גלי מיר־תיבון יודעת לספר סיפור, ומיטיבה לנטוע את סיפוריה במקום ובזמן. השכלתה כחוקרת של שואת יהודי רומניה – בנושא זה התמקדה בדוקטורט שלה – העניקה לה את הרקע לרומן הראשון שלה, רב החשיבות והעניין, רשימת האימהות.
גם הרומן השני שכתבה, הדס בקצה הלילה, מתרחש בתקופה היסטורית משמעותית מאוד בתולדות מדינת ישראל: מלחמת העצמאות.
בשני המקרים על הרקע ההיסטורי המסוים מתרחש סיפור מצמית ומרתק. את שני הרומנים הקודמים של מיר־תיבון קראתי בעניין רב, לכן שמחתי כשנודע לי שכתבה אחד חדש וחיכיתי בסקרנות לקרוא אותו. הרומן השלישי שלה, ילד אהוב, היה שווה את הציפייה!
הפעם הרקע ההיסטורי הוא – שנות החמישים, והמקום – קיבוץ צעיר מאוד. גם לקראת ילד אהוב ניכר התחקיר שערכה מיר־תיבון בכל פרט ופרט. לא הופתעתי לקרוא על המקורות הרבים שפירטה בסופו של הספר, אלה שעליהם נשענה בכתיבתו: ספרי זיכרונות, עיתונים ומחקרים על התקופה, וגם – ראיונות אישיים עם חברי קיבוצים שונים ששיתפו אותה בסיפוריהם "ועשו זאת בכנות ובאומץ", היא מציינת.
כזהו גם הרומן שכתבה: כן ואמיץ.
הוא מתחיל בתיאור של אירוע שמתרחש "בשנת 1955, בקיבוץ שריג, בתחילת הקיץ". פרטיו לא לגמרי מובנים: מישהי מופיעה בבית הילדים, מעירה את אחד הפעוטות, ואז מסתלקת משם. הילד קם והולך אחריה, אבל היא כבר נעלמה. הוא מרגיע את עצמו: הוא מכיר את הדרך, וממשיך לטפוף בעקבותיה, בלי לראות אותה. מי האישה? מי הילד?
בהמשך יתעוררו בלבנו השערות שונות, עד שהאמת המאוד לא צפויה תתגלה לנו.
הסצנה הבאה חוזרת לעבר, שבע שנים לאחור. היא מתרחש ב"1948, מגרש הרוסים, ירושלים, ראשית החורף". הסצנה מעוררת סקרנות ומפתיעה מכיוון אחר לגמרי. מתואר בה אסיר ערבי, דאוד שמו, שכבר אבדה תקוותו לראות אור יום. הוא משתחרר במפתיע מהכלא הבריטי, בעזרת עורך דין יהודי, אחרי שהאנגלים "עשו עיסה מגופו": חקרו אותו בעינויים "כדי להגיע דרכו אל הטרוריסט שהניח את הפצצה בשוק". דאוד מופתע: "איך בכלל נודע להם שהוא כאן? הרי לא הרשו לאיש להודיע על מעצרו, גם לא להתקשר לעורך דין, שממילא אין בכוחו לשלם לו".
והנה – בכל זאת, מישהו טרח לעזור לו.
גם עורך הדין, יהודי בשם רפאלי, מופתע ותוהה מדוע בעצם פנו אליו, ומי מימן את הגנתו של דאוד. "לא בכל יום משלם לי ארגון ההגנה את כל החשבון ועוד מראש כדי להוציא מהכלא ערבי שנחשד בפעילות טרור נגד הבריטים".
והנה כבר ההפתעה הגדולה הראשונה, רבות נוספות עוד יגיעו, שמזמן לנו הרומן: "הבחור עצר מהליכתו, הפנה את מבטו אל רפאלי והושיט שוב את ידו. 'נעים מאוד,' אמר, הפעם בעברית, 'שמי נחום'".
מה?!
בעוד כמה וכמה עמודים נבין מי האיש, נלמד על עברו ועל מה שמניע אותו.
בפרק הקצרצר הבא, ספק אם אפשר בכלל לכנותו "פרק", אנחנו רואים עמוד מוכהה, הנושא את הכותרת "לוח מודעות קיבוץ שריד". מופיעים בו פתקים שילוו אותנו מעתה לאורכו של הרומן. פרקים כאלה חוצצים שוב ושוב בין פרקי מלל רגילים. בראשון אפשר לקרוא פתק שנכתב בו: "הודעת המזכירות. התנועה דחתה (שוב) את בקשתנו לקבל הכשרה ישראלית. בשל המחסור בידיים עובדות יוארכו שעות העבודה בענפים בחצי שעה. ממחר עוברים ליום עבודה של תשע וחצי שעות. בנוסף מכסת הגיוסים החודשית תעלה לארבעים שעות לחבר". יש באותו עמוד עוד שלושה פתקים, שניים מהם כתובים בכתב יד.
