בסיס האם, ספר הביכורים של טל גולדשטיין, הוא רומן שמתאר את התפוררותה של משפחה שממשיכה לחיות בתוך לימבו של שנאה, הזנחה מטורפת וייאוש. ההורים לא מסוגלים להרפות זה מזה, אבל גם לא מסוגלים לחיות ביחד.

בתוך העוינות והכאב מתנהלים חייהם של דניאל, בתחילת הסיפור הוא בן העשר, ואמנון, אחיו שגדול ממנו בשלוש שנים. בעמודים הראשונים כל הארבעה זוג ההורים והאחים, עדיין מתנהלים בשגרה משפחתית יומיומית מקובלת, עד שמגיעה פתאום שיחת טלפון שהופכת את החיים על פיהם.

אנו עדים רק לתגובתה המיידית של האימא לצלצול הטלפון, אך לא יודעים מה שמעה מהצד השני של הקו. היא זועמת ומסתגרת בחדר השינה שלה ושל בעלה, אבל לא מסבירה מה הסעיר אותה כל כך. מאותו רגע ואילך הכול משתנה.

נדרש זמן עד שמתחוור לדניאל (שרוב הספר מסופר מנקודת מבטו), ואיתו גם לנו, הקוראים, מה קרה: מישהו טלפן לאימו והודיע לה שיש לבעלה משפחה נוספת ובת ששמה מאיה.

האם המידע נכון? ואולי האימא באמת "מטורפת", כפי שמאשים אותה האב, רק מכיוון שהאמינה לדברים שנאמרו לה?

מה שבטוח, התנהגותה רחוקה מלהיות שפויה. תיאורי ההזנחה של הבית מאותו רגע ואילך מעוררים חלחלה. האימא הפסיקה לגמרי לתפקד, ואף אחד מבני המשפחה אינו לוקח על עצמו את המשימה הבסיסית של שמירה על היגיינה וניקיון מינימלי של סביבת המגורים שלהם. רוב הזמן היא סובלת ממיגרנות, אמיתיות או בדויות, ישנה בימים וצופה בלילות בטלוויזיה, או בקלטות וידיאו שבהן הקליטה סדרות כמו "דיינסטי". (הסיפור מתחיל ב־1982). היא לא מתפקדת, לא מבשלת, לא מנקה, לא מסדרת.

בבית כולו, בכל מקום, במטבח, במקלחת, על הרצפה, על הקירות, מצטברים עובש וירוקת, קורי עכבישים, שכבות של טינופת שמנונית. חרקים מתרוצצים בכל מקום. מזעזע במיוחד תיאור המקקים שמסתובבים בבית בלילות ומפחידים את דניאל עד כדי כך שאינו מסוגל ללכת לקחת לעצמו כוס מים במטבח, או להשתין בשירותים, גם כשהוא צמא מאוד, או כשהשלפוחית שלו מלאה לגמרי.

איש במשפחה הזאת לא מדבר עם רעהו. "כל אחד מחללי הבית אצר בתוכו את אחד מבניה. רק מטרים ספורים הפרידו ביניהם, אך לעתים היה נדמה שהדירה כולה אינה אלא מפה גיאוגרפית בקנה מידה של מטר אחד למיליארד קילומטר, כל אחד מארבעתם נושא בתוכו תחושה עמומה שנוכחותו הבלבדית
בחדר מועטה מדי ורבה מדי בעת ובעונה אחת."

אמנון, האח הבכור, מתעלל מילולית באחיו הקטן. הפעם היחידה שבה הוא משתף אתו פעולה קשורה בפעילות עבריינית: אמנון מגלה שדניאל גנב מהספרייה ספרים, ואז משכנע אותו להעלים את החותמות של הספרייה ואת עטיפת הניילון, ולמכור אותם לחנות יד־שנייה, אבל גם אז "שולח" אותו לבד לחזית, ואינו נמצא שם כדי להושיע את אחיו הקטן כשבעל החנות קולט שמדובר בספרים גנובים ומאיים להעניש את הילד המבועת.

הסיפור נפרש על פני שנים רבות. בסופו האבא חולה ואז מת והאימא בת השבעים חיה בגפה. אמנון כבר עזב לא רק את הבית אלא גם את ישראל, הוא חי בארצות הברית והיחיד שמטפל באימא, בלית ברירה הוא דניאל.

המעברים בזמנים נעשים בספר בפתאומיות, ולא מסומנים אלא באמצעות הפרטים החדשים שנודעים מתוך הסיפור.

בשלב מסוים התודעה המספרת משתנה ועוברת לגוף ראשון, ישירות מפיו של דניאל, ואחרי זמן מה חוזרת לגוף שלישי.

דומני שמוטב היה אילו הסיפור סופר כולו מנקודת המבט של דניאל, ובגוף ראשון. מדי פעם התודעה המרכזית היא של אחת הדמויות האחרות, וכאן מתעוררות כמה תקלות, שכן אפילו כשאנחנו רואים את המתרחש מתוך נקודת מבטה של האימא (עדיין ממבט־על של גוף שלישי, טכניקה סיפורית שנקראת באנגלית limited omniscient), היא ממשיכה להיקרא "אמא של דניאל", ובעלה, מתוך מחשבותיה, הוא "אבא". (במקום אחר בסיפור היא כן חושבת על "בעלה חיים", וזה, כמובן הגיוני יותר). המעברים הללו בין התודעות אינם מוצלחים, שכן הכותב לא הלך אתם באמת, וגם כשהוא לכאורה נמצא בתוך תודעה של דמות אחרת, היא ממשיכה בעצם להיות תודעתו של דניאל.

רובו של הספר נקרא בעיני כמיועד לבני נוער, בערך בגיל חטיבת הביניים, אבל בחלק השלישי מתברר שלא לקהל הזה ייעד אותו הסופר, שכן שם כבר יש תיאורים "של גדולים", שלא מתאימים לילדים.

יש כאן בעיניי תשתית לספר, שיכול היה להיכתב היטב, אילו הוחלט מראש מה באמת נקודת המבט שלו.

רושדי כתב את הדברים שלהלן בעקבות בפיגוע הירי הקטלני במשרדי כתב העת הסאטירי "שרלי הבדו" (Charlie Hebdo) בפריז, שביצעו מחבלים אסלאמיסטים בינואר 2015. שנים עשר בני אדם נרצחו באותה מתקפה.

"כשדת, שהיא צורה עתיקה של אי־רציונליות, מצטיידת בכלי נשק מודרניים, היא מתחילה להוות איום אמיתי על חירויותינו. טוטליטריות דתית גרמה למוטציה קטלנית בלב ליבו של האסלאם, וראינו היום בפריז את התוצאות הטרגיות של השילוב הזה.

"אני מתייצב לצידו של 'שרלי הבדו'. על כולנו להגן על אמנות הסאטירה, שהייתה תמיד כוח של חירות שמתייצבת נגד עריצות, הולכת שולל וטיפשות. 

"הביטוי 'כבוד לדת' נהפך למטבע הלשון שמשמעותו – 'פחד מפני הדת'. דתות, כמו כל רעיון אחר, ראויות לביקורת, לסאטירה וכן, גם לגילויים חסרי מורא של חוסר כבוד."

את הדברים שלהלן כתב בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו:

"אכתוב כאן, בפעם האחרונה, מה דעתי על הדת – כל דת שהיא, כל הדתות – וזהו זה, מבחינתי. 

"אני לא מאמין ב'ראיות שיש בבלתי נראה'. אני לא דתי. אני בא ממשפחה חילונית־ברובה. (אחותי נבילה, שמתה בטרם עת, הייתה יוצאת דופן. היא הייתה מאמינה אדוקה). מעולם לא חשתי צורך באמונה דתית שתעזור לי להבין את העולם. עם זאת, אני מבין שהדת מספקת לרבים עוגן מוסרי, שנראה להם חיוני. לדעתי, אמונתו הפרטית של כל אדם אינה העסק של איש, פרט לו עצמו. 

אין לי שום בעיה עם דת, כשהיא שוכנת במישור האישי והפרטי, ולא מבקשת לכפות את ערכיה על אחרים. אבל כשהדת עוברת פוליטיזציה, כשהיא עצמה נהפכת לכלי נשק, היא נעשית עניינם של הכול, בשל יכולתה להזיק. אני זוכר תמיד שבתקופת הנאורות בצרפת במאבק למען החירות, האויב היה הכנסייה, יותר מאשר המדינה. 

"הכנסייה הקתולית, עם מאגרי הנשק שלה – חרם, קללות ונידוי – כמו גם הנשק הפיזי, עינויים, שהאינקוויזיציה החזיקה בו – עסקה בהגבלת החשיבה: עד פה מותר, ולא עוד. הסופרים והפילוסופים של עידן הנאורות התאמצו לאתגר את סמכותה של הכנסייה וניסו לפרק את ההגבלות הללו. מתוך המאבק נוצרו הרעיונות שתומס פיין (Thomas Paine) הביא אתו לאמריקה, ואלה שימשו בסיס לכתביו, שכל ישר והמשבר האמריקני, שהעניקו את ההשראה לתנועת העצמאות, לאבות האומה, ולתפיסה המודרנית של זכויות הפרט.

"בהודו, במהלך החלוקה, ובעקבות מרחץ הדמים של אירועי הטבח שפשטו בתת היבשת בימים שבהם זכתה הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי, אחרי שהמוסלמים טבחו בהינדואים בפקיסטן, וההינדואים טבחו במוסלמים, אחרי שבין מיליון לשני מיליוני בני אדם מתו – קמה קבוצה של אבות מייסדים, בהנהגתם של מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, והם פסקו שאפשר יהיה להבטיח בהודו חיים של שלווה רק אם יסלקו את הדת מהמרחב הציבורי. החוקה ההודית החדשה היא, לפיכך, חילונית לחלוטין."

"כשהמאמינים סבורים שיש לכפות את אמונותיהם על אחרים, על אלה שאינם מאמינים, או כשהם סבורים שיש לאסור על מי שאינו מאמין להביע בעוז ובהומור את דברי הכפירה שלו, נוצרת בעיה. 

"כשהנצרות קיבלה בארצות הברית כוח, התוצאה הייתה – ביטול הפסיקה של 'רו נגד וייד' [1] והתעורר המאבק המתמשך בעניין ההפלות, וזכותה של האישה לבחור". 

"כוח הנשק של האסלאם ברחבי העולם הביא ישירות לשלטון האימים של הטליבן ושל האייתולות, לחנק החברתי בערב הסעודית, לתקיפתו בסכין של הסופר נגיב מחפוז, להתקפות על חופש המחשבה ולדיכוי הנשים בארצות מוסלמיות רבות, ואם לנקוט נימה אישית – להתקפה עלי. אנשים רבים, ליברלים ושמרנים כאחת, שמתבקשים לגנות את הדת, מתקשים לעשות זאת. 

"אבל אם נוכל פשוט להבחין בין אמונה דתית פרטית לבין אידיאולוגיה ציבורית שעברה פוליטיזציה, יהיה לנו קל יותר לראות את המצב כפי שהוא, ולדבר בגלוי, בלי לחשוש שמא נפגע ברגישויות." 

"בדל"ת אמותיך – תאמין כאוות נפשך. אבל בעולם הפוליטי ההפכפך, ובחיים הציבוריים, אסור לגדר דעות ולהגן עליהן מפני ביקורת. כל הדתות עוסקות בסיפורי ההתחלה, בבריאת העולם בידי כוח עליון כלשהו. 

"הנה סיפור בריאת הדתות עצמן, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. אני רואה כיצד לפני זמן רב, לפני שהייתה לאבות אבותינו הבנה מדעית כלשהי של היקום, בימים שהאמינו כי אנחנו חיים בתוך קערה, שאור הרקיע בוקע מתוך חורים בקערה, כשהאמינו באגדות דומות, חיפשו אבות אבותינו תשובות עלילתיות לשאלות הקיומיות הגדולות – איך הגענו לכאן? איך הגיע 'הכאן' לכאן? – התפתחה התפיסה של אל או אלים ששוכנים במרומים, אב־בורא או פנתיאון של ייצורים כאלה. ואז, כשאותם אבות אבותינו ביקשו לקודד את התפיסות של טוב ורע, ושל התנהגות נאותה ולא נאותה, כששאלו עוד שאלות: עכשיו, כשאנחנו כאן, איך עלינו לחיות? אלוהי השמים, אלוהי וָלָהָלָה[2], אלוהי קאישלה[3] נהפכו גם לפוסקים המוסריים (אם כי בדתות הפנתאיסטיות[4] המגוון הגדול של האלים כלל רבים שלא התנהגו כל כך יפה, ושאי אפשר לראות בהם דגמים מוסריים במיוחד).

"אני סבור כבר מזמן שהעבר ההיפותטי הזה דומה לילדותה של האנושות, כשבני המשפחה הרחוקים שלנו נזקקו לאלים, כמו שילדים זקוקים להורים, כדי להסביר את עצם קיומם ולהעניק להם חוקים וגבולות לגדול בתוכם. אבל הגיעה העת שבה עלינו לגדול, או שאנחנו צריכים לעשות את זה. כי מבחינתם של רבים זה עדיין לא קרה.  

אם לצטט את דבריו של פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתים, י"ג 11: 'כשהייתי ילד דיברתי כמו ילד. הבנתי כמו ילד, חשבתי כמו ילד; אבל כשהתבגרתי סילקתי מעלי את הדברים הילדותיים.' 

"אנחנו כבר לא זקוקים לדמויות הוריות סמכותיות של בורא או בוראים כדי להסביר את היקום, או את האבולוציה שהביאה לקיומנו. ואנחנו – או אומר זאת ביתר צניעות – אני עצמי, לא זקוקים עוד לצווים, אפיפיורים או אנשי אלוהים מכל סוג שיעניקו לנו כללי מוסר. תודה רבה, אבל יש לי חוש אתי משל עצמי. אלוהים לא העביר אלינו את המוסר. יצרנו את אלוהים כדי שיגלם את האינסטינקטים המוסריים שלנו." 

[1] פסיקה מ־1973, שלפיה החוקה מגינה על הזכות להפלה
[2] מיתולוגיה נורדית
[3] מיתולוגיה הינדית
[4] פנתאיזם: השקפה דתית ופילוסופית הרואה באלוהות ישות שאינה עומדת בפני עצמה, והמזהה ישות זו עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו.

מאחר שהספר ראה אור באפריל 2024, וטרם תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוטים הללו בעצמי

בהקדמה לרומן בשתי דרכים מאת הסופרת הצ'כית דניאלה הודרובה, מספר המתרגם לעברית פאר פרידמן על הדרך הארוכה שעשה הספר מכתב־יד ועד שראה אור. במשך שנות הכיבוש הקומוניסטי בצ'כיה לא העלתה הודרובה בדעתה לפרסם אותו, וכשזה קרה סוף סוף ב־1991, היה כתב היד כבן ארבע עשרה. גם לגרסתו העברית נדרש עשור, עד שפרידמן מצא לו בית, בהוצאת אפרסמון.

חוקרי ספרות הבחינו מייד בייחודיותו, וכבר עם צאת המהדורה הראשונה לאור הצהירו שהוא "חשוב לספרות העולמית".

אין ספק שמדובר ביצירה שונה מאוד מכל מה שמוכר לנו: כזאת שאינה מכירה, כך נדמה, בשום חוקים פיזיקליים או פילוסופיים. נדמה שכוח המשיכה אינו פועל עליו, ואין בו גבולות בין אפשרי לבלתי אפשרי: כל כולו מגע והתערבבות בין חיים למתים, ויש בו למעשה סוג של נצח: הדמויות ממשיכות להתקיים עוד שנים רבות אחרי שהלכו לעולמן. אין להן בעצם עולם שנפרד מעולם החיים. סיפוריהן נמשכים עד אין קץ במעגלי מערבולת מסוחררים. אישה שהתאבדה, למשל, יכולה לקפוץ שוב ושוב מחלון ביתה כדי לחפש את אהובה שנלקח זמן לא רב לפני כן בטרנספורט אל מחנות המוות, בימי מלחמת העולם השנייה. היא יכולה גם ללדת את התינוק שנוצר ברחמה, לפגוש את אהובה שנים אחרי שמתה, והוא חי, ואז מת, והם נפגשים שוב…

חלק גדול מהסיפור מתרחש בבניין סמוך לבית הקברות. דייריו של הבניין הם גיבוריו. במשך השנים הם מתחלפים, אבל גם המתים ממשיכים לאכלס את המזווה של אחת הדירות: שנים אחרי שנלקחו אל מותם ממשיכים מי שמכונים סבתא דווידוביצ'ובה וסבא דווידוביץ' לשכון בו, לריב, לשחזר שוב ושוב את בגידתו בה, את העינויים שעבר, את חזרתו אליה, את חייהם שלעולם, כך נראה, לא יסתיימו.

נשמות המתים חוזרות, בין היתר, בצורה של גרגרי אבק "החודרים מבעד לחלונות הרופפים של חדרי הילדים והמזווים", עולים, מגיעים לכל מקום, תובעים את מקומם, כך ש"דירתם של הפסקלים בקומה החמישית מלאה נשמות", כי היא קרובה כל כך אל בית הקברות, והמנקה, שלא יודעת זאת, פותחת בתמימות את החלון "ומנערת מפיות תחרה"… המתים מדברים זה עם זה. הם חשים למשל את ריחו המשכר של הכרם ששכן בעבר הרחוק על אדמת בית הקברות. הם משתוקקים, כמו בחייהם. ואפילו ממשיכים לפחד!

המספרת מסבירה לנו שבבית העלמין "קשה להבחין בגבול שבין עולם החיים ועולם המתים, שסומן עד כה בחומת בית הקברות. שני העולמות החלו מתמזגים זה בזה יותר מבעבר", בין היתר, כי "כמה נשמות ברחו מבית הקברות והתערבו בקהל"…

אנחנו חוזרים שוב ושוב אל מות נכדתם של הסבא והסבתא, זאת שקפצה מהחלון ולא זכרה שגוף נופל אנכית ואינו יכול לרחף לצידה השני של החומה, אל בית העלמין.

סיפוריהן של הדמויות נעים קדימה ואחורה בזמן. הולכים ושבים. מסופרים שוב ושוב, כל פעם קצת אחרת. אנחנו מכירים את אבותיהם הקדומים, את מי שיבוא במקומם ויגור בדירתם, בעוד הם עצמם לא ממש מסתלקים ממנה.

כי מי שחי, ממשיך לחיות, גם אחרי שהוא מת. לביטוי "יש חיים אחרי המוות" יש ברומן שלפנינו משמעות שונה לגמרי מהמקובל: לא מדובר על נשמות שעברו ליקום אחר. הן כאן, לתמיד, אם כי שינו כביכול את מצב הצבירה שלהן.

לא רק לבני אדם יש כל מיני סוגים של חיים. מדי כמה פרקים מציגים את עצמם גיבורים שונים של הסיפור: "אני הוא בית הקברות אולשאני". "אני המהפכה". "אני הידונית" [בתי הידיים העשויים פרווה, שנועדו לחמם אותן]. במהלך הסיפור נודע לנו מה עברה של הידונית הזאת, שחשובה כל כך לחלק מהדמויות: יש מי שעורג אליה, כי היא מזכירה לו אישה צעירה שהייתה נדיבה אליו; יש מי שרואה בה חפץ שאפשר לסחור בו. מורישים, גונבים, מחביאים אותה… "אני הוא העור". כל אחד מהדברים הללו מסביר את מהות קיומו. העור, למשל, אומר על עצמו, "אני התווך, המחזיק את הגוף בגופניותו. כל עוד אני הווה, הגוף עודנו; אם אתפרק, נידון אף הגוף להתפרק. אני העור. דרכי נפגשות להרף עין ישויות, שיפסעו מיד אחר כך בשביל המושלג, כל אחת לבדה, מותירה אחריה את בבל הבלולה הבוערת. חיכוך העור בעור, המכונה עונג, אין דבר בינו ובין הנשמה, שעליה אני מגן, ואשר הווה בכול ובשום מקום…"

אחד הפרקים היפים ביותר בעיניי הוא זה שנפתח במילים "אני טוואי המשי". הודרובה מצליחה לחדור אל מהות קיומם של הגלגולים השונים: "איזה רעב ידעתי כשהייתי עדיין זחל, כמה עלים, כמה עלי תות ליחכתי, כמה אי־שקט ידעתי", של ההפיכה לגולם: "ואז בא סוף סוף יומי הגדול, אני מתבסם בשני קילוחי משי הזולגים לי מפי, אני כורך אותם סביבי, וכך, רכוס ומחופה, אני נהפך לגולם, למומיית עצמי הממתינה לגלגול מסתורי, ממתינה לתחייתה בזמן אחר, בזמן הפרפרים", ואז – "אני פרפר טוואי המשי. הו, כמה אני בז לעברי הקירח, לקיומי החולף כזחל בלי כנפיים, לחיי זחלותי הקודמים! איזו הרגשה מסחררת, להיות בן כנף, ולנסוק! האומנם עודני אני, טוואי משי? יש בכלל דבר מן המשותף לפרפר ולזחל? רק תחושה שכזו ישנה, היזכרות עמומה בדבר־מה מזדחל, בדבר מה מידבק. מי יראני עתה כי הזחל והפרפר הן שתי צורותיי, מי יוכיחני כי חיי מתפצלים בשתי הוויות הופכיות, וכי מתקיים בהם עוד עידן אפל, עידן הגולם, שבו מתרחש נס הטרנסובסטנציאה[1]?"

היופי של הדברים הללו מצמית.

ועם כל זאת, עלי להודות: היו בספר קטעים שבהם הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. זה ספר שחייבים לקרוא אותו בלגימות קטנות מאוד. בסבלנות. הוא מתפענח לאט. אבל המאמץ ראוי ומתגמל!

התרגום לעברית, כמו הסיפור עצמו, יפהפה!

[1] הפיכת גופו של ישו ללחם, ושל דמו ליין. הודרובה מרחיבה את השימוש במונח הדתי

Daniela Hodrová
Podobojí

תרגם לעברית: פאר פרידמן

    אני מסתכלת על אימא.

    "אבא שלך כבר לא אוהב אותנו. יש לו אישה אחרת. הוא אוהב אותה. אנחנו נוסעים לתל אביב, לסבא וסבתא. ולא נחזור אליו לכאן. שיישאר לו עם האישה הזאת שהוא אוהב".

אני שוכבת בחושך, במיטה לא שלי. סבא שלי עומד ליד הפתח של הדלת וצועק על אבא שלי שמבקש להיכנס: "תסתלק מכאן ואל תחזור! אתה אייכמן! אתה יותר גרוע מאייכמן!"

    הוא לא זוכר שאייכמן הרג לאבא את ההורים?

    לאימא שלי יש אימא ואבא ואח ואחות ולאבא שלי אין כלום, ועכשיו מגרשים אותו החוצה לחושך?

    הוא זקוק לי!

    אני שוכבת בחושך שאפשר לסלק אם לוחצים על כפתור אבל לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, לא יכולה לצאת אל אבא ולהושיע אותו מהבדידות, מהיתמות. בכל העולם יש לו רק אותי. רק אני בת משפחה אמיתית שלו. עם קשר דם. כן, עם אימא הוא בחר להתחתן, אבל רק כשנולדתי…

    אבא שלי יתום, הם שכחו?

    "תסתלק!" סבא ממשיך לצעוק, "שמעת? לא רוצים אותך כאן אצלנו בבית! לא, לא, מה פתאום, תשכח מזה, אתה לא יכול להיכנס לראות את הילדים… לראות אותה? היא בכלל לא רוצה אותך! לך מכאן!"

אדם דלגליש! כמה טוב וכמה מרגש לפגוש אותך שוב! בשנות השמונים כיכבת בחיינו, בסדרת הטלוויזיה האנגלית המשובחת ששודרה למרבה השמחה בטלוויזיה, ומאז אי אפשר להפריד בינך לבין רוי מרסדן, השחקן שגילם את דמותך! שניכם, אדם־הלא־הוא־רוי, עתיר הכריזמה הגברית המפעימה, כמו גם אות הפתיחה הזכור כל כך של הסדרה, נשארו קשורים בתודעה בקשר הדוק עם הספרים של פ"ד ג'יימס. באותם ימים היינו תלויות בלוח השידורים של הערוץ היחיד בטלוויזיה, וכששידרו פרק בסדרת אדם דלגליש, אסור היה להחמיץ, לאחר, להיעדר, כי אפילו מכשיר וידיאו להקליט את הפרק לא היה זמין לכולם, ומי שפספס, הפסיד. אבל לא פספסנו! פרק עם אדם דלגליש תבע התייצבות חובה מול המסך, והוקסמנו – מהאנגליות המהוקצעת, מהחן המדויק, מהחוכמה והפיקחות והתבונה של – של מי?

של פ"ד ג'יימס, כמובן! כי היא בעצם אדם דלגליש. היא זאת ששמה בפיו של רוי מרסדן את המילים. היא זאת שיצרה את הרקע והסביבה שבהם מתרחשים הסיפורים, שלא לדבר על העלילות המרתקות שרקחה.

וכבר לא צריך להיצמד למסך טלוויזיה קטן. קודם כל, כי כל הפרקים מופיעים כיום ביוטיוב. מי העלה אז בדעתו שאפשרות כזאת תתקיים… אבל יותר מכך, כי הרי הכול התחיל, וממשיך לחיות – בספרים של פ"ד ג'יימס.

כן, בספרים המשובחים שכתבה, ואלה זמינים תמיד, כל הזמן, ואפשר לקרוא אותם שוב, ולהתענג.

כי הכתיבה של פ"ד ג'יימס לא יכולה שלא להסב עונג צרוף.  תעלומות הרצח אצלה הן תמיד רק הקולב שעליו תלויים כל המרכיבים האחרים בסיפור: הדמויות המורכבות והמשכנעות.  התובנות המרתקות על החיים, האירוניה וההומור, וכמובן – איך לא? הרי מדובר בספר מתח! – ההפתעות והטוויסטים מסמרי השיער בעלילה. כי ככה זה בספר מתח ראוי לשמו: ברגע שהקוראת מאמינה שזהו, היא הבינה, גילינו, אדם דלגליש ואני, מה קרה, מתרחש המהפך והכול משתנה בבת אחת. אז מי הרוצח או הרוצחת? ומה המניע האמיתי שלהם? מדוע מי שנראה טוב הוא בעצם רע, ולהפך?

פ"ד ג'יימס מראה לנו כל הזמן את מורכבותו של הטבע האנושי. היא חודרת אל מניעיהם האפלים, הצדקניים, הצבועים, המוזרים, המשעשעים, של בני אדם, וחושפת אותם לעינינו, בשרטוטים דקים ומדויקים: מישהו "אהב את עצמו כל כך שלא היה מסוגל להעלות בדעתו שאולי בעיני אחרים הוא קצת פחות מלבב"… מישהי שנשטפת ברגשי אשמה מעוררת בזולתה את השאלה "האם היה רמז למזוכיזם בקול המתבכיין? בהלקאה העצמית החולנית של קורבן מלידה?" ומה בעצם אומרות התהיות הללו על מי שחושבת אותן? כל פרט קטן הוא רמז, הם רבים כל כך, ולכל אחד מהם יש משמעות. כולם מצטברים בסוף ומובילים למסקנה אחת, כוללת ובלתי נמנעת.

והתיאורים שלה! כמה שהם יפים! (אותם אפשר, כמובן, לחוות רק בספרים, לא בפרקי הסדרה ששודרו בטלוויזיה, וכיום אפשר למצוא אותם ביוטיוב):

"כעבור שעה בדיוק, אך בלי שאיש בבית נייטינגייל שמע או תיעד זאת, נפלה פנימה אחת מדופנות הזכוכית בחממה לאחר שרטטה כמוכת עווית כל הלילה וניתקה לבסוף. היא התנפצה לרסיסים על האריחים הגיאומטריים ברצפה הוויקטוריאנית. הרוח הסתערה פנימה בעד הפתח כחיה שמחפשת מחסה. משביה הקרים דפדפו במגזינים המונחים על שולחנות הנצרים, הרימו את כפות הדקלים והניעו את עלי השרכים ברפרופים עדינים. לבסוף הם מצאו את הארון הלבן הארוך, שמתחת למדפי הצמחים. בשעת ערב מוקדמת הותיר אלמוני נואש ונחפז את
הדלת פתוחה מעט, לאחר שתחב את ידו למעמקי הארון. כל הלילה נשארה הדלת פתוחה, חסרת תנועה על צירה, אך כעת טלטלה אותה הרוח בעדינות מצד לצד ולבסוף, כאילו התעייפה מהמשחק, סגרה אותה בחבטה שקטה והחלטית. וכל הנפשות החיות מתחת לקורת הגג של בית נייטינגייל היו שקועות בשינה".

רצח בבית נייטינגייל נכתב במקור בראשית שנות השבעים, ולאחרונה תורגם (היטב!) לעברית. הוא, כמובן, כתוב למופת. הרומן מתחיל ומסתיים במעין סיפור מסגרת קטן: דמות משנית תופסת בדפיו הראשונים מקום חשוב, לכאורה, וזאת כדי לאפשר לנו להתקרב לאט לאט אל לב הזירה, אל עיקר העלילה, ולצפות בה מבחוץ, מבעד עיניה של דמות שתתגלה כשולית לסיפור.

רק אחרי שנכנסנו פנימה, נוכל להכיר את הנפשות הפועלות העיקריות ולנסות לעמוד על טיבן.

ואז, אחרי שאדם דלגליש מפענח את התעלומה, חוזרים אל הדמות החיצונית שתעטוף שוב את העלילה מצד סופה, ותעורר בנו תחושה של מעין חיבוק במילים…

רצח בבית נייטינגייל הוא ספר מתח סוחף ואינטליגנטי, וכשקוראים אותו מרגישים אמנם שמדובר במידה מסוימת של אסקפיזם, אבל הוא לא ריק מתוכן. יש בו גם משמעות.

P. D. James, Shroud for a Nightingale

תרגמה מאגלית: עפרה אביגד

דיינה הייתה נשואה, בחודש השישי להריונה, מאושרת ושבעת
רצון לפי המכתב שלה. פרגוסון שמח בשמחתה. עכשיו כשידע על עצמו מה שידע, היה ברור שהיא עשתה את הדבר הנכון בכך שלא התחתנה עם מישהו שלא מסוגל להביא ילדים לעולם, אבל עם כל הרצון שלו לענות לה ולברך אותה, חלקים אחרים במכתבה הפריעו לו, והוא עדיין חיפש את הדרך הנכונה להשיב לה.

הנימה הצוהלת שזעקה מהערותיה על המלחמה, הזחיחות המתלווה לכיבוש צבאי, השבטיות של לוחמים עבריים המביסים את אויביהם הרבים. הגדה המערבית, סיני, מזרח ירושלים, כולם בשליטת ישראל עכשיו, וכן, זה היה ניצחון גדול ומפתיע, וברור שהם גאים בעצמם, אבל פרגוסון חשב שאם ישראל תמשיך להיות כוח כובש בשטחים האלה, לא תצמח מכך כל תועלת, זה רק יוביל לצרות נוספות בהמשך הדרך. דיינה לא הצליחה להבחין בכך, ייתכן שאיש בישראל לא הצליח לאמץ נקודת מבט חיצונית על המצב, הם היו לכודים בתוך הפחד שלהם כל כך הרבה זמן שעכשיו העוצמה החדשה שנפלה בחלקם הרקידה אותם. 

לפני שנתיים הגיע הסופר הבריטי־אמריקני ממוצא הודי סלמן רושדי לכנס במכון צ'וטקווה בניו יורק, שם היה אמור לשאת דברים. הכנס עסק במקלט שמעניקה ארצות הברית לאומנים שנאלצו להימלט מארצם. רושדי היגר לארצות הברית בשנת 2000, ותכנן לדבר על כך שארצו המאמצת משמשת "בית לחופש הביטוי היצירתי". עוד לפני שהחל לדבר, רץ לעברו צעיר עטוי במסכה שחורה, ועם סכין שלופה דקר אותו בכל חלקי גופו ובפניו.

