שיר מתוך הספר החדש, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד

הדברים שכתבה עורכת הספר, המשוררת אנה הרמן, על גבו

ספר שירים חדש שכתבתי, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, ראה אור אמש. הוא עדיין לא הגיע לחנויות. אפשר לקנות אותו ישירות ממני. תמורת 40 שח + דמי משלוח בדואר רשום.

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

השחקנית המופלאה טלי קרק מבצעת לאחרונה, בימי המלחמה,  שירים וסיפורים שאותם היא "מעניקה" כשי לכל מי שחש צורך בהפוגה רגשית.

שלחתי לה לבקשתה את השיר "הוא אינו", שהופיע לראשונה בגיליון 25 של כתב העת הו!, ואת הסיפור "איך (כמעט) ניצחתי את אלוהים", שהופיע בשנת 2000 בקובץ לשתות תה עם מלכת אנגליה, בהוצאת ביתן. 

טלי הפליאה לבצע את השיר ואת הסיפור. היא מגיעה לתחושתי בקריאתה הרגישה והחכמה ממש עד מי התהום של הכתוב. 

“מה עושות האיילות בלילות?
הן עוצמות את עיניהן הגדולות.״ לאה גולדברג

1.
מָה עָשׂוּ הָאַיָּלוֹת בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת?
אֵין לָדַעַת אִם יָכְלוּ לְהַמְשִׁיךְ לִמְצֹא חֲלוֹם,
כָּךְ, כְּשֶׁהֵן מְקֻמָּטוֹת, עַל הַדַּף שֶׁהוּא הִכְנִיס
מְקֻפָּל וּקְצָת מֻכְתָּם, וְתָחַב לְתוֹךְ הַכִּיס.
הֵן שָׁכְנוּ שָׁם שְׁנֵי לֵילוֹת, לֹא הָיְתָה לָהֶן תָּכְנִית,
יֵשׁ לוֹמַר: הֲרֵי גַּם הוּא לֹא קָרָא שׁוּב, לֹא הִבִּיט
בַּנְּיָר, בִּכְלָל שָׁכַח. אֵין לָדַעַת עַל שׁוּם מָה
הוּא לָקַח אוֹתָן אֵלָיו. וְאִמּוֹ? הִיא לֹא חָלְמָה
שֶׁהַיֶּלֶד – מָה זֶה? מָה? כְּשֶׁרוֹקְנָה אֶת מִכְנָסָיו
הִיא מָצְאָה שָׁם דַּף מֻכְתָּם, שֶׁמִּלִּים כְּתוּבוֹת עָלָיו,
דַּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַיָּלוֹת, שֶׁעוֹצְמוֹת אֶת עֵינֵיהֶן,
שֶׁחוֹלְמוֹת עַל הַפִּילוֹת, וְשׁוֹלְבוֹת אֶת רַגְלֵיהֶן.
    כָּך, בְּעִפָּרוֹן, בִּכְתָב – מְסֻרְבָּל, עָקוּם, מֵבִיךְ,
    לְהַסְמִיק, לִמְעוֹךְ, אוּלַי, סְתָם לִקְרֹעַ, לְהַשְׁלִיךְ?

