מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

בעדינות ובכישרון טווה רינה גרינולד את עלילתו המותחת, המשכנעת, של הרומן הרביעי שכתבה, כוכב ים.

במרכזו של הסיפור – זוג אחים, יהודה ושלומי. שתים עשרה שנות חיים מפרידות ביניהם. יהודה הוא הבוגר, "נער הזהב" של משפחתו, הבן המוצלח שאביו היה גאה בו כל חייו. שלומי נחשב תמיד מוזר, "שונה". כשאמם מתה היא הטילה על הבכור את האחריות על הצעיר, והוא חש עד כמה משאו של הנטל כבד לכתפיו.

למזלו, כך היה סבור תמיד, זיוה, אשתו היעילה והעניינית, נחלצה תמיד לעזרתו, לא רק, אבל אולי בעיקר, בכל מה שנוגע לטיפול בשלומי ולדאגה לו.

והנה קורה משהו בתחילתו של הסיפור. איזושהי תקלה מבהילה. שיבוש מסוכן, שמעורר דאגה רבה אצל כל מי שאוהב את שלומי. כי, ראה זה פלא, חרף היותו האח הפחות מוצלח, לכאורה, הוא משמש מדריך ותיק ונערץ בפנימייה לילדים בסיכון. הוא מסוג המדריכים שמקדישים את חייהם לרווחת החוסים, רגיש אליהם, מבין אותם, שם לב לצרכיהם העדינים ביותר ומטפח אותם באהבה רבה.

חוה, אחת מנשות הצוות בפנימייה, חוששת וחרדה לו מאוד, כמוה גם יהודה אחיו, ולא פחות מהם – זיוה, ששלומי יקר לה במיוחד. מה קרה לו? איפה הוא? האם יש סיבה לדאגה אמיתית?

כאמור, העלילה נטווית ביד בטוחה, ואנחנו לומדים על הדמויות "מבפנים", מתוך הווייתן וממעשיהן, וזאת כמובן הדרך הנכונה לספר סיפור: לאפשר לו להיווצר מתוכו, לא "לספר על" אלא "להראות את".

המתח העלילתי הולך ונבנה, ולא יכולתי להניח את הספר מידיי, קראתי בלי להרפות ממנו, עד שהגעתי לסופו…

 כוכב ים עוסק בעיקר ביחסים בין שני האחים. הוא בוחן למשל מה מרגיש הילד הנבחר. האם הוא בהכרח שמח בחלקו, או שהוא גם חש אשמה? יהודה נזכר איך "באחת מאותן הפעמים שהכריח את עצמו להישאר ולהקשיב לשלומי, לפני שנשמט כהרגלו והשאיר אותם [את זיוה אשתו ואת אחיו] לבד במטבח, אף פעם זה לא עלה על דעתו? למה? כי זה שלומי. האדם האחרון שיכול בכלל לאיים על מעמדו שלו – הבן המועדף. הבן החכם, המוצלח." יהודה נזכר עד כמה אהב את שלומי בימים שהיה עדיין פעוט חמוד, עד כמה ניסה אז לעורר כלפי הילד הקטן את אהבתו של אביהם, ונדחה, עד שהתייאש, ואימץ את העמדה המנוכרת של האב.

דנית בר בספרה החשוב ילדות של נסיכה כותבת על הקונפליקט ההרסני הזה שעלול להיווצר בין אחים, כשאחד מהם הוא "הנבחר" והאחר – "המורעל". כדי להדגים זאת היא מזכירה את הקנאה השוררת בין אחים במקרא ובספרות. כמו למשל – זאת שיש בין  קין והבל, קנאה שסופה מר כל כך. דוגמה אחרת היא ההעדפה "בהצלבה" ששוררת בין שני האחים בסיפורם של יצחק ועשו. אחד נחשב לבן של אימא, והאחר – הבן של אבא (במידה רבה כמו גם ברומן שלפנינו!): "מעשה גניבת הדעת וגניבת הירושה בו נטלו צד יצחק ורבקה מסמל ארכיטיפ של הורות לא תקינה בעלת השלכות לדורות. כל אחד משני האחים, יעקב ועשיו, היה הילד המועדף של אחד מההורים ומורעל על ידי השני, כל אחד מורעל ומרעיל כאחת".

גם הילד המועדף בעצם סובל, כפי שרינה גרינולד מיטיבה להראות כשהיא יוצרת את המצבים והדמויות החיות את הקונפליקט והכאבים הללו.

גרינולד מספרת לנו גם על כאב מסוג אחר: זה של אב שבנו הקטן נרצח בשואה. האם ילד אחר, שנולד לימים לאותו אב שכול מאשתו השנייה, והוא לא רק אחיו הצעיר של המת אלא גם דומה מאוד, יוכל לנחם או לשכך את הכאב? למרבה הצער והאכזבה נראה שנוכחותו של ילד "חדש" לא רק לא מרגיעה את הכאב, אלא עלולה אפילו להעצים אותו.