ברגעים הראשונים של ההתקפה סברו היושבים בקהל שמדובר בקטע מבוים שנועד להדגים את נושא הכנס… רק כשהדם ניגר מגופו של הסופר הבינו שמדובר בנסיון רצח שכמעט הצליח. נדרשו עשרים ושבע שניות עד שהנוכחים התנפלו על הדוקר ובלמו אותו. באותו יום, כמעט בעת ובעונה אחת, כותב רושדי, הוא חווה את הרוע בהתגלמותו הטמון בבני אדם, אבל גם את הטוב ביותר שיש בהם.

רושדי הובל, במצב אנוש, לבית החולים, שם הצילו את חייו, כמעט באורח נס. זה מה שאמרו לו רופאיו, כשהכרתו שבה אליו כעבור כמה ימים, וכשהסתיים תהליך הריפוי, ההחלמה והשיקום, שנמשכו חודשים.

בשלבים הראשונים, כל עוד הונשם, לא היה רושדי מסוגל לדבר. את ראשית התקשורת עם סובביו ניהל באמצעות ההזזה של בהונות רגליו. זמן קצר אחרי שכבר היה מסוגל לדבר, הגיע אליו הסוכן שלו ואמר לו שעל כל ההתנסות האיומה הזאת יכתוב את ספרו הבא.

רושדי, אחד מבכירי הסופרים הכותבים בשפה האנגלית, הטיל ספק בדבריו של הסוכן. אמנם פרסם עד אז יותר מעשרים  ספרים, שזיכו אותו בפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הספרות, כולל הבּוּקֶר, אבל הוא לא העלה בדעתו שירצה אי פעם לכתוב על הפגיעה בו, כדי להתמודד אתה. אבל הסוכן צדק, והספר שלפנינו הוא התוצאה.

האם ההתקפה הזדונית על חייו, הניסיון שכמעט הצליח לרצוח אותו, הפתיעה אותו?

בדיעבד, נראה שלא, שהרי שלושים וארבע שנים לפני כן הוציא נגדו האייתולה ח'ומייני פתווה הקוראת למותו, בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן ש – כך נטען – פגע ברגשות המוסלמים.

רושדי עצמו נולד למשפחה מוסלמית, אבל הוא אתאיסט. מכל מקום, בעיניו פסוקי השטן הוא ספר שלא אמור להרגיז (אלא את הפונדמנטליסטים נטולי חוש ההומור!). לדבריו, הרומן שהכעיס כל כך, רווי בחמלה כלפי הדמויות המוסלמיות שיצר.

בשלב מסוים החליט, כך הוא מבהיר, לחיות את חייו, חרף האיומים ברצח שליוו אותו במשך עשרות שנים. (בשנים הראשונות, כל עוד חי באנגליה, לווה באבטחה צמודה). הוא כמובן לא ציפה לכך שכעבור זמן כה רב ינסה מישהו לממש את הפתווה נגדו, שנים אחרי שהאייתולה ח'ומייני עצמו כבר מת. מה גם שמשטרת ניו יורק הרגיעה אותו שוב ושוב – אמרו לו שאין שום איומים, קונקרטיים או כלליים, על חייו.

 Knife: Meditations After an Attempted Murder, ראה אור ממש בימים אלה, באפריל 2024. בחלקו הגדול הוא מרתק, אם כי יש בו גם פרקים שאפשר היה לטעמי לקצר או לוותר עליהם לגמרי. כל סיפור ההתאהבות שלו באלייזה, אשתו השלישית, תיאור מסירותה, כישרונותיה הספרותיים ואסירות התודה שלו כלפיה מצטיירים בעיניי כמעין מכתב אהבה פרטי שמוטב היה לו נשאר כזה, שכן אינו באמת מעניינו של הציבור.

לעומת זאת, דווקא החלק הבדוי בספר, שמגיע בשליש האחרון שלו, הוא המרתק שבהם. רושדי מקדיש פרק לשלושה מפגשים מדומיינים ולשיחות שניהל כביכול עם האיש שתקף אותו. הוא מכנה אותו באות A, הראשונה במילה Assassin  – מתנקש – שכן הוא מסרב לנקוב בשמו האמיתי ובכך להכיר בזהותו הפרטית. A מבחינתו אינו ראוי להכרה כזאת.

כשהחל שלב ההחלמה מהתקיפה עוד פנטז שינהל שיחה אמיתית עם התוקף, אבל אלייזה התנגדה בכל תוקף לכך שינסה לנהל שיחה כזאת, ולכן פשוט בדה אותה.

התוצאה מעניינת ומאלפת. רושדי מנסה "להיכנס לעורו" של A, להבין אותו ואת מניעיו, הדתיים והאישיים (בדידות? ניכור? התמכרות לא בריאה למשחקי מחשב ואובדן ההבנה להבדל שבין משחק אלים לחיים הממשיים?), ולנחש איך וכיצד היה מגיב לשאלותיו, אילו נשאלו במציאות. כפי שהוא מסביר – אין ל A המדומיין ברירה אלא לשתף אתו פעולה, שכן הרי המציא אותו ואת השיחה אתו…

רושדי שם בפיו של A תשובות קצרות, גסות רוח, ולא תבוניות במיוחד. כאלה שנשענות בעיקר על שטיפת המוח שעבר אצל האימאם. הוא מנהל אתו מעין שיח תיאולוגי, ומאחר שהוא מכיר את הטיעונים של הצד השני על בוריים, הוא יודע "לצטט", ואז – להפריך אותם. השיחות הללו הן מלאכת מחשבת של יצירתיות ספרותית ומחשבה מעמיקה ומרתקת.

לאמיתו של דבר, גם תיאורי ההחלמה של רושדי מכל פגעי התקיפה בו, מעניינים. מה בעצם עובר בפועל על מי שמוגדר "פצוע קשה" או "בינוני", או "אנוש"? כשמדובר בפציעות רציניות, מוגדרות וברורות, אפשר אולי לנסות להבין, אבל קשה לדמיין את משמעותן של כל התופעות ה"קטנות" לכאורה, שמסיבות לקורבן סבל יומיומי רב. דוגמה קטנה: במשך שבועות רבים נאלצו הרופאים לספוג את הרוק שנטף מלחיו של רושדי, שכן הניקוז הטבעי נפגע. לכאורה – תופעה קלה, אבל בכל זאת מייסרת. את כל אחת מהפגיעות והטיפולים השונים בהן תיעד רושדי בדקדקנות מסמרת שיער. כמה סבל! כמה הרבה פרטים קטנים שיוצרים אותו, גם כשהאדם בעצם נמצא בתהליך של החלמה!

הפגיעה המשמעותית ביותר, שאותותיה כבר לא יעלמו, הייתה בעינו השמאלית של רושדי, שהסכין של התוקף חדרה לתוכה. את הראייה לא יהיה אפשר להשיב לו בעין הזאת. בשלב מסוים נאלצו לתפור לו את העפעף ולהצמיד אותו אל החלק התחתון של העין. תיאור כאבי התופת שהפרוצדורה גרמה מעורר פלצות. והיו בדרך עוד המון המון תופעות אחרות, בכל מיני חלקי גוף. רושדי מתאר אותן בישירות, בלי כחל וסרק, גם כשמדובר באברים אינטימיים שעלולים להביך. הוא לא מוותר. דומה שהוא אומר לנו – תדעו לכם, כך נראית התוצאה של התקיפה שעברתי. אני חוויתי אותה על בשרי. אתם תקראו עליה ואולי – אולי! – תבינו משהו.

מוסלמי קיצוני, בור על פי הודאתו (כשחקרו אותו אמר במפורש שבכלל לא קרא את הספר שבגינו החליט לרצוח), תקף את סלמן רושדי. אחד הטיעונים שהסופר שם בפיו הוא שהחיים כאן, על פני כדור הארץ, מחוסרי משמעות וערך, ולכן גם להבנה שבעצם איבד את עתידו – הוא יימק בכלא – אין מבחינתו שום חשיבות. רושדי, די ברור, מכיר היטב את תפיסת העולם הזאת, שמאפשרת למנהיגי דת מוסלמים לשלח את צעיריהם להרוג וליהרג.

בקמפוסים בארצות הברית צווחים היום צעירים קריאות שמצדדות באסלאם ובתופעות הרצחניות והקיצוניות שהביאו לזוועות השבעה באוקטובר 2023.

ב־20 באוקטובר 2023 הכריז רושדי שהוא מבועת ונחרד "מהקצנת הקונפליקט", וקרא להפסקת מלחמת חמאס־ישראל. אין לי מושג אם השמיע את קולו ספציפית בנוגע לחטופים הישראלים שנמקים עדיין במנהרות בעזה.

רק לקראת סופו של הרומן  שגיבוריו הם סבתא, סבא ונכד, שהיגרו לפני זמן לא רב מרוסיה לשכונת עוני בפרבר גרמני, נאמרים הדברים במפורש: "סבתא שלך היא אישה חולה. יש לה הפרעה נפשית". אבל אנחנו הרי יודעים את זה מזמן. ממש מתחילתו של הספר. אלא שהסיפור מגיע מפיו של הנכד, ילד כבן שבע, שהולך וגדל לאורך העלילה, והוא עד שאינו מבין מה בדיוק הוא מספר.  

אמנם גם הוא יודע שהתנהגותה של סבתו לא תקינה, אבל מאחר שגדל בתוך שלל המוזרויות שלה, נדרש לו זמן כדי לזהות אותן, ולהבין שהתנהגותה חריגה ולא תקינה.

עוצמתו של הסיפור נוצרת מהפער בין הטירוף שבו הילד גדל לבין תמימותו, ועם זאת – תחכומו ההולך וגובר. שכן מדובר בילד נבון במיוחד, למעשה – מחונן: הוא לומד לקרוא בכוחות עצמו, עוד לפני גיל בית ספר, ובלי שסבתו מעלה בדעתה שהוא כבר יודע חשבון ומזהה מתי מרמים אותה בשוק. 

התיאורים מסמרי שיער ובה בעת גם, למרבה הפלא, משעשעים. הפער בין הדאגה המופלגת לכאורה שבה משתלטת הסבתא על חיי נכדה לבין מה שקורה בפועל – היא מתעללת בו! – קשה לעיכול. 

הסבתא קנאית כביכול לבריאותו, ולכן מאלצת אותו למשל לאכול רק אוכל תפל, מרוסק, ובה בעת זוללת בנוכחותו את כל מה שהיא אוסרת עליו אפילו לטעום. כשמישהו נותן לו פעם ממתק, היא מזהירה אותו שהממתק יפגע בו מאוד, נוטלת אותו מידו ו… בולעת אותו.

בימי ההולדת שלו היא אופה למענו עוגות מפוארות, ואוסרת עליו לטעום מהן: "כבר אין לך צורך בלבלב?" היא שואלת בזעם, ואז היא ובעלה, סבו, ביחד עם האורחים שהזמינה כדי "לחגוג" מחסלים את העוגה ולילד מותר לאכול רק ברוקולי מרוסק או פלחי תפוח שהולכים ומשחירים…

אסור לו ללכת לשום מקום. כשהוא נאלץ להתחיל ללמוד בבית הספר היא מאלצת את המורה להשלים עם נוכחותה בכיתה, ובכל פעם שמוטלת עליו מטלה לימודית כלשהי היא עוזרת לו, כביכול, אם כי אין לה מושג איך ומה והתשובות שלה תמיד שגויות. (עד מהרה נמאס לה והיא מוותרת…) 

במרוצת הזמן הילד, שמו מקסים, מבין ולומד להערים עליה. למשל, כשגילויי החיבה שלה מאיימים לחנוק אותו (לפעמים ממש בפועל, לא כדימוי…), הוא יודע להסיח את דעתה ב"משחק שכבר הוכח כיעיל" ושואל אותה מה תעשה אם ימות, פתאום: "תהיה לי לוויה יפה?" והיא מיד נסחפת לשיחה על ההלוויה הנפלאה שתהיה לו…

בצעדים הראשונים של תהליך הגדילה שלו וההתנתקות שלו ממנה הוא מבועת: אחרי שהוא זוכה בעורמה לטעום קצת גלידה, הוא מחכה למותו הצפוי, או לפחות לכאבי בטן בלתי נסבלים. רק כשאלה מבוששים לבוא הוא מבין שסבתא שיקרה. שדאגת היתר שלה אינה מגינה עליו באמת.

אחר כך הוא מתחיל ליהנות מההתרחקות ממנה, גם אם היא קצרה: "כבר בצעד הראשון מחוץ לפתח הדירה הרגשתי כאילו
אני יוצא לטיול מסביב לעולם. עד כה חיי בגרמניה לא חרגו
מהרדיוס המצומצם של השיכונים, בית הספר ומרפאת הילדים.
מרחקים גדולים יותר הלחיצו את סבתא. החשש שלה נדד אלי,
כך שאחרי כל הליכה למקום מעט מרוחק יותר, לרופא שיניים
דובר רוסית למשל, חשתי הקלה על ששרדתי את הטיול ללא
נזקים לטווח ארוך."

לכל דבר סבתו ממציאה חוקים. למשל, באוטובוס הוא חייב לשבת ממש מאחורי הנהג, כי זה לדבריה המקום הכי בטוח. ופעם אחת כשסבא שלו נוסע אתו ומתיישב, אבל מניח לילד לעמוד כל הדרך, מקסים המום ומזועזע. הוא בטוח שבעוד רגע ימצא את מותו, ומופתע לגלות שלא נגרם לו שום נזק… אדרבא, אחרי שהם יורדים מהאוטובוס "השקט של סבא נתן לי הזדמנות להתבונן בסביבה ולגלות דברים מדהימים: העלים המתנופפים בצמרות העצים החליפו צבעים על פי כיוון הרוח בין ירוק בהיר לכסוף, הנמלים החרוצות התרוצצו כה וכה בסדקי האספלט, ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא שם לב אלי."

הילד מפנים עד כדי כך את סולם הערכים המעוות של סבתו, שכאשר הוא מבקש לשמח מישהי הוא מבטיח לה שבתה "נראית מאוד בריאה היום"…

ההשתחררות האמיתית שלו מתחילה ביום שבו הוא מגיע אל דירתה של אישה אחרת, מישהי שהסבא שלו התאהב בה בחשאי. פתאום הוא מבין, ומסתחרר מהמחשבה, "שלכל חיים יש יותר מגרסה אחת", ועולה בדעתו ש"אולי מבחינה תיאורטית גם אני יכולתי לעשות משהו אחר חוץ מאשר לבלוע רסק כרוב בעודי מתבונן בסבתא קולעת את צמתה."

בעמודים האחרונים של הסיפור אנחנו מבינים מניין נולדה דאגת היתר לבריאותו של הילד, מתי נכשלה הסבתא בעבר, על איזו הזנחה התיישבה השתלטנות והשמירה המוגזמת הזאת, ומה צריך לקרות כדי שהילד יינצל מפניה.  

תרגמה: שירי שפירא

כדרכי, התחלתי לקרוא את הספר בלי לדעת עליו מאומה, אפילו לא מה כתוב על הגב: מעדיפה תמיד לאפשר לטקסט לגעת בי, לפעול עלי, להפתיע אותי, אם הוא יכול… אפילו את אורלנדו של וירג'יניה וולף קראתי בנעורי בתמימות (או בורות…?) בלי לדעת מה עומד לקרות: שהוא יהפוך פתאום להיא, ואת התדהמה שחשתי, את הנשימה שנעתקה כשזה קרה, אני זוכרת כרגע ספרותי מפעים שנותר בי מאז. (כתבתי על כך לפני כמעט עשור בטור שעסק בשבחי הקריאה התמימה…)

גם כשאני כותבת על ספרים אני מקפידה מאוד להימנע מספוילרים; מעוררת שאלות, מקווה לסקרן, אבל לא חושפת סודות, התפתחויות, שיאים בעלילות…

אז, כאמור, התחלתי לקרוא את הקיר, בלי לדעת עליו מאומה. לא היה לי מושג לאן פני מועדות. וכשהגעתי אל נקודת ההתחלה של הסיפור, נעצרתי רגע והתלבטתי: הוא בכלל מעניין אותי? אני רוצה להיכנס להרפתקה המוזרה, הלא טבעית שמתחילה להיפרס לפני?

שכן די בהתחלה נתקלתי… בקיר! קיר כתוב, כמובן. שקוף. לא עביר. קיר שהעניק לספר את שמו. קיר שבעצם מכתיב את הסיפור ואת כל מהלכי העלילה, אם כי הוא מוזכר רק בהתחלה, וכמעט שאין התייחסות נוספת אליו בהמשך.

מה פירוש "קיר"? בוקר אחד, בשעה שחבריה של המספרת נעדרו מהבקתה בהרים שאליה הגיעה כדי לנפוש, היא מגלה שהופיע קיר שחוסם את דרכה. היא לא יכולה להגיע לעיירה הסמוכה, או בכלל לחרוג מתחומי האזור שנותר לה: הבקתה, חלקת היער המקיפה אותה, ועוד כמה בקתות ציידים, במרחק של כמה שעות טיפוס מהמקום שבו היא נמצאת.

יתר על כן, מעבר לקיר השקוף נגלים לעיניה בני אדם וחיות שמתו שם, בצד השני. הם נראים מאובנים. ברור שזה קרה להם בפתאומיות, ממש בבת אחת.

בדרך כלל, כשיש בספר התפתחות לא ריאליסטית אני נוהגת להיפרד ממנו. לצערי הרב, כמו הקיר שחוסם את דרכה של המספרת בסיפור שלפנינו, גם אצלי יש חסימה פנימית שמפריעה לי, כמעט תמיד, להיכנס לעולמות "אחרים", ולקבל על עצמי את חוקי הפנטזיה. "לצערי", כי ברור לי שההפסד כולו שלי. לא יכולתי למשל להמשיך וליהנות מהארי פוטר כבר בשלב שבו הוא עובר את הקיר בתחנת הרכבת, בדרכו לפנימייה.

ובכל זאת, למרות המגבלה הזאת שלי, במקרה של הקיר מצאתי את עצמי נסחפת אל עולמו של הסיפור.

מרלן האוסהופר מצליחה כאן במשימה שנראית כמעט בלתי אפשרית: היא יוצרת מתח, מעוררת סקרנות, הזדהות והתרגשות, נוכח הרפתקאותיה של הגיבורה שלה, שכבר שנתיים וחצי חיה לבדה בחיק הטבע, ומנהלת מלחמת הישרדות. אין בני אדם אחרים. רק חיות מארחות לה חברה: כלב, חתולה וגוריה, פרה, ובהמשך – העגל שהיא ממליטה, והוא גדל לפר גדול.

היחסים ההדדיים, הקשרים שהיא רוקמת עם כל אחת מהחיות הללו, מפעימים. היא זוכה מהן לתשומת לב, כמעט אפשר לומר – משוחחת אתן, ובעיקר חשה כלפיהן אחריות רבה. הם תלויים בה כדי לשרוד, והיא זקוקה להם, כי הם מעניקים לחייה משמעות ותחושה של קשר וזיקה.

יכולתה של המספרת – ובעצם, של הסופרת – לאפיין כל אחת מהחיות הללו, להבחין באישיות השונה שיש להן, גם כאשר מדובר באותה חיה עצמה, מעוררת השתאות. כך למשל כל אחד מגוריה של החתול מתאפיין בקווי אישיות שונים: יש מי שעדינה, יש מי שהרפתקן, מי שנועז, מי שזהירה… לא מדובר כאן בחיות גנריות אלא ספציפיות מאוד, הן באופיין והן במראה שלהן, אם כי גם ההבדלים בין הזנים השונים מובחנים מאוד: הכלב תמים, אוהב, זקוק לה, לאישה שהיא בעליו, בכל נימי נפשו: "כלב ללא אדון הוא היצור הכי אומלל בעולם ואפילו האדם המחליא ביותר יכול לשבות את הכלב שלו בקסמיו" (ייתכן שחשבה כאן על היטלר הצמחוני, בעליה המסור של כלבתו "בלונדי"?… אין לדעת וזה לא חשוב), לעומת החתולה הגאוותנית והצינית, העצמאית והמלאה בבוז שהיא רוחשת כלפי כל מי שאינו מתנהג על פי התקנים שנראים לה סבירים… האפיונים האישיותיים שמשרטטת המספרת מקסימים. למשל: החתולה "החלה להתייחס אליו [אל הכלב] כפי שאישה חמת מזג מתייחסת לגולם שנישאה לו"…

גם אנחנו מפתחים חיבה לא מסויגת כלפי כל החיות הללו. והמספרת לא מאנישה אותם! הו נשארות חיות, אבל בספר הזה אפשר לחוש בנשמה המיוחדת, החד פעמית, של כל אחת מהן!

המספרת מנהלת את חייה כמו רובינזון קרוזו: היא לומדת לנצל את המשאבים שהצליחה למצוא ולהציל, ומצליחה להפיק מהטבע את הצרכים הבסיסיים שיאפשרו לה להמשיך לחיות.

נזכרתי כשקראתי אותו גם בסיפור "ההתערבות", של צ'כוב, שבו מתואר בידוד מרצון, של אדם שלומד בהדרגה מה באמת חשוב לו בחיים.

אנחנו עדים להתמזגותה עם הסביבה, ליכולת שלה כמעט להיטמע ולהפוך חלק מהטבע. אל סביבתה הקודמת, בעלה, בנותיה, נראה שכמעט שאינה מתגעגעת. הבעל מוזכר מעט מאוד, וגם אז היא מציינת את הפער בין האופן שבו ראה אותה, לבין מי שהיא באמת:היא מספרת לנו למשל שהוא אהב לראות אותה עונדת תכשיטים עדינים, את שעון הזהב קטן, בעוד שהיא העדיפה תמיד פריטים גדולים ושימושיים.

הסיפור כתוב מנקודת המבט שלה. היא מתארת בדיעבד את מה שקרה לה בשנתיים וחצי האחרונות, מתעדת את ההצלחות ואת הכישלונות, ורומזת שוב ושוב לאירועים טרגיים שפקדו אותה, ליתר דיוק – את כמה מהחיות שאתן היא חיה.

השאלה שהולכת ומתעצמת היא – מה יעלה בסופה? מה יקרה? ימצאו אותה? היא בכלל רוצה בכך? אם יגיעו אליה בני אדם, היא תרגיש שניצלה? עד מתי תישאר שם כך, לבדה, תשתול תפוחי אדמה ושעועית, תקצור חציר, תתרחץ במי הבאר, תתפור לעצמה מוקסינים מעור צבי שירתה בו, תזין את החיות ואת עצמה?

התשובה הנוקבת, שמגיעה לקראת סופו של הספר, מזעזעת ובלתי צפויה.

מרלן האוסהופר, ילידת 1920, הייתה סופרת אוסטרית. את הקיר פרסמה ב־1963. הדעת נותנת שאי אפשר לנתק את מה שכתבה מההיסטוריה האישית והלאומית שלה. היא הרי התבגרה וחיה במהלך מלחמת העולם השנייה. האם יש קשר ההיסטוריה האישית והכללית לבין הקיר? מדי פעם המספרת תוהה אם הוא צמח בעקבות מלחמה. ואם כך – היא תוהה – היכן הם, מטוסי האויב? היכן צבא הכיבוש? מה שברור לה זה שבני אדם באופן כללי הם אויב. היא לא מייחלת אליהם, אלא חוששת מפניהם.

הקשר בין ימי המלחמה ההיסטוריים לבין הספר לא מובהק, ואני לא בטוחה שצריכים לחפש אותו. גם אם יש בו פה ושם אמירות משמעותיות שאפשר לקשר אותן למלחמה, למשל: "בני אדם מעולם לא התחשבו בבעלי־החיים בעודם טובחים זה בזה", או: "לא הייתי רוצה שיום אחד יופיע שמי בשבועונים המאוירים של המנצחים".

שאלה אחרת שמתעוררת בספר נראית לי כחידה הפילוסופית מתחום האפיסטמולוגיה התוהה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? כאן יש אמנם עדה אחת, המספרת, למה שמתקיים ביער בעודה מסתובבת בו, חיה ונאבקת, אבל אפילו היא תוהה "מה עלה בגורלה של השעה המדויקת", ועוד יותר מכך – האם הזמן ימשיך להתקיים בהיעדרה?

אין כאן תשובות, אלא רק שאלות, ובעיני הספר רב עוצמה ומסקרן מאוד כפי שהוא. אין צורך לכפות עליו פרשנויות…

וואו! איזו נובלה מופלאה! כמה חכם היה שטפן צוויג, ואיזו יכולת הייתה לו להבין ולתאר את צפונות הנפש!  בסיפור שלפנינו הוא נוגע בעיקר בזאת של אדגר, ילד על סף גיל ההתבגרות, שמיטלטל בין רגשות סותרים, אחרי שהמציאות חודרת לתוכו ועושה בו שמות.

אדגר בן שתיים עשרה. הוא ילד בודד וחולני, שמגיע, ביחד עם אמו, בהמלצת רופאו, לבית מלון ששוכן בהרים, כדי שיתאושש ממחלתו האחרונה. אדגר משווע לתשומת לב, מחפש חברה, משתוקק לקרבה אנושית. וזאת מגיעה אליו ממקום לא צפוי: גבר צעיר והולל, ברון, שהגיע גם הוא לאותו בית מלון, רוכש בערמומיות  – ובקלות רבה! – את אמונו ומעורר בו את התחושה הנכספת שהוא מעניין את מישהו.

הברון כמובן אינו מתעניין באמת באדגר, אלא באימו, שהיא "טיפוס מהסוג שאהב, אחת מאותן יהודיות שופעות למדי בגיל שלפני בשלות היתר". הברון שם לב "שגם היא מלאת רגש, אבל מנוסה בהסתרת הטמפרמנט שלה." (מעניינת – נכון? – האבחנה שהאישה יהודייה. אפשר היה כמעט לחשוד בצוויג שהוא אנטישמי, אבל הוא הרי היה יהודי בעצמו, ואפילו התאבד כזכור בפברואר של שנת 1942 במקום גלותו בברזיל, כי לא היה מסוגל עוד לעמוד ברדיפות שסבל באוסטריה, ארץ הולדתו, בשל יהדותו).

יש לברון תוכנית סדורה. הוא חייב להשתעשע בימים הספורים שבהם הוא שוהה בבית המלון, שכן "הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אחרים כדי להניח לכישרונותיו, לתמימות שלו וללבביות שלו להתפרץ בבערה, והוא לבדו היה קפוא וחסר תועלת לעצמו, כמו גפרור בקופסה".

הדימוי הזה, של גפרור בקופסה, העניק לסיפור את שמו, "סוד בוער": הסוד הוא מה שנסתר מעיניו של אדגר. הוא חש בקיומו אבל אינו מבין את טיבו. הוא יודע שהמבוגרים מסתירים מפניו משהו חשוב מאוד, מעין מפתח להבנה של קודים שמתנהלים בסביבתו, מעל לראשו, ואין לו שום יכולת לפענח אותם.

הסוד יבער רק אם השימוש בגפרור יצא לפועל. אם הברון יצליח לפתות את אימו של אדגר.

לאורך כל הסיפור מתפתח המתח סביב שלוש הדמויות האלה: האימא, הגבר הצעיר והפתיין, והילד שלא מבין מה קורה, אבל חש היטב בעוצמת הרגשות שרוחשים סביבו.

בפני האישה ניצבת "הברירה המסוכנת אם לחיות את גורלה שלה או את זה של ילדיה, להיות אישה או אם", כלומר – להיכנע לגבר ולמעול באמונו של הילד, לעורר בו את התחושה שהוא מיותר ומפריע, או לוותר על אש התשוקה הסוערת שנקרית בדרכה, אולי בפעם האחרונה בחייה.

האם היא תבער? האם גפרורו של הברון ייגע בה?

צוויג מתאר הכול בפרטי פרטים: מה הילד רואה. מה הוא חושב. אילו תחושות שונות, סותרות, מתעוררות בו. איך הוא מנסה להיות אדם מבוגר. איך העצמאות הפתאומית מפחידה אותו. איך הוא מבין שיש במציאות היבטים רבים שעד כה לא היה לו מושג על קיומם. למשל – שהוריו מאפשרים לו אורח חיים נוח של אנשים אמידים. למשל – שיש בעולם מושג כזה, כסף, ושאין לו בעצם מושג איך להשיג אותו ומה ערכו.

אבל לא רק אל נפשו של הילד צוויג חודר, אלא גם אל זאת של האישה, בנגיעות קלות ובהבנה עמוקה: "במעלה המדרגות עצרה מלכת, ידה לחוצה אל ליבה המתנשם. היה עליה לנוח רגע. עצביה בגדו בה. אנחה נמלטה מחזה, בחלקה בזכות רגיעה על שנמלטה מסכנה, ובחלקה בגלל צער על כך". כמה יפה הוא מתאר את השניוּת, את הסתירות הפנימיות…

הסיפור עתיר תובנות חכמות ונוגעות ללב.

סוד בוער מצטרף אל ספריו או סיפוריו האחרים של צוויג שתורגמו, למרבה השמחה, לעברית: אהבות עכורות, חלומות שכוחים, 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים, מגלן, העולם של אתמול– כל אחד מהם עונג צרוף!

תרגם: הראל קין

לא קראתי את התרגום האחר לנובלה, שיצא במקביל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ולכן, וגם משום שאיני יודעת גרמנית, לא אוכל להשוות בין התרגומים.

בגרסת הקיבוץ המאוחד הספר נקרא בלהט הסוד. את אוריאל קון, מייסד תשע נשמות, קוממה מאוד העובדה שהם החליטו לתרגם את הספר, בו זמנית. ברשומה בפייסבוק כינה קון את מתחריו, "גנבים חסרי כשרון, בינוניים, גסים", לא פחות… אין ספק שאוריאל קון חדור לא רק בלהט ספרותי אלא גם ברוח קרב. ייתכן מאוד שבלי התכונות הללו אי אפשר לשרוד כאן בתחום המו"לות. 

שיר מתוך הספר החדש, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד

הדברים שכתבה עורכת הספר, המשוררת אנה הרמן, על גבו

ספר שירים חדש שכתבתי, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, ראה אור אמש. הוא עדיין לא הגיע לחנויות. אפשר לקנות אותו ישירות ממני. תמורת 40 שח + דמי משלוח בדואר רשום.

קראתי את ספר סיפוריו החדש של ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר בשנת 2014, בעניין רב. הספר, דגים גדולים, מתרחש כמעט כולו על אי דייגים שעל פניו המשתנות אנחנו לומדים בסיפור שהספר נקרא על שמו. אני אוהבת מאוד סיפורים שחוזרים לאותו מקום מזוויות שונות (ולפעמים גם לאורך מאות שנים, כמו שעשתה למשל אניטה שרב, שכמה מספריה מתרחשים לא רק באותו מקום, אלא גם באותו בית ובדיירים השונים שהתגוררו בו לאורך שנים רבות).

גם חלק מהדמויות בסיפוריו של נמדר חוזרות (האם רוּבִּי אינו אלא הסופר עצמו?), וגם זה "תעלול" ספרותי שאני מחבבת מאוד: ההזדמנות לראות מישהו מנקודת המבט שלו, ואז מנקודת המבט של אדם אחר, מרתקת אותי תמיד.

היה מעניין מאוד גם לקרוא את הסיפורים הדיאספורים של ראובן נמדר, שכמו מאיה ערד כותב בעברית על התנסויותיו של ישראלי שחי שנים רבות בארצות הברית.