2.
אוֹ מוּטָב – חָשְׁבָה הָאֵם – לְתַקֵּן אֶת הַמִּלִּים:
מָה פִּתְאוֹם "פִּילוֹת"? – פִּילִים! מָה פִּתְאוֹם "מְשַׂחֲקִים"?
הִיא הִמְשִׁיכָה עוֹד לִקְרֹא: "לֹא שֶׂכְוִי וְלֹא שָׁפָן"?
וּלְפֶתַע הִתְמַלְּאָה בִּפְלִיאָה, כִּי כְּבָר מִזְּמַן
הִיא יוֹדַעַת בַּחֲשַׁאי, שֶׁהַיֶּלֶד – בְּנָהּ, אָמְנָם –
קְצָת מֻגְבָּל בַּחֲשִׁיבָה, קְצָת אִטִּי וּמְנֻמְנָם,
וּוַדַּאי אֵין לְצָפּוֹת שֶׁיֵּדַע מִלִּים שֶׁהִיא
לֹא שָׁמְעָה, לֹא מַכִּירָה, זֹאת בִּכְלָל מִלָּה – "שֶׂכְוִי"?
הַחַיּוֹת שֶׁעַל הַדַּף לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַיּוֹת
בְּלִי מַבָּט רוֹאֶה, מֵבִין, שֶׁיוּכָל לֹא רַק לִקְרֹא
אֶלָּא גַּם לָדַעַת כִּי מְשׁוֹרֵר כָּתַב אוֹתָן.
כָּךְ, עִם עֶרֶב כְּשֶׁהָאָב שָׁב וְאֶת הַדַּף נָטַל
    לֹא הָיוּ לוֹ שׁוּם סְפֵקוֹת: בְּנוֹ, בֶּן שְׁמוֹנֶה, הוּא גָאוֹן,
    וְלָכֵן הֵעִיר מִיָּד יֶלֶד שֶׁהָלַך לִישֹׁן.

3.
“יֶלֶד, יֶלֶד!״ הוּא אָמַר, “אֵיזֶה שִׁיר כָּתַבְתָּ כָּאן!
אֵיךְ הִסְתַּרְתָּ מִכֻּלָּם…? אַל תִּהְיֶה כָּזֶה בַּיְשָׁן…
לְהַחְבִּיא שֶׁלֹא נֵדַע? לֹא חָשׁוּב, מָה שֶׁתִּכְתֹּב
לֹא הָעֶרֶב, בְּקָרוֹב, אַל תַּסְתִּיר, תַּרְאֶה לִי, טוֹב?
“וְעַכְשָׁו,״ אָמַר הָאָב, “לֵךְ לִישֹׁן, אַתָּה מֻשְׁלָם!״
וְהַיֶּלֶד בְּחַדְרוֹ רַק שָׁכַב וְלֹא נִרְדַּם.
הַמִּטָּה הָיְתָה עַתָּה מְעַרְבֹּלֶת חֲלוֹמוֹת.
גַּם הָאַיָּלוֹת פָּקְחוּ זוּג אָזְנַיִם נִדְהָמוֹת
לְמִשְׁמַע דִּבְרֵי הָאָב, שֶׁאָסַף אֶת מַכָּרָיו,
וְהִכְרִיז, שָׁם בַּסָּלוֹן, “תִּשְׁמְעוּ מָה הוּא כָּתַב!"
רַק בַּלַּיְלָה לְאִשְׁתּוֹ הוּא לָחַש בְּלִי וַדָּאוּת
שֶׁאוּלַי הַשִּׁיר מֵעִיד דַּוְקָא עַל יַלְדוּתִיּוּת…
    אַךְ מִיָּד נִמְלַךְ וְשׁוּב הִתְמַלֵּא כֻּלּוֹ חֶדְוָה
    וְהִתְחִיל לְהַאֲמִין שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ תִּקְוָה.