יופיו של הספר בכך שהוא מדויק מאוד. כל מה שיש בו צריך להיות, והוא מתעלה גם למחוזות טרנסדנטליים כשהוא מתאר את יופיו של העולם באמצעות הדימוי שהעניק לספר את שמו: כוכבי הים שקיומם מעורר את התחושה שחרף הצער והכאב, יש בכל זאת משמעות לחיים.

שתיים הוצאת לאור, 2024
175 עמ'

"פניה נקיות מאיפור", או – "היא מטופחת": אלה שתי קלישאות עיתונאיות מוכרות, שבאמצעותן נוהגים לתאר נשים. יש לכאורה שתי ברירות מחדל: או שהאישה "מטופחת", כלומר – מאופרת, מתוכשטת, לבושה בבגדים שהשקיעה בהם תשומת לב וחשיבה אופנתית רבה, או שהיא… נו, הביטוי "פניה נקיות מאיפור", שהוא בעצם סוג של יוּפֶמִיזְם למילה החותכת והלא נעימה – "מוזנחת"…

ספרה החדש של רינה גרינולד (קדמו לו החלום והבית שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם ופעמונים של מאי שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ') בגידות ובגדים בוחן את הסוגיה הזאת: האם אישה שבוחרת להתלבש "נוח", שאינה משקיעה תשומת לב במראה שלה, מסרבת לקנות בגדים חדשים ואופנתיים, לא מוכנה להתאפר, לא מתעניינת בקישוט עצמי, עלולה לאבד את אהבתו של האיש שלה, שמועד להתאהב באחרת, נשית ומטופחת יותר…?

גיבורת הסיפור (למעשה – הנובלה) היא רופאת משפחה בקופת חולים, שעובדת גם יום אחד בשבוע בחדר המיון של בית חולים. היא אישה מעשית, עניינית, כזאת שהמראה החיצוני שלה לא מעניין אותה (– לכאורה! היא אמנם לא עושה שום דבר כדי "לשפר" אותו, אבל נראה שהוא בכל זאת מעסיק אותה מאוד, כך למשל היא מקפידה להסביר לנו שאמנם איננה יפהפייה במובן המקובל, אבל גברים בכל זאת מתעניינים בה…). היא נראית בטוחה בעצמה, ומתארת את עצמה כ"רעה". אכן, מחשבותיה יכולות להיחשב "רעות": היא ביקורתית מאוד כלפי רוב בני האדם שהיא פוגשת, כולל מי שאמורות להיות חברותיה הקרובות, אבל מקפידה להסתיר את ה"רוע" שלה.

למעשה, הספר נפתח במשפט "תמיד יש לך משהו רע להגיד", שאומר לה בעלה של הגיבורה, אבל מיד אחר כך הוא עצמו, הגבר שמתואר כאדם מכיל, עדין ואוהב, אומר לה משפט רע, לטעמי: "את שורטת את כל הכוסות" (בזמן שטיפת הכלים). עד כדי כך שקראתי שוב את הפסקה הראשונה כדי להבין שוב מי מהשניים הוא זה שאמור להיות זה שיש לו תמיד "משהו רע להגיד"…

עד מהרה מסתבר שהביטחון העצמי המופגן של הרופאה (שמה אינו ידוע לנו) הוא רק מראית עין. היא בעצם עלה נידף ומבוהל, תלויה לגמרי בבעלה, ומבועתת מהאפשרות ששוב אינו אוהב אותה.

גרינולד מצליחה לעורר סקרנות, ואפילו מתח: גיבורת הספר חושדת בבעלה שהוא בוגד בה. יש המון סימנים שמוכיחים לכאורה שחשדותיה מבוססים. בשלב מסוים נודע לנו פרט מעברה, משהו שקרה בילדות והיא שכחה, כלומר – הדחיקה ועכשיו נזכרה שוב – שמבהיר מניין נובעת רגישותה המיוחדת לאפשרות שהיא נבגדת. אז מה באמת קורה? הוא בוגד? הראיות הרבות באמת מוכיחות זאת? ומה יקרה לה? האם תוכל לשרוד בלי אהבתו של בעלה?

והשאלה שמרחפת מעל כל אלה: האם בגדים יפים, "סקסיים", הם באמת מה שיכול לגרום לגבר להתאהב מחדש, או להימשך אל אישה אחרת (או אל אישה בכלל)?

ואיזו הפתעה תתגלה לרופאה בסופו של הסיפור?

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.

במעמקים מסתתרים סודות: מתחת לבית יש מרתף שאינו אלא שרידיו של בית אחר. בתוך המזנון חבויים תצלומי אשתו הראשונה של אביה ובנם הפעוט שנספו בשואה. בברלין גדלה ילדה שקיומה אינו ידוע לאביה, הוא בטוח שהיא נרצחה. בכפר בגליל גדל ילד שהוברח מגורלו.