סימנתי לי הרבה מאוד נקודות מעניינות לאורך הקריאה. למשל – איך אי הדייגים מאבד את האותנטיות שלו. את המרפסות, שמהן נהגו נשות הדייגים לצפות בדאגה לבעליהן שישובו מהים, הן נקראו "מרפסת האלמנות", ממשיכים לבנות בבתי העשירים שאיש מהם אינו מסתכן בהפלגות בים הסוער כדי לפרנס את משפחתו, וכיום אין אפשרות לגשת מהבית אל המרפסת, היא שם רק כחיקוי לסגנון הבנייה של פעם: "שום גרם מדרגות לא הוביל אל המרפסות הישנות־חדשות הללו, שנבנו כעת מתוך גנדרנות גרידא"…

מצא חן בעיניי מאוד גם הקשר החכם שעושה נמדר בין תאוות הבצע הצרכנית, לבין הרס הסביבה שהיא מייצרת. הוא מתאר את התופעה לכאורה בעקיפין: הדגים בים, שעשירי האי החדשים מצליחים לדוג כתחביב וכספורט, לא לצורך פרנסה, מתעוותים בצורות מוזרות, ומתחילים להיראות יותר ויותר מפלצתיים. יונקים ימיים מאבדים את חוש הכיוון שלהם ו"מתאבדים" על החוף. סופות הוריקן איומות מתרבות, "זורעות הרס" חסר תקדים, מחריבות ערים גדולות ומתנחשלות "בעיתוי משונה". הפסקות חשמל ארוכות "משתקות את חיי היומיום והמסחר", עשרות מיליוני בני אדם נפגעים "בדרך זו או אחרת" מהסופות שנעשות "אכזריות יותר, ממוקדות יותר". באוקיינוסים מתרחשת אנומליה, נוסף להם "רכיב כאוטי", משהו רע קורה, האדם הורס את הסביבה, ונמדר מראה הכול בזהירות, בפרוטרוט ובתחכום. קל יותר לספוג את שלל הנתונים והעובדות, כי הם משתלבים בתוך סיפור, ומה שקורה על אי הדייגים הוא משל להרס הכללי.

שוטטתי לי, אם כך, מסיפור לסיפור, עם דמויותיו של נמדר. הרגשתי בעוצמה את תחושת הזרות של הישראלים שחיים באמריקה, אבל נשארו מנוכרים לסביבתם, גם אחרי שנים רבות: מצד אחד הם מותחים ביקורת על ישראלים אחרים, מצד שני – מתגעגעים לתחושות הראשוניות של המגע עם הטבע הישראלי. הם יוצרים שם, באמריקה מעין "קיבוצים ישראליים", אבל הקהילות הללו נטולות שורשים אמיתיים, וכשהילדים מתבגרים החברויות מתפרקות. הם לא באמת משתלבים בחברה של האמריקנים המקיפים אותם, גם כשהם נישאים לבני המקום.

כל זה היה טוב ויפה, עד שהגעתי לנובלה "אבא", שהייתה מבחינתי קשה מנשוא. היא הרגיזה אותי, צרמה לי, עוררה בי תחושה של אי נחת וחוסר אונים, ממש עד כדי רצון לצרוח.

כי ראובן נמדר עושה בה דבר איום ונורא מבחינתי: הוא רותם את כישרונו הספרותי הניכר כדי להציג את העמדה המסוכנת מאוד של מצדדי התפיסה שלפיה מטפלים, פסיכולוגים, נוהגים לשתול בתודעתן של מטופלות זיכרון מזויף, לגרום להן להאמין שנפגעו מינית. נמדר מייצג בסיפורו את עמדתו של אבא שנפל קורבן לעלילת שווא. אנחנו, שנמצאים עמוק בתוך התודעה של האבא, יודעים ביחד אתו בוודאות שבתו טועה. שהוא אבא אוהב באמת. שההתנכרות שלה כלפיו גורמת לו לסבל בל יתואר. שמה שהיא חושבת שעולל לה לא קרה, בוודאות. שההתרחקות שלה ממנו ומאימה, אשתו, היא מעשה הרסני ואכזרי. שהיא מבולבלת ושוגה. שהוא הקורבן המסור, חסר האונים, שלה! כי מה שקרה, לדבריה, לא קרה באמת!

נמדר לא מותיר מקום לספק. ברור לגמרי שמדובר בהאשמת שווא. ברור לגמרי שהאבא הזה לא פגע בבתו. אנחנו שם, אתו, בנפשו. הוא לא "לא זוכר". זה פשוט לא קרה. נמדר לא מותיר לנו, הקוראים, שום פקפוק. לא מדובר בתודעה לא אמינה שמתוכה אנחנו משקיפים על המציאות ורואים אותה כפי שהייתה באמת, לא כפי שהוא מציג אותה או מעדיף לזכור אותה (כמו בספר לוליטה של נבוקוב). לא, האבא כאן לגמרי, ממש ובאמת חף מפשע. הבת כאן מטורללת. מאשימה. תובענית. דורשת תשומת לב. הורסת משפחה שלמה רק בגלל אישיותה הבעייתית. אפילו כשהיא מסבירה שאין לה שום סיבה לטפול עליו עלילת שווא: מה יש לה להרוויח מזה? היא בעצם לא דוברת אמת. והיא לא היחידה. יש, לגבי דידו של הסיפור, מקרים רבים כאלה. של פסיכולוגים ש"השתילו זיכרונות מזויפים".

העמדה הסיפורית הזאת כל כך מקוממת, כל כך לא הגונה, כל כך מסוכנת!

ואם יסביר לי נמדר שהתכוון בכלל למשהו אחר, שרק רצה להראות את העיוות של האבא, שלמען האמת הוא דווקא כן פגע בבתו, אשיב לו שאם לכך התכוון – נכשל במשימה, כי אין בסיפור שום קצה של רמז שיכול להעיד על כך שהאבא משקר לעצמו. אנחנו חודרים אל נימי נפשו העמוקות ביותר ופוגשים שם קורבן. וזה פשוט איום ונורא.

מה אתה נותן כוח, תוקף, גיבוי, לעמדה שלפיה נפגעות תקיפה מינית במשפחה הן נשים מעורערות שנולדו כאלה, ורק רוצות להרוס? מה אתה "מלמד" אותנו שהאבא הוא המסכן? באיזו זכות אתה מייצג עמדה כל כך פוגענית כלפי קורבנות שגם כך נאלצות להתמודד כל החיים עם הספקות, עם אי האמון בהיסטוריה שלהן, בפגיעה שעברו?

זה הזמן לספר לנו על מקרה כזה שבו אבא אוהב מותקף על לא עוול בכפו? לשם כך אתה רותם את כישרון הכתיבה שלך?

כמה מכעיס. כמה מאכזב. כאילו שלפוגעים אין מספיק הגנה. הרי כל אחד מהם מצויד בפמליה של אוהדים שלא מאמינים לקורבן, וגם אם מאמינים, עלולים לומר לה אפילו "אז מה?" [אם אבא פגע בך ככה! זה מה שאני עצמי שמעתי!]

שוב, כאן, אבא אומלל שבתו המופרעת הרסה אותו? באמת תודה רבה!

אני כועסת בשמי ובשם כל הנפגעות שנאבקות יום יום על חייהן, על שפיותן, ועל הצדק שהן – אנחנו! – כמעט אף פעם לא זוכות בו.

ניצן ויסמן החליט לתעד את תהליך ההיפרדות שלו מהוריו, את המסע שלהם, הארוך, העצוב, אל מותם. ובעצם הוא מתעד את מקומו באותו מסע משותף. הוא, שהיה במשך שבע שנים בנם היחיד, האהוב, זוכר את השנים הראשונות ההן כמעין גן עדן פרטי קסום "ימים רחוקים ויפים" שאותם הוא מיטיב לתאר, בלי כחל וסרק: מתאר לא רק את האהבה, אלא גם את הרגעים שחש כלפיהם (בבגרותו) קוצר רוח, את הימים שבהם התקשה לשהות במחיצתם, אבל התחושה החזקה ביותר שעולה מיומנו היא הכאב העצום על ההתדרדרות המהירה שלהם והניסיון להיאחז בהם, באהבתם, בין היתר – באמצעות הכתיבה עליהם ועליו.

התוצאה היא – טקסט חשוף, נטול כל הגנות, סוחף ועתיר תובנות, שכל קורא יכול לקחת אתו כצידה לדרך הקצרה שעוד נותרה לו או לה, שכן, כפי שניצן מבין פתאום – כולנו נידונים לסוף הזה, שעלול להיות מר מאוד.

בעבר, מזכיר לנו ניצן, רוב האנשים הלכו לעולמם בסביבות גיל שבעים. כיום, לעומת זאת, בני אדם מאריכים ימים הרבה מעבר למה שרצוי. אחרי שהם מסיימים את שלב הבגרות ופורשים לגימלאות, נותרות להם עוד עשר, אולי חמש עשרה שנים שבהן יוכלו עוד ליהנות מהחיים שניטלו מהם החובות וההתחייבויות, יוכלו עוד קצת לטייל, להיפגש עם חברים, לשמוח עם הילדים והנכדים, אבל מה אז? מה אחרי כן? מה מחכה לכל מי שמאריך ימים? אובדן שליטה בגוף ובנפש, סבל וכאבים מיותרים, שנמשכים עד בלי די.

כך הוא רואה את הוריו.

תחילה הוא מלווה את אביו בדרכו האחרונה, שנמשכת חודשים ארוכים. אביו בריא בגופו, אבל איבד את הזיכרון בשלב שבו עדיין שלט בגוף. ניצן נזכר שוב ושוב באבא האוהב שהיה לו, ברגעים יקרים כל כך שחווה איתו, למשל – ביום שבנו ביחד עפיפון, או ביום שבו הוא, צעיר סוציאליסט נלהב שהתקבל לעבודה במפעל קטן לריתוך החליט "לייצג את הפועלים" במאבקם נגד המעסיקים "הקפיטליסטים" – אביו ושותפו לעסק – וכיצד אביו הרגיע אותו ברוח טובה, בלי התנצחות, בחוכמה ובעיקר באהבה רבה.

שכן עד לשעות חייו האחרונות, כשאביו כבר לא ידע ולא הבין מאומה, הוא המשיך להקרין את אותה אהבה כלפי הבן, לשמוח לקראתו, להאיר לו פנים, להתגאות בו.

ובעצם כך – גם אחרי מותו… ניצן מיטיב כל כך לתאר את הצורך שלו להמשיך לרצות את אביו, להמשיך את הדיאלוג אתו, גם בהיעדרו. הוא נבוך מעוצמת ההתפעלות של אביו, שנהג תמיד להציג את בנו כסופר הטוב ביותר בישראל, ועם זאת אי אפשר שלא להבחין בעונג שהוא חש מעצם ההתפעלות הזאת, מהתשואות האינסופיות שאביו העניק לו, מההתפארות של האב בבן. והוא ממשיך להבטיח, בדיאלוג הסודי שמתקיים בתודעתו, שכן, הוא כותב, כן, הספר הבא שלו יראה אור…

הפרידה מהאב מלווה בפרידה מהילדות, ובעיקר – מדמותו החזקה, הכל יכולה, היודעת והמלמדת. עכשיו "הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו, הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שהיו פעם חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו". הפער בין מי שהיה למי שהוא היום בלתי נסבל. "קשה לי לראות כך את הגבר שבחופש הגדול נהג להלביש אותי בבגדי עבודה ולקחת אותי למסגרייה, שלימד אותי איך מסדרים שולחן עבודה, איך אוחזים בשופין ומנקים גרדים מחלקי מתכת שעברו עיבוד," וכן הלאה… "אבי הופך לאותו ילד שמושך בכתפיו בסרבנות כשאני מבקש לקחת אותו לרופא שיניים": המעבר, היפוך התפקידים שוויסמן מתאר, עצוב, עצוב כל כך, במיוחד בשלבים שבהם אביו מאבד את השליטה על הסוגרים, ואת שארית כבודו העצמי. עצובה מאוד גם השקיעה של אמו, שבתוך "פחות משנתיים הפכה מאישה שהולכת כמעט כל יום לבריכה, גם אם בקושי, גם אם נזקקת לעזרה, לאישה המרותקת לבית", שכן, זאת יש לדעת, כשהספר מתחיל, אימו לא יצאה כבר שנתיים מפתח דלת דירתה. אפילו לא הייתה מסוגלת להגיע להלוויה של בעלה, שהתאהבה בו כשהייתה בת שש עשרה, נישאה לו והקימה איתו משפחה. השניים נפרדו לצמיתות בשיחת טלפון, הוא – בבית החולים, זמן לא רב לפני מותו, היא – בבית.

עניין אותי מאוד לעקוב, כמו מאחורי הקלעים, אחרי תהליך כתיבתו וצאתו לאור של ספרו הנפלא של ויסמן מקום, כפי שהוא מתועד ביומן שכתב. כך הקדמתי את הטור שכתבתי בשעתו על מקום: "ניצן ויסמן […] עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר."

מקום מתרחש באמסטרדם, בעיצומו של הכיבוש הנאצי, בחלקו הגדול – במקום המחבוא שבו מסתתרת אחת הדמויות, וששם אנחנו הקוראים שוהים אתו במשך חודשים ארוכים. כשקראתי את הספר חשבתי – איזה אומץ, יש לוויסמן, לתאר את ימי המחבוא ואת מה שעובר על הדמות.

ואיזה אומץ יש לו, אמרתי לעצמי שוב כשקראתי את יומן פרידה, לתאר כך את הצער, הכאב, וגם את הכעסים הבלתי נמנעים שהיו לו על הוריו, בעיקר על אימו, שמצטיירת – בניגוד לאביו – כדמות אנוכית, תובענית, חסרת התחשבות. ועם זאת, יש בספר פסקה שהעלתה בעיניי דמעות: רגע שבו מתואר קשר אינטימי בין הבן לאם, שבסיומו היא נוגעת בפניו ואומרת לו: "תשמור על עצמך, ניצן, ותן לילדים נשיקה בשמי": הנה, בכל זאת – אהבה ונתינה, קירבה ואכפתיות נוגעים כל כך ללב.

הספר רווי בחמלה. לא רק כלפי הוריו של ויסמן, אלא גם כלפי הנשים שמטפלות בהן. "מאיפה היא לוקחת את כל הכוחות עם צמד ההורים שהשארנו בידיה", הוא תוהה כשאימלדה הפיליפינית מאירה אליו פנים בבואו. הוא יודע כמה אמו יכולה לייגע בתלונותיה הבלתי פוסקות ושואל את עצמו "למי במקומה תהיה סבלנות לאימא, מי תהיה מוכנה לישון איתה באותו חדר", והוא משתדל להפציר באימו שתנהג באימלדה בהתחשבות: "'אולי לא כדאי לדבר עליה ככה,'" אמרתי בשקט, "בייחוד כשהיא כאן ומבינה כל מה שאת אומרת עליה." כשאימו מתה בכייה של אימלדה, הוא כותב, "שבר את לבי בדרך שאינני מצליח להבין, ובוודאי שלא להסביר. בכיו של אדם חסר שורשים, שנאלץ להיות שנים על גבי שנים אלפי קילומטרים מביתו, הרחק מילדיו, הרחק מנכדיו שמעולם לא פגש".

לא היה לי קל לקרוא את התובנה שניצן ויסמן מגיע אליה: ההווה של הוריו הוא מה שצפוי כנראה גם לו (ולי?): "אני מתבונן בהם ורואה את עצמי בעוד עשרים שנה. האם גם אני אהיה שרוע חצי משותק, חצי עיוור, בכורסה מול הטלוויזיה, וארדה בסובבים אותי?" והרי, הוא אומר לעצמו, ואני לעצמי אחריו, "אין לך אויב איום מהשיטיון, ואין אכזרית מהציפייה למוות הגואל בעודך מחובר למכשירים". אבל לצד זאת ניצן מראה, ומפרט, כמה פשר מעניק המוות לחיים. ובכך – מנחם גם קוראת בת שבעים ושלוש…

מה שמציל את הספר שלפנינו מדכדוך הוא לא רק הכנות שבה נכתב, אלא גם ההומור הדקיק שבו נשזרים הדברים.

למשל, אפילו ביום מותו של האב ממשיך הבן, מעבר לדמעות המוסתרות, לקרוץ לעצמו, ואלינו, הקוראים. כשהאיש מחברה קדישא שואל אותו במה הוא עוסק, "אתה לא עורך דין או משהו?" הוא משיב לו "רואה חשבון", ו"שומע" את אביו מוסיף מהצד בלחישה "הרואה חשבון הכי טוב בחיפה". קולו של האב מהדהד בלבו, גם אחרי מותו, והוא מוסיף, "שלחתי לעברו של אבא חיוך של תודה, בתקווה שלא יזכיר גם את עניין הסופר"…

בהמשך השיחה עם איש חברה קדישא הוא ממשיך "להתמקח", ובעצם – להתבדח: מאחר שהתשלום על הקבר יחולק, לבקשתו, הוא תוהה – הרי אם תהיה תחיית מתים "וכל זה […] לא הגיוני להמשיך לחייב כרגיל אם אבא קם וחוזר הביתה, לא?"

איש חברה קדישא מבין עניין: "'אתה יודע, ויסמן,' אמר לבסוף, 'אתה חושב יותר מדי כמו רואה חשבון. האם נראה לך שבהגיע משיח, ובהתרחש תחיית המתים, כל השאר יישאר בדיוק אותו הדבר? העניין הזה של כסף, כרטיסי אשראי, תשלומים, בנקים, ושאני עצמי אמשיך לעבוד כאן בלקשור לאנשים את ההורים?'"

אין מה לעשות. זה משעשע!

כמו גם תיאור הקושי שהתעורר בפינוי גופתו של אביו מהמוסד שבו אושפז והלך לעולמו. סוף סוף, אחרי תלאות, דיווחו אנשי חברה קדישא לוויסמן "בסיפוק" שהכול בסדר, אבא איתם. "התגברתי על הדחף לשאול אותם איך הוא מרגיש".

אפילו בתיאור שלו של בית העלמין "עיר מתים משגשגת" אפשר למצוא אירוניה ושנינות. המוות של אדם אהוב כל כך מוציא ממנו לא רק כאב, אלא גם הומור, שרק באמצעותו אפשר כנראה להתמודד עם הפרידה המייסרת.

ויש עוד פנים למוות: הפרידה מהאב "שיחררה משהו, מין הקלה, כאילו הטוב שלו נשאר אחריו ועכשיו מתפזר ברחבי העולם בדרך שאי אפשר [וגם לא צריך] להסביר. האיש שאיננו עוד נוכח עתה יותר מבכל שנותיו האחרונות".

וזאת גדולתו של הספר שלפנינו: הוא מנכיח את האהבה. לא רק את הכאב אלא גם את הקירבה, הקשר והמשמעות. לכן הספר נקרא בנשימה עצורה: הוא אמנם מכאיב, אבל בה בעת גם מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

בסופו מזומנת לקורא הפתעה מרגשת, משמחת, נוגעת ללב במיוחד!

היום – א' ניסן, תשפ"ד

מייקי וקשת הוא ספר מנוקד. לפיכך יכולים לקרוא אותו כבר ילדים בכיתות ב' עד ג', אבל הוא מיועד גם לגדולים יותר, שכן תכניו יכולים לדבר גם אליהם: הסיפור, הדמויות והאירועים, משקפים את עולמם של ילדים באשר הם, והוא עושה זאת בעדינות ובתחכום, ומצליח לבטא הן מצוקות והן שמחות שקוראיו ודאי יזדהו עמן.

תמונת הכריכה רומזת לנו על זהות הגיבורים העיקריים בסיפור: ילד וילדה, ובמרכז – כלב שמתיקותו מתוארת בסיפור, לא רק בציור, עד שאי אפשר שלא להתאהב בו: כלב חכם, וטוב מזג, שאין אצלו אלימות. "ורציתי להישאר לתמיד ליד הכלב הזה, שמטפס על שולחנות וטועם מצלחות של אנשים, עם הראש החמוד והפרווה המבריקה, עם  העיניים שלו שעשויות מזהב, עגולות לגמרי כמו ג'ולות, והוא מחייך תמיד – בחיי שהוא מחייך! – ונראה כמו שמש, ומרשה לי ללטף אותו כמה שמתחשק לי, והזנב שלו מרביץ מכות חמודות ומתוקות ברצפה כשאני נכנס לבית, והוא חושב שאני די בסדר, ואפילו נחמד"… המספר הוא מייקי, שחושף לאורך הסיפור בלי דעת את מצוקתו הנסתרת: אביו אדם לא נעים, שנוהג לבטל את תחושותיו של מייקי בתנועת יד מזלזלת ומוחקת, ונוטה להאשים את הילד בכל דבר, גם כשפוגעים בו! "אז זהו? רק מכות? דברים אחרים לא מעניינים אותך?" הוא מטיף לבנו שהגיע הביתה חבול וחבוט, במקום לנחם, במקום להביע אמפתיה ולהזדהות עם הסבל, הוא תוקף את בנו ובכלל לא מבין את כאביו.

מייקי, כמו ילדים רבים, עובר התנסויות מצערות מאוד. חברו הטוב בוגד בו. ילדים אלימים תוקפים אותו, ואין כמעט מי שיראה אותו. מייקי מרגיש בכך ביתר שאת כשהוא מבקר בביתה של קשת, חברה בת גילו, ומתפעל בחשאי מהקשר בינה ובין אורי, אחיה הבכור, ועם אמם הסבלנית ששמה לב לא רק לילדיה, אלא גם אליו.

גם קשת נאלצת להתמודד עם כאבים. ילדים אכזריים מכיתתה לועגים לה, כי אמה חד־הורית, כי נעליה "מכוערות", אבל קשת חזקה. כששואלים אותה "יצאת לבלות עם הנעליים המכוערות שלך?", היא לא נבהלת, ועונה תשובה ניצחת ושנונה: "האמת היא שלא […] אני מבלה עם החברים, לא עם הנעליים".

בזכות הקשר בין קשת ומייקי, שנרקם ומתהדק לאורך הספר, שניהם לומדים לתת בכל זאת אמון, בזולת ובעצמם, לומדים להתחזק ואפילו לקבל לחברתם ילדה אחרת, שטרחנותה מתגלה כטוב לב. והנה עוד דבר שעל שני הילדים הללו ללמוד: להיות סובלניים ורחבי לב יותר.

מייקי נזכר שבילדותו המוקדמת חלם למצוא "מקום שבו אין זמן בכלל, ובמקום הזה לא משכיבים את הילדים לישון בצהריים": רמז לחוסר האונים של ילדים שנאלצים לציית לחוקים שקובעים בעבורם המבוגרים, וגם אם אינם עייפים כלל, הם נאלצים ללכת לישון…

והנה נודע לו, למייקי (ויחד אתו גם לנו!) היכן מצוי מקום כזה שבו מרגישים "כאילו העולם נעצר", מקום שבו הזמן עצמו יכול לבלום את מהלכו: עולם הסיפורים. מייקי חש שזה קורה לו כשמספרים לו סיפור. ואנחנו, הקוראים, יודעים מאז ומתמיד את מה שהילדים שלמדו זה עתה לקרוא חווים: הספר מקפל בתוכו מציאות שנעה קדימה (או אחורה, אם מדפדפים בחזרה…), ובה בעת גם נעצרת, ומאפשרת לנו להרהר בה ולחלום עליה ואיתה…

קישור לאתר של הספרייה באוניברסיטת קיימברידג' שמשם נלקח המסמך

דברי עורך הגליון:

"ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". בואו נהיה לרגע שוטים או תינוקות: איך את/ה צופה את עתיד השפה העברית בהמשך האלף השלישי? האם היא תוסיף להתקיים כשפה כתובה? האם היא תוסיף להתקיים כשפה מדוברת? כשפת ספרות? האם יש לעברית עתיד ללא טריטוריה? האם יש לעברית עתיד כשפת תרבות וכתיבה בישראל? האם יש לעברית עתיד בדיאספורה? האם "ניצחון" העברית על לשונות יהודיות אחרות הוא סופי או שהוא נראה לך הפיך? האם יכולה להתקיים יהדות ללא עברית חיה? האם יש לעברית עתיד בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים של ראשית האלף (מהאינטרנט ועד הבינה המלאכותית ומה שיבוא בהמשך) ובהתחשב בשינויים התודעתיים שהם יגררו בהכרח? איך תישמע ותיקרא עברית בעתיד?"

את רוב הגיליון הנוכחי, הראשון מאז 7 באוקטובר, אנחנו מקדישים לשאלת עתידה של העברית, ומפרסמים בו את מיטב היצירות – מסות, סיפורים ושירה – שנשלחו בעקבות הקול הקורא, לצד טקסטים שהזמנו במיוחד.
דורי מנור

לקניית גיליון הו! 26

דיתי רונן היא אחת היוצרות הפעילות ביותר בעולם התרבות הישראלי. בערך שלה בוויקיפדיה כתוב שהיא "משוררת, עורכת, יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות". רונן זכתה בשלל פרסים ספרותיים, ושיריה תורגמו והתפרסמו בשפות רבות. היא כיהנה בכמה וכמה תפקידים ציבוריים רמים, ניהלה למשל את המחלקה לספרות ואת המחלקה לתיאטרון במנהל התרבות במשרד התרבות. היא נשואה, ואם לחמישה ילדים. מי שזכה להגיע לערבים הספרותיים שרונן מארגנת ראה גם את הבית הנאה שבו היא מתגוררת, בנווה מונוסון. על פי כל קנה מידה דיתי רונן אדם מצליח. 

ההתפעלות מהצלחתה מתעצמת כשקוראים את ספר השירים האחרון שפרסמה, דברי הימים, שזיכה אותה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה.

בשירים נחשף סיפור חייה של הילדה הפגועה שממשיכה להתקיים בליבה של האישה הבוגרת, המצליחה כל כך: סיפור של כאב עצום, שהמשוררת משכילה להפוך אותו ליופי מצמית. 

השיר הראשון שחולף על פני קורות חייה של הילדה נקרא "פרטיכל":

זוהי לכאורה – ביוגרפיה: כך וכך קרה בכל שנה. למעשה – יש כאן תיאור של קורות החורבן, האובדן והנטישה. כל פרט שנבחר מצייר עוד חלק בסבל: "המגדל נפל", "הבית נחרב", העוברים ושבים "אדישים". והנה – נגיעה באילמות המתמשכת, הבלתי נמנעת כמעט, של מי שתהיה לימים משוררת. רק בשורה האחרונה היא מוסיפה: "באלפיים עשרים ואחת התחלתי לדבר" והדיבור הוא כמובן – השירים שלפנינו. 

הכאב העמוק, העיקרי, הבלתי פוסק, הוא – אהבתה הנכזבת של הילדה לאמה הנוטשת. בשיר "הסבה" "ואת הסבת ראשך ממני / הוצאת את אותיות השם משמי / והסבת את שמי לדיתי" היא מתארת כיצד שינתה אמה את שמה: לא עוד יהודית, כפי שנכתב בתעודת הזהות שלה, לא עוד שם שמכיל את אותיות שמו של בורא עולם, ומקשר אותה אל הדורות הקודמים. אמה היא זאת שניתקה אותה מהשלשלת, כדי שלא תיקרא על שם סבתה, אלא תישא עליה קיצור של חיבה מפוקפקת. "הייתי דיתי" היא כותבת במידה לא מבוטלת של כעס ועלבון, אבל דבקה בו בכינוי הזה, שנהפך לחלק ממנה, וכנראה שגם לחלק מהקשר הבלתי אפשרי שלה עם אמה, אישה שבחרה לעזוב לא רק את אביה של הילדה, אלא אותה עצמה, את בתה! 

בשיר "שתי עדויות" מתייסרת שוב רונן על מה שסיפרה לה  "חברתך מסמינר בית הכרם" שהעידה: אביה של הילדה הקטנה הסכים לסלוח לאמה על בגידתה בו, רק שתשוב אליו, "בשביל הילדים  / הוא אמר" – "ואת סירבת", המשוררת מספרת בכאב שלא יפוג לעולם, שממשיך "להדהד ממני לבנותי / ומהן מאם לבת, מאם לבת". 

בשיר "זה היה אחר הצהריים" היא מנסה להיזכר ברגע של הניתוק, בשלב הנוסף של הנטישה, כשלקחו אותה מידי אביה, מנסה לשחזר בתודעתה את "הבית / הראשון הולך / ונעלם", את אביה ש"עוד נותר, מתנדנד / על בלימה", את אחיה, שנשאר עם האבא, "עומד שם ונכלם", והנפש זועקת, בלי קול: איך אפשר? איך ייתכן? למה? למה? ואז מגיע מיד השיר הבא: "ואולי היתה זו", שבו, במילים אחדות, מתארת רונן את ההשלכות האינסופיות של כאב הניתוק השני, לא רק מאמה, לא רק מאביה, אלא גם מאחיה: "יד אחי / ממנה נותקתי // נגזר עלי לבקשה / כנידונה / בכל ילד, בכל נער / בכל עלם, בכל איש // לעולם, בכל אדם". 

בשיר "בית היתומים ברמת גן, מפת דרכים", אנחנו מבינים, בעצם מגלים, ביחד אתה, את מלוא הזוועה: היא נשלחה, בעודה פעוטה – ששני הוריה חיים! – לבית יתומים! "האם ייתכן / ילדה בת שלוש וחצי / מחכה שאגלה אותה / שישים וחמש שנים?" היא מתארת איך "הקרקע נשמטה / תחת רגלי" כשהבינה, "מתוך התוהו", כשפתחה את המחשב הנייד, עצרה את הנשימה, וקלטה: כן! שם היא הייתה. ובתוך "התוהו / בארכיון": מצאה אפילו תצלומים דהויים המתעדים את היותה במשך זמן מה "יתומה". שישים וחמש שנים נדרשו לה כדי לקלוט, כדי לתת שֵׁם למה שעבר עליה!

אחר כך, אנחנו לומדים, בשלב מאוחר יותר, אמה אספה אותה אל ביתה. אבל באהבתה, שאליה ייחלה כל חייה, לא זכתה מעולם. אמה אלימה. "רותחת מחימה". אפילו בגדיה של הילדה מפחדים מפניה, אחרי שהשליכה אותם לרצפה בהתקף זעם, והילדה מספרת "כל הלילה בכיתי", אבל "לא בגלל השברים", אלא "בגלל ששוב אינך אוהבת אותי / בגלל שאם לא תאהבי אותי, אמות". 

אבל היא לא מתה! אפילו כשילדה את תינוקה הראשון וציפתה למילה של שבח, אהדה, הזדהות (גאווה! התפעלות!) וציינה באוזני אימה, שבאה לבקר אותה, "תראי אמא, תראי? בסוף לא יצאתי זונה" התגובה המזעזעת של אימה הייתה – להסתובב, ללכת, ועוד לטרוק את הדלת "על כל סימני השאלה"!

הדוברת מוסיפה, "מאז איני שואלת. איני שואלת אותך / שום שאלה. ואת כבר אינך עונה. / דווקא כשאת מתה זאת הקלה גדולה", והנה הבית האחרון בשיר:

עכשיו גם לי התמונה, הזיכרון, לא יוצאים מהראש. ולא יצאו ממנו לעולם!

תודה לך, דיתי רונן, על כך שכתבת את השירים היפים הללו, שידעת למצוא פשר בכאב, לגבש ולזקק אותו, ולשתף בו אותנו. 

הנובלה נתראה באוגוסט היא יצירתו האחרונה של הסופר הקולומביאני המהולל, זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בניו "חילצו אותה מהעיזבון" עשר שנים אחרי מות אביהם, כך נכתב על הגב הספר, ולאחרונה ראה הסיפור אור בספר צנום, בתרגומו מספרדית של משה רון. 

אין אלא להודות לבניו של מארקס, ולעם עובד, על כך שזיכו אותנו ביצירה הקטנה והמופלאה הזאת, שהיא עדות נוספת, קטנה ומרגשת, לגאונותו של מארקס.

בעדינות ובפשטות, בעברית היפהפייה של המתרגם, נפרשים לפנינו חייה של אנה מגדלנה באץ', אישה בת ארבעים ושש, שנשואה באושר למוזיקאי, כמו שהיה גם אביה. היא זהובת עיניים, שאת יופיין ירשה מאימה, כמו גם את "הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה".

שלושה ימים לפני מותה התעקשה אימה של אנה מגדלנה להיקבר באי, הרחק מעיר המגורים של בני המשפחה. כדי להגיע לשם יש לשוט בסירה. ההפלגה מפחידה את אנה, אבל האי עצמו, חופי הזהב שלו, יערות העד, המולת הציפורים, "מעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית" קוסמים לה, מאז שהגיעה לשם בפעם הראשונה ביחד עם אביה, כדי להציב את המצבה על קבר אימה. 