בהמשך ייוודע לנו שהיחס שמקבלים פתקים אישיים בין חברי הקיבוץ דיסקרטי מאוד. לעולם לא פותחים ולא קוראים מי ששמם אינו רשום על גב הפתק המקופל. הם נעוצים אמנם על לוח המודעות הציבורי, אבל הציות לאתיקה מוקפד מאוד, ואיש לא יעלה על דעתו לפלוש לרשות הפרט ולקרוא פתק לא לו, כי שמו של חבר אחר נרשם עליו.
לוח המודעות הזה הוא תכסיס ספרותי מעניין מאוד. הוא מאפשר לנו לרדת אל טיבם של היחסים בין החברים השונים, וגם לדעת מה מטריד את ציבור החברים בקיבוץ, ומה הסוגיות העומדות על הפרק.
הפרקים כולם מתקדמים בזה אחר זה במהירות. כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. כל כך מעניין לראות עד כמה בני אדם שוגים כשהם מביטים בזולתם (ובעצמם, בניסיונם להבין איך הם נראים מנקודת מבט של הזולת), וכמה קנאה יכולים לעורר חייהם של אחרים, שבעצם שרויים בעצמם בתוך קנאה ובאותה תחושה של כישלון, אבל מסיבות אחרות.
כך למשל, מי שחושב שאהבתו סמויה וסודית לא מעלה בדעתו שכל החברים ערים לה, בלי שיאמרו דבר.
עיניה של מישהי צרות בגורלה של חברתה, כי בעלה, כך נראה, מסור לה מאוד, בשעה שהיא עצמה מייחלת בכל ליבה לתשומת לבו של בעלה, ואילו ההיא מקנאה בראשונה, כי בנה הקטן מוצלח ומתפתח יפה, בשעה שהילד שלה איטי מדי לטעמה ולטעמם של הסובבים (בעיקר – לדעתן של הסובבות אותה, האימהות האחרות).
התככים של החברה בקיבוץ קטן שנאבק על קיומו מתוארים בעקיפין, אבל במיידיות ובשכנוע רב. גם הסוגיות האידיאלוגית שהתמודדו אתן. למשל – מה דינו של כפר ערבי שָׁכֵן שהיה ידידותי בימי מלחמת העצמאות, תושביו עזרו ליהודים, ובכל זאת המדינה מפקיעה את אדמותיו ומגרשת את התושבים לירדן? ואיך חברי הקיבוץ אמורים להתייחס לתושבי המעברה הסמוכה, האם בשם השוויון הקיבוצי יש לעזור להם? לחלוק אתם את האוכל המועט? או שסביר יותר להתעלם מהם וממצוקותיהם?
אנחנו פוגשים דמויות מפתח בחברה הסגורה הזאת – את האיש שחי בצללים ועובד קשה למען הכלל; את ה"אידיאולוג" שיודע להטיף ולנאום, אבל מתחמק מעבודה קשה; את האימא שמתקשה להשלים עם הלינה המשותפת, ולעומתה – את האימא שטופת האידאלים של שוויון ואחדות שמתקוממת נגד ה"פינוק" של אותה אימא מיוסרת שמעזה, בניגוד לתקנות, לבקר את התינוק שלה בלילות, בבית הילדים.
תופעות שאנחנו מכירים מסְפָרים שמספרים לנו בדיעבד על מצוקתם של הילדים בקיבוץ (היה לך טוב או היה לך רע, של יעל נאמן, או עיניים גדולות זה לא טוב, של רונית בלנרו־אדיב) אנחנו רואים כאן, ממש בעת התרחשותן.
דווקא חבר משק שאין לו ילדים הוא זה שלא מבין איך ההורים מפקירים את הפעוטות שלהם ככה, בלילות, בלי השגחה צמודה, במיוחד מאחר שהם גרים קרוב כל כך לגבול, ומדוע הם מאפשרים למטפלת לנהוג בקטנים בגסות שגובלת באלימות, בשם מומחיותה המקצועית.
לרוב החברים והחברות שאנחנו פוגשים ברומן בעצם אין ברירה: חלקם נאלצו לברוח מהורים שמיררו את חייהם, אחרים – פליטי שואה שאיבדו "שם" הכול.
ילד, מסבירה אחת מאותן ניצולות, הוא "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם, כי אם אין לך ילד, הוא לא חסר לך, אבל אם יש ילד וקורה לו משהו, זה כואב מעבר לכל המילים. זה הסבל הכי נורא בעולם". אמירה כל כך נוקבת, כל כך מובנת למי שהוא הורה , שהרי עם כל ילד נולדת האימה.
יופיו של הספר הוא, בין היתר, בדיוק שלו: כולו פרטים קטנים מחיי היומיום, מראות, ריחות, צבעים, שמות של צמחים, ובכלל תיאורי טבע מרהיבים, שתורמים לתחושה שאנחנו שם, במקום הזה, ועם האנשים הללו.
כוח המשיכה שלו – בסיפור המותח, הנבנה לאט לאט, כמעט כמו עלילה בלשית שכל האבנים המרכיבות אותה משתבצות היטב למבנה מתוכנן, משכנע ומרתק.
עם עובד, 2026
249 עמ'
נוצר באמצעות בינה מלאכותית