4.
יֶלֶד קָם אֶל הָעוֹלָם מִשֵּׁנָה טְרוּפָה שֶׁבָּהּ
לֹא יָדַע עוֹד לְהַבְדִּיל בֵּין הוֹוֶה לְבֵין עָבָר,
רַק זָכַר שֶׁדַּף נְיָר שֶׁהוּצָא מִמִּכְנָסָיו
נֶהֱפַךְ פִּתְאוֹם לְצַו, שֶׁמּוּטָל עָלָיו עַכְשָׁו.
אָז בָּעֶרֶב זֶה קוֹרֶה: הִנֵּה שׁוּב אָבִיו קוֹרֵא
שִׁיר עַל חֹשֶׁךְ וְעָנָן, עַל חָתוּל, עַל הַיּוֹרֶה,
שוּב עַל דַּף שׁוּרוֹת תָּלוּשׁ מִמַּחְבֶּרֶת מְעוּכָה,
שוּב בְּעִפָּרוֹן קֵהֶה; אֵיזֶה שִׁיר יָבִיא מָחָר?
כָּךְ: שָׁמַיִם בִּשְׁלוּלִית, וְאַרְנָב מִשׁוֹקוֹלָד,
שִׁיר עַל בְּרוֹש, עַל סוּס שֶׁל אוֹר, וְעַל עֵץ בְּיַעַר עַד.
הַלֵּילוֹת מַלְּאוּ דְמָעוֹת, נִבְלָעוֹת, שׁוֹתְקוֹת, אִלְּמוֹת,
הַשָּׁעוֹת הָיוּ כֵּהוֹת, נְטוּלוֹת כָּל נְעִימוֹת.
    אֵיך כָּל שִׁיר יָכוֹל לִפְרֹם עוֹד סִיוּט וְעוֹד חֲלוֹם
    עַד מָתַי יוּכַל לִנְשׁוֹם? אֵיךְ יַבְדִיל בֵּין יוֹם לְיוֹם?

5.
אַךְ בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָרָה – נֵס, גִּלּוּי, שִׁנּוּי, תְּמוּרָה!
כִּי לַיֶּלֶד יֵשׁ אָחוֹת, שֶׁפִּתְאוֹם בְּלִי אַזְהָרָה
נִזְכְּרָה, בְּלִי שׁוּם סְפֵקוֹת, וְהוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ
לַמַּדָּף שֶׁל הַסְּפָרִים, שָׁם הַיָּד מִיָּד יָדְעָה
אֵיךְ לִמְצוֹא אוֹתוֹ מֻנָּח, לֹא הָפוּךְ וְלֹא מֻסְתָּר,
לֹא סָמוּי וְלֹא נִדָּח, סְתָם כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהוֹרִיד וְאָז לִרְאוֹת בְּתוֹכוֹ מִלִּים, סוֹדוֹת,
שֶׁבִּכְלָל לֹא נִשְׁמְרוּ, וְדָמוּ לַאֲבֵדוֹת.
"לֹא!" קָרְאָה הָאַיָּלָה, "אַל תֵּלְכִי עִם זֶה, מוּטָב
שֶׁהַסֵּפֶר שׁוּב יִשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ עַל הַמַּדָּף.
אַל תַּגִּידִי שׁוּם דָּבָר!" הִיא קָרְאָה, אַךְ הַיַּלְדָהּ
קְצָת מֻפְתַּעַת, קְצָת שְׂמֵחָה, כֵּן הָלְכָה וְלֹא חָרְדָה
    עִם הַסֵּפֶר אֵל הָאָב, שֶׁשָׁכַב עַל הַסַּפָּה
    "תִּסְתַּכֵּל," אָמְרָה הַבַּת, וּפָתְחָה אֶת הַחֶרְפָּה.

6.
"צְאוּ הַחוּצָה," הוּא פָּקַד, "וְחַכּוּ עַד שֶׁאֹמַר,
וְעַכְשָׁו רַק תִּשְׁתְּקִי, אַל תַּגִּידִי שׁוּם דָּבָר!"
כְּשֶׁהַדֶּלֶת נִנְעֲלָה גַּל הַקּוֹר הָיָה מֻכָּר,
וְהַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק – מְסַנְוֵר כְּמוֹ מַכָּה.
הֵן בָּחוּץ, עוֹמְדוֹת סָמוּךּ אֵל הַדֶּלֶת שֶׁל בֵּיתָן,
הָאִשָׁה רַק מַשְׁפִּילָה מַבָּטָהּ לֹא אֵל בִּתָּהּ,
וְאָזְנֶיהָ לֹא שׁוֹמְעוֹת: אֵין מִשָּׁם שׁוּם צְלִיל שֶׁהִיא
אַחְרָאִית עַל קִיוּמוֹ. חֲלָקָה כְּמוֹ רְאִי
שֶׁשָׁמַט כָּל בָּבוּאָה, הִיא שְׁקוּפָה, שְׁטוּחָה, הִיא רִיק
בְּלִי שׁוּם תֹּכֶן שֶׁמַּחְזִיק, רַק צִפּוּי כַּסְפִּי מַבְרִיק.
"אֲבָל אֵיךְ שִׁקַּרְתָּ כָּךְ!" מִבִּפְנִים הָאָב צָרַח,
"כַּךְ אוּלַי תָּבִין, וְכָךְ! כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה, כָּךְ!"
    עִוָּרוֹן נִלְמַד אֵינוֹ כִּשָּׁרוֹן שֶׁיִּשָּׁכַח
    הוּא נוֹתָר, הוּא לֹא יִבְרַח: כָּךְ וְכָךְ וְכָךְ וְכָךְ.

