עם מותו של ז׳בוטינסקי איבד נתניהו את פטרונו. הוא מצא את עצמו נטוש בארץ זרה, ובפלשתינה חיכה לו רק גינוי. באותו זמן, אירופה בערה. נתניהו הסתגר בעבודתו האקדמית והצליח להשלים את הדוקטורט שלו במין סמינר רבנות קטן ומוזר בפילדלפיה, שמטרתו להכין רבנים קטנים ומוזרים להוביל את "בתי הכנסיות" שלכם.
אתה מן הסתם יודע יותר ממני על זה. אבל שווה בנפשך! בזמן הטרגדיה הגדולה ביותר שאירעה לעמו, בן־ציון נתניהו לא היה באירופה ולא בפלשתינה אלא בפילדלפיה, פנסילבניה, וכתב על ספרד בימי הביניים! כתב על האינקוויזיציה בזמן השואה… כתב על כישלונם של יהודי חצי האי האיברי להציל את עצמם כייצוג לחוסר יכולתו שלו להציל את יהודי אירופה… איזה טירוף!
אחרי המלחמה, מה הוא יכול להרגיש? אפילו אחרי שהשלים את הדיסרטציה, מה הוא יכול לחגוג? בוודאי לא את כינונה של מדינה יהודית, מאורע שיריביו טענו שהוא ניצחון אך בא במחיר מיליוני הרוגים. מדינה שלא נלקחה אלא ניתנה, לא מרצון טוב אלא מתוך רגשי אשם, בתור פיצוי על אסון.
מבחינתו הייתה זאת מדינה שבראשיה פשרנים, ותרנים, גלגולים ספק־יהודים של נוויל צ׳מברליין: בן גוריון, ויצמן, אנשים שירקו על קברו של ז׳בוטינסקי ואפילו לא אפשרו לגופתו לחזור לישראל מקברו שבאדמת לונג איילנד.
שום רוויזיוניסט לא הוזמן לקחת חלק בממשלה הישראלית החדשה. לתנועה לא הייתה השפעה בכנסת. עכשיו הייתה רק ציונות אחת, ורביזיה לה אַיִן. למרות הכול, נתניהו חזר הנה – הוא נאלץ לחזור הנה, למרות הכול, כדי למצוא תפקיד פוליטי, תפקיד צבאי, תפקיד מודיעיני, כל תפקיד שיהיה, אפילו באקדמיה.
ואולי הוא חזר רק כדי לחזות בכישלונה של ישראל. אבל כמובן, היא לא נכשלה. עד היום. ועם זאת, נתניהו המשיך בשלו, חיכה כמעט עשור שמישהו, לא משנה מי, יחזיר אותו מן הכפור.
הוא היה היסטוריון שנשמט מן ההיסטוריה, צאצא של רב־דיפלומט מתוסכל שנמחק בעצמו מדברי ימי המדינה. מצב טרגי. אם לפני כן עמיתים מהאוניברסיטה התחמקו מנתניהו בשל דעותיו הפוליטיות, עכשיו הם התחמקו ממנו בשל הטרגדיה שלו. בשל המרירות שלו, הטינה, הזעם. אני מודה ומתוודה שגם אני התחמקתי ממנו. לא הייתה ברירה.
