הספר המלחמה והעתיד הוא בעצם הרצאה שנשא תומאס מאן ב־13 באוקטובר 1943 באודיטוריום של ספריית הקונגרס, שם כיהן כיועץ לספרות גרמנית.
לספר נוספה אחרית דבר, "הרהורים על דבריו של תומאס מאן: 'עם רעיון כבוד האדם וערך נפשו של האינדיבידואל, ההומניזם מתעלה לכדי רובד דתי'", שאותה כתבה ניצה פלד, המתרגמת של הספר, ועוד אחרית דבר, "'מגנה כרטה' של זכויות אדם", שכתב ראובן מירן, המוציא לאור.
תומאס מאן הגרמני נשא את הדברים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הרחק מארצו וממולדתו. הוא גלה ממנה, כפי שמספר לנו ראובן מירן, למעשה – הוברח במהירות ובחשאי – ב־1933, מיד אחרי שדיבר בפומבי בגנות הנאצים. עוד מספר לנו מירן כי המשטר ניסה לפתות את מאן לשוב לגרמניה, והבטיח לו כבוד ויקר, אבל הסופר סירב בכל תוקף ולמעשה לא שב למולדתו גם אחרי שהמלחמה הסתיימה.
מאן הזכיר לי בכך את ז'אן אמרי שהסביר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה מדוע לא יוכל עוד לעולם לשוב לגרמניה, לארץ שבה נרדף, שכן יש דברים שאין אפשרות להחזיר לקדמותם: כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו ולהתרפק על כל מה שהכיר ואהב, במילים אחרות – להשתייך!
בניגוד לז'אן אמרי, תומאס מאן לא היה יהודי. שייכותו לגרמניה הייתה מוחלטת, המקום שאתו הוא ובני משפחתו וידידיו הקרובים הזדהו, "המדינה שבתרבותה אנחנו נטועים, שאת המסורות שלה אנחנו מקיימים, שהנוף והאווירה שלה אמורים להיות לנו מחסה טבעי."
תומאס מאן מסביר בהרצאתו את הדחייה המוחלטת שהוא חש כלפי גרמניה בגרסתה הנאצית, ומנסה להסביר לקהל שומעיו האמריקנים את השוני בין מה שהוא חש, לבין מה שהם, שנלחמים נגד גרמניה, מרגישים: ההתנגדות למשהו שאמור להיות שלך מרה הרבה יותר מאשר המאבק נגד ארץ אחרת, ארץ אויב. "אתם תאמרו לי: 'כולנו נלחמים בעבור אותה מטרה, בעבור האנושות," הוא מסביר, ומוסיף, "אך שפר מזלכם ואתם יכולים להזדהות עם המטרה של עמכם, של הכוחות הלוחמים שלכם, של הממשלה שלכם; וכשאתם רואים את סמל הריבונות האמריקנית, פסים וכוכבים, אז גם אם אינכם פטריוטים נאיביים דייכם לחוש הולם לב ולהשתנק מגאווה ולהריע בקול, אתם מביטים בסמל הזה ומרגישים בבית." ואילו הוא מביט "בסמל הלאומי הנוכחי של גרמניה", בצלב הקרס, בתחושה של בחילה. עד כדי כך שהוא משתדל לא לראות אותו בכלל. להסב את המבט. "אינכם יודעים כמה מוזר להחריד, כמה נתעב, כמה מזעזע עבורנו לראות שצלבי קרב מעטרים את הכניסה לקונסוליות או לשגרירויות גרמניות," הוא אומר ומוסיף: "כיום אני חווה את זה רק בקולנוע". הדברים הללו הזכירו לי ציטוט ששמעתי פעם בסרט דוקומנטרי על מרלן דיטריך, גם היא גרמניה שגלתה מארצה ונאבקה מרחוק בנאצים: "נכון שהם נראים כאילו יצאו מסט של סרט קולנוע?" אמרה דיטריך על קבוצה של אנשי אס־אס, עם המגפיים והמדים והנשק והחשיבות העצמית האלימה שלהם.
תגובתה ההיא, המזלזלת, מעלה על דעתי את דרך ההתמודדות החדשה של אנשי המפלגה הדמוקרטית לדונלד טראמפ: מכנים אותו מוזר. מלעיגים ומקטינים אותו.
אבל כשקוראים את הספר של תומאס מאן אי אפשר שלא לחוש בעתה עמוקה נוכח התוכניות הפשיסטיות של טראמפ, שהבטיח למשל לציבור האוונגליסטי שבפניו נאם שלא יצטרכו להצביע בבחירות יותר מפעם אחת, בנובמבר הקרוב, ואחרי כן – מה? לא יהיו עוד בחירות, רמז! רמז? אייים! טראמפ הסביר די בבירור מה הנתיב שבו הוא מבקש לפסוע.
ותומאס מאן, בעיצומה של המלחמה, ראה בעיני רוחו עולם אחר. עולם טוב וצודק יותר שעוד ייווצר. כזה שבו המשאבים יחולקו בצורה הוגנת יותר. שבו הפשיזם יובס והדמוקרטיה תשגשג.
מי היה מאמין ששמונים ואחת שנה אחרי שתומאס מאן דיבר על הגועל שהוא חש מהאלימות שהנאצים שיחררו לעולם (ובשלב ההוא אפילו לא ידעו על עדיין על אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, על תאי הגזים, הכבשנים, על מפעלי הרצח ההמוניים, על הזוועות הלא ניתנות להבנה שהפשיזם יצר וביסס ואִפשר), יתחילו שוב בני האדם לנהות אחרי "מנהיגים" שמבטיחים להם דיקטטורה, אלימות, פירוד, שנאה, שזועק לעברם, בפרצוף מזרה אימה, "תילחמו", וכל זאת, כמובן, ולמרבה הזוועה, לא רק בארצות הברית.
The War and the Future, Thomas Mann
תרגמה מאנגלית: ניצה פלד
הוצאת נהר ספרים
73 עמודים