קישור לשיר במאזניים

קישור לרכישת הגיליון

מוסף ספרות ותרבות של עיתון הארץ, 8 בספטמבר 2023

המוטו בספר מה קרה להגר באילת? הוא ציטוט מתוך רוברט גרייבס, המיתוסים היוונים, פסקה 33: "ילדי הים" ובו סיפורה של מדוזה שנאנסה במקדשה של אתונה הזועמת, וזאת הענישה אותה בהפיכתה "למפלצת מכונפת שעיניה לטושות, שיניה ענקיות, לשונה משתרבבת, ציפורניה מתכתיות, תלתליה – נחשים, ומבטה מאבן גברים".  

הו! החדש, מספר 25, ראה אור בימים אלה. יותר מ-400 עמודים של שירה ופרוזה, שעניינם המרכזי המוצהר הוא להציג את הספרות העברית העכשווית מחוץ למדינת ישראל, ובתוכה.

שלושת חלקיו של הגיליון הם: "עברית – אירופה", "עברית – אמריקה", וכמובן – "עברית – ישראל".

שלוש סונטות שכתבתי מופיעות בפרק הישראלי, לצד רבים וטובים.

אפשר לקנות את הו! 25 ישירות כאן, או, כמובן, בחנויות הספרים.

הנה שלוש הסונטות שלי, שמשתתפות בגיליון החדש:

דברי הפתיחה לגיליון, שכתב עורכו, דורי מנור

שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

היום שלחתי למנויי "פיוט" הרהור על השיר "פליאה" מאת עופרה עופר אורן, המתאר את תחילתה של החשיבה האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

——————————————————–

רק במקרה שמעתי על הספר 'מה שקרה להגר באילת'. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר 'שואה ביתית':

שואה ביתית / עופרה עופר אורן

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ'שואה' זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ'חומת ההכחשה' של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת 'שואה ביתית' הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר 'מה שקרה להגר באילת', המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך:

"סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים."

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995.

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר 'פליאה', מתוך 'מה המים יודעים על צמא', בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018).

נדמה לי שהשיר 'פליאה' רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת 'פליאה'.

תחושת ה"פְּלִיאָה" המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" (תהלים קל"ט – ו').

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים:

– "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה"

– "עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ"

– "עָלֶה"

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה"פְּלִיאָה" המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות..

השיר נפתח בתיאור התינוק: "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב". זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו.

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה"שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב", מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש"מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף". הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו "עֵץ" ומהו "עָנָף". הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו".

הגילוי של "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק" יוצר בו התפעמות, כלומר "פְּלִיאָה". המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו "פְּלִיאָה", עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם.

ה"פְּלִיאָה" היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו.

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים.

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו.

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף.

——————————————————–

את ההרהור על 'פליאה' ואת 826 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

=========================================

בהשקה של מה המים יודעים על צמא שרה ניצן ורדי את השיר "פליאה", שאותו היא הלחינה

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

קישור מקוון לדף בכתב העת "מאזניים"

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים",
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

"אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית," הוּא אָמַר
לִי: "הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?". הִיא כָּתְבָה
לִי: "הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – "

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

ניצן ורדי שרה את השיר "פליאה", שגם הלחינה אותו. 