ומאז, כך החליטה, היא מגיעה אל הקבר כל שנה באוגוסט, כדי להניח עליו זר של סייפנים: הפרח האהוב על אמה. והיא כל הזמן מצפה בלי דעת לאות מהאם. למסר כלשהו, שיניח את דעתה, אם כי אין לה מושג מדוע, ולמה בעצם היא מייחלת.

אנה נשואה, כאמור, באושר. חיי האהבה שלה עם בעלה טובים ומספקים, ולמרות זאת, ובאופן מפתיע ומפליא, היא מתפתה פתאום, באחד הביקורים שלה באי, לקחת אל מיטתה גבר אלמוני, ולבלות אתו ליל אהבים סוער.

מאז זה קורה לה שוב ושוב: היא מגיעה לאי, מוצאת מישהו, כל פעם גבר אחר, שומרת על האלמוניות שלה ושלו, ומתענגת על לילה מפתיע ומרגש. 

רק בפעם הרביעית מתרחשת תפנית מפתיעה. היא זוכה פתאום בהארה שלא העלתה בדעתה, תגלית שנוגעת באימה, בקשר ביניהן, במשמעותו של האי בחיי שתיהן. הגילוי מביא לתפנית רבת עוצמה, להבנה שמסעירה את חייה, אבל שוב, כדרכה, היא מקמצת במילים, ואינה חושפת את הסודות שפענחה, וגם לא את אלה שיצרה בעצמה. 

אחרי שהבינה, בחשאי, בלי שמישהו יראה אותה, היא "בוכה מרוב זעם כלפי עצמה על הביזיון להיות אישה בעולם של גברים". 

מדהים להיווכח כמה עוצמה יכולה להתגלות ביצירה קצרה כל כך – 107 עמודים בלבד, בספרון בפורמט הקטנטן (והראוי!) שבו ראתה הנובלה אור. 

אנחנו מתוודעים לקונפליקטים, ל"עצבות ללא נחמה", לתחושה של הזדהות מופלאה בין בת לאימה המתה, לחיפוש הנואש אחרי פשר, לכוחו של מעשה האהבה הגופנית, שיכול לייצר תחושה של משמעות, וגם ליטול ולהפקיע אותה באחת.

הכתיבה הריאליסטית, הנטולה כל רמיזות להתרחשויות על טבעיות המאפיינות את מארקס, שימחה אותי במיוחד, כמו גם ההומור האירוני שמתבטא בדקויות שונות של תיאורים או תגובות.

למשל: אנה מגדלנה מצפה לכך "שאימה תשלח לה איתות מאשר, וציפתה לו בכל רגע. היא ראתה את עץ הסייבה הפורח, שעוד ועוד מענפיו נסחפו ברוח; ראתה את השמיים, את הים, את המטוס למיאמי באיחור של יותר משעה בשמיים שאין להם קץ": השילוב בין תיאורי הטבע, שבהם מקובל לחפש אותות, לבין מטוס שאיחר להמריא, שבכולם היא מבקשת לראות סימנים שיגיעו מהאימא המתה שלה, משעשע.

כך גם התיאור שבו אנה נפגשת במעצב שיער, אדם "שחצן וחלקלק, שהיה ראוי לשם נרקיס יותר מלשֵם גסטון"… שנון!

הגרסה העברית יפהפייה ומושלמת. אני לא יודעת ספרדית, אבל התענגתי מכל משפט ומכל פסקה. הכול נקרא מדויק, בלי אף שמץ של תחושה שלא נוסח כך מלכתחילה, ולא נכתב במקור בעברית. 

Gabriel García Márquez
En Agosto nos vemos

תרגם מספרדית: משה רון

ספרה החדש של לבנה מושון, מכתב לסוהר 343ב, זכה ב־2022 בצדק רב בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. מדובר ברומן חכם שסחף אותי בקריאה, עד שלא יכולתי להרפות ממנו.

כמה מיטיבה מושון לתאר את הכאב של אישה שגורלה, כך נראה, נחרץ בילדותה! באיזו עוצמה היא מצליחה להביא את פרטי הסבל שעברה, על כל פרטיו ודקדוקיו, ועושה זאת בדייקנות שמעוררת השתאות, הזדהות וצער עמוק, על חייה של המספרת!

באיזה תחכום טווה מושון את העלילה, שמובאת אלינו משתי נקודות מבט: של הילדה הנפגעת, שגדלה להיות האישה המספרת, ולצדה גם זאת של הפוגע עצמו!

כדי שזה יתאפשר נוקטת מושון בתכסיס ספרותי מוצלח: הסיפור מגיע מגיע כמעין מכתב שבו פונה המספרת אל אביה הפוגע, ואז מצוטטים הדברים שהוא עצמו אמר בשעה שהתראיין אצל חוקרת, שאיפשרה לו לספר על מה שקרה לו, לאשתו ולילדיו, וגם לאסירים שהיה מופקד על שמירתם במשך עשרות שנים, כסוהר בבתי כלא שונים. כך יש שתי דמויות שמספרות מגוף ראשון: האבא והילדה. הפוגע והנפגעת. התוקף והקורבן. ומתקיים הדהוד בין השניים: פעם מנקודת המבט שלו, אחרי כן – מזאת שלה. הוא, למשל, קנה יצירות אמנות שיצרו אסירים, היא מבועתת, כי שברה בטעות משהו מתוך אחת מהן, וברחה מהבית, מהפחד שתיענש. 

אין לטעות: פתחון הפה שהמספרת מעניקה לאביה אינו מבלבל אותנו. יש כאן לפנינו אדם שאין לו מושג עד כמה הוא מפליל את עצמו בדבריו. הוא כמובן מספר לא אמין. כמו הומברט הומברט בלוליטה הוא אינו יודע שדבריו מסגירים את היותו מתעלל רגשית, את הפגיעות האיומות שהוא פוגע, את הייאוש חסר התקנה שהוא זורע.

בכל פעם שהחוקרת (לצורך עבודתה האקדמית) מנסה לכוון אותו, ושואלת שאלות שמקשרות בין סיפוריו המזוויעים לבין בני משפחתו, אביה של המספרת "נתקע": אין לו מושג מה היא רוצה ממנו. "האם מפרידה חומה בין שני העולמות, וכשנסגרת דלת אחת נפתחת דלת חדשה ליקום אחר?" החוקרת שואלת אותו למשל, בניסיון להבין אם סוהר אכזר יכול להשיל את תפקידו ולהיות אבא טוב לילדיו, והוא משיב: "אני לא מבין את השאלות האלה"….

יש לו דעה טובה על עצמו. הוא משוכנע שחינך את ילדיו כיאות. עד כדי כך שבנותיו אפילו לא מעשנות, הוא מתרברב… הן, כך הוא בטוח, לא יידמו לעולם לפושעים שעל שמירתם הוא מופקד, גם אם חייו וחיי בני משפחתו כרוכים בחיי בית הכלא, ובחיי האסירים המרצים שם את עונשם. וכמה שהוא טועה…

כבר בעמודים הראשונים בספר אנחנו קולטים שאחריתו לא תנחם, שלסבל שעליו נקרא לאורך הספר לא תהיה ארוכה, אלא רק, אולי, תקווה אחרונה שזאת עוד תתרחש אי פעם.

דמותו של האב מורכבת, אבל רק לכאורה: "ידעת להתחבב על זרים ולהרשים אותם", מספרת לנו בתו של שעיה שָׁאָלוֹ, גם זאת תמיד רק "עד לרגע שהרגיזו אותך באמירה קטנה, במילת ביקורת, בצליל לא אוהד." כשזה קרה הוא ידע להיות קיצוני ואכזרי.

על גב הספר הוא מתואר כ"אדם קפדן ונוקשה". בעצם הוא הרבה יותר מזה: הוא אדם אלים, אכזר, למעשה – סדיסט. הדוגמאות לכך רבות מספור. אחת הקשות בהן: כשלבתו הקטנה "בורח" בלילה פיפי, הוא שורף לה את הטוסיק בגפרור, כעונש! הוא מאלץ את בנותיו לעבוד בפרך, כל לילה להאכיל בחושך, על הגג, את התרנגולות שהוא מגדל. הוא נוהג להעיר אותן באלימות, בשש בבוקר, גם בימי חופשה, כדי שיעזרו לו. אין בו שום רוך, שום גילויי אמפתיה, או הבנה, הוא בכלל לא רואה את ילדיו או את אשתו, ואת הצרכים שלהם!

מה למדה המספרת מאביה?

לפחד! לזהות את הריח של הפחד. "הייתי השכנה של פחד מיום שהבנתי שהשמיים שמעלי נוסעים ושהם עלולים ליפול בדיוק על צומת הילדות שלי".

בכל פעם שאביה התקרב הביתה, כשחזר ממשמרת ארוכה בבית הסוהר, נהג הילד של השכנים להזהיר אותה ואת אחותה "אבא שלכן, בא…" ושתיהן פרצו כל פעם בבכי מר…

גם אימה סבלה. שכן, כך היא פונה ומספרת לו, בכל פעם שהגעת הביתה "ישנת. ואם לא ישנת – צעקת, ואם לא צעקת – הלכת לבית הכנסת. ה'לבד' של אימא, בכל הנוגע אליך, היה מוחלט".

מושון, באמצעות המספרת שלה, מעניקה כאמור למְענה שלה פתחון פה, מאפשרת גם לו לדבר על כאביו. למשל, על העבודה הקשה מדי: "שלוש שעות שמירה, שלוש שעות מנוחה בתוך עשרים וארבע שעות או ארבעים ושמונה שעות של שתי יממות ברצף." נותנת לו לספר כמה שהכול היה "מתיש. המנוחה לא הייתה נכונה. העייפות גרמה לאדישות ולחוסר ערנות", על כך ש"האסירים לא טיפשים, הם מזהים סוהר מטושטש ממרחק. הייתה מתיחות, היה חשש מפני האסירים, לא היה להם מה להפסיד, אני לא יודע איך עברתי את השנים האלה… יותר מדי פעמים היה גיהינום." אבל אז הוא מוסיף את המשפט המזעזע, הקטוע, "ואם ילד לא עשה מה שביקשתי…"

אללי.

ברקע העלילה אנחנו לומדים רבות על בתי הסוהר בישראל. למשל – כיצד עם קום המדינה "אנשים פשוטים, לא סבא שלהם ולא אבא שלהם ולא הם ידעו מה זה להיות סוהר יהודי במדינה עברית, ופתאום קיבלו כוח ומרות", ועד כמה "להיות סוהר היה מוזר" מבחינתם. אנחנו לומדים איך נפתח אגף הנשים ברמלה, ואיך ומתי נהפך ל"כלא תרצה", אבל בעיקר קוראים על הסיוט שנקרא בית סוהר, ולא רק מנקודת המבט של האסירים.

"לאף אחד לא היה מושג על הגיהנום שמאחורי הקירות". לנו, הקוראים, ברור שמדובר הן בקירות של בית מתעלל, והן באלה של בית הסוהר. עכשיו, בעקבות מכתב לסוהר 343ב אנחנו יודעים קצת יותר על הזוועה.

הֵם מִתְנַעֲרִים מֵעָפָר, הֵם כְּבָר קָמִים מֵאֶבְלָם –
וַאֲנִי בְּיוֹם קוּמָם
חָלֹץ אֶחְלֹץ נְעָלַי, רֹאשִׁי אֶתֵּן בָּאֵפֶר,
אֵשֵׁב יָחִיל וְדוּמָם.

אִלֵּם אֵשֵׁב לִפְנֵי קִיר מִקְדָּשָׁם הָאִלֵּם,
וּתְפִלָּתִי לֹא תָבֹא –
אֶל-מִי וְעַל-מָה? עוֹד עַל-תִּלּוֹ מִקְדָּשָׁם –
וֵאלֹהִים כְּבָר עֲזָבוֹ.

אֵבֶל כָּבֵד לִלְבָבִי, יָגוֹן קוֹדֵר בִּלְבָבִי –
כֻּלָּם עוֹבְרִים לְתֻמָּם,
וְאָנֹכִי חֲלוּץ נַעַל אֵבֶל יָחִיד אֵשֵׁבָה,
אֵשְׁבָה יָחִיל וְדוּמָם –

ב    

וְאִם-אֶגְוַע מְזֵה חָרוֹן עַל מַפֶּלֶת מִקְדַּשְׁכֶם –
יְהִי מוֹתִי דּוּמִיָּה;
אַל-תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל-תְּטַמְּאוּ אֶת-זִכְרִי
בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לְגֵיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיָּי –
יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,
קְלוּ אֶת-לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִּמְעַתְכֶם
אַל-נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.

וְאִם-אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,
וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם;
וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם
וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם.

תרס"ח.

אנחנו באים לעולם ברגע אחד. וכעבור כך וכך שנים – עוזבים אותו. ואלה, לפי ספרו של יון פוסה, שזכה ב־2023 בפרס נובל לספרות, שתי נקודות הציון הראויות ביותר (אולי אפילו היחידות?) שיש להתעכב עליהן: להרהר. לתהות. לנסות להבינן. הן המהות: הלידה שהיא תמיד פלא ונס, והמוות, שאפשר רק לשער איך הוא מתרחש.

על ההתחלה אפשר לספר מבחוץ. כמו בספר שלפנינו – מנקודת המבט של מי שבעוד כמה רגעים יהיה לאב. שמו אוּלַי. הוא מצפה במטבח להולדת התינוק החדש. הוא מחמם מים, לבקשתה של המיילדת (תמיד תהיתי, ואני עדיין לא יודעת, מניין מגיעה הקונוונציה הספרותית שלפיה כשאישה יולדת יש צורך במים חמים. לשם מה, בעצם?), הוא מקשיב לזעקותיה של אשתו, מתלבט מה תפקידו בתהליך, האם עליו להתרחק, כדי שלא להפריע? האם ייוולד לו הפעם בן? והכול יעבור בשלום? התינוק יהיה בריא? והאימא? אם יהיה בן – ודאי יקרא לו יוהנס, על שם אביו. רק שתלד כבר. רק שהייסורים שלה יסתיימו בכי טוב.

על הסוף אפשר לנסות לספר מנקודת המבט של יוהנס: אכן, הוא נולד והזדקן. אכן, הוא נקרא על שם סבו. הוא התחתן. חי באושר. הוליד שבעה ילדים. לאחד מהם נתן את השם אוּלַי, לזכר אביו, הגבר שפגשנו בתחילת הסיפור ולא ממש הכרנו אותו. על עשרות השנים שחלפו מאז שאמו של יוהנס החזיקה אותו בזרועותיה, כמה דקות אחרי שנולד, נעבור ביעף, ורק כזיכרונות חולפים על ערש דווי, חלק מהזיות הדמדומים שלו במהלך גסיסתו. הוא רואה בעיני רוחו תמונות מעברו: מפגשים עם חברו הטוב, פטר. היום שבו הכירו לראשונה, בעת ובעונה אחת, את נשותיהם. רואה, ואנחנו אתו, הבזקים קצרים מחיי הנישואים שלו. אבל הכול ידמה לחלום שבו הכול יכול להתרחש. למשל, מי שמת מזמן, מופיע. ואפשר לזרוק אבן, והיא עוברת דרכו. לכול יש איכות של הזיה. את התחושה הזאת אנחנו מכירים.

יון פוסה לוקח על עצמו את הזכות לתאר בפנינו גם את מה שקורה אחרי המוות, כאילו מדובר בעובדות: יוהנס, שכל חייו היה דייג, ישוט אל מעמקי הים, בחברת פטר שנשלח לקחת אותו אל הצד השני של הקיום, ולשם כך, כדי "לגמול אותו מהחיים", כך הוא מסביר, "החזירו לי קצת גוף, כדי שאוכל להביא אותך." פוסה בעצם "מבטיח" לנו, בקולו הכל־יודע, שיש המשך; שאחרי המוות נפגוש את כל מי שאהבנו, וכל מה שלא אהבנו ייחסך מאתנו "שם". אלה כבר לא הזיות של גוסס, אלא – השקפתו של הסופר שאינה מוצגת עוד כדמיון, אלא כאפשרות ודאית… "ביעד שלנו [כלומר – במוות] אין גוף, לכן אין כאב", מסביר פטר ליוהנס, ומסביר גם שאין שם מילים, שאין שם "אתה ואני", ששם "לא טוב ולא רע, אלא גדול ושליו ורוטט קצת, ומואר". האם נקבל את דבריו? נראה שכל אחד יחליט בעצמו עד לאן הוא מוכן או מסוגל ללכת בעקבות הסופר וכתיבתו.

עלי להודות בהכנעה – לא השתכנעתי.

נכון: פוסה מפליא לצייר ברומן הקצר – אולי בעצם אפשר לכנות את בוקר וערב נובלה? – את החיים המסוימים, הספציפיים מאוד, של משפחות דייגים שחיים בצניעות מופלגת על אי קטן בנורווגיה, ומתפרנסים מלכידת סרטנים ומדיג; אמנם מעניין מאוד הרעיון שלפיו די לגעת בלידה שהיא "אולי אחד הקרבות הקשים בחיי האדם, לצאת מכור מחצבתו בתוככי הרחם" ובמוות, כי כנראה שהמסע המוביל מנקודת ההתחלה אל נקודת הסוף לא כל כך חשוב בעצם; אבל מכאן ועד לקבלת תיאור המוות שאותו רואה פוסה, הוא עצמו, לא הדמות שברא, ארוכה לטעמי הדרך.

אולי כדי להעריך באמת את פוסה מוטב לקרוא ספרים נוספים שכתב (כמו שהיה עם אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה שזכתה בפרס נובל לספרות שנה לפניו, ושרק אחרי שקראתי כמה מספריה הצלחתי להבין את ההצדקה להעניק לה את הפרס). רק אחד מספריו של פוסה, זה שלפנינו, תורגם לעברית. אנסה אולי לקרוא ספרים נוספים שלו באנגלית, כדי לעמוד על גדולתו.

,treason, treachery, betrayal, infidelity, faithlessness infidelity – את כל המילים הללו מתרגמים מאנגלית לעברית באמצעות מילה אחת: "בגידה", בין אם הן מבטאות בגידה במדינה, בין בני זוג, במחויבות אישית… בין אם הן מביעות חוסר נאמנות, מעילה באמון, או מעשה שדינו עלול להיות גזר דין מוות, למשל – כשאדם בוגד במדינתו, במהלך מלחמה. מעניין אולי לבחון פעם, מנקודת מבט אנתרופולוגית ובלשנית, מדוע העברית מסתפקת במילה אחת לצורך גוונים שונים כל כך של בגידות (שמו של ספר סיפורים שכתבתי, בגידות כל מיני, שעוסק בבגידות מסוגים שונים, מעורר בדרך כלל את התגובה המוכרת: מבט מבודח וסקרן, שכן "ברור" לשומעים שהכוונה לבגידות עסיסיות בין בני זוג…).

את הספר שלפנינו, בגידה בממלכת הסוד, כתבו פסיכולוג ארגוני, שלמה פלד, ופסיכולוג קליני, ד"ר אילן דיאמנט. השניים מנסים "לסווג מאפייני אישיות ומצבים שעל פיהם ניתן יהיה לנבא
התנהגות של בגידה", ורואים בכך "אתגר מקצועי מסקרן."

הם מנתחים סיפורי חיים ומאפייני אישיות מגוונים של בוגדים. כדבריהם: "ההתבוננות בפסיכולוגיה האישית המניעה התנהגות של בגידה אפשרה לנו לאפיין מרכיבים מסוימים של קבוצות סיכון לבגידה", והם מגיעים למסקנה כי "המשותף לכולם הוא השילוב בין מבני אישיות לבין נסיבות חיים, שילוב הגורם לערעור הוויסות הרגשי, לשחרור מעצורים ולחסימה של התבוננות עצמית כנה במשמעות המורכבת של הבחירה במעשה הבגידה," וכמו כן, ש"הבגידה היא ניסיון עקר ולא יעיל לפתרון של מצוקות רגשיות, שמחירה האישי והמדינתי בל ישוער".

השניים משרטטים את דמויותיהם של בוגדים רבים, חלקם מישראל, אחרים – ממקומות שונים בעולם, למשל – החבורה המכונה "רשת קיימברידג'", גאי ברג'ס, קים פילבי ואנתוני בלאנט, כולם אנגלים שהחליטו בשלב מסוים בחייהם הצעירים לבגוד בארצם, לטובת ברית המועצות.

מניעיהם הרגשיים היו שונים: ברג'ס, למשל, היה הולל, "מופקר מינית" ושתיין, שהיה רגיל לחיות חיים כפולים, כלומר, להסתיר סודות משמעותיים בחייו האישיים. הוא היה הומו בתקופה שבה להט"בים נחשבו בבריטניה עבריינים על פי החוק. אצלו המניע הנפשי הסמוי לבגידה במולדת, כפי שמאבחנים אותו פלד ודיאמנט, היה – הקשר הנפשי הסימביוטי והחולני עם אמו. אחת הראיות לתיזה שפיתחו פלד ודיאמנט היא – מכתב שכתב ברג'ס לאמו אחרי שנמלט לברית המועצות, ובו אפשר להיווכח באינטימיות המוגזמת ששררה ביניהם. "הצורך של ברג'ס להיות מיוחד עבור אמו ייצר התנהגות המכוונת לרצות אותה, לעשות כל שניתן כדי שתחוש מסופקת ונינוחה," הם כותבים, ומוסיפים כי "הקושי התגבר לנוכח החוויה – והידיעה – שאין ביכולתו לספק את מלוא צרכיה".

כמו עם ברג'ס, כך ניתחו פלד ודיאמנט את מניעיהם הנפשיים של כל שאר הבוגדים שאת סיפוריהם תיארו: ג'ונתן פולארד הוא, על פי הכותרת של הפרק העוסק בו "הילד שרצה להיות מה שאינו". הם מתארים את תפישתו העצמית הגרנדיוזית, את הבלבול שלו בין דימיון למציאות, את הניסיון שלו לממש פנטזיות־גדלוּת באמצעות הבגידה, ואת האופן שבו ערכו העצמי היה תלוי לחלוטין "באישור מצד אחרים". על פי ניתוחם הפסיכולוגי "יחסים בינאישיים המבוססים על צורך בהתפעלות מפתחים את אומנות ההתחזות", וכך פולארד, "כדי לזכות באהבה, בהערכה, בהתפעלות ובהתפעמות", הרגיש שאין לו ברירה אלא "לרמות ולהוליך שולל את הקהל סביבו".

את אודי אדיב, המכונה "הצבר האולטימטיבי", הניעה לדעתם ההזדהות עם אמו, שכל חייה בקיבוץ חשה "לא שייכת ונאבקה על ייחודיותה ועל עצמאותה".

מרקוס קלינברג, המדען מהמכון הביולוגי שהעביר לסובייטים את הסודות הכמוסים של המכון, היה רדוף שאיפה לגאול את העם היהודי. הוא היה "הניצול האחרון" והיחיד מבין בני משפחתו. אביו היה זה שבזכותו ניצל, כי, בניגוד לדעתה של האם, הורה לו לברוח מביתם בוורשה. קלינברג עשה לדעתם את מה שעשה כי האמין שבעצם כך הוא מציל יהודים – וזאת הייתה משימת החיים שהטיל עליו אביו, לפני שנס על נפשו.

כל פרק קצר בספר עוסק בבוגד אחר, ובמניעיו הנפשיים השונים, אבל יש לטעמי מכנה משותף מפתיע בין כולם: היו מקרים שבהם המגייסים טעו בהם, בעצם גיוסם, והיו מקרים שהסביבה שלהם חשדה בהם, ובכל זאת נדרש זמן רב, לפעמים שנים, עד שהמערכת נכנסה לפעולה ובלמה אותם.

איסר הראל חשד למשל בישראל בר, שהתברג לעמדות הגבוהות ביותר בציבוריות הישראלית, כאיש אמונו של בן גוריון. בר המשיך להעביר ידיעות לסובייטים, ונדרש זמן רב עד שנתפס.

בוגד אחר, מרדכי ואנונו נחשב מלכתחילה אדם מוזר ותמהוני, ובכל זאת אפשרו לו לעבוד בקמ"ג.

אברי אלעד "עבר תהליך אבחון רשלני ושטחי" לפני שהתקבל ליחידה מסווגת ביותר. אחרי שהחל לפעול בשוויץ ובגרמניה נהג "בפזרנות ובפזיזות". מפעיליו ידעו זאת, אבל "דבקו בתפיסה שאלעד כשיר להמשיך בתפקיד שיועד לו".

הפסיכולוג דוד רודי המליץ לגייס את מרדכי קידר, "עבריין שהסתבך בפלילים ונחשד בין היתר בשוד בנקים ובמעורבות ברצח נהג מונית" (!). אחרי שקידר גויס ויצא לשטח, הוא רצח בארגנטינה את הסייען היהודי שלו ושדד אותו…

לאחרונה משודרת בכאן 11 הסדרה התיעודית המרתקת האסירה X:  מיכל בן חורין יצאה למסע מתועד אל נפשם של הפסיכופטים הידועים בעולם, בהם צ'ארלס מנסון וריצ'ארד רמירז, בניסיון להבין את הטירוף של אביה החורג, אותו מוטקה קידר, סוכן המוסד הפסיכופת שהטיל עליה מורא.

את ויקטור אוסטרובסקי קיבלו לתפקיד מבצעי במוסד, "אף שתהליך האבחון הסתכם בהמלצה להימנע מגיוסו על רקע אישיותו הבעייתית"…

אולדרריץ' "ריק" איימס, יליד ארצות הברית, שירת ב־CIA ובגד וריגל עבוד ברית המועצות, עבר בדיקת פוליגרף שסימנה בעקביות שהוא משקר, ובכל זאת הוא "הצליח להונות את הבודק בטענה שהוא מתוח" וזה אישר לגייס אותו…

על כל אחד מהמרגלים יש סיפור דומה, וזה בעיני החלק הכי מוזר, שקשה מאוד להבין. אחרי מה שקרה כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023, אחרי המפלה המודיעינית הבלתי נתפסת שהתרחשה חמישים שנים ויום אחרי הכישלון המודיעיני המחריד של מלחמת יום כיפור, אפשר רק לקרוא ולהבין שמחדלים כאלה קרו וקורים בלי הרף, בכל העולם. אבל זה כמובן לא מנחם בכלל.

"הוא הבין כעת כמו שלא הבין דבר בחייו, המוות הוא אינו עניין רפואי שצריך למצוא לו טיפול מתאים", נמסר לנו, מתוך התודעה של אחת הדמויות בספר כוכב כפול. מי שזוכה, לצערו הרב, לתובנה הזאת הוא שרון, סטודנט לרפואה שנה ד', שהחליט לעזוב את הלימודים: הוא כבר יודע שלעולם לא יהיה רופא. שאין בו הדחף הפנימי העמוק; שהתחום בעצם די מרתיע ואפילו משעמם אותו.

אל התובנה המצוטטת לעיל הוא מגיע לכאורה בלי קשר להחלטתו לא להיות רופא, אלא בעקבות מחלה קשה, אנושה, של חבר קרוב מאוד. ובנקודה הזאת רומן הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן נוגע בסוגיה מהותית הקשורה לחיים ולמוות, ליתר דיוק: לצורך של רופאים מסוימים, אולי של רובם, להאריך את חיי המטופל שלהם כמיטב יכולתם, גם על חשבון הארכת הסבל של אותו אדם, גם כשהם יודעים שאזלו הסיכויים, שאין עוד תוחלת בכל המאמצים הללו, ואין סיבה ראויה להעביר אותו עוד מסכת ייסורים, במקום להניח לו למות בשקט, מוטב אפילו – בבית, עם מי שאוהבים אותו, ולא במקום המנוכר והקר, על מיטה זרה, עם מכשור רפואי מחובר לכל חלק מגופו.

השאלה מתי לוותר, מתי להרים ידיים (מקצועיות), מתי להודות, לומר שכבר אין יותר מה לעשות, כנראה קשה מדי.

את הרומן ביססה המחברת על חוויית חיים שלה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאהוב לבה, בעודה הרה עם ילדם השני. ברומן ניסתה בעצם לסלק שדים מפחידים שקיננו בה מאז: תחושות האשמה שליוו אותה על כך שסירבה להבין, שנעדרה ממיטתו, ולא הייתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, לא מתוך הפקרה, אלא פשוט כי לא הצליחה לקלוט עד כמה מצבו חמור, ודחתה את ההגעה אליו בכמה שעות בלבד.

הספר כתוב היטב. הקצב שלו, שהולך וגובר ככל שהוא מתקדם, סוחף אותנו לתוכו, אל שלוש הדמויות הראשיות שניצבות על בימתו: אסף וזהרה, ושרון, חברו הטוב של אסף.

בשלב מסוים די ברור לקראת מה אנחנו הולכים, ובכל זאת המתח ההולך ונוצר אינו מרפה, ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. הדמויות משכנעות מאוד. הקונפליקטים הפנימיים שכל אחד מהאנשים הללו מנסה לפתור מאפשרים לנו לחוות אותם כדמויות שהן כמעט אמיתיות, בשר ודם, לא ייצורים ספרותיים שקיימים רק בין דפי הספר.

אנחנו עם אסף, שמתחיל להבין מה קורה לו. שאוהב מאוד את בתו הפעוטה. ואת אשתו. שרוצה, כל כך רוצה לחיות!

אנחנו עם זהרה, שמאוהבת בבעלה. שמאפשרת לו לארגן את חייה, ונשענת עליו בתחושה של הקלה: סוף סוף מישהו שאוהב אותה, שמבין את צרכיה, שלא נבהל מהם. ומסרבת לראות את מה שקורה לו.

אנחנו עם שרון, עם חרדתו; עם הצורך שלו לעזור ולהקל, ובד בבד עם האימה שלו מפני האובדן הצפוי לו.

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר היא זאת שבה שרון משוחח עם הרופא האחראי, מתחנן בפניו שישחרר, שיודה בכישלון, שלא ימשיך לענות את הפציינט שלו בטיפולים שלא יועילו. שיגיד את האמת. אבל הרופא רואה בעצמו איש מקצוע. ולצד המקצועיות שלו, לצד הנחרצות שלו לעשות "הכול", ממש עד הרגע האחרון, מאבד את הרגש האנושי, את החמלה, את היכולת לראות במטופל שלו אדם שזקוק לא רק לידע רפואי, אלא גם למבט ויחס אנושי.

שיינוק־קרטן מיטיבה כל כך לתאר את הבדידות שבה כל אחד מאתנו נידון להיפרד בסופו של דבר מהעולם. "הוא הספיק להזדקף מעט במיטתו לפני שהגיעו אליו. הוא ניסה להציץ מעבר לכתפיהם, לוודא שמישהו נמצא איתו היום. תמיד היה מישהו. אבל היום לא ראה אף אחד. גם לא כשהציץ לכיוון המסדרון" – זאת מנקודת מבטו של החולה, ובעוצמה רבה יותר – מנקודת מבטו של המבקר בבית החולים: "סביבו בתים שבהם מיטות ואנשים. כל אחד מכורבל בחלומותיו לצד בני משפחתו. בסוף, חשב, כל אחד ישן עם עצמו, לבד."

אכן.

הספר ראה אור בהוצאת "שתיים", שחגגה לפני ימים אחדים שלוש שנים להקמתה. ספרי ההוצאה מאופיינים מאוד. יש ביניהם מכנה משותף: הם בעלי ערך ספרותי, ובה בעת – קריאים מאוד. גם העטיפות שלהם מתאפיינות בתכונות מזוהות, מעין טביעת אצבע טיפוסית: יש בהן תמיד ציורים צבעוניים וססגוניים שמושכים את העין ואת הלב, ומביעים גם משהו מהתוכן הריאליסטי והמדויק של הספרים. כֹּה לֶחָי לכן!

למרבה השמחה, אחד מספרי ההוצאה, טסקה מאת אילנה רודשבסקי, זכה השבוע בפרס ספיר לספר ביכורים. בשעתו כתבתי כאן עליו בהתפעלות ובהתרגשות, ושמחתי שגם ועדת השופטים הסכימה אתי. כה לחי, אילנה! 

