ארנבת נחבאת למשך באו, לששון הכלבים. לפרצות אני שב: איש לא ראה או שמע אותן נבעות, אך בעת התקון באביב הן שם. אתקשר לשכני מעבר להר, לקבע מפגש וללכת בתואי ושוב להציב את החומה שבינינו החומה בינינו ככל שנלך. איש-איש משקם אבנים שנפלו בצדו. יש בהן שטוחות ויש כה מעגלות שאנו זקוקים לכשוף כדי ליצבן: "השארי במקומך עד שנמשיך!" אצבעותינו גסות ממגען. אה, בסך הכל עוד מין משחק-בחוץ, אחד בכל צד. קצורו של דבר; אין לנו בכלל שם צרך בחומה; הוא ארנים כלו, אני בסתן-תפוח. עצי התפוח שלי לעולם לא יחצו לאכל מאצטרבליו, אמרתי לו. הוא רק אומר, "גדרות טובות עושות שכנים טובים". האביב בי משובה, ואני תוהה האוכל להביאו לידי הרהור: "מדוע הן עושות שכנים טובים? הלא רק במקום בו יש פרות? אך פה אין פרות. בטרם אבנה חומה ארצה לשאל מה אכתר בה ומה אדיר ממנה, ולמי אני עלול לגרם כאב משהו יש שלא אוהב חומה, רוצה שתחרב". אולי אומר לו "שד", אבל אין זה שד בדיוק, ומוטב שיגיד בעצמו. אני רואה אותו מביא אבן שהוא לופת מלמעלה בשתי ידיו, כמו פרא אבן-קדם. נראה הוא לי כמי שנע בעלטה, שאין היא רק משום צללי החרש. הוא לא יסור מאמירת אביו, הרבה נחת הוא רוה ממנה הוא שוב אומר, "גדרות טובות עושות שכנים טובים".
51: בכל אחת מהדוגמאות ציטטתי את הפעם הראשונה שבה המשקל משתבש בתרגומים השונים, אך היו כמובן שיבושים נוספים
האם בתרגום שלי עמדתי במבחן של כל הפרמטרים שבחנתי כאן? ישפטו הקוראים.
כרך 22 החדש של "הו!" ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי"ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ'סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס. לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.