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.

וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.

וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.

אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,

עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

---

קישור לדף השירים בכתב העת האינטרנטי המוסך

קישור לדף בעיתון הארץ

שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים חָלְפוּ מֵאָז הוֹפַעְתָּ מֵהָאֹפֶל,
תְּחִלָּה הָיִיתָ רַק מִלִּים, לְמָחֳרָת – גַּם קוֹל.
בְּלַיְלָה שֶׁקָּדַח מִקֹּר, בַּחֹשֶׁךְ, שׁוּב מִין אֹפֶק
נִגְלָה לְמַבָּטִי שֶׁכְּבָר אִבֵּד כִּמְעַט אֶת כָּל

תְּחוּשַׁת הַיֵּש וְהָאֶפְשָׁר, כָּל מָה שֶׁלֹא יָדוּעַ
כָּל מָה שֶׁלֹא הֻבְטַח לִי, אַךְ פִּתְאוֹם הָיָה קַיָּם.
הוֹפַעְתָּ כְּמוֹ מִתּוֹךְ אֵין קֵץ שֶׁל רִיק עִם גַּעְגּוּעַ,
הוֹפַעְתָּ וּמֵאָז לֹא רַק אֲנִי – גַּם הָעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִסְתַּחְרֵר, לֹא מִתְפּוֹגֵג, כִּי בְּעֵינֶיךָ
הִשְׁתַּקְּפוּתִי נִשְׁאֶרֶת וְאֵינֶנָּה מִשְׁתַּנָּה.
אֶת מָה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי לְבַקֵּשׁ, אַךּ נַעֲנֵיתִי,
הַשֶּׁפַע הַשּׁוֹטֵף אוֹתִי כְּבָר זֶּה עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲנִי רַק מְּבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב וּלְאַפְשֵׁר:
הָאוֹר שֶׁלֹא חָסֵר מִנֵּר אֲשֶׁר מַדְלִיק עוֹד נֵר.

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ'רְנוֹבִּילִי אַחֲרֵי חֲצוֹת
שָׁטַף אֶת כָּל חוּצוֹת הָעִיר בִּסְעָרָה פִּרְאִית,
דִּלַּגְנוּ בְּחֶדְוָה בַּשְּׁלוּלִיּוֹת הַמִּתְמַלְּאוֹת,
וְלֹא הָיָה לָנוּ מֻשָּׂג עַל מָה כָּל זֶה מֵעִיד.

בְּרֶגַע מְסֻיָּם כְּבָר לֹא נִסִּינוּ לֹא לִטְבֹּל
כִּמְעַט אֶת כָּל הַגּוּף בְּתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ
וְלֹא נִרְאוּ בִּכְלָל כְּמוֹ מָה שֶׁמְּכַנִּים טִפּוֹת.
הָיִינוּ אָז כְּמוֹ מְאֻחוֹת, וּמִי יָדְעָה שֶׁזוּ

שֶׁצָּחֲקָה אִתִּי בְּתוֹךְ מִין גֶּשֶׁם לֹא מוּבָן,
אֵינָה אֲנִי, אֲנִי לֹא הִיא, וּבְקָרוֹב יִפְרֹץ
כָּל מַה שֶׁמְּחַלְחֵל סָמוּי בְּעֹמֶק הַלִּבָּה.
בְּפְּרִיפִּיאַט נָפְלוּ מֵהָאֲוִיר יוֹנִים שְׁחוֹרוֹת,

וְהֶעָנָן הַגַּרְעִינִי נִבְלַם שָׁם לִכְאוֹרָה,
אֲבָל נְשֹׁרֶת מִשּׁוּלָיו הַלֹּא נִרְאִים נוֹתְרָה.

עופרה עופר אורן ©