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

חזרתי זה עתה ממסע במכונת זמן. היא לקחה אותי למקום שמוכר לי מאוד: שכונת בורוכוב בגבעתיים, כי במשך חמש עשרה שנה, כשלימדתי בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, הסתובבתי שם, במשך שעות ארוכות, כל שבוע. בית הספר שוכן בעיבורה של השכונה. בחצרו ניצב עד היום מה שנשאר ממגדל המים מהעבר הרחוק. נהגתי לעצור מדי פעם בדרכי מכאן לשם כדי לקרוא בסקרנות את השלטים שנקבעו עליו ולצידו: סיפורי תולדות המקום ומתיישביו.  

בניגוד למה שנראה בצילום שלעיל – חצר בית ספר תלמה ילין נראית עד היום כמו שמורת טבע קטנה –  שכונת בורוכוב היא כיום אזור אורבני סואן, בתי שיכון, חנויות הומות אדם וכבישים פקוקים… אבל פעם הייתה השכונה אזור כפרי, שגבל בנחל מוסררה. יכלו להשקיף ממנה עד הים. איך אני יודעת? כי כך סיפר לנו אוריאל אופק בספרו חמש דקות של פחד. הספר מנוקד, ומיועד מן הסתם לילדים, אבל חרף גילי המופלג, קראתי אותו בשקיקה ובהנאה רבה. 

הנה תיאור הנוף שנשקף אז משכונת בורוכוב – מערבה:

"שְׁנֵי הַיְּדִידִים עָמְדוּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל גִבְעַת בֵּית הַסֵּפֶר. בִּנְיַן בֵּית הַסֵּפֶר הַמֻּקָּף עֲצֵי בְּרוֹשׁ וְאֹרֶן מַאֲחוֹרֵיהֶם, וְגַגּוֹת תֵּל־אָבִיב הַנוֹשְׁקִים לְפַס־הַיָּם הַרְחֵק הַרְחֵק לִפְנֵיהֶם. זֶה עַתָּה יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ לִטְבֹּל בִּרְצוּעַת הַיָּם הַנוֹצֶצֶת וְקַרְנֶיהָ צָבְעוּ בְּוָרֹד אֶת הַקֻּבִּיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל בָּתֵּי הָעִיר הָרְחוֹקִים. אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד שָׁעוֹת וּלְהַבִּיט בִּתְמוּנָה זוֹֹ, שֶׁעוֹרְרָה תָּמִיד מִין עֶרְגָה כְּמוּסָה מְתוּקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל מִיכָה, אֶלָא שֶׁהַפַּעַם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד וּלְהַבִּיט סְתָם כָּךְ בָּעֶרֶב הַיּוֹרֵד, צָרִיךְ לָלֶכֶת.

"הַהַרְפַּתְקָה הַגְדוֹלָה מְחַכָּה לָהֶם."

תיאורה של תל אביב, על בתי "הקוביות הלבנות" שלה, מבהיר לנו מיד שמדובר במסע בזמן. אכן, את התאריך שבו מתרחשת העלילה אפשר לחשב כבר בעמוד השני, בעזרת אזכור שמשמש כנקודת ציון היסטורית, הממקמת אותנו על ציר הזמן: "'תִּרְאוּ אוֹתוֹ,'" אומרת אחת הדמויות, ילד ששמו מיכה, "שֶׁהָיָה דֵּי בָּקִיא בַּנַּעֲשֶׂה בַּחֲזִית. 'הַגֶּרְמָנִים מִתְקָרְבִים לְפָּרִיס וְהוּא [ילד אחר בחבורה] כְּבָר כּוֹבֵשׁ לָנוּ אֶת בֶּרְלִין.'" אהה, מדובר אם כן בשנת 1940 של המאה העשרים.

ומי הוא מיכה? די מהר מתבהר לנו שבעצם מדובר בבן דמותו של הסופר, אוריאל אופק. הוא שותל רמזים רבים לכך. למשל – "כָּאן חַיָּב הַמְחַבֵּר – שֶׁהָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם נְעָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא מְסַפַּר כָּאן, לַעֲשׂוֹת אֶתְנַחְתָּא קַלָה וּלְסַפֵּר לַדּוֹר שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף וִידִידָיו מַה הִיא חֲצַר־אַלְדֶמַע וּמַהוּ הַכַּרְטִיס שֶׁמְחִירוֹ חָמֵשׁ דַקוֹת פַּחַד, וְהַמְחַבֵּר מַבְטִיחַ לְהַסְבִּיר הַכֹּל."

מיכה ילד חולמני, שומר סוד, טוב לב, נבון. הוא מבחין בכל יופי שנגלה לעיניו ויותר מכול, הוא ער להיותו שונה מחבריו: פחות זריז מהם, פחות שובב. הוא מעדיף להתבודד, לקרוא ספרים… אף אחד לא יתפלא שמהילד הזה יצא בסופו של דבר סופר, נכון? 

הספר מחזיר אותנו אל היישוב, כפי שהיה שמונה שנים לפני קום המדינה. חיילים בריטים מאיימים מסתובבים בין הבתים ומחפשים עריקים יהודים מצבא אנדרס הפולני שחייליו שהו בישראל והתאמנו כאן לקראת הקרבות הצפויים להם (קראנו עליהם בספרה המרתק של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה). נערים צעירים, אפילו כאלה שטרם מלאו להם שבע עשרה, מתנדבים לשרת בצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. השבעות־סתר של המתנדבים הללו מתקיימות בחשאי. בחצרות כורים בורות סודיים, כדי ליצור בהם "סליקים": מחבואי נשק שנועדו למאבק נגד האנגלים. אירועים היסטוריים ידועים, למשל – הפצצת המטוסים האיטלקים על תל אביב – מתרחשים "לנגד עינינו", ואנחנו אתם, עם הגיבורים, אז ושם. 

יש בספר תיאורים מרתקים ומשעשעים מהווי החיים של אותם ימים:

 "בַּיָּמִים הָהֵם הָיו לָנוּ שְׁמוֹנֶה פָּרוֹת חוֹלְבוֹת, וְאַבָּא שֶׁלְךָ הָיָה יוֹצֵא עִם לֶמֶךְ כְּדֵי לְחַלֵק אֶת הֶחָלָב לַלָּקוֹחוֹת הָרַבִּים שֶׁלָנוּ, שֶׁהָיוּ פְּזוּרִים מִכָּאן וְעַד תֵּל־אָבִיב, וְאַבָּא שֶׁלְּךָ, כַּיָּדוּעַ לִשְׁנֵינוּ, אוֹהֵב לִקְרֹא לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ, מְנַצֵל כָּל רֶגַע פָּנוּי לִקְרִיאָה. בְּקִצוּר – הָיָה אָבִיךְ עוֹלֶה עַל לֶמֶךְ עִם סֵפֶר בְּיָדוֹ, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וְאַבָּא עֵינָיו בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר. קוֹרֵא מִבְּלִי לְהַבִּיט לַצְדָדִים. הַחֲמוֹר צוֹעֵד בְּנַחַת, אָבִיךְ קוֹרֵא, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וּפִתְאֹם נֶעֱצָר, סִימָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל בַּיִת שֶׁל לָקוֹחַ, אָז הָיָה אָבִיךְ סוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר, יוֹרֵד, מַכְנִיס אֶת הֶחָלָב, עוֹלֶה שׁוּב עַל גַּב הַחֲמוֹר – וּמַמְשִׁיךְ בִּקְרִיאָה. וְלֶמֶךְ צוֹעֵד הָלְאָה בְּנַחַת – עַד שֶׁנֶעֶצָר שׁוּב בַּתַּחֲנָה הַבָּאָה; זֹאת אוֹמֶרֶת מוּל בֵּית הַלָקוֹחַ הַבָּא. וְכָךְ הָלְאָה – עַד תֵּל־אָבִיב וַחֲזָרָה הַבַּיְתָה… כֵּן, כָּזֶה מִין חֲמוֹר מִלְמָד הָיָה לֶמֶךְ, יוֹדֵעַ בְּעַל־פֶה אֵיךְ לְהַגִיעַ אֶל כָּל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלָנוּ. וּמֵעוֹלָם לֹא טָעָה! חֲבָל שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ יוֹתֵר…"

"'בֶּאֱמֶת חֲבָל,'" אָמַר מִיכָה, 'גַם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן לִרְכֹּב עָלָיו עִם הֶחָלָב, אִיפה הוּא עַכְשָׁו?'"

"'מִי יוֹדֵעַ?'" נֶאֱנַח סַבָּא, 'מָכַרְנוּ אוֹתוֹ בַּיָּמִים הַקְשִׁים, כְּשֶׁצִמְצַמְנוּ אֶת הָרֶפֶת…'"

הספר עתיר הומור דקיק. למשל – מיכה, שיהיה, כידוע, סופר, מספר לאחותו את עלילתה של הצגה שראה, ולמעשה ממציא את כולה, בתקווה שעד שיזדמן לילדה לראות את ההצגה בעצמה, כבר תשכח את סיפורי הבדים שלו… סבא של מיכה מספר לו על תקופת האשפוז שלו במוסד רפואי, שם פגש טיפוסים כמוהו, וחותם: "עַלִיז מְאֹד הָיָה שָׁם"…

עליז מאוד גם בסיפור שלפנינו. הוא גדוש בהרפתקאות, שובבות, וחן. בקיצור – ספר שמזמן הנאת קריאה מובטחת. 

 כולם היו בטוחים שבאה הגאולה שהוא המשיח, מי הייתי אני שאקלקל את החגיגה. אבל מה לנו ולמלכות? הם חשבו שאם גירשנו את העמלקים ובית המקדש קם, פירוש הדבר שחזרנו לימי המקרא וצריך שיהיה גם מלך. שרק כך הגאולה תהיה שלמה. הם העריצו אותו כמו אל. בן אנוש אינו יכול לעמוד בפני סגידה כזו, והוא האמין למה שראה בעיניהם.עם אל אי אפשר להתווכח, הלוא הוא יודע הכול, והוא הפסיק להקשיב. מי שמדבר יום יום עם הגבורה, אין לו סבלנות לדבר עם בני אדם. פעם היתה לנו תל אביב שעמדה מול הקדושה של ירושלים. אבא שנא אותה, הוא תיעב את השחצנות שלה ואת ההפקרות ואת תאוות הבצע. אבל אני דווקא שמחתי שהיא קיימת – מזיעה, רוגשת, עיר של בני אדם. אחרי שנחרבה נשארנו רק עם ההרים. וההרים קשים. בהרים צריך אלוהים וצריך מלך."

מישהו קפץ לפני המכונית, פושט יד שתבע משהו לאכול; הבלמים חרקו ואופנוען מהמשמר דחף אותו בחוזקה הצדה.
"היית שם הרבה פעמים?" שאלתי, לפני שייסגר הסדק הצר
שפתחה.

"כן," פניה של אמא התבהרו לרגע. "היו לי שם דודה ודוד ואחיינים, וכמעט בכל חופשה נסעתי אליהם. אהבתי אותם. הם גרו לא רחוק מהים, היינו יורדים אל החוף ברגל. ראינו סרטים ואכלנו גלידה והסתובבנו בשדרות. התכוונתי לגור שם אחרי הלימודים. עד שפגשתי את אביך."

"ומה קרה לקרובים האלה?" שאלתי. עד לנסיעה הזו לבית החולים מעולם לא שמעתי על קיומם. הממלכה לא ציינה את הרוגי האידוי בשום יום אבל רשמי, הם פשוט נמחקו מהזיכרון.

אי אפשר שלא אוהב, אתפעל, אתרגש, אזדהה, עם אל תצאי אלישבע, ספר השירים הראשון שהוציאה לאור חניתה כהן קמחי. שיריה של כהן קמחי מפכים ממעיינות המוכרים לי, וזורמים בערוצים שגם אני זורמת בהם. 

קודם כול, כי כל השירים כתובים בנוסח הקלאסי האהוב עלי במיוחד: חלקם הגדול סונטות, כלומר – שירים של ארבע עשרה שורות עם מבנה חריזה קבוע, או וילאנלים, כלומר – שירים של תשע עשרה שורות, חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווילאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שורות חוזרות במתכונת קבועה.

כמה טוב לפגוש את הצורות הללו בלבוש מוקפד, מהודק ומדויק, ועם זאת – פיוטי, שכן המבנה לא משתלט על השיר, אלא משרת אותו. 

הנה, למשל, אחד הווילאנלים: 

אם לא קוראים בקפידה, אפשר כמעט שלא לשים לב לשתי השורות החוזרות: "והחיים היו קולר תלוי על צוואר", ו"ברור שעד הבוקר לא יקרה פה שום דבר", כי בכל אחד מהבתים הן מהדהדות באופן שונה, בייאוש קיומי שהיומיום הפשוט מעורר ומשמיע – ריקנות מכבידה ועוגמה. החיים הם גם קולר על צוואר וגם צוואר מלוק של עוף ותרגילי חילוק, הם חלוק ישן, והם בעיקר ציפייה חסרת תוחלת למה שלא יקרה.  

והנה דוגמה לסונטה:

שורות הבית האחרון, "מי הפקיר ילדות בליל סערה / לאסוף שברי זיכרונות על החוף / מי מתח מתחתן תהום פעורה?" מגיעות, כך אני מרגישה, גם מנפשי. חניתה כהן קמחי מדברת את עצמה, ובה בעת, בלי לדעת, גם אותי.

והיא עושה את זה בצליליות מוזיקלית שמתבטאת לא רק בחריזה שבסופי השורות, אלא גם בְּתוֹכָן: למשל, האליטרציה "מתח מתחתן תהום", או "טרף וטרף כמו שעיט / נועץ את טפריו", וכמובן, לאורך השירים, בחריזות מפתיעות ויפהפיות: "כרמל – קרמל" בשיר "משפחה בטיול"; "עשיתי – CT" בשיר "תאונה"; "הַמְתֵּנָּה – אנטנה" בשיר "זכר אורם הראשוני"; "דֹּפִי – טופי", בשיר "הוא לא רוצה שהיא תדע שהוא יודע".

כאמור, את ליבי מושכת מאוד הדבקות במבנים קלאסיים. הנה למשל עוד וינלאנל מדויק כל כך מבחינת המבנה והמשקל: בכל שורה ראשונה ושלישית – שלוש תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ובכל שורה מרכזית – יאמב, שתי תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ותיבה אחת לא מוטעמת. התבנית מורכבת ומשוכללת, והדיוק יוצר מקצב ברור, שמשמש כשלד יציב לתוכן כאוב מאוד:

ההזדהות שלי, התחושה שכהן קמחי כותבת גם אותי מתעוררת שוב בשיר "יום אחד ביולי", לא סונטה ולא וילאנל, אבל – תמיד מחורז, וכתוב במשקל מוקפד. זהו  שיר על סוד ש"חלחל בגוף כמו שנחיל ארבה / פשט בשדות תבואה, מטיל שממה והרס" (שמתרחז עם "ארס"), שיר שהיא פונה בו אל אימה: "אני יודעת, אימא, את צריכה לנוח – / רואה כמה קשה, ואת רק בן אדם": הנה… הנה הילדה שמגינה על אמה, במקום שזה יהיה הפוך. הנה הילדה שבולמת את עצמה עם "ואיך אגיש לך גם צרות בתור קינוח?" 

השיר "לב כבד" שבו מגישים לילדה לאכול בשר מגעיל, כבד! אוי! מזכיר לי, איך לא? את "אגדה כבדה" שכתבתי, והשיר "חצר נסתרה", שבו כהן קמחי כותבת על עקירת שן: "זה היה די ברור מה עומד על הפרק – / ריחפה באוויר המילה – עקירה. ניחתה על אוזני כמכה מבשרת ׂ/ שהסוף לסיפור כאן יהיה בכי רע" מזכיר לי מיד את "שש סונטות לשן שבורה"… (האם עלי להתנצל על כך שאני "דוחפת" לכאן שירים משלי? אני עושה זאת רק כדי להביע את עוצמת ההזדהות שאני חשה עם כתיבתה של כהן קמחי!) 

השירים של קמחי כהן מספרים על אובדן, על שכול, על יתמות, על כאבים ועל בושות, ועושים זאת תמיד במוזיקליות ששובה את הלב.

היא שולחת אותנו אל תוך הספר עם שיר אזהרה, שהעניק לספר כולו את שמו: " אל תצאי אלישבע". היא פונה בו אל הדמות הכתובה: "אם תצאי מתוך הספר, לא תוכלי לחזור", היא מתריעה, שהרי ברגע שהשירים יוצאים מרשות הפרט אל רשות הכלל, אי אפשר עוד להחזירם לתיבת הפנדורה שמתוכה יצאו. היא חוששת: "ולכאב שלך אין לרופאים בחוץ מזור". ה"רופאים" הם העיניים שלי – שלך – שלכם, של כל מי שיקרא את הספר, כל מי שאמורים להבין אותו, לתת לו מקום, להעניק לו "תרופות", אבל בכל מקרה הן "מקלות את הכאב רק לכמה שעות", ומה אז? ניתוח פלסטי? שינוי צורה? היא פוחדת שמא "יבנו לך רגל עץ", אבל תישאר פיסחת, ומתרה בעצמה: "אף סולד לא ינתק את זרם הדמעות": כמה מפחיד להיחשף, לשלוח את השירים אל העולם: מי יקרא אותם? מי יבין? מי יחוס?

קראתי את הספר בחטף, במהירות, בנשימה עצורה. ועכשיו אשוב ואטעם ממנו, מפה ומשם, לאורך זמן. הוא מלא וגדוש כל טוב שירי. 

אסיים בשיר סיפורי, עם סוף מפתיע, שדיבר אלי מאוד:

ב־2021 ראה אור באנגלית, ולאחרונה בתרגומו לעברית, הספר לא סופרים את היהודים מאת דיוויד באדיל, סטנדאפיסט ותסריטאי יהודי בריטי (בריטי, כן? לא "אנגלי"! פעם הסביר לי מישהו שכך אפשר לזהות יהודים ילידי בריטניה: כששואלים אותם לזהותם הלאומית הם לא אומרים שהם אנגלים, או סקוטים או אירים או וולשים. כי הם לא נמנים עם אף אחד מהלאומים הללו! הם "בריטים"!). הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס. מעניין מי היה קהל קוראיו. אני משערת שקנו וקראו אותו בעיקר יהודים (בריטים). 

ויש לי עוד תהייה: האם באדיל רוצה לשנות משהו בספר, בעקבות מה שהתרחש כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023?  

באדיל מבקש להסביר בספרו את "חוויית החיים של היהודים", שחשים אנטישמיות בכל אשר הם פונים. הוא עונה לשאלה שאינה נשאלת – מדוע רק הקורבן עצמו יכול ורשאי לדבר על תחושותיו, לומר ממה נפגע, ומדוע. קובע כי לפוגע אין זכות להאשים אותו, וגם לא להסביר לו שהוא "טועה" בפירוש הכוונות של מי שמפלה, מדיר, מתעב, או אפילו נוהג באלימות מילולית או גופנית. 

על הקוראים להבין, הוא מסביר שוב ושוב, "עד כמה היהודים מפחדים", מדגיש: "במיוחד בני דורי, שהתחנכו בצל השואה", וממשיך: "אמי נולדה בגרמניה הנאצית, אני קיים רק בדרך נס." 

אבל בעצם, כמו ש"הם" לא רואים אותו כיהודי, הוא לא רואה אותי כיהודייה־ישראלית. 

לטעמו יהודים בישראל חיים "ללא חרדה, ללא רגשי אשמה", ולכן – "הם לא באמת יהודים". סליחה?! 

מדינת ישראל, כך הוא כותב, בכלל לא מעניינת אותו. בעיניו "להניח שאכפת לי [ממנה] יותר, זה גזעני". והוא מדגיש: "אני אדם בריטי – יהודי" ("בריטי", כמובן, לא אנגלי, כן?), ומוסיף, "אבל הזהות היהודית שלי קשורה לגראוצ'ו מארקס, ולארי דיוויד, ושרה סילברמן ופיליפ רות" וממשיך ומונה שמות של ידועי שם יהודים ילידי ארצות הברית! לא אנגלים! לא בריטים! כלומר, הוא מזדהה עם יהודים בעולם, בתנאי שהם לא ישראלים!  "אני אומר לעצמי: לעזאזל ישראל", הוא לא מתבייש לכתוב, ולהוכיח את עמדתו: "בציוצים שאני מעלה אני כותב: פאקינג ישראל המטומטמת". 

יופי דיוויד. איש העולם הגדול. "בריטי", שמתלונן בלי הרף על כך שבני ארצו מסרבים לראות בו בן ארצם!

ההוכחות לאנטישמיות שהוא מציין רבות מספור, וכולן משכנעות מאוד. כן, הסובבים אותו גזענים. כן, הם אינם מבינים שאת פוליטיקת הזהויות ראוי להחיל גם על יהודים. לא רק על "חומים ושחורים". כי גם יהודים הם מיעוט נרדף. שוב ושוב הוא מראה את ההבדל התהומי בין האופן שבו אנשים שמבקשים להצטייר כליברלים מבינים את מה שעליהם לומר או לכתוב בכל הנוגע ל"מיעוטים", וכיצד אינם מבינים את הגזענות הבוטה שהם מפגינים, כשמדובר ביהודים.

למשל – מדוע שחקנים "רגילים" אינם רשאים עוד לגלם אפרו אמריקנים או אסייתיים (אפשר לקרוא על כך גם כאן, בטור על הספר Yellowface), אבל לא־יהודים – ואפילו כאלה שהביעו עמדות אנטשימיות! – מגלמים בלי שום הסתייגות או קושי דמויות של יהודים? האם היו מאפשרים להומופוב לגלם דמות של הומו? 

מדוע ליברלים לא מבינים שמילת הגנאי Yidd פוגענית לא פחות מ־Nigger האסורה בתכלית האיסור? (בספר שתי המילים מופיעות מקוצרות, עם כוכביות במקום חלק מהאותיות, עד כדי כך הן מפחידות ומסוכנות!) 

איך ייתכן שהכחשת השואה לא רק קיימת, אלא מתחזקת? ואגב כך, מה אומר היום באדיל, על מה שהוא מכנה "הכחשת השואה" בעזה, לנוכח ספרי מיין קאמפף המתורגמים לערבית שנמצאו שם, אחרי השבעה באוקטובר? זאת כבר לא הכחשה. זאת כבר קריאה לפעולה. כמו אוהדי הכדורגל שנוהגים לדבריו להשמיע קולות של תאי גזים, במשחקים שיש בהם נבחרת ובה יהודים או יהודים־לכאורה רבים מדי, לטעמם של האוהדים. האם הוא דבק בתחושתו שישראל יכולה, מבחינתו, ללכת לעזאזל? שהפתרון הסופי יתבצע, אבל לא באירופה ולא בגרמנית, אלא אי שם, במזרח התיכון, ובערבית? זה בסדר מבחינתו?

הוא מזכיר בספר קריאות אנטישמיות שנשמעו בהפגנה "במרחק שמיעה מהבית שלי, לאנוס נשים ובנות יהודיות". האם הוא חושב עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, על נשים יהודיות (כן, יהודיות־ישראליות) שנאנסו ונרצחו ועברו התעללות סדיסטית, כי הן יהודיות? 

הוא מסביר בכישרון רב כל כך את המנגנונים המעוותים שבאמצעותם מרמזים אנטישמים, בין השורות, על אשמת היהודים עצמם בכך שהם נרדפים כל כך, במשך מאות שנים. "מדוע," הוא מצטט אנטישמים ששואלים בתמימות לכאורה – "היהודים נרדפים?" ומפענח את התשובה המרומזת: כי הם אשמים! הם חזקים או חלשים מדי, הם עשירים, או טפילים, זה משהו בהם! זה בגללם!

הוא מתאר תגובה כזאת, של אישה שבכלל לא מבינה עד כמה האנטישמיות שלה נחשפת בתגובתה, ש"מעידה על תיעוב: תיעוב היהודים, על כך שהם מעוותים את ההיסטוריה (סטטוס גבוה) ועל כך שהם מתבכיינים ומחפשים מקום מקלט לרוץ אליו (סטטוס נמוך). תיעוב היהודים על כך שהם אינם קשוחים כשהמצב דורש קשיחות (כמו, למשל, אתם יודעים, כשמובילים אותך ואת הילדים שלך באיומי אקדח לקבר אחים שאתה בעצמך חפרת)".

כן, דיוויד. נכון. וכך גם כאן, בישראל. גם אנחנו חווים את הזוועה הזאת, שמתבטאת לא רק במילים, אלא גם במעשי רצח שאין מילים במילון כדי לתאר את הזוועה הגלומה בהם. אבל כאן לפחות אנחנו יכולים להגיב בגלוי על מה שנעשה בגלוי! ואתה, והעולם, מאשים אותנו!

אני מניחה שגם אתה, כמו כל האנטישמים שנגעלים ממך בחשאי, לא בגלל מעשיך, אלא בגלל עצם זהותך, מעדיף לאמץ את העמדה שלפיה התגובה הישראלית לזוועות השבעה באוקטובר הייתה קיצונית מדי. הסבל של תושבי עזה אכן מחריד. והלוואי שכל זה לא היה מתרחש. אבל תזכור בבקשה ואל תשכח: 134 חטופים ישראלים, ביניהם תינוק וילד בן ארבע שנלקחו ממיטתם ביחד עם אמם לתוך האפלה הרצחנית של עזה, עדיין שם. מוחזקים בתנאים מחפירים. מורעבים. לא מקבלים תרופות. לא רואים אור שמש. מעונים. מישהו מתושבי עזה נחלץ לעזרתם?

אז אולי לפני שאתה מאשים את מי שמאשים את הקורבנות, תבדוק שוב את היחס שלך כלפי היהודים שחיים בישראל. אמנם יש לנו שונאים, זה התברר לאחרונה ביתר שאת, אבל בחיי היומיום רובנו, רוב הזמן, לא מרגישים מקרוב באנטישמיות. ילדים ישראלים בכלל לא מכירים את המבט המזהה הזה,  כשמישהו מבין שאת – אהה… אבוי… אחת מאלה, שאת – כמה מביך בשבילך! – יהודייה! בנעוריי גרתי כמה שנים בלונדון ואני מזהה את המבט הזה, את האנטישמיות הכמעט לא סמויה המתגלה בו, זאת שאתה מיטיב כל כך לתאר בספרך. לא, ילדים ישראלים חיים בין שכמותם. האם זאת לא הצדקה לקיומה של מדינת ישראל? 

אתה כותב שאתה קיים "בדרך נס", כי אמך נולדה בגרמניה הנאצית? ודאי לא תתפלא לשמוע שגם אני דור שני לשואה. שגם אני קיימת בנס: היטלר לא הרג את כל בני משפחתי, אלא "רק" את רובם המכריע.

אבל כן, גם כאן, גם בלי להכיר את האנטשימיות מקרוב, אנחנו נאבקים על חיינו. מה שבעיניך נתפס כאגרסיה לא מוצדקת, עד כדי כך שאתה שולח אותנו בקולמוסך לעזאזל, הוא לא פעם מלחמה על הקיום שלנו. על עצמאותנו. על הזכות לחיות במקום שהוא שלנו, ושבו אי אפשר להפלות אותנו. ולא שאני מסכימה עם כל מה שהממשלה הנוכחית עושה. ודאי שלא. לכן אני נאבקת נגדה ככל יכולתי. ולא שאני מסכימה עם כל מה שכל הישראלים עושים תמיד. בהחלט לא. אבל בתוך מרחב ההסכמה ואי ההסכמה, קורים פה גם דברים חיוביים ומשמעותיים מאוד, שלא כולם מכוונים כלפי עצמנו. 

הנה למשל דבריה של צעירה בדואית, שנולדה כבת לא חוקית (פרט ביוגרפי משמעותי, שכן היא עצמה סבורה כך). אמה וסבתה היו אנלפבתיות. היא עצמה זכתה להשכלה, בזכות מדינת ישראל, וכיום כותבת את הדוקטורט שלה. היא מספרת, בין היתר, על הטיפולים הרפואיים שתושבי עזה (כולל יחיא סינוואר!) מקבלים בישראל. הווידיאו צולם לפני כשנה.

אבל לפני כן – משהו על מה שהעסיק את תושבי עזה במשך השנים שקדמו לשבעה באוקטובר 2023. משהו על הכסף, המאמצים, הידע, הזמן, שהם השקיעו ברוע מפלצתי, לא רק במנהרות שחפרו, אלא גם באגירה של תחמושת וייצור של נשק שנועדו להרוג ישראלים באשר הם, כלומר, אותנו. ואתה סבור שאנחנו הצד התוקפן?

הנה דבריה של אותה צעירה בדואית:

היא לא היחידה. זאת כמובן לא הוכחה לכך שכל הערבים אזרחי ישראל, או שכניה, שלמים עם קיומה של המדינה ומצדדים בה, אלא רק ראיה לכך שיש גם כאלה שזאת עמדתם.

יש ביניהם רבים שמעריכים את מה שישראל מאפשרת להם. שרוצים להשתלב בה, ואף עושים זאת: עיתונאים, שופטים, רופאים, כתבים ופרשנים פוליטיים, כולם פלסטינים ישראלים שווי זכויות. ולא שאין בישראל אי צדק, אלימות ועיוות הדין. אני ערה להם מאוד, ומתקוממת נגדם בכל ליבי.

עם זאת – אני מתנגדת לפסילה גורפת ומוחלטת של עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים. 

לכן אני רוצה לבקש ממך, דיוויד באדיל, לא לתת לתעמולה האנטישמית לסחוף גם אותך. אתה מתרגז מהשאלה "מה יש בהם, ביהודים, שמשניא אותם כל כך?" שמכילה את התשובה הסמויה – היהודים אשמים בכך ששונאים אותם. והנה, גם אתה נוהג כך כלפי מדינת ישראל!

אם אתה לא מבין את הערך והמשמעות של עצם קיומה של המדינה, אתה בעצם נהפך לאחד מהם, אחד האנטישמים האלה, שאתה מיטיב כל כך לחשוף אותם, את הכיעור שלהם: אלה שתומכים בטרור הרצחני של חמאס (גם אתה?), כשהם צווחים בראש חוצות ש"from the river to the sea Palestine will be free", לרוב אפילו בלי לדעת על איזה נהר או ים מדובר, ונראה שגם בלי להבין מה משמעות הקריאה הזאת. מה היא אומרת על מה שמאחלים הצועקים ליהודים שחיים כאן. אתה שווה נפש לקריאות האנטישמיות הללו?

גם אתה סבור שלרצוח, לחטוף ולאנוס יהודים זו זכות אדם בסיסית?

מה דעתך על חברת בית הנבחרים בארצות הברית רשידה טליב, שנמנעה מההצבעה לגינוי האלימות המינית של חמאס?

מה עושה לך אמין חוסיין (adjunct Professor), מרצה לאקטיביזם ואמנות באוניברסיטת ניו יורק (NYU) שאמר לסטודנטים שלו שצריך להטיל ספק ב"נרטיב שמשווקת המדיה" על פעולת הטרור והטבח של החמאס, וטען בנחרצות שפושעי חמאס לא אנסו נשים ולא ערפו ראשים?

איך אתה מגיב לידיעה שלפיה הצ'טבוט ה-AI החדש של גוגל מכחיש את טבח השבעה באוקטובר?

אלה כמובן רק כמה דוגמאות קטנות לתופעה מזעזעת.

והרי אתה, אני די בטוחה, יודע מה משמעותן! ואתה, גם לטובתך – כן, כן! – אמור דווקא להתנגד לאנטישמים ולתמוך במדינה שמגינה על יהודים (לא תמיד בהצלחה, כפי שהוכח לאחרונה, למרבה האימה והצער)!

