"המלחמה חוללה בישראל צונאמי של פצועי נפש. ההשפעות יהיו הרסניות" – זאת הייתה כותרת של כתבה בעיתון הארץ ב־22 ביוני 2026.

בד בבד נחשפו בחדשות ערוץ 13 דבריו המזעזעים של עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, שהוקלט כשאמר ש"פצועי הפוסט-טראומה מבזים את המותג".

אין ספק שבעקבות המלחמה הבלתי נגמרת שהחלה בשבעה באוקטובר חל בישראל גידול עצום במספר פגועי הנפש, לא רק חיילים, גם אזרחים רבים שנחשפו לזוועות, עברו אותן בגופם, איבדו בתים, נאלצו להיות פליטים במשך חודשים ושנים, ורבים מהם עדיין מאוימים וחשופים לסכנות המלחמה. אפילו מי ש"רק" נחשף למראות, לסיפורי הזוועה, עלול להיפגע בנפשו, עד כדי כך שלא ברור לי אם יש כיום ישראלי אחד שלא נפגע במידה זו או אחרת, במלחמה האחרונה, או בקודמותיה. הן נמשכות למעשה ברצף כבר עשרות שנים, בעצם, עם הפוגות קצרות, מאז קום המדינה. זה הקיום שאליו הורגלנו. זה מה שילדים יודעים כאן: אזעקות, מקלטים, ממ"דים, שוב אזעקות – (שמעתי פעוטה בת פחות מחמש שואלת – "איפה הממ"ד?" ממש בהגיעה לבית המלון בקפריסין. "אין כאן." "אה," הסיקה מיד הקטנה, "יש הפסקת אש.")

לא מפתיע שספר כמו כביסה לבנה רואה אור בימים אלה. בדפיו הראשונים מוזכרת מלחמת שבעה באוקטובר, ובהמשכו אנחנו קוראים על נרי, חייל שנפגע בנפשו עוד לפני כן. הוא פגוע עד כדי צורך באשפוז ממושך. אנו עדים למצוקה ולמשבר שעוברת משפחתו: אשתו אודליה, מורה לאמנות ובעצם גם ציירת, בנו יובל, שעתיד להתגייס בקרוב, ובתו מאיה, שנמצאת בחודשי הריונה האחרונים.

נרי הוא גבר שבגברים. חסון, נמרץ, כזה שיודע לתקן כל דבר, החל מברז מקולקל וכלה במנועים סרבניים. הוא מילואמניק של השייטת.

הוא לוחם ללא חת; אנחנו מבינים את זה כשנוכחים עד כמה הוא בקיא בכל הפרטים הנדרשים מלוחמים ביחידת עלית: אפילו מתוך האשפוז הוא מסוגל להתעשת ולהדריך את הבן שלו, לקראת "יום סיירות":

"'מה הערך הראשון שלנו?
'צניעות.'
'נכון. צניעות. קודם כל, אף אחד לא מכיר אותך. לא מכיר את אבא שלך. אתה בא – אתה דף חלק. תקשיב טוב-טוב למה שקורה סביבך. אל תדבר ראשון. ואם הולך לך טוב – '
יובלי השלים לו את המשפט: 'אל תתרברב ואל תתנשא.'
'ומה אחרי צניעות?'
'עקביות.'
'נכון – ומה הם מבקשים לראות?'
'גרף של שיפור.'
'ומה עוד?'
'אמינות.'
'איזו אמינות?'
'אמינות הביצוע ואמינות הדיווח.'
'ומה זה אומר?'
'שביצעת את מה שדרשו ממך. ואם עשית משהו שאסור לך לעשות, ואם נשפך לך חול, אתה לא מסתיר שום דבר ומדווח.'
'ומה עוד?'
'חתירה לניצחון.'
'נכון, ואיך אתה רוצה לנצח?'
'אתה מתנפץ אל תוך התרגילים. לא חוסך כוחות, לא מוותר לעצמך.'"

ועם זאת, נרי מתקומם נגד הססמה הגורסת שטוב למות בעד ארצנו. בטקס ההשבעה, כשסיים את אחד הקורסים הצבאיים התובעניים ביותר, סירב לקרוא "אני נשבע", להתחייב לשרת את המולדת ולהקריב את חייו, אם יהיה בכך צורך. הוא בא ממשפחה שבה מקיימים, לא מבטיחים, כך שבים ואומרים כול הזמן.

ועם כל הגבריות הנועזת הזאת, הוא גם רגיש ואמנותי: מתרגם שירים מחונן, מצייר.

אז מה קרה לו שכך נשבר נפשית?

לקראת סוף הרומן מתחוור לנו מדוע הוא חש שנכשל בקיום אחד הערכים שלמד ולימד כל חייו – גם את בנו – ומה הסיבה לכך שנשבר נפשית: לא בגלל מראות קשים, לא בגלל חוויות בלתי נסבלות: בגלל הפער בין הנחישות להיות ראוי, לנהוג כיאות, לבין רגע אחד שבו איבד את השליטה ומעל בערך הכי חשוב.

יש מי שמבכרים לא לקרוא בימים אלה על צה"ל, על המלחמה, ובכלל – על המציאות הישראלית העכשווית.

היא בכל זאת נכתבת, באינטנסיביות, מתוך כורח ונחיצות, ומי שלא יקרא עליה עכשיו, יעשה זאת כנראה בעתיד.

שמו של הספר, "כביסה לבנה", נלקח מתוך ההוויה של נרי ואודליה: יש להם קוד סודי: כשהוא שולח לה הודעה ומבקש שתתלה את הכביסה הלבנה, היא יודעת שהוא נכנס "לשם": לאחד המקומות מסכני החיים. כשהוא יוצא משם בשלום הוא כותב לה להוריד את הכביסה.

מתי כולנו נוכל סוף סוף להוריד את הכביסה, לקפל אותה, להכניס הכול לארון, ולשכוח ממנה? מתי נתחיל לחיות חיים רגילים, נורמלים יומיומיים, שבהם אין צורך בקודים נסתרים, ושהכביסה הלבנה היא רק בגדים של ממש שיש לטפל בניקיונם?

בספר שלפנינו אנחנו זוכים גם לכך, לפחות חלקית: יש מעין "העברת שרביט" מאם לבת, ושוב, כעבור כמה שנים, מאותה בת – לבתה. תיאור היווצרותם של חיים חדשים, גם בתוך המציאות הקשה כל כך של חיינו, נוגע ללב ומרגש מאוד.

הוצאת אפרסמון, 2026
עורכת: עלמה כהן־ורדי
210 עמ'