כל הסודות הללו רוחשים בחיי הגיבורים ברומן הראשון שכתבה רינה גרינולד, החלום והבית, שראה אור לאחרונה.

לפני כמה שנים זכיתי לקרוא את אחת הגרסאות הראשונות של כתב היד, והבעתי אז באוזניה של רינה גרינולד את התפעלותי ממנו. הרעיון להציב בית במרכזו של רומן, לספר כיצד נוצר לראשונה, ואילו חיים חלפו בתוכו ועיצבו אותו, הזכיר לי את ארבעת ספרי הסדרה של הסופרת האמריקנית אניטה שרב, המכונה THE" "FORTUNE'S ROCKS QUARTET. באותה סדרת רומנים עוקבת שרב לאורך יותר ממאה שנה אחרי בית אחד ששוכן ליד החוף בניו אינגלנד, ובאמצעותו הקוראים חיים את ההיסטוריה של המקום: השנים הראשונות של המאה העשרים, שנות השלושים והשפל הכלכלי, ועד לשני הרומנים האחרונים המתרחשים כמעט בימינו.

רינה גרינולד בוחנת את ההיסטוריה הישראלית באמצעות הבית. הדמות המספרת מציגה אותו בפנינו כבר במילים הראשונות של הרומן: "זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים". תחילתו במה שלימים נותר רק כמרתף: ביתם של התושבים הערבים, "איש פשוט בשם עבד אל-מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים". אותו אריס "עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול", אבל נעשה "מודאג, מודאג מאוד," כי "אדונים בחליפות של פראנג'ים עם מגבעות ומשקפיים עגולים" החלו להופיע ולקנות אדמות מהאפנדים הטורקים.

המספרת היא זאת שחושבת על אותו עבד, שעיבד את האדמה שעליה הוקם ביתה. כבר בתחילת הרומן נודע לנו שהיא עוזבת את הבית, אבל רק בסוף ייוודע לנו מי יבוא במקומה, מה תגלה על משמעותו של הבית בחייה, איך השפיע עליהם, ומה יקרה לה כשתעזוב אותו.

התיאור טומן בחובו כמובן משמעויות נסתרות, אך לא סמויות מהעין, ושאלות שאי אפשר להתעלם מהן: למי יש זכות על האדמה שמדינת ישראל הוקמה עליה? מה משמעותה של פליטות? מי יודע להיאחז באדמה? מה ההיאחזות הזאת, או ההרפיה מהאדמה, אומרת?

מאחר שהמספרת חלמה להיות אדריכלית, "בית" מבחינתה איננו סתם מבנה שגרים בו. הוא משמעותי וחשוב לה גם בצורתו, גם בתכנון שלו, גם באסתטיקה שבו. היא מתקשה להשלים ולהתפשר עם עיצוב לא מדויק שאינו עונה על דרישותיה, והיא נקשרת מאוד לגינה, כלומר, למה שהאדמה יכולה להוציא מתוכה.

הסיפור כולו מגיע מתוך נקודת המבט שלה, וכך דבריה צבועים באישיותה ובנקודות ההשקפה שלה על המציאות. כך למשל היא מתוודה כי כשהיא מתארת את הכפר הערבי כפי שנראה בעיני רוחה בתחילת המאה העשרים, "זה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית". היא לא מפסיקה להכניס את עצמה לתוך הנרטיב, למשל : "אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים", ובכך מסגירה את העובדה שאיננה באמת מספרת כל יודעת, שכן הכול מגיע מתוך הפריזמה של ראייתה, ידיעותיה ודמיונה.

וכך, בעיני רוחה, "אבות אבותיו [של עבד] לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת."

היא מתארת את החלוצים מנקודת המבט של עבד, סבורה שנראו לו מוזרים. "כולם ידעו לקרוא – מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם – ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר". הוא לעומתם היה נותן הכול "כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!" גרינולד, באמצעות המספרת שלה, מציבה כאן מין נוסחה שבה ניצבים שני צדדים: עובדי האדמה האותנטיים, המקומיים, שנאלצים להוציא את לחמם מהארץ, כלומר – הערבים, לעומת החלוצים היהודים שמניעים אותם אידיאלים ורעיונות. מחשבה מעניינת!

האם קניית האדמות הללו הייתה מוסרית? האם אפשר, במבט היסטורי מקיף, להצדיק את הקמת הבית? למי באמת יש זכות עליו?

"פלשתינה מנצנצת אי-שם במזרח כמו אבן חן", כך רואה בעיני רוחה המספרת את מחשבותיו של היהודי שרכש את המקום, אחרי שהחליט לנוס מברלין, זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האם אפשר להתכחש לזכותם של נרדפים למצוא לעצמם מקלט? אבל מה עם מי שגרו שם ונושלו?

הרומן שלפנינו מנסה לגעת בכל השאלות הללו ועושה זאת בעדינות ובכישרון.