כן, גם אני חיה בנס, כי (עדיין?) לא נקלעתי לפיגוע רצחני, ולא הייתי – רק במקרה – בשבעה באוקטובר 2023 בבארי או באופקים או בשדרות. אנא – אל תנסה להסביר לי שאני אשמה בכך ששונאים אותי, עד כדי שנכנסים לתוך הבתים של בני עמי וחוטפים מתוכם עוללים, אימהות, ילדים קטנים, נשים זקנות, מבוגרים חולים, חפים מפשע, אונסים ורוצחים ופוצעים אותם. לא, אל תחפש לכל המעשים האלה הצדקות. הם לא "תלויי הקשר!" ואם כן תחפש להם הצדקות אומר לך באנגלית הבריטית שאותה אתה מבין: You know better. 

בשולי הדברים, שתי הערות בלתי נמנעות בנוגע לתרגום לעברית:

• חבל הטבור, לא חבל התבור, כפי שנכתב. 
• כשקראתי את הציטוט מוולטר "בכדי לדעת מי שולט בך, אתה פשוט צריך לגלות את מי אסור לך לבקר" התחלתי לשאול את עצמי – את מי "אסור לי לבקר?" רק כשקראתי את המקור באנגלית, המצוטט בספר, הבנתי שלא מדובר בביקור visit אלא במתיחת ביקורת: criticize… 

נתקלתי בעוד כמה מקומות שזקוקים לליטוש נוסף, אבל אעצור כאן. הם פחות קריטיים.

מה פירוש לנסוע ולמה מועילים מסעות? כל שקיעת שמש היא
שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול. ותחושת השחרור, שנולדת במסעות? אני יכול לחוש בה אם אני יוצא מליסבון לבנפיקה, ולחוש בה בעוצמה חזקה יותר מאשר מי שנוסע מליסבון לסין, שכן אם השחרור אינו מצוי בי, הרי שמבחינתי הוא אינו מצוי בשום מקום. "כל דרך", אומר קרלייל, "אפילו דרך זו לאנטֶפּפול, מוליכה אותך עד לקצה העולם". אך הדרך לאנטפפול, אם הולכים בה עד תומה, שבה לאנטפפול; כך שאנטפפול, שכבר היינו בה, היא אותו סוף העולם שיצאנו לחפשו.

קונדייאק מתחיל את ספרו המפורסם במלים: ”ככל שנעלה לגבהים וככל שנרד למעמקים, לעולם אין אנו יוצאים מתחושותינו". לעולם איננו יורדים מסיפון עצמנו, לעולם איננו מגיעים לאחר אלא בכך שאנו הופכים את עצמנו לאחרים באמצעות הדמיון הרגיש שלנו עצמנו. הנופים האמיתיים הם אלו שאנו יוצרים בעצמנו, כי כך, בהיותנו אלים שלהם, אנו רואים אותם כפי שהם באמת, כלומר כפי שנבראו, אף אחת משבע קצוות תבל אינה זו אשר מעניינת אותי ושאני יכול באמת לראותה; הקצה השמיני הוא זה שאני הולך בו ואשר שייך לי.

מי שחצה את כל הימים חצה רק את המונוטוניות של עצמו.
כבר חציתי ימים רבים מכל אחד אחר. כבר ראיתי הרים רבים
מאלה הקיימים בעולם. כבר עברתי בערים רבות מאלה הקיימות,
והנהרות הגדולים של שום עולמות זרמו, מוחלטים, תחת עיני
המביטות. אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר
ראיתי בלי לנסוע.

"Yellowface" – פנים־צהובות – הוא מונח מתחום הקולנוע או התיאטרון. הוא מתייחס לפרקטיקה (הפוגענית!) שהייתה נהוגה בעבר, כששחקנים לבנים גילמו דמויות אסייתיות, וכדי להיראות "משכנעים" צבעו את פניהם בצהוב, ואז, לכאורה, נראו יותר אוריינטליים. כאן בצילום אפשר לראות את קתרין הפברן מאופרת כך שתיראה בעלת תווי פנים אסייתיות…

וכאן את יול ברינר:

באותו אופן נהגו שחקנים לצבוע את פניהם בשחור, כשגילמו דמויות שמוצאן באפריקה. כאן לדוגמה נראה לורנס אוליבייה ששיחק את אותלו, בפנים צבועות למשעי…

את הרומן Yellowface כתבה סופרת אמריקנית ממוצא סיני שכיככבה בעבר, עם ספרים קודמים שלה, בראש רשימת רבי המכר היוקרתית של הניו יורק טיימס. קואנג מכירה אם כן היטב את עולם המו"לות האמריקנית על כל פניו, יודעת בדיוק איך נראים חייה של סופרת מצליחה מאוד, וכמוה – אמריקנית שמוצאה אסייתי. האם, למשל, התביעה ל"מגוון" אתני היא זכות וחסד, או נטל מכביד, כשמדובר בשוק הספרים האמריקני? האם היא מעניקה הזדמנויות שוות, או אפילו עדיפות, או להפך? ("כבר יש לנו בהוצאה לאור סופרת אסייתית, אנחנו לא יכולים לקחת עוד אחת כזאת" מצטטת ברומן דמות כעוסה של מישהי מהתחום, שמנסה להסביר עד כמה פוגעניות יכולות להיות ההעדפות האתניות…) 

לא במקרה בחרתי במונח הכה־פיננסי "שוק הספרים האמריקני", שכן בעולם שקואנג מציירת בספרה כבר אין כתיבה נלהבת, כתיבה שנובעת מתוך צורך כן ואמיתי לספר משהו חשוב ורב משמעות, והחדווה המתלווה לכתיבה תמימה כבר לא קיימת: אחרי שסופרת הצליחה מאוד, אחרי שקיבלה מקדמה של שש ספרות, וחתמה על חוזה עם  סוכנות הוליוודית להפקת סרטים, כל מעשיה, מחשבותיה, שאיפותיה, למעשה עולמה כולו – נהפכים לעניין כלכלי. 

(ב־14 ביולי התפרסם בגלריה של הארץ ריאיון מעניין עם אנדרו ויילי, סוכן ספרותי אמריקני מצליח, כ–1,500 סופרים. ויילי סיפר בריאיון, בין השאר, כי "סוכנויות הייצוג הגדולות, בגלל שהן מקבלות כסף מהמו"לים, חושבות שהסופרים עובדים עבורן, ולכן מתייחסות לסופרים בהתנשאות. הגישה שלהן היא, 'אתה לא מכיר את העסק, אני כן. יש לי 300 לקוחות. אני מרוויח 750 אלף דולר בשנה. אתה לא, ולכן אתה צריך להקשיב לי'"). 

לפי מה שמתואר ב־Yellowface, ברור לגמרי שאם ספרים נמכרים היטב, כמו למשל – ספרה של הדמות הראשית בספר שלפנינו, שום חשד שמוטח בה לא מעניין את אף אחד, לא את הסוכן שלה, לא את העורכים, ולא את מנהלי ההוצאה לאור. מה שמניע אותם, ועד מהרה גם אותה, זה – הכסף שאפשר להרוויח מספר שכתבה. 

ואולי בכלל לא כתבה אותו בכוחות עצמה? 

שהרי זה התעלול שמתגלה ממש בתחילתו של הרומן: גיבורת הסיפור, ג'ון הייוורד (בהמשך היא נקראת ג'וניפר סונג, שם שמצלצל יותר אתני), סופרת שהוציאה רק ספר אחד בינוני למדי, גונבת את כתב היד של חברתה, סופרת אסייתית־אמריקנית מצליחה מאוד, ששמה אתנה ליו. אתנה לא רק מוכשרת מאוד, היא גם יפה ואלגנטית להכעיס. ג'ון ואתנה הכירו כשהיו סטודנטיות. שתיהן שאפו לכתוב. רק אחת הצליחה בקנה מידה עצום כל כך. 

ממש בתחילתו של הרומן אתנה נחנקת מפנקייק שאכלה מהר מדי. ג'ון מנסה להציל אותה, ולא מצליחה. (האומנם ניסתה באמת? באמת ובתמים? הספר נכתב מנקודת מבטה, כל המידע מגיע אלינו רק ישירות מפיה, ואין ספק שהיא מספרת לא־אמינה בעליל!). כשאנשי העזרה־ראשונה מגיעים, אתנה כבר מתה.

ג'ון יודעת שחברתה הלא־כל־כך קרובה באמת (בימים הבאים תרגיש מבוכה קלה, כי מצפים ממנה להתאבל, ובעצם היא מגלה לנו שהיא די אדישה…) סיימה זה עתה את הטיוטה הראשונה של כתב יד חדש. ג'ון יודעת גם שאתנה אף פעם לא מראה כתבי יד לא גמורים, ושהיא כותבת רק במכונת כתיבה, כלומר – אין ראיות או עדויות לכך שהיא זאת שחיברה את "החזית הקדמית" – ספר שעתיד היה לראות אור, אחרי שתשלים את עריכתו.

בהחלטה של רגע ג'ון מבריחה מהבית את כתב היד, קוראת אותו, ומחליטה לעבד, לשכלל, לערוך, ולהוציא אותו לאור – בשמה! 

איזה רעיון…

ואיזו שובבה קואנג המצליחה, שנכנסת לעורה של סופרת לבנה, כושלת, קנאית, ושקרנית. כמה מזימות וכמה תהפוכות יעברו על ג'ון מהרגע שהחליטה לנכס לעצמה את יצירתה של סופרת אחרת. האם תתגלה? מה יקרה כשאמה של המנוחה תיצור אתה קשר ותספר לה שיש בידיה יומנים שכתבה בתה בתקופה שעבדה על "החזית הקדמית"? האם תצליח להניא את האם מכוונתה למסור את היומנים הללו לחוקרי ספרות (שיעמדו מיד על התרמית המבישה של ג'ון)?

איך משתנים – בבת אחת, ובמבט מקרוב! – חייה של סופרת שזוכה פתאום להצלחה רבתי? 

ומה אומרת לעצמה פסיכופתית, כדי להצדיק את מעשיה?

לא מעט הומור שזור ברומן. כך למשל ג'ון מרבה להתלונן על חברתה, לספר עליה שהייתה… גנבת… כי נהגה לשוחח עם אנשים ולהשתמש בכתיבתה בסיפוריהם, במכאוביהם. (כשג'ון מנסה לדובב מלצר במסעדה סינית היא נוחלת מפלה מבישה ומשפילה. מסתבר שלא כל כך קל לגרום לאנשים לשפוך בפנייך את לבם….).

"אפילו ממני היא גנבה", ג'ון מקטרת, ומספרת איך אתנה "חלבה" ממנה סיפור של ספק־אונס שעברה, ואז כתבה על כך סיפור קצר ומוצלח. האם היא סבורה שגנבת מגנבת פטורה? לא ולא! ג'ון מצליחה לשכנע את עצמה שהיא זאת שכתבה את "החזית הקדמית". אז מה אם הרומן עוסק בנושא שמעולם לא העסיק ולא עניין אותה (סינים שאולצו להשתתף כלוחמים במלחמת העולם השנייה)? אז מה אם כשהיא מנסה לכתוב ספר נוסף, אין לה מושג היכן להתחיל, כי אין לה שום רעיונות?

קואנג מיטיבה לתאר את התשוקה הגרפומנית לכתוב, לכתוב! גם כשאין לחושקת שום כישרון אמיתי ושום צורך להביע מחשבות, רעיונות, דעות של ממש. כך היא מגיבה בשיחה עם אמה, שמנסה לשכנע אותה שיש בעולם דברים נוספים, חוץ מכתיבה: "כתיבה היא העולם כולו. איך אוכל להסביר לה? להפסיק – זאת לא אופציה. אני חייבת ליצור. זה דחף גופני, כמיהה, כמו – לנשום, כמו לאכול; כשזה מצליח, זה יותר טוב מסקס, וכשלא, אני לא יכולה ליהנות משום דבר אחר. אבא ניגן בגיטרה בזמנו החופשי. הוא הבין אותי. מוזיקאי צריך שישמעו אותו, סופר – שיקראו אותו. אני רוצה לגעת בלבבות. אני רוצה שהספרים שלי יימצאו בחנויות בכל מקום בעולם. לא הייתי מסוגלת לחיות כמו אימא וכמו רורי [אחותה], לחיות את החיים הקטנים והמוגבלים שלהן, בלי פרויקטים נעלים או סיכויים להתניע אותם, מפרק לפרק. אני רוצה שהעולם יחכה בנשימה עצורה למה שיש לי לומר. אני רוצה שהמילים שלי ייוותרו לעד. אני רוצה להיות מונצחת, מקובעת. שאחרי מותי אותיר הר של דפים שתעלה מהם הצווחה – ג'וניפר סונג הייתה כאן, והיא סיפרה לנו על מה היא חושבת. רק שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה לומר. אם אי פעם ידעתי. ואני מבועתת, שמא יזכרו אותי רק על זה שהדרך היחידה שבאמצעותה יכולתי ליצור יצירה ראויה הייתה על ידי כך שנכנסתי לעורה של אישה אחרת". 

אחת התימות המרכזיות ברומן היא כוחן העצום של הרשתות החברתיות. כמו ברומן יקירי מנוול מאת וירז'ני דפנט, אנחנו עדים לתפקיד המרכזי שיש – ברומן שלפנינו – לטוויטר במיוחד, אבל גם באינסטגרם. שם, לא בבית, לא ברחוב, לא עם בני משפחתה, מתנהלים חייה "האמיתיים" של ג'ון. אפילו כשהיא מנסה לשכנע את עצמה שאם תכבה את הטלפון ואת המחשב תוכל להתעלם ממבול הודעות הנאצה שמומטרות עליה בכמה שלבים לאורך הרומן, היא "יודעת" ששם, באינטרנט, ממשיכים להתחולל האירועים המשמעותיים ביותר לקיומה, ושמשם, מהרשתות החברותיות נקבע בפועל המשך חייה. 

הספר משעשע, מרתק, וחכם!

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי את הפסקה שלעיל בעצמי

יש משהו צלול מאוד במינימליזם המהודק של ההייקו, הסוגה השירית היפנית הנודעת. 

כך נכתב על הצורה הזאת בהקדמה של הספר שירי הייקו, מבחר על פי ספרו של ה. ג. הנדרסון, שראה אור בספריית פועלים ב־1987:

"ההייקו החל להתחבר ביפן לפני למעלה מ-700 שנה, והגיע לכלל שגשוג ושכלול במאה השבע־עשרה. שירי ההייקו המשיכו להתחבר מאז ועד היום והם נפוצים במאה העשרים אף יותר. מרבית שירי ההייקו מתחברים כעת להנאת מחברם ואורחיו בלבד, ואינם מגיעים לכלל פרסום. ועם זאת מתפרסמים מדי
שנה מאות אלפי שירי הייקו חדשים.

"אין ביפן הסכמה מלאה בדבר התכונות המאפיינות את ההייקו. בכל זאת אפשר למצוא כמה מאפיינים עיקריים:

1. ההייקו הוא שיר, ומהיותו שיר נועד לבטא ולעורר רגשות. בכך נבדלים שירי ההייקו באורח חד משמעי מהאפיגרמות.
2. הוא שיר קצר מאוד, בעל צורה קלאסית מסורתית קבועה.
3. שיר זה, שנושאיו והלכי רוחו יכולים להיות אינסופיים, מציין איזה "רגע פסגה", או, על כל פנים, רגע "גבוה" יותר מרגעי החיים הרגילים.
4. בשל היותו כה קצר, קיים בו אלמנט הרימוז עוד יותר מאשר בצורות שיריות אחרות.
5. ההייקו מצייר תמונה ברורה מאוד המשמשת כנקודת מוצא או כהתחלה בלבד לזרם של מחשבות ורגשות.
6. מטבע הדברים, נעדרת התמונה שפע של פרטים. מצויירים הקווים העיקריים והחשובים, ואת השאר על הקורא למלא בעצמו; כלומר, ההייקו מחייב קריאה פעילה מאוד."

לאחרונה ראה אור בעברית קובץ שירי הייקו: שיתוף פעולה מקסים בין משוררת וציירת. ריקי דסקל כתבה, לוסי אלקויטי ציירה. השילוב שבין המילים לציורים מעורר השתאות.

אלקויטי הצליחה ליצור לכל אחד מהשירים דימוי חזותי מקסים (נעדר שפע של פרטים, כזה שמצוירים בו הקווים העיקריים והחשובים: ממש כמו שיש לעשות בשיר הייקו כתוב). כולם שונים מאוד זה מזה, אבל כל אחד מהם כמו יוצר את השיר מחדש, לא מעטר או מקשט אותו, לא מנהיר או מדגים, אלא בורא אותו מחדש – בצורה. המילים מופיעות גם בחלק מהציורים, אבל גם שם הן כתובות באופן שנראה כאילו אינן בעברית, אלא במין שפה חדשה, מומצאת, מעין יפנית בדויה. 

כך למשל, כתוב השיר הראשון בעברית:

כְּמוֹ חָתוּל רוֹבֵץ
עָנָן עַל הָהָר
סַאצִ'יקוֹ סָאן יוֹצֵאת לָעֲבוֹדָה

וכך הוא נראה בציור, בעמוד שממול:

אמנם לא מצויר כאן חתול, אבל אנחנו רואים אותו, את חתוליותו, גמישותו, קמרון גבו, את ענניותו הרובצת על ההר, שאותה רואה סאצ'יקו בדרכה לעבודה…

ההייקו המופיעים בספר אינם מצייתים בדקדקנות לחוקי הז'אנר. השירים הללו אמורים למשל לשמור על מספר קבוע של הברות (שבע־עשרה), להיכתב בשלוש שורות שבראשונה יש חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש. רוב השירים בספר שלפנינו כתובים ביותר משלוש שורות. 

הם אמורים להכיל "מילת עונה" כלשהי (שאינה אמורה להיות מוזכרת במפורש, אלא רק ברמז), אבל גם בספר שירי ההייקו הקלאסיים, שמהקדמתו ציטטתי לעיל, אפשר להיווכח שמשוררים יפניים רבים לא צייתו אפילו לכלל הבסיסי הזה. 

כך גם אצל דסקל. יש אמנם בחלק מהשירים רמיזות לעונה: למשל – בשיר השני מופיעה המילה "גשם", בשלישי – "היער משנה את צבעיו", ברביעי – עלים נושרים, שרומזים על שלכת, וכן הלאה, אבל לא בכולם יש רמז לעונה. למען האמת – זה בכלל לא משנה. הנה שיר הסתיו, עם הציור הצמוד לו:

סְבִיב הַבִּקְתָּה
מְשַׁנֶּה הַיַּעַר צְבָעָיו
קֻפְסַת צִבְעֵי פַּנְדָּה
פְּתוּחָה

והנה שיר הגשם וציורו:

גֶּשֶׁם דַּק עַל הַשְּׁבִיל
הַיַּעַר שׁוֹנֶה הַיּוֹם
גַּם מַצַּב רוּחִי

כמה נפלא ומרהיב עין השילוב בין המילים לצורות!

לא בכל הציורים מופיעות גם מילים. הנה למשל דוגמה יפהפייה לשיר שהציור הצמוד לו נטול מילים:

חֲזָזִית עַל חוֹמַת הַמִּקְדָּשׁ
עֲלֵי הָאֶדֶר נוֹשְׁרִים
כַּדְמָעוֹת הַשְׁקֵטוֹת
שֶׁל קַרְיָנִית הַטֶּלֶוִיזְיָה

כך או כך, כולם, כולם, יפים להפליא! 

חולה איטלקי בסביבות שנות ה־90 של המאה ה־19: "אדוני הרופא, אני סובל ממלנכוליה. אבדו לי שמחת החיים, התיאבון לאוכל, לאהבה, לא אכפת לי אם אחיה או אמות. בבקשה, אמור לי מה לעשות.״

רופא: ״צחוק הוא התרופה הכי טובה. לך לראות את הליצן הנפלא, גרימלדי". 

חולה: "אני הוא גרימלדי."

גמרתי לקרוא את הספר המקסים הזה עם דמעות בעיניים. לא רק ממנו עצמו, אלא גם מדברי התודה המרגשים שבסופו. הם לא רק דברי תודה, אלא משמשים גם כמעין אפילוג נחוץ ונפלא, שבו מספר לנו היוצר את מה שאנחנו משתוקקים לדעת: שיש לסיפור שלפנינו מה שמכונה "סוף טוב". הילד, שאת סיפורו האוטוביוגרפי קראנו עד כה, התבגר, חי חיים מלאים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה… אבל לא, מה פתאום… לא מדובר בשום סוף! אנחנו באמצע של החיים, וזוהי רק מעין סגירת מעגל משמחת אחת! יש בדברי התודה הללו מענה לצורך שלנו לדעת – אז מה קרה אחר כך? מה עלה בגורלו של הילד שנקשרנו אליו, הילד שמספר לנו כאן, בספר, בציורים ובמילים, על הקשיים, וגם על הנחמות, שחווה בילדותו.

אנחנו פוגשים לראשונה את אבי־אל – ילד ששמו מזכיר מאוד את שמו של המחבר, אל־עד, ולא במקרה – בבוקר יום הולדתו, שהוא גם יום הלימודים הראשון בבית הספר. אמו מעירה אותו לקראת היום החדש, כולה חיוכים ועליזות, אבל אבי־אל אומלל. קשה לו מאוד, בכל מקום. במיוחד בבית הספר. הוא לומד בכיתה ח', ומרגיש דחוי, מוחלש, מודר. בעצם, כך גם בקרב בני משפחתו – יש לו אח בתיכון, בכיתה י"א, ואחות קטנה ממנו – רע ומר לו. רוב הזמן אין לו מושג על מה מדברים סביבו. במיוחד בזמן הארוחות, כשמדברים ובה בעת גם אוכלים. הוריו, אחיו ואחותו משוחחים, והוא נאלץ לשאול כל הזמן, עד שהוא מתייאש, מה אמרת? על מה את או אתה מדברים? 

כי אבי־אל חירש. כך נולד. והוא קורא שפתיים. אבל רוב הזמן מתקשה להבין מה נאמר סביבו, כשהפה של האנשים סביבו מוסתר ממנו.

אפשר היה לצפות מהסביבה שתתמוך ותתחשב בו, שיבינו אותו וילכו לקראתו, אבל גם מי שאוהבים אותו אינם קולטים לאשורם את הקשיים הבלתי פוסקים שאתם הוא נאלץ להתמודד. 

ובבית הספר… אוי ואבוי. המורה שלו – מה אפשר לומר עליה? – לא רק טיפשה, אלא גם רעה ונטולת כל יכולת או רצון מינימלי להבין, להזדהות, לעזור, לגלות אהדה. היא ממש מתנכלת לו, באטימות בלתי נתפסת! גם חברתית הוא מתקשה מאוד. הילדים לא קולטים שמדובר בילד נחמד ונבון, שרק המגבלות שלו חוסמות אותו. הם פשוט מחרימים אותו ומתנכרים לו. למעשה אנחנו רואים כאן ילד מיואש, שכבר התחיל להאמין שהוא טיפש. כי אף אחד לא עוזר לו להתגבר על הקשיים שאתם הוא נאלץ להתמודד. הוא נואש מלמצוא חברים. גם כשכבר מגיע ילד דחוי כמוהו, עולה חדש מברית המועצות, ומנסה להתיידד אתו, אבי־אל חשדן, ובהתחלה די מסרב לשתף אתו פעולה. נדרש לו זמן עד שהוא מצליח להבחין בכוונות הטובות של מי שנהפך לחברו הראשון. ואז מה עושה המורה המרשעת? מפרידה ביניהם! 

די!

אבל לצד כל הסבל מתקיים בסיפור שלפנינו גם תהליך. דברים משתנים לאט לאט. אנחנו עדים לא רק לכאב, לתסכול ולמועקה, אלא גם לחסד וטוב לב, שאבי־אל, בכוחות־על מופלאים, מצליח בסופו של דבר לעורר, לגלות ולקבל. עד סוף הסיפור הוא מתחזק, ולומד לעמוד על שלו, להיות תקיף, לבטוח ביכולותיו ובכוחו.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים, ובין לבין מצטרף בכבוד ובזכות אל המדף של קודמיו: ספריה של רותו מודן, הנכס, ומנהרות, ספרו של מישל קישקה, הדור השני, וספרם של ארי פולמן ודוד פולונסקי, אנה פראנק, היומן הגרפי. 

יש משהו שובה לב בשילוב שבין הכתוב למצויר. הציורים מאפשרים להוסיף אלמנטים ויזואליים שמעניקים למילים עוד פנים, עוד זוויות, ועוד הרבה מאוד חן. למשל – המכתבים שאבי־אל מעז לכתוב לאחת הילדות בכיתה, ותשובותיה, שונים לגמרי כפי שהם מובאים כאן, לא באותיות הרגילות של ספר מודפס, אלא בצורתם "האמיתית", בכתב ידם של הילדים, מלווים במדבקות הילדותיות. כל כך מתוק! כל כך משמח! 

או – ה"שחזור" המצויר של סדרת הפולחן בטלוויזיה, "שושלת", שכל בני דורו של אלעד, הורים, ילדות וילדים בני כל הגילאים, מכורים לה (ויש לה אפילו תפקיד חשוב בהתפתחותו של אבי־אל!): האפשרות לראות את הדמויות ה"מעובדות" של גיבורי הסדרה, ולא רק לקרוא עליהן, מוסיפה עוד ממד. שלא לדבר, לאורך הספר כולו, על הבעות הפנים והגוף של הדמויות השונות; על הקטע ה"מצולם" מתוך המילון; על הזוויות המפתיעות שמהן אנחנו צופים בדמויות שלפנינו; ועל האיפיונים השונים, המשכנעים מאוד שלהן.

הממד הוויזואלי גם מאפשר ליצור דימויים שמדברים בלי מילים, כמו כאן, למשל: אל־עד מבטא את הניתוק והבדידות שהוא חש בציור של עצמו כשהוא מזנק כביכול למעמקים של מים בבריכה, כי רק שם הוא"מרגיש טבעי, בשקט שלי", כפי שמבארות המילים הנוספות לציור.

בקיצור: הספר כולו הוא חגיגה אחת גדולה. והוא גם חשוב! ראוי לתת אותו לקריאה לילדים, להורים, למורות ולמורים, אולי יבינו משהו ממה שהוא מלמד אותנו, לא בדידקטיות שעלולה לעורר התנגדות, אלא עם המון רגש אותנטי וכישרון: להבין את מצוקתם של חירשים. 

"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.

ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.

כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.

לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."

והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא  כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."

כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.

וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.

הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.

"הדרומיים לא מבינים דברים כאלה", מסביר מושל המחוז לאייבור, תושבת חדשה בעיירת הכורים לונגירביאן, השוכנת באי ספיצברגן, חלק מהארכיפלג סוולברד. אייבור חיה עד כה באוסלו. מבחינתנו, הקוראים הישראליים, אוסלו היא עיר צפונית, אבל למי שגר בלונגירביאן, בירת נורווגיה המלבלבת והפורחת באביב ובקיץ, נחשבת דרומית, ומי שמגיע ממנה מתקשה להבין את אורחות החיים הצפוניים־באמת.

כפי שאפשר להיווכח מהמפה המופיעה בעמוד הראשון בספר, לונגירביאן הוא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. הוא מרוחק רק כאלף קילומטרים מהקוטב. למעשה, מדובר בשממה ארקטית: הכול שם קפוא, מושלג, וחלק גדול מהשנה גם חשוך. רק בתחילת האביב אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין הכחול הכהה מאוד של השמיים, לבין השחור העמוק שלהם, לאורך רוב שעות היממה.

אייבור הגיעה ללונגירביאן עם בעלה הרופא. הם גרים ממש מעל בית החולים הקטן, שבו הוא מטפל בתושבי המקום, בעיקר – בכורי הפחם. המכרה פועל לאורך כל שעות היממה והשנה כולה. לפיכך כל האזור לא רק קפוא, אלא גם אפוף בפיח אפור, אבקת פחם, ולכן הוא לא רק "מצומצם כל כך," אלא גם "מכוער כל כך." במשך רוב ימות השנה לא צומח שם מאומה. עד כדי כך שכעבור כמה חודשי מגורים בלונגירביאן, כשמשפחתה של אייבור נוסעת בקיץ לחופשה בדרום, בנורווגיה עצמה, שתי בנותיה הקטנות מוקסמות מהלבלוב הצבעוני שהן רואות לראשונה זה חודשים רבים. אפילו דוכן של גלידה לא מסיט אותן מההתפעלות שלהן ממה שלא ראו כל כך הרבה זמן: פרחים!

אייבור לא רצתה להגיע ללונגירביאן. היא מתקשה מאוד לחיות שם. ההווה הסיפורי מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. כיום אפשר להגיע למקום ולצאת ממנו בכל ימות השנה, אבל בימים שאייבור גרה שם היה האי מבודד לאורך חודשים רבים: אוניות ומטוסים לא יכלו להגיע אליו בגלל תנאי מזג האוויר. מדי פעם הגיע מטוס, חג מלמעלה והשליך שקי דואר, וזה היה הקשר היחיד של התושבים עם העולם החיצון!

את תחזית מזג האוויר, למדה אייבור עד מהרה להבין, אין טעם לשמוע. "ממילא בחוץ הכול נראה כמו אתמול: קר ושקט וכחול כהה." מזג האוויר יציב. בניגוד לציפיותיה, אין "סערה ושמש בערבוביה", אין "סופות שלגים מצליפות המתחלפות בין רגע בערפל קפוא ודומם." כל הזמן רק "קור שקט ויבש", ואם כבר מתחוללת סופת שלגים, היא נמשכת "ימים על ימים".

מדהים תיאור ההגעה הראשונה של אור השמש, בתחילת האביב. "ניצוץ של אור מסנוור את אייבור בזווית העין, וקריאות צהלה עולות מקרב החבורה הקטנה. השמש כאן. היא מופיעה בפתאומיות גמורה – לא כמו זריחה העולה כזוהר איטי במזרח. קרני אור חדות נדחקות מעל הקרחון הכחול והאור המסמא מוחק את פסי הסלע השחורים והחשופים של ה'סרקופג'". התושבים חוגגים כמובן את ניצוץ האור הראשון, ועדיין, גם כאשר הימים מתארכים, קר. כולם עטופים בשכבות הגנה רבות. אם נופלת למישהי הכפפה שהסירה אותה לרגע כדי להיטיב את הכובע, היא מסתכנת בחייה! ובכל מקרה, הופעתו של האור קצרה מאוד בתחילה. "הרגע הזה יחלוף במהרה. היום הם לא ייהנו מהשמש אפילו חצי שעה בטרם היא תשקע תחת הקרחון, והלילה שוב ירד"…

נחמתה העיקרית, אולי היחידה, של אייבור, שנאלצת לחיות במקום הזה היא הכלבה ההאסקית שקיבלה בהשאלה מהמושל ואשתו. תיאור האהבה שהיא רוחשת לכלבה עדין ועמוק כל כך!

לאורך הסיפור אנחנו עדים לתהליך שבו דעתה של אחת הדמויות בסיפור, גבר שמיודד עם הרופא, הולכת ונטרפת. מה עושים במקרה כזה? איך מצילים אותו? הרי אין אפשרות להוציא אותו משם, "האונייה הראשונה תגיע רק באמצע מאי או מאוחר יותר."  בתוך הקלסטרופוביה והפראנויה שהוא חש, מצבו הולך ומחמיר, שכן, יש לדעת, בשל מיקומו של האי, חולקים אותו הנורווגים עם רוסים סוביטיים, ואיום לא רק של עימות מקומי, אלא גם של מלחמה גרעינית שתתחיל דווקא אצלם מרחף בלי הרף מעל לראשם.

את החיים בלונגירביאן מלווים כל הזמן גם פחדים מפני חיות טרף. עד מהרה מתברר שאלה לא פחדי שווא: אכן, דוב קוטב מגיע אל מקום היישוב, ומסכן את בני האדם. הם פוחדים גם מכבשי המושק, חיה אדירת ממדים שיש לה קרניים חזקות, גופים גדולים וכבדים, ויכולת לרוץ מהר מאוד. אמנם "בדרך כלל הם שלווים," אבל "כשהם מרגישים מאוימים הם עלולים לכעוס ולתקוף, במיוחד אם נדמה להם שמישהו רוצה לקחת להם את הטלאים". אייבור פוחדת מהחיות. גם הילדות שלה פוחדות מהן, כמובן.

