אמרתי לה שאני לא יכולה יותר, שהוא מתעלל בי נפשית ולעתים גם פיזית וגם
כלכלית, שהוא מותיר אותי מתוסכלת רגשית, מינית, שהוא עסוק במשחקי שליטה, ועושה כל מה שהמדריך אומר לו – גם כאשר מדובר בסטיות או בפסיכוזות.
"אני רוצה להתגרש", אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.
"מאמי'לה שלי", היא ליטפה את שערי. "את תאבדי את הילדים, ברגע אחד. ולא רק אותם – את תאבדי גם את המשפחה שלך, אותנו. אף אחד לא ידבר איתך, אף אחד לא יעזור לך. את מכירה את המשפחה שלו, אין לך סיכוי מולם".
"אבל הוא מתעלל בי," התחלתי לבכות.
״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.
"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.
"אני אומרת שלא יהיה לנו מה לעשות, ושאם את מתכננת להרוס את החיים שלך, של הילדים שולחים שלך, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרחק", היא הסבירה. "למה את כל כך אנוכית וחושבת רק על עצמך? יש לך משפחה שלמה שתיהרס. אני מבינה שלא טוב לך, אבל אני בטוחה שאפשר לעבוד על זה. תעבדו על זה עם מי שצריך ואיך שצריך והכול ישתפר. לשבור את הכלים זו לא אפשרות מבחינתי, לא אפשרות בכלל. תעשי עם זה מה שאת רוצה".
הבנתי שזה אני נגד העולם.