לא רק הקור, החיות והסובייטים מאיימים בלי הרף. גם אספקת המזון בעייתית. כשאייבור שופכת מיץ דומדמניות כי הוא מתוק לה מדי היא מרגישה שזהו "חטא שדינו מוות ממש," שכן "לא זורקים ככה אוכל בסוף החורף, כשנשאר מעט כל כך מהכול." מוצרים הולכים ואוזלים. צימוקים, למשל. ותה. ומלאי התפוחים שהיו להם, אדומים וקפואים, תפוחים שהיו "כמובן", בתוך "ארגז המקפיא התלוי על הקיר מחוץ לחלון המטבח", אבל בעקבות שלושה ימים של מזג אוויר קצת פחות קר הפשירו, "ועכשיו הם בלתי אכילים". כמובן ש"להשיג" תפוחים אחרים אי אפשר!

הסיפור של לונגירביאן מתקדם באיטיות ובחזרתיות, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של מערבולת רגשית: אמנם התנועות הן אותן תנועות והן מתעגלות ומסתלסלות בלי הרף, אבל בכל זאת – הולכות ומעמיקות, הולכות ומסתחררות ומאיצות את קצבן. ברגע מסוים הלכתי שבי אחרי התנועה הזאת, אחרי תחושת החנק והצורך לזעוק – שחררו אותנו (את אייבור ואותי) מכאן, ממדרונות הקרח, ממעמקי השלג, מהים הקופא, מהחושך האינסופי… תנו לנו לצאת אל האוויר שאפשר לנשום אותו, אל החוץ שאפשר לצאת אליו, אל הירוק והתוסס והמגוון…

דנה כספי היטיבה לתרגם את הספר מנורווגית, ואחרית הדבר שכתבה שירה סתיו מוסיפה רבות להבנת הסיפור ומקורותיו.

אני תמיד חושבת על סבתא שלי בהקשר הזה. קודם העלו את אבא שלה ואת הדודים שלה על רכבת למלחמת העולם הראשונה. אחר כך העלו את בעלה ואת האחים שלה על רכבת למלחמת העולם השנייה. ולבסוף העלו את הבן שלה על רכבת למלחמת אלג'יריה, וכל זה כשהיא יודעת מניסיונה, פעם אחר פעם, שהאדם שעלה לרכבת לא יחזור לעולם. וגם אם כן, זה לא יהיה אותו אדם.

CHER CONNARD 

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

את כתיבתה של נעמה דעי הכרתי ברומן הביכורים הנפלא שלה, צערו העתיק של הירח, שכיניתי אותו, כשכתבתי עליו ב־2019, "נס". קיוויתי מאוד שדעי תפתיע אותנו ברומן נוסף, ושאוכל לצאת אל עוד מסע קסום שהיא תיצור, והנה, זה קרה!

ופתאום בוקר, ספרה החדש, הוא כבר לא הפתעה: כבר ידוע שנעמה דעי מיטיבה לכתוב בחוכמה ובעומק, שהיא יודעת לעורר סקרנות, מתח, אהדה וחיבה אל הדמויות שמתגשמות בין הדפים, עד כדי כך שהתחושה היא שאינן יצירי רוחה, המצאותיה במילים, אלא – בני אדם של ממש שאי אפשר שלא להיקשר אליהם, לאהוב אותם, לדאוג להם, ולרצות מאוד בטובתם, ולו רק מכיוון שהם אנשים טובי לב כל כך, וזכותם לגלות זה את זה ולמצוא את אושרם!

חייכתי כשקראתי את דברי התודה של דעי, המופיעים בסוף הספר, אלה שהיא מפנה אל העורך שלה, יובל שמעוני, ולפיהם "הוא היה זה שגילה לי שכתבתי סיפור אהבה." מה, לא ידעת? תהיתי ביני לביני.

כי כן, מדובר בסיפור אהבה מורכב, שהולך ומתפתח לנגד עינינו, ובניגוד לסדרות הטורקיות שגיבורת הסיפור, עדן, אוהבת כל כך, הוא אינו קיטשי, הוא טבעי ואמיתי, כולל סופו הנחוץ וההכרחי.

מה יקרה לבני הזוג שהולך ונוצר לנגד עינינו? מדובר באותה עדן, מורה לתנ"ך שנמצאת בהווה הסיפורי בעיצומה של חופשת הקיץ, "החופש הגדול" (זאת אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה קצת אבודה: חסרה לה הפעילות האינטנסיבית הרגילה של שנת הלימודים), ורועי, השכן החדש שלה, שהגיע לארץ לזמן קצוב וקצר ומסבלט את דירת שכניה, בדלת ממול.

מנ שנוצר ביניהם מפעים. לכאורה הם שונים מאוד. עדן באה ממשפחה שהקשרים בה חמים, הדוקים עד חונקים (צחקתי בקטע שבו היא מתארת את הדודה שמתעניינת, לאוזני כול, בטחורים של האחיין ושואלת אם התחיל כבר להשתמש במשחה שהמליצה לו: עד כדי כך הכול מעורבים בחיי האחרים); רועי לעומתה מנותק קשר מבני משפחתו. לפני שנים רבות הסתלק מהמושב בצפון שבו גדל, אחרי מריבה אלימה עם אחיו, ומאז לא נפגש עם אף אחד מהם, חוץ מאשר עם אחותו התאומה, שסובלת מפיגור שכלי. רועי נמלט לאמריקה – נודד שם, בארצות הברית ובקנדה. הוא מעין מסגר או רתך שכבר בילדותו לימד את עצמו את המקצוע. מדוע בעצם התחוללה המריבה האיומה בינו לבין אחיו והוריו? מה היא מעידה עליו, ועליהם? איך עדן תוכל להבין מצב משפחתי מורכב ומוזר כל כך – בעיניה – ? בעולמה אין דברים כאלה – אין בנים שלא מדברים עם הוריהם, שלא מגיעים אפילו ללוויה של האימא.

אבל מסתבר ששני הקצוות הללו, של נתק מוחלט לעומת צמידות וחדירה לחיים, אינם שונים עד כדי כך.

שהרי רועי היה בעצם בצעירותו בן מסור (מדי!) למשפחתו. ועדן, בשלב מסוים, מרגישה שהקרבה העצומה שלה אל בני משפחתה יכולה גם להקשות עליה.

רועי ועדן ילמדו זה מזה על עצמם. על הקשרים שלהם עם בני המשפחות שלהם. על הצורך בנפרדות וגם על הצורך בחיבור. עדן לכאורה לא מסוגלת לחיות לבדה. יש לה אמנם ילד קטן, טמיר בן החמש, ואהוב־לשעבר, אביו (שגם הוא מעורב בחייה במידה בלתי מובנת), אבל היא מרגישה שהיא חייבת לגור עם עוד נפש חיה, ולכן היא גרה עם שותפה לדירה: חברה טובה מצד אחד, אך גם בעייתית ומזיקה, מצד שני.

עד סוף הרומן משהו ישתנה בה. משהו ישתנה גם ברועי. וזה חלק מיופיו של הסיפור שלפנינו: הוא מפורט, קונקרטי, ממשי, והוא מתעד היטב ובצורה מעניינת מאוד את התהליך המתרחש בו. הוא רצוף תובנות מרתקות, חלקן – שהרי עדן, כמו נעמה דעי היא מורה לתנ"ך – מקראיות. למשל – כמה יפה דעי מתארת (מתוך תודעתה של עדן) כיצד ירמיהו הנביא "כותב כְּאֵב, וגם אלפי שנים אחריו תלמידים יכולים להרגיש אותו"!

כמה יפה התובנה הספרותית שלה, שמתכתבת עם סיפורו של ירמיהו, כשהיא חושבת "איזה תסכול […] שמישהו יודע אותך יותר ממה שאתה יודע את עצמך. יודע עד המקומות שבהם אתה לא רוצה שידעו", וזאת בהקשר של ירמיהו והפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ," שאומר לו אלוהים. אכן, פסוק מדהים שכתב אותו יוצר מופלא! והרי כך גם היא, נעמה, היוצרת של דמויותיה: מכירה אותן היטב, ומכירה אותן לנו, ואנחנו אסירי תודה.  

על בימתו של הרומן האפיסטולרי יקירי המנוול שראה אור לאחרונה מופיעים ארבעה: אוסקר, סופר מצליח, רבקה, כוכבת קולנוע כבת חמישים, זואה קטאנה, בלוגרית, והגיבור הנוסף, הרביעי, אינו דמות אנושית אלא – רשת האינטרנט, ובעיקר – הרשתות החברתיות.

ההתכתבות, שהיא ליבו של הסיפור, היא בין שתיים מהדמויות, אוסקר ורבקה, והיא מתנהלת כמובן באימיילים: הרי אמרנו, הרשת היא אחת מכוכבות הרומן.

הסיפור נפתח בפוסט פומבי שאותו כותב אוסקר, ומביע בו את דעתו על רבקה. הוא משמיץ אותה, מספר שהכיר אותה בילדותו, ואפילו היה מאוהב בה, בעבר, אבל שהיא הזדקנה בינתיים והתכערה, שהיא נראית מוזנחת, שמנה, ו"עם חזות כללית של אישה מלוכלכת וקולנית." (אחת הסוגיות העולות ברומן היא השאלה – גורלם של מי מר יותר: יפים שאיבדו את קסמם, או מכוערים מלידה שמעולם לא הכירו את עוצמתו החברתית והנפשית הרבה של היופי).

רבקה ממהרת להשיב לאוסקר, כותבת לו מייל ארסי ותוקפני, ומאחלת לו זוועות אכזריות במיוחד.

אוסקר לא נבהל. הוא משיב לה. מכאן ואילך מתפתחת ההתכתבות ביניהם. הם מתיידדים, אם כי לכל אורך ההתכתבות, שנמשכת זמן רב, לפחות שנתיים, אינם נפגשים אפילו פעם אחת. מאחר שמדובר בשני אנשים מוכשרים, אמנותיים וורבליים מאוד, ההתכתבות ביניהם רבת משמעות. עד כדי כך שהם בעצם מצילים זה את זה במילותיהם, בהתעניינותם, במעורבות הרגשית שלהם זה בחייו של זה. השפעתם ההדדית מאפשרת להם לא רק להחליף מילות גנאי (אלה חדלות עד מהרה), אלא גם רעיונות שמשפיעים על התנהגותם, עד כדי כך שכל אחד מהם מצליח להיגמל מהרגלים רעים והרסניים.

גם את הדמות הנוספת ברומן, זואה קטאנה, אנחנו מכירים רק באמצעות מה שהיא כותבת בבלוג הפומבי שלה. קטאנה היא הנמסיס של אוסקר. בעבר הייתה אשת יחסי ציבור בהוצאה לאור שבה הופיע אחד מספריו המצליחים. אוסקר חיזר אחריה – כך לדעתו, או הטריד אותה – כך לדעתה. חלפו שנים רבות מאז שפוטרה מאותו מקום עבודה: כשהיו צריכים לבחור בין השניים העדיפו כמובן את הסופר המצליח.

מבחינתה של זואה, אוסקר הרס את חייה. את כל מרירותה וזעמה היא מתעדת בבלוג. מאחר שיש לה אלפי עוקבים (בעצם – עוקבות!), אוסקר מרגיש שעכשיו היא זאת שהורסת את חייו. הוא מוקע בכל מקום, המוניטין שלו נהרס כליל, כך הוא סבור, והוא לא יודע את נפשו: איך יציל את עצמו מהנקמה המרה שהיא משלחת נגדו? הוא מרגיש לגמרי חף מפשע. הוא הקורבן! הרי כל חייו רק חיזר אחרי נשים ונדחה שוב ושוב. מבחינתו מדובר בעוד אישה שרצה בה והיא סירבה. אז איך זה שהוא עכשיו חלק מסיפור #MeToo, ומצטייר כפוגע? מה הוא כבר עשה לה? דיבר?

יחלוף זמן עד שאוסקר יבין מה עבר על זואה. זה יקרה לו, בין היתר, בזכות חילופי האימיילים עם רבקה, וגם בעקבות "חיזור" מפחיד, קצרצר, שהוא עצמו יעבור, אפילו לא חיזור מיני, אלא מקצועי: אישה שמבקשת לראיין אותו, והוא מסרב, רודפת אחריו באובססיביות, במהלך ערב אחד. הוא קולט כמה שזה יכול להיות מטריד ולא רצוי, והוא הרי "חיזר" אחרי זואה באינטנסיבות במשך חודשים ארוכים, ועוד במקום העבודה שלה!

האינטרנט לא משמש רק רקע לסיפוריהן של הדמויות. אוסקר ורבקה מרבים לכתוב זה לזה על פגעיו. למשל – על המשחקים שרבים מתמכרים אליהם: "מתברר שטובי המוחות עובדים ללא לאות כדי להבין איך לגרום לנו להישאר מול המסך כמה שיותר זמן," כותב אוסקר, ומוסיף: "קוראים לזה 'מדעי ההתמכרות'. אנשים שהיו יכולים להקדיש את זמנם למחקר בשאלה איך לשפר את חיינו, או איך להפוך את האינטרנט לפחות הרסני, אנשים שהיו יכולים לשאול איך ניתן להשתמש ברשת כדי שהעבודה תהיה קלה יותר ופחות מאמללת, מקדישים את מלוא כישרונם למשימה להדביק אותך במשך זמן רב ככל האפשר למשחק של זומבים".

כוחה של הרשת מתגלה שוב ושוב. דפנט, באמצעות הדמויות שבראה, מציירת את הנטייה של ההמונים למצוא להם קורבן תורן ולהתנפל עליו, ומראה כיצד מי שפעם הנהיג את ההתנפלות הזאת יכול בקלות להפוך לקורבן הבא שלה.

אוסקר מלין על כך שכיום לכל צעירה עם מקלדת יש יותר כוח והשפעה מאשר לעיתונאים מכובדים וידועי שם. רבקה מתארת כיצד התהילה עברה מכוכבי העבר, למשל מהשחקניות המפורסמות, אל משפיעני הרשת, שהם אלה שזוכים כיום לתשומת לב ולכוח רב.

"כל טלפון דפוק חכם יותר מהחכם באדם עלי אדמות," אוסקר כותב, "כל טלפון מחורבן ניחן ביותר זיכרון, ידע, מהירות. כל טלפון מצוי מְחשב יותר טוב ומדבר יותר שפות ונבון יותר מהנבון ביותר בינינו. או לפחות נבון באופן אחר, שמייתר את התבונה שלנו. לא נשארה לנו שום הצדקה למשול בעולם הזה, ואולי זו בשורה טובה. נשאר לנו למעשה רק הרעש שאנחנו פולטים ברשתות."

יקיר המנוול עוסק אמנם רבות בפמיניזם, בהשפעותיהן של פגיעות מיניות (גם בתוך המשפחה!), בהשפעות הקשות, לטווח ארוך, של מלחמות, ואפילו בקורונה, ובמה שגרמו המגיפה והסגר, אבל לטעמי הנושא העיקרי בספר הוא – ההשפעה העמוקה והמהפכנית שיש לאינטרנט, במיוחד לרשתות החברתיות, על האנושות.

CHER CONNARD

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

אציל א': רשת החיים שלנו טְווּיָה שְתי-וערב, רע וטוב ביחד. המעלות שלנו היו שחצניות אילולא הצליפו בהן הפגמים שלנו, והפשעים שלנו היו נואשים אילולא ניחמו אותם המעלות שלנו.

(ויליאם שייקספיר, סוף טוב, הכול טוב מערכה IV תמונה 3)

תרגם: דורי פרנס

לפני כשש שנים ראה אור בהוצאת תשע נשמות קובץ ההרצאות המרתקות שוולטר בנימין חיבר ושידר ברדיו בין 1927 ל-1933.  שמו של הקובץ המרתק ההוא היה רדיו בנימין.

לאחרונה ראה אור קובץ נוסף, רדיו בנימין II, שכמו בקודמו קובצו בו הרצאות קצרות ששידר איש הרוח, הוגה הדעות והמסאי. יש בספר שש מסות, או, כאמור, הרצאות רדיו, שכתב בנימין, ונוספה אליהן אחרית דבר שכתב ינון פליישמן.

במסה הראשונה משחזר בנימין סיפור תמוה שהתרחש בגרמניה בין 1828 ל־1833. זהו סיפורו של אדם בשם קספר האוזר, שהמסתורין האופף אותו ממשיך לרתק את הציבור כבר כמעט מאתיים שנה. ב־1974 עשו עליו בגרמניה סרט עלילתי. ולטר בנימין כמובן לא ידע על כך: הוא עצמו מת ב־1940.

(על השתלשלות האירועים שהביאה למותו הטרגי סיפר אוריאל קון בספר הקודם: ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ניסה בנימין לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שעתידים לגרש אותם בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר.)

קספר האוזר, היה, לפי הסיפור, אדם מוזר שהופיע יום אחד בנירנברג, ובידיו שני מכתבים, אחד שהפציר ממי שיקרא אותו לדאוג למי שנושא אותו, או, לחלופין, להוציא אותו להורג. את האחר כתבה לכאורה אמו, לפני שנטשה אותו. "לכאורה" כי התגלה שכתב היד שונה אמנם, אבל אותה דיו שימשה לכתיבת שני המכתבים. קספר האוזר לא ידע לדבר, היה מסוגל לומר רק את שמו, ולמלמל עוד שני משפטים נטולי היגיון. במרוצת הזמן למד לדבר ואז סיפר שכל חייו היה כלוא במרתף וניזון רק מלחם ומים. כמה שנים אחרי כן נרצח, וחידת קיומו מסקרנת רבים עד היום. האומנם היה יורש של דוכסות שקרובי משפחתו התנכלו לו? האם היה בנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בּוֹאָרְנֵה, בתו המאומצת של נפוליאון? 

אין כמובן תשובות לשאלות שבנימין מציג, אך אינו יכול לפתור את התעלומה.

כותרתה של המסה השנייה היא "שריפת התיאטרון בקנטון". בנימין מספר בה על שריפה שפרצה מאה שנה לפני כן באולם תיאטרון בעיר קנטון שבסין. כאלפיים בני אדם נהרגו בשריפה. וולטר בנימין טוען שרבים כל כך ניספו כי האירועים המתקיימים בסין תמיד גדולים כל כך, בשל גודלה העצום של האוכלוסיה: אלה "תפורים למידותיו של קהל צופים המוני. ונראה כי ההרגשה של להיות אחד מההמון הרבה יותר חזקה אצל הסינים מאשר אצל האירופים," ולכן "הם ניחנים בצניעות שאיננו יכולים כלל להעלות על דעתנו," והצניעות הזאת היא "מעלתם הבולטת ביותר, שבשום פנים ואופן אינה קשורה להערכה עצמית נמוכה, אלא אך ורק למודעות התמידית לגודלו העצום של המון העם שאליו הם משתייכים." 

החלק המרתק ביותר במסה הוא תיאור האופן שבו התיאטרון הסיני פועל. כך למשל, אין בו, לדבריו של בנימין, שום תפאורה, והשחקנים מייצגים אותה בתנועות גופם. אם שחקן "צריך לחצות מפתן, לעבור דרך דלת שאינה שם כלל, הוא מרים את רגליו מעט מהקרקע כאילו מדלג מעל משהו. מנגד, צעדים איטיים וגבוהים משמעם, לדוגמה, שהוא עולה במדרגות. או כשגנרל צריך לעלות על גבעה כדי לצפות בקרב, החייל שמשחק אותו מטפס על כיסא. פרש אפשר לזהות על פי השוט שהשחקן מחזיק בידו. 'מנדרין' הנישא באפיריון יוצג על ידי שחקן המתהלך על הבמה וסביבו ארבעה שחקנים אחרים, כפופים כאילו היו נושאים אפיריון. אם הם עושים תנועה פתאומית לאחור, משמעות הדבר היא: המנדרין ירד מהאפיריון". מרתק ומסקרן!

במסה "אסון הרכבת של פירת' אוף טיי" מתאר בנימין, בצורה משעשעת מאוד, את התקלות המחשבתיות שהיו למהנדסים ולפרופסורים לרפואה כשהרכבת הומצאה לראשונה. רבים מהם חשבו למשל שאסור בשום פנים ואופן לאשר את הקמתו של קו רכבות, כלומר – לסלול מסילת ברזל – כי "התנועה המהירה תגרום בהכרח לפגיעות מוחיות בקרב הנוסעים"… הם סברו שאפילו "התבוננות תמימה ברכבות המהירות הללו" עלולה לגרום לבני אדם להתעלף… מדהים להיווכח עד כמה החשיבה של בני אדם, גם של המשכילים ביניהם, יכולה להיות מוגבלת… 

המסה "שיטפון נהר המיסיסיפי ב־1927" העלתה על דעתי, כמובן, את מה שקרה בניו אורליאנס ב־2005, בעקבות הוריקן קתרינה: כזכור, העיר כולה הוצפה, וגבתה את חייהם של לפחות 1,836 בני אדם. לא העליתי בדעתי שבתחילת המאה העשרים היה איום הצפה דומה, שהוסר מעל העיר על ידי כך שהציפו במכוון כפרים שלמים, שאבדו, כדי להציל את העיר. התיאור מפיו של אחד הניצולים בשיטפון היזום ההוא מחריד (עד כמה שמשהו יכול עוד להחריד ישראלי שחי את המציאות שלנו כאן, מאז השבעה באוקטובר…).

נדהמתי גם לגלות שבימים שוולטר בנימין קרא את המסה שלו ברדיו, הקו־קלוס־קלאן היה עדיין תופעה לא לגמרי מוכרת, כך שאפשר היה לספר עליה, ועל השופט לינץ', ולכנות אותה "אגודת הסתרים הגדולה והמסוכנת באמריקה, שלעומתה כל כנופיות מבריחי הוויסקי ומועדוני הפשיעה של שיקגו נראים כמשחק ילדים". מי העלה אז בדעתו מה עוד צפוי לקרות בעולמו הקרוב של בנימין, ואיך ייתקל באכזריות הרצחנית של הכנופייה שתשתלט על ארצו ותביא למותו. 

יש בקובץ מסה נוספת, "הבוטלגרז'", שעוסקת בחוקי היובש בארצות הברית – מעניין לקרוא על התופעה בעודה מתקיימת! והמסה האחרונה היא "סיפורים אמיתיים על כלבים", ובה מספר בנימין על סוגים שונים של כלבים, מניין באו, איך התפתחו, ולמה הם מסוגלים.

דקיקותו של הספר לא מעידה על תוכנו, שכן מדובר במעט המחזיק את המרובה. 

על גב הספר נוספה הערה: "ספר זה נכתב לפני פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. אינני יכולה לפרסמו מבלי להביע את הזעזוע העמוק ממעשי הזוועה המצמררים שביצעו מחבלי החמאס, המגלמים את חשיבות העיסוק ברוע". ההערה הזאת כמובן בלתי נמנעת, וטוב שהכותבת הספיקה להוסיף אותה לפני שהספר ראה אור. כי אי אפשר לקרוא אותו בלי לחשוב על השבעה באוקטובר.   

למשל, בעקבות תשובתו של קוהוט לדבריו הידועים של ויטגנשטיין, לפיהם "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו, יש לשתוק". קוהוט השיב על כך לוויטגנשטיין כי "כרגע אולי יש לקבל את השתיקה כביטוי לאי־האפשרות לדבר על הדברים", כלומר – הוא יכול להעלות בדעתו מצבים שבהם הדיון עליהם יתאפשר. הפסיכוטאנליטיקאי צ'רלס סטרוזייר השיב על כך לקוהוט, שיש (ואפשר להסיק שגם לא יהיו!) מעשים ועובדות שאי אפשר לנהל עליהם שיח ולהציג כלפיהם עמדה אמפתית והבנה למשמעויות ולהשלכות שלהם.

תגובתו של סטרוזייר מקבלת משנה תוקף נוכח הניסיון המזוויע של קוהוט, כפי שמתארת אותו מרית גורן, להעניק לנאצים סוג של הבנה. למשל – דבריו כאילו כאשר ציוו על יהודים "להתקלח" בתום המסע המזוויע ברכבת לאושוויץ, עשו זאת הצוררים מתוך אמפתיה לתלאות הדרך… (מה?!). גולדברג מנסה לבאר את דבריו הללו של קוהוט. לדבריה הוא התקשה כנראה לוותר על הזהות הגרמנית שלו, ולכן חיפש הצדקות מוזרות ומחרידות למעשים שאין בשפה די מילים כדי לתאר את הזוועה הטמונה בהם. 

"יש עובדות, אירועים וחוויות שהמילים והשפה אינן יכולות להם, הם מחוץ לעולם", קובע סטרוזייר. אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר אי אפשר שלא להסכים אתו. שהרי המילה "זוועה" למשל מתגמדת ומאבדת את משמעותה לנוכח התפרעות הסדיזם הרצחני שהתחולל כאן. 

מרית גורן היא פסיכואנליטיקאית. היא החליטה לחקור את מושג הרוע, לנסות להבין את מקורותיו, התבטאויותיו והשלכותיו, בעקבות מקרה שטלטל את נפשה. גבר שהגיע אליה לשיחות, יצר אתה קשר טיפולי קרוב ומוצלח, כך סברה לאורך כל הדרך, והרשים אותה בתבונתו ובשיתוף הפעולה שלו בתהליך. רק לימים התברר לה עד כמה טעתה בו: הסתבר שהאיש עשה מעשים נפשעים, מעוררי פלצות בחומרתם: כשבנו בן השש סיפר לו שחבר המשפחה אנס אותו, המטופל של מרית, במקום להעניק לילד ביטחון, במקום להגן עליו, אנס אותו גם הוא! 

האם העובדה שגם המטופל עצמו עבר אונס דומה, בערך באותו גיל, יכולה להסביר משהו? האם אפשר וצריך להבין אותו, את הקורבן שהיה לתוקף? להעניק לו אמפתיה? למצוא את הקשר בין הפגיעה שחווה לפגיעה שגרם? איך הצליח במשך כל כך הרבה שנים להערים על המטפלת שלו? האם תחושותיה הקשות נובעות מפגיעה נרקיסיסטית שנפגעה בשל כישלונה המהדהד להבין עם מי יש לה עסק? מכך שנפלה בפח וטעתה כל כך? והאם היא עדיין מסוגלת לחוש כלפיו אהדה כלשהי? 

אלה השאלות כבדות המשקל שאתן יצאה לדרך. 

כמי שנפגעה במשפחה, כמי שיודעת שמי שפגע בי (גם מינית) הלך לטיפול, הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר, ואולי להבין משהו שלא היה ברור לי עד כה.

אני חייבת להודות שלא זכיתי בשום הארה חדשה, אלא רק בתחושה שיש דברים שלעולם לא תהיה להם תשובה. ילד נבון וטוב לב במיוחד, אמר לי פעם, כשהיה כבן שש – "נכון שאי אפשר להבין רוע? טוב אפשר להבין. הוא ברור. אבל רע? איך זה?" לא הייתה לי, כמובן, תשובה. 

כשקראתי את הספר של  מרית גורן חשבתי על אותלו של שייקספיר, וליתר דיוק – על דמותו של יאגו, שלא הפסיק להרע, להסית, לטפטף רעל לתוך נפשו של אותלו.

אהבה עמוקה והדדית מסתיימת במחזה בתוך זמן קצר מאוד יחסית, ברצח של דסדמונה, אישה צעירה ותמה, ביתית, נאמנה ואוהבת, חפה מכל פשע. מה המניעים של יאגו? ממה נובעת ההרסנות הקטלנית שלו? 

"I am not what I am", אומר יאגו בתחילת המחזה ישירות לקהל (טכניקה דרמטית שמכונה באנגלית soliloquy), ממש כמו שאמר למרית המטופל שלה. "עשיתי מעשים רעים", הוא נהג לומר לה, אבל כששאלה אותו מה היו בדיוק, השיב שהוא "לא זוכר"… 

והרי ברור שזכר, וידע היטב, אבל העדיף לשתוק. כמובן…

האם, תוהה לימים המטפלת, בזכות הטיפול "הצליח" לא לפגוע גם בילדים הקטנים האחרים שלו, אלה שנולדו מנישואיו השניים? אולי. ברור מדוע היא רוצה להאמין שכך היה. מדוע היא משתדלת לחשוב שהייתה בכל זאת השפעה מיטיבה להתערבות שלה בחייו.

רק חלקו האחרון של הספר, שכותרתו "דיון", עוסק במטופל שהניע מן הסתם את כתיבתו. הפרקים הקודמים לו מוקדשים לזיגמונד פרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט והיינץ קוהוט. הכותבת מסכמת בהם את עמדותיהם ואת השקפת העולם של כל אחד מהפסיכואנליטיקאים הללו, בכל הנוגע לרוע. נראה שהפרקים חיוניים כדי להבין את מסקנותיה, אבל עלי להודות שרק החלק האחרון עניין אותי באמת, אם כי גם לאורך הדרך מצאתי נקודות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. למשל, האם – וזה מתקשר למטופל המסוים שהניע את כתיבת הספר – "במעשה הפרוורטי יש משום כפיית החזרה, הנראית כמו תשוקה להתמכר למצבים טראומטיים"? האם "פרוורסיה קשורה 'בנוכחות טרמינלית' של אם 'אחוזת דיכאון ומוות' המעבירה את הדיכאון והמוות לילדהּ'"? (כדבריה של עפרה אשל המצוטטים במאמר על פרויד). האם "פרוורסיה היא ניסיון להעיד על זיכרון שאיש אינו יכול להחזיק בו, עדות שאיש אינו יכול לשאת או לשמוע", כדבריה של דנה אמיר, המצוטטים באותו מאמר? (ואז, שוב, מתעורר לכאורה הצורך להיות אמפתיים לפוגע, ולהבין את מצוקתו…)

כמי שנפגעה, כאמור, קשה לי מאוד כל ניסיון שיש בו לכאורה איזושהי ראייה של הפוגע, או ניסיון לבחון את מה שקרה מנקודת מבטו.

ואז אני נוטה להסכים עם דברים שכתב קאנט על הרוע, כפי שמרית גורן מסכמת אותם: שיש תמיד אלמנט של בחירה. מי שמחליט לעשות מעשים רעים, עושה זאת מרצונו. "הפעולה המוסרית היא איפוא פרי של מאבק, שבו הציות לחובה גובר על הנטייה לסיפוקים ולאושר האישי", וגם "מקור הרשע נעוץ באהבה העצמית", מבהירה מרית גורן, את השקפתו של קאנט. עם הדברים הללו אני מעדיפה להזדהות. 

בן שתים עשרה קרא את הספר בזריזות, אם כי הודיע לי מראש ש"זה לא לגיל שלי" (כמובן: הספר לא יכול להתאים לנער שקרא כבר באנגלית את כל ספרי הארי פוטר ועכשיו שקוע, שוב באנגלית, בספר של דונה טארט…). ובכל זאת, מאחר שביקשתי, אמר מה דעתו. ובכן – לא היה ברור לו אם הייתה לכותב מטרה כלשהי, ואם כן – מה הייתה, מה הוא בעצם רצה להביע…?

בן השמונה לעומתו, היה מרותק ומשועשע. קראנו את הספר ביחד, כלומר – "שיחקתי" אותו בקריאה, והילד עקב אחרי הכתוב בעיניים משתאות, ואפילו פרץ פה ושם בצחוק. לא היו לו שום השגות. הספר הילך עליו קסם.

גם עלי.

אחרי שגמרנו לקרוא, דיברנו קצת על החוויה. מה, יוני הגיע באמת למקום אחר, "מקום שבו ים כחול ודקלים גבוהים וגם שבעה שודדי ים מתחבאים מאחורי שיח?"

הוא באמת קיבל את הזכות לפקד עליהם, והם נאלצו לציית לו? והוא השתמש בזכות הזאת עד הסוף, הורה להם לעשות המון דברים אסורים, למשל – לפתוח מטריות בבית (בלי לפחד שזה יוציא למישהו עין), לטפס על הספות בנעליים, וגם – לירות בתותחים, לתפוס דגים מעופפים, להילחם בתמנונים ולקפוץ מראש התורן?

גם לאיורים הגיב בן השמונה. על יוני, שנראה בשלב מסוים יושב ובוכה, הוא אמר – איזה חמוד הוא כאן, ושודד הים שהתמתן ונהפך לילד טוב הצחיק אותו ממש.

אחרי שסיימנו לקרוא הוא שב ועלעל בספר, הביט באיורים וחייך.

אז מה, זה בסדר שצועקים בבית, ולא מסדרים את הבלגן בסלון?

זה בסדר שחוברים לשודדי ים ומאלפים אותם?

ובכלל – שאלתי – מה דעתך, יכול להיות שכל זה היה רק חלום שיוני חלם?

בן השמונה שקל את ההצעה בחיוב.

יכול להיות. ובעצם – בכלל לא משנה. כי מדובר בספר שאין בו אולי המסר שבן השתים עשרה חיפש אחריו (אדרבא, הוסיף הנער והעיר, "הספר מלמד ילדים שזה בסדר להתפרע". אהה!), אבל יש בו מתיקות פורצת, והוא אפילו מעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש מספר ילדים?

הנה מה שכתוב על גבו של הספר (המנוקד):

שיריה של המשוררת היפנית קנקו מיסוזו מפעימים. יש עוצמה בתמימות שבהם, וכוח רב במבטה הילדי החובק את העולם ומתמזג באורח פלאי עם הסביבה, עם הפועם והצומח, עם הארצי ועם השמיימי.

אפשר לחוש ביופי ובחיבור הנצחי שלה בשיר הפותח את הספר, וגם חותם אותו. כן, אותו שיר ממש! בחירה מקורית ונכונה כל כך, שמתכתבת עם מה שהשיר עצמו מביע:

״אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק?"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק."

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת "טִפְּשָׁה!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "טִפְּשָׁה."

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר."

וְאָז, אֲנִי מַרְגִישָׁה בּוֹדֵדָה.

אֲנִי אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת,"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת."

הָאִם אַתְּ הֵד?
לֹא, אַתְּ כָּל הָעוֹלָם.״

מי היא אותה "את" שהדוברת פונה אליה? היא עצמה? או כל מה שהיא רואה סביבה, במראה, בחלון, אולי, בעצם, בחלום? השיר היפהפה מופיע בעמוד הראשון, ואז מהדהד שוב באחרון, ומשאיר אותנו עם הידיעה שהדיאלוג־מונולוג המתועד בו משקף אמת נצחית, חובקת כול.

ומי הדוברת? יש שירים שבהם היא ילדה. למשל בשיר "הדרך לבית הספר":

הַדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר אֲרֻכָּה,
לָכֵן, אֲנִי תָּמִיד חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים.

אִם אֲנִי לֹא נִתְקֶלֶת בְּאִישׁ
אֲנִי כָּל הַזְמַן חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים
עַד שֶׁאֲנִי מַגִיעָה לְבֵית הַסֵּפֶר.

אִם אֲנִי נִתְקֶלֶת בְּמִישֶׁהוּ,
אֲנִי נֶאֱלֶצֶת לְבָרֵךְ אוֹתוֹ
בְּבֹקֶר טוֹב.

אָז, אֲנִי נִזְכֶּרֶת
בְּמֶזֶג הָאֲוִיר, בַּכְּפוֹר,
וּבִשְׂדוֹת הָאֹרֶז הַבּוֹדְדִים.

לָכֵן, אֲנִי מַעֲדִיפָה שֶׁלֹֹּא
לִפְגֹשׁ אִישׁ בְּדַרְכִּי,
וְלַחְצוֹת אֶת שַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר
לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּרִים שֶׁלִי נִגְמָרִים.

יש בשיר פשטות מכמירת לב, ועם זאת – גם עומק. הדוברת חיה את העולם, את מזג האוויר, את שדות האורז, ויש בה צורך לשקוע בתוך עצמה, בסיפורים שלה, בעולמה הפנימי שהחוץ משתקף בו. וכך הדרך לבית הספר נהפכת למסע יפהפה.

גם השיר "בזה אחר זה" לקוח מעולמה של תלמידה. הדוברת מספרת בו על הצורך שלה להישאר במצב שבו היא נמצאת: כשאומרים לה שהגיע הזמן לישון היא רוצה רק להמשיך לשחק. כשהיא נרדמת, היא רוצה להמשיך לחלום, ולא להתעורר ליום לימודים חדש. כשהיא מגיעה לבית הספר, היא רוצה להמשיך לשחק עם החברים שלה. וכשהשיעור מתחיל, הוא מרתק אותה ושובה את ליבה… את השיר היא מסיימת בתהייה: "הַאִם גַּם יְלָדִים אֲחֵרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ? / הַאִם הֵם חוֹשְׁבִים כָּמוֹנִי?"

גם בשיר "אור הנורה" יש תלמידה: הדוברת מספרת על "טִיּוּל בֵּית סֵפֶר בָּרַכֶּבֶת", ובעצם – על השקיעה, על הבהובים שנראים "כְּמוֹ זִקּוּק שֶׁנִּכְבָּה", למעשה "אוֹר שֶׁל נוּרָה", ובעצם – על הקשר של הילדה עם אמה, שאותה היא רואה פתאום בעיניי רוחה.

על הקשר שלה עם אמה היא כותבת בשיר היפהפה "לב": אימא שלה, לדבריה, גדולה אמנם, "אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּהּ / קָטָן", מכיוון שהוא מלא בבתה הקטנה,  כלומר – היא עצמה. ואילו לבה שלה גדול, כי אימא שלה, הגדולה, ממלאת אותו… ובכל זאת יש בו עוד "מָקוֹם לִדְבָרִים אֲחֵרִים"…

אכן, לבה של המשוררת מלא וגדוש בדברים אחרים: באדמה, שהופכת לשדה טוב ומגדלת חיטה טובה. בשחר לעת זריחה. באורות הסתיו ובצללים המצוירים כפסים יפים. בקרני השמש, שהיא מקשיבה להן, כל אחת מספרת לה סיפור אחר. אפילו לרִיק היא יודעת להקשיב. ולדבורה, שאלוהים נמצא בתוכה, לדבריה. ולדרורים שמצייצים על עמודי הטלגרף. לאבן. לעננים. לדג הזהב.

כל שיר מביא אתו הפתעה אחרת, כל שיר מהלך קסם על קוראו.

ולבסוף מגיעה אחרית הדבר, שבה מספרים לנו על חייה של המשוררת. שיריה אבדו כולם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהפצצות של ארצות הברית על טוקיו. הם נמצאו כמעט באורח פלא אחרי הצונמי הקטלני שפקד את יפן ב־2011. רבים התנחמו בעזרתם. היא עצמה לא ידעה על כך מאומה. חייה, כך מספרים לנו, היו קצרים ורוויי סבל. היא נישאה בעל כורחה לגבר מתעלל וילדה לו בת שאותה גזל ממנה, אחרי שאזרה עוז ונפרדה ממנו. ואז – התאבדה. כמה צער!

השירים המופלאים שהותירה לנו הם אם כן ניצוצות מנפש שלא ידעה אושר רב בחייה, ועם זאת מיטיבה להעניק אותו לקוראיה, גם שנים רבות אחרי שהלכה לעולמה.

ויסלבה שימבורסקה, "כל מקרה"

תרגום: רפי וייכרט

המוות בטהראן

מתוך הספר האדם מחפש משמעות של ויקטור פראנקל

גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו עם אחד ממשרתיו.

המשרת צעק כי מלאך המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו, כי יתן לו את המהיר בסוסיו כדי שיברח חיש מהר לטהראן, לשם יוכל להגיע בו בלילה. האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה.

כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל
אותו: "מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?"

"לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו
נמצא כאן. הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהראן", אמר
מלאך המוות.

אינגבורג בכמן היא סופרת אוסטרית מוערכת. כמה מספריה תורגמו לעברית, ולאחרונה ראה אור ספר שכולל כתיבה יומנית שלה, ולצדה – מכתבים שקיבלה מג'ק האמש, חייל בריטי יהודי שהוצב בעיר מגוריה בתום מלחמת העולם השנייה. 

השניים התיידדו, והד לידידותם אפשר לראות הן בקטעים שכתבה אינגבורג, שהייתה בתחילת היכרותם אישה צעירה, כבת עשרים, והן במכתביו אליה. 

קשר המכתבים בין אינגבורג להאמש הלך ודעך במרוצת השנים, אחרי שהאחרון הגיע לארץ ישראל והשתקע כאן. לפני שהמלחמה פרצה היה האמש אחד מילדי הקינדרטרנספורט שניצלו בזכות העובדה שאנגליה ניאותה לקלוט אותם ב־1938. אמנם היה כבר בן שמונה עשרה, לא ממש ילד, אבל בכל זאת הצליח לעלות על רכבת ההצלה. כל בני משפחתו, שנאלצו להישאר בווינה, עיר הולדתם, ניספו.

ממה שכתבו השניים זה לזה אפשר להבין עד כמה הידידות שנוצרה בין "החייל הבריטי הכובש" לבין הצעירה האוסטרית ובני משפחתה, הייתה משמעותית למי שאיבד את כל משפחתו. הידידות נרקמה אחרי שבשיחה בין השניים התברר להאמיש שאינגבורג מיטיבה להכיר סופרים שהנאצים אסרו על קריאת ספריהם, ביניהם – תומס מאן ושטפן צוויג. כך הבין החייל הבריטי שהנערה האוסטרית לא הייתה נאצית. היא עוררה בו עניין, הוא חש בתבונתה ובקסם האישי שלה, ובני משפחתה העניקו לו תחושה ביתית שחסרה לו כל כך.

הרקע לספר שלפנינו, שראה אור, כך נכתב בעמודי הפתיחה, "בסיוע מכון גתה" נשמע מעניין. 

הבעיה שחלק גדול ממנו, במיוחד זה המוקדש למכתביו של האמש, די דליל וכמעט הייתי אומרת – סתמי. שוב ושוב חוזר האמש וכותב לנמענת שלו עד כמה נהנה מחברתה, עד כמה הוא מתגעגע אליה ואל בני משפחתה שהיו חביבים אליו כל כך. אבל לא היה לאיש כישרון כתיבה מיוחד, ובמכתבים שכתב אין ערך רב לקורא "מבחוץ", שאינו קשור לסיפורם של השניים. 

החלקים המעניינים היחידים – לטעמי, כמובן – במכתביו של האמש, הם אלה שבהם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל שנה ושנתיים לפני קום המדינה. האמש הגיע לכאן בעל כורחו כמעט. הוא לא היה ציוני, אבל כפליט בודד הרגיש כנראה שאין לו מקום אחר בעולם. "מי חשב שבשנת 1938 ייראה ילד משוטט לבדו בעולם רק משום שנולד יהודי?" הוא כותב, ומוסיף ומספר לה על הפליטים האחרים שהוא פוגש בארץ ישראל, כולם ניצולים כמוהו, "רובם אפילו וינאים", הוא מוסיף, "אבל הם כולם חוו דברים דומים או נוראים יותר. הם כולם אינם יכולים שוב להיות שמחים, מנסים לשכוח, משתקעים בשתיקה ורק נקברים עוד יותר במה שחלף אך לא נשכח," שכן "מי יכול לשכוח את הוריו? את אחיו וחבריו? מי שוכח את מולדתו?"

כעבור זמן מה, אחרי שנראה שהתאקלם בארצו החדשה, הוא מתחיל לספר לה בגאווה מסוימת על מעלותיה: "יש כאן גז, כאן נמצאת תעלת סואץ, הדרך להודו. ירושלים, כאן נולד כריסטוס, כאן גרו פעם היהודים, כאן חיים זה מאות בשנים ערבים בעליבות שאינך יכולה כלל לתאר לך. כאן הוכרזו עשרת הדיברות, לכאן מתגלגל כל מי שמאמין באלוהים, אם בכריסטוס, אם ביהוה, ואם באללה". אכן, סיכום מעניין של "הבעיה"… 

בהמשך הוא מתאר את מצבו של היישוב בארץ ישראל: את הרכב האוכלוסיה, כמה יהודים, כמה ערבים (שלגביהם, הוא מציין, "המספר אינו מדויק מאחר שקשה לערוך ספירה אצל הערבים מפני שרבים מהם עדיין חיים כנוודים"). 

הוא מתאר את אורחות החיים: תל אביב שהיא, לדבריו, עיר של ממש, שוכנת על מה שהיה "לפני שלושים שנה גבעת חול" (הוא מסביר לה את משמעות שמה של העיר), מתאר את החקלאות שהיא "מודרנית", ומדגיש ש"אוכלוסית הכפר אינה נחשלת, היא מורכבת ברובה מסטודנטים לשעבר, אנשי מעמד הביניים ואינטלקטואלים", מתפאר בנוער הגדל בישראל, שהוא, לדבריו, "בנוי לתלפיות, משוחרר וגאה, פשוט וחף מכל הרדיפות ותסביכי הנחיתות שהיו לנוער היהודי באירופה" – כל התיאורים הללו מעניינים, כי הם משמשים מעין תצלום דיוקן של מציאות החיים בישראל לפני שבעים וחמש שנים. הבעיה שהקטעים הללו מהווים רק חלק קטן ממכתביו, וברוב השאר הוא מביע געגועים ומוסר דרישות שלום למכריו ומיודעיו, ידידיה ובני משפחתה האוסטרים.

למען האמת, גם בקטעים הראשונים בספר, הלקוחים מיומנה של אינגבורג, אין לטעמי סימן לכך שהיא תיעשה סופרת מצליחה. קשה להזדהות עם הסבל שהיא מתארת. אמנם הספר נפתח במילים "יומני היקר, ניצלתי, אני לא חייבת לנסוע לפולין לעשות הכשרה בפנצרפאוסט" (פירוש המילה כפי שהוא מבואר בספר: "מטול רקטות נגד טנקים ששימש את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אוכלוסייה אזרחית הוכשרה להשתמש בו"), אבל מתחשק להפטיר משהו כמו, "נו, טוב. אז לא גויסת. קצת מוגזם, לאור הנסיבות, לכנות את זה 'ניצלתי'…" 

אני חייבת להודות שבסך הכול לא ממש הבנתי את ההצדקה להוצאתו לאור של הספר. זאת האמת המצערת…

ספרה של שירלי נס־ברלין, שראה אור בימים אלה, קריא מאוד:  שעות אחדות – מכריכה לכריכה.

וזאת חרף העניין המר שהוא מתאר: ייסורי גסיסה קשים של אמה של המספרת העיקרית. אמנם הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הוא מגיע מתוך כמה תודעות שונות: בעיקר זאת של הבת, אלה, ובהתחלה גם מזאת של האם, רחלה.

בעמודים הראשונים אפשר היה לחשוב לרגע שהאם כבר לא "אתנו": הספר מתחיל בכעסה של אלה על האם, שדורשת ללכת לשירותים. נדמה שאינה מבינה שהיא עם חיתול ויכולה לעשות בו את צרכיה בכל עת: "ההתנגדות הזאת של רחלה לחיתולים הלבנים הענקיים שעוטפים את בטנה ומשאירים בליטה קטנה ומרדנית מקדימה, מקסימה את אלה ומבעיתה אותה בו־זמנית."

עד מהרה, כשהמבט מגיע אל תודעתה של האם, מתברר לנו שהיא לגמרי מבינה מה קורה אתה, שהיא כועסת על בתה לא פחות מכפי שהבת כועסת עליה. רחלה שונאת את חוסר האונים של אלה, את חולשתה, את הבהלה שלה ממצבה של האם, שמאושפזת לפני ניתוח.  רחלה מעדיפה בעליל את בתה הצעירה יותר, את אור: "לפני כמה ימים היא [אלה] הובילה אותה לשירותים. היא שמה לב כיצד מבטה מתרוצץ, מחפש נואשות מישהו שייקח ממנה את המשימה. רחלה מרגישה כיצד המרירות פושטת בה. גם היא היתה מעדיפה שאור תהיה כאן, שאומנם היא יותר צעירה ממנה, אבל יש בה מתמיד את היכולת לעשות את החיים בענייניות מוכרת. אור היתה יכולה לקחת, לנגב ולסדר במקום האלה המפוחדת הזאת שמכרכרת סביבה במבט שיש בו ריחוק, גועל ומבוכה. כן, כן, רחלה טוב־גודין רואה הכול. אמא שלך מגעילה אותך? היא נוהמת בחזה נעול מבלי להוציא קול."

עד מהרה אנחנו מלווים בעיקר את תודעתה של אלה. את ייסוריה. את רגשות האשם שהיא חשה כלפי אמה. את הצורך העצום שלה לזכות באישור מסביבתה: חשוב לה מאוד שלבני המשפחה של החולות האחרות, שלאנשי הצוות, תהיה דיעה טובה עליה. שיבינו שהיא בת מסורה. שהיא אוהבת את אמה.

שאלה: האם היא באמת אוהבת אותה? האם יש לה סיבות לאהוב את רחלה?

בחלקו הראשון של הספר מתארת שירלי נס־ברלין את כל הסיבות המשכנעות מאוד לכך שאלה אמורה בעצם לנוס מפני אמה. לתעב אותה. פלשבקים משנות הנעורים עולים בתודעתה. כמה בודדה ונטולת חברות חשה, ואיך אמה הכריחה אותה "לצאת". ובעצם – ביזתה אותה, השוותה אותה לאחותה הצעירה, המצליחה, החברותית, היפה.

איך העליבה אותה ושכנעה אותה שאינה יפה. ועד כמה היופי חשוב בעיניה של רחלה. עד כדי כך שגם בבגרותה, כשאלה באה לבקר את אמה בשבתות, הקפידה לשבת על רקע הנוף היפה הנשקף מחלונות ביתה של האם, כדי שזאת תוכל להזין בו את עיניה ועל ידי כך להתגבר על הכיעור של בתה.

היא מתארת את שתלטנותה האינסופית של האם, ש"גייסה" את בתה להיות העוזרת האישית שלה. רחלה היא מרצה ומנחה מבוקשת, שמלמדת את מעריצותיה לדבוק ב"אורח חשיבה חיובית". עד כדי כך השתלטה עליה, עד שלא הותירה לבתה מקום לחשוב מה בעצם היא רוצה לעשות בחיים. חלומה הסמוי של אלה הוא להיות דיילת אוויר, אבל אין לה שום אפשרות אפילו להתחיל לממש אותו. היא שפוטה של האימא. מספקת לה את כל צרכיה, מעריצה אותה, עוזרת לה למצוא חומרים, לארגן את הרצאותיה, ובעיקר – משוועת עד בוש לאהבתה.

כשאלה הרה ללדת בפעם השנייה, אמה כועסת עליה: ילד נוסף, היא מנסה לשכנע את בתה, רק יפריע לך. במה? כמובן – בטיפול באמה!  בסגידה לה!

גם בחיי הנישואים אלה אינה יודעת שום שמחה. לאורך עמודים רבים היא מתארת בפרוטרוט את חוסר הרגישות של בעלה. את תובענתו. את אטימותו. את קוצר רוחו. את העלבונות הבלתי פוסקים שהיא סופגת ממנו. את מפחי הנפש שלה בקשר אתו.

אבל פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, חל מהפך.

בבת אחת מסתבר שבעצם – היא אוהבת את בעלה! ובעצם – גם את אמה! ובעצם… בעצם – הכול בסדר? פתאום בעלה מתחיל להיות חביב, ומלא הבנה, כמו שחלמה תמיד? למה, מה קרה? ואיך? ופתאום אימא שלה לא הייתה האישה הנרקיסיסטית, התובענית, המסרסת, הפוגענית, אלא מישהי שנהגה לשלוח אותה בשבתות עם שניצלים, בשביל הילדים, נכדיה… רק לפני כמה עמודים זכינו לשמוע כמה בעצם היא לא אוהבת אותם. כמה הם מעצבנים אותה. שהרי הם מתחריה על תשומת הלב של בתה, אמם. ועכשיו היא בעצם סבתא מיטיבה. מתי זה קרה?

נדמה לי שהכותבת נבהלה מכל מה שתיארה, ולכן החליטה, בלי שום הסבר אינהרנטי, לשנות כיוון, במאה שמונים מעלות. וזה לא שמדובר בצורך ליצור "דמות עגולה" רבת פנים. כי עד לרגע המהפך הכול היה חד משמעי. אימא ובעל כאלה אף אחת לא רוצה בחייה… החלקים ההם שכנעו אותי. אבל לא המהפך, שכן אינו מנומק.

שמו של הספר "בת טובה דיה", מתכתב כמובן עם המושג "אם טובה דיה" של ויניקוט, שהסביר – אסכם כאן במילים פשוטות – שאמהות אינן אמורות להיות, מושלמות, שדי אם יסמכו על החושים האימהיים שלהן, ושאין באמת צורך בכל כך הרבה "מומחים" שיתערבו בחיי המשפחה וינהלו אותם למענה. נס־ברלין מנסה מן הסתם לומר לנו שגם אמהות לא מושלמות ראויות לאהבתן של בנות לא מושלמות.

לצערי, התקשיתי לקבל את הרעיון, כפי שהוא מבוטא ברומן שלפנינו. בעיני אמה של אלה, בחלקים האותנטיים של הרומן, מזעזעת והרסנית במידה קיצונית, כולל רגשות האשם הבלתי נסבלים שאלה מתמודדת אתם עד הסוף. אלה שגורמים לה "להתהפך" ולבשר לעצמה שבעצם הכול בסדר. האהבה שהספר מתאר פתאום, הן כלפי האימא והן כלפי הבעל, נראתה לי מזויפת עד כאב.

לפני עשרים ושמונה שנים יצאה חנה הרציג למסע במקום ובזמן, מסע נפשי וגיאוגרפי, שבמהלכו ביקרה במחוזות רחוקים. תחילה הגיעה לבוואריה שבגרמניה, למקום שנקרא פרנוולאד, שם נולדה. אז היה המקום מחנה עקורים גדול. כיום זהו רובע מגורים אמיד בפרברי מינכן. הרציג נולדה רק שנה אחת אחרי תום "המלחמה". כבר בתחילת הספר היא מדגישה: לא אחרי "השואה" – מושג שהומצא לדבריה בישראל, אבל "בפולנית לא מדברים עליו", וגם בבית הוריה, הניצולים, המילה לא הוזכרה.  בהמשך ספרה היא מדגישה: כשאומרים "המלחמה" ברור לכל בר דעת "באיזו מלחמה מדובר".

בהמשך מסעה הגיעה הרציג גם למקומות שאותם פקדה עד אז רק בדימיונה, מתוך תחושה שבעצם התקיימו רק שם, לא בעולם המציאותי: שמות שהכירה מילדות, אבל לא האמינה בקיומם הממשי, מקומות שהיו פעם חלק מפולין והיום נחשבים אוקראינים. היא הגיעה לדרוהוביץ', העיר שבה הוריה חיו, וניצלו. מקץ שנים רבות כל כך היא מנסה למצוא אותם, את הצעירים שהיו זמן רב לפני שבאה לעולם.

לחיפושיה הקדחתניים יש סיבה רגשית עמוקה: את אביה האהוב איבדה בילדותה, רק שנים מעטות אחרי שהיא והוריה עלו ארצה. היא מתחקה על עקבותיו, מבקשת לגלות מי היה, להבין את דמותו, ולהעניק לו מקום רחב יותר בעולם, גם, ואולי דווקא, אחרי שהסתלק ממנו, ולא הותיר את החותם הראוי לו, לדעתה. אלמלא מת צעיר כל כך, היא מבינה בדיעבד, ייתכן שבכלל לא הייתה יוצאת לדרך והייתה חיה בעולם שהשואה לא התרחשה בו, שכן לא הייתה מתעניינת במה שנמצא "מעבר להרי החושך": כל מה שקדם להיווצרות תודעתה כאדם בוגר וחוקר.

הספר תמונות מחפשות כותרת הוא מעין יומן מסע, והוא מרתק ונוגע ללב. לא רק משום שהוא מלא באהבתה הרבה אל אביה. יש בו ערך לכל קורא: הספר מצליח לייצג את מי שמכונים "בני הדור השני" ולהעניק להם קול. היא כותבת (עלינו), על "דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר," שהרי הניצולים הגיעו לכאן נטולי כול, ונדרשו להסתגל, להתאקלם, ולא להעיק על בני הדור הבא בסיפורי האימים על עברם. מקץ שנים רבות היא מתייסרת מכך שהוריה "נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין", ושתקו. לא סיפרו כמעט כלום על מה שעבר עליהם. בספרה היא מנסה לאחות את הקרע, להתחבר אל בני הדור המושתק, האילם, להכיר אותם ולהבין, לפחות במעט, את מה שחוו.

החיפוש של הרציג אחרי העבר של בני משפחתה, ועוד יותר מכך – החיבור הטבעי שהיא חשה למקומות ולאנשים שראתה שם באוקראינה, פולין לשעבר, הזכירו לי במידת מה את מסעה של אלאונורה לב בספרה הנפלא סוג מסוים של יתמות, שבו תיעדה את החיפושים שלה אחרי ילדותה בפולין. שתיהן מציינות, בין היתר, את התחושה שאנשים זרים לגמרי נראים להן שם מוכרים. הבנתי היטב למה הן מתכוונות. אמנם אני לא חולקת אתן היסטוריה אישית של מוצא מפולין, אבל כשהזדמן לי להסתובב כמה ימים בוורשה הרגשתי שוב ושוב שרוב האנשים סביבי דומים לישראלים שאני מכירה: כאן מישהי שמזכירה מאוד איזו שכנה, שם מישהו שנראה כאילו שהוא אחיו של מורה מבית הספר…

ספרה של הרציג הזכיר לי גם את הספר The Lost: A Search for Six of Six Million של דניאל מנדלסון (הוא תורגם לעברית: האבודים: שישה מתוך שישה מיליון). מנדלסון מתעד בספרו את מסעותיו ברחבי העולם בחיפוש פרטים על חייהם וגורלם של בני משפחתו שנרצחו בשואה, והיו עלולים להישכח לעד, אלמלא איתר עדויות על מה שקרה להם, סיפר את סיפור חייהם ומותם, ועל ידי כך הציב להם יד זיכרון (היו לו, כמו לחנה הרציג, לא מעט תגליות מפתיעות ומדהימות).

אכן, הוריה לא באו "משום מקום", כפי שחשה רוב חייה. היה להם עבר מפורט, לא "כללי". בני הדור השני תפסו את המציאות כאילו היא "קטועה לשניים", כאילו חלקה הקודם התפוגג ונמוג כלא היה, אבל בשלב מסוים הרציג מבינה שמבחינת דור ההורים העבר ההוא המשיך להתקיים, להיות משמעותי, לחיות בתוכם, על כל חלקיו המפורטים והמשמעותיים, שאת חלקם הרציג מוצאת וחושפת.

הוריה, כך ידעה תמיד, ניצלו כי "אוקראיני" כלשהו הסתיר אותם אצלו בבית. אבל מה בעצם זה אומר? היא תוהה. איך בדיוק התנהל העניין? איפה הסתתרו? האם הציל רק אותם, או שפעל למען אנשים נוספים? האם עשה זאת כי הכיר אותם? איך הסכים לסכן את חייו, ומן הסתם גם את חיי בני משפחתו?

התשובות לשאלות הללו, ולשאלות רבות נוספות, מדהימות. הסקרנות מתעוררת והולכת וגוברת, ויש בספר גם חלקים נוגעים ללב במיוחד. יש לזכור שהרציג עשתה את המסע שהיא מתארת לפני שנים רבות, כבר ב־1995, ולכן עוד הספיקה לפגוש כמה פעמים (הראשונה – בישראל!) את סלבה, אשתו של איזידור וולושאנסקי. אמנם איזידור (שלא היה אוקראיני, אלא פולני, כך התברר לה) היה מי שהציע לניצולים להסתתר אצלו, והוא זה שהתקין במרתף מערכת מים וגז לבישול, כמו גם בית שימוש, אבל דווקא סלבה הייתה זאת שעשתה בפועל את רוב העבודה הכרוכה בהסתרה. היא זאת דאגה לעשרות (!) היהודים שהסתתרו במרתף ביתם; היא סיפקה להם מזון, וזה לא היה עניין של מה בכך: איך תסביר את כמויות האוכל הרבות כל כך הנדרשות למשק בית של שני אנשים, ובהמשך – של שניים עם ילדה קטנה? ואיך בכלל תשיג את כל האוכל הזה? היא זאת שהתאמצה לשמור על הסוד מפני כולם – השכנים (ביניהם קצין גרמני ואהובתו, שחיו באותו בית, בקומה גבוהה יותר!), מפני תושבי העיירה, ואפילו מפני בני משפחתה הקרובים ביותר!

מדוע עשתה את כל זה? איך הסתדרה כשילדה את בתה הקטנה, שם, ממש באותו בית שבו המסתתרים "שלה"? מדוע בחרה לא ללכת לבית החולים? ומה עשתה כשאחת המסתתרות כרעה ללדת, והלידה הסתבכה?

מי היא, האישה המופלאה הזאת, האמיצה כל כך, מה הניע אותה? מדוע לא סיפרה על הגבורה שלה לילדיה, גם שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה?

תשובותיה מסמרות שיער. היא לא מתרברבת ולא מתפארת, רק מסבירה שלא הצילה "יהודים", אלא "בני אדם"! היא, כך היא מסבירה, חשה שזאת "הדרך הפרטית שלי להתנגד לרע". אומרת בפשטות: "עשינו את זה כי אנשים אז נזקקו לכך". ועוד, היא מסבירה, "אצלי זו הייתה דרך של מרד. לא להסכים לרצח. אולי בשביל זה נולדנו, אולי זה היה התפקיד שלנו בעולם. סוף סוף לא כל אחד הוא איינשטיין, וזה מה שהגורל הועיד לנו לעשות בעולם", היא אומרת, ומעלה על הדעת, כמובן, את ויקטור פראנקל, את תפיסת האדם מחפש משמעות שלו.

סלבה מתנגדת לדיבורים על מה שהיה אז: "מלחמה זה משהו נורא שצריך להתבייש בו, ולא להראות בטלוויזיה," היא אומרת. "בעיקרון לא צריך להראות אלימות בכלל, כי בדרך זו אנשים מתרגלים אליה."

כשמישהו מעז לתקוף אותה על פרט כלשהו, היא אינה מהססת, ושואלת אותו את מה שרק לה ולשכמותה מותר לשאול, את שאלת השאלות – אתה היית נוהג כמוני? היית עושה מה שאני עשיתי?

מה הפלא שכאשר הרציג נתקלת בביקורה באוקראינה־פולין גם בגילויי אנטישמיות "מהסוג הגס והירוד ביותר", גם כשהיא יודעת ש"יש אומרים שזאת תמצית פולין", היא מסרבת להיכנע לסטריאוטיפים, מתרחקת ממה שנראה לה "כמין שיחה מוזמנת לאוזניים יהודיות".

כמובן שחלק גדול מהדברים הללו מקבלים כיום, שנים כה רבות אחרי שהרציג כתבה אותם, משמעויות אחרות, מזעזעות ולא נתפסות. זוועות השבעה באוקטובר, וכל מה שמתרחש מאז, גילויי האנטישימיות הסוערים והאלימים ברחבי העולם, כמו עיצבו מחדש את המציאות.

חנה הרציג תוהה למשל איך הדברים נראו בפועל, למשל, כשהיא תוהה, בין היתר, מה זה אומר שתינוקות "נלקחו"? איך הם נלקחו? איך זה קרה? איך זה נראה? היום, למרבה הזוועה, יש "סרט הזוועות" שהכין דובר צה"ל. אפשר לדעת פרטים. הם תועדו.

"עם הגיל באה ההכרה ברפיפות המוחלטת של כל ההגנות, והיא עשתה בשבילי את 'המלחמה' למשהו הכי נוגע, קרוב, תמצית של התפלצתיות הלא־אישית האורבת לכל אחד בכל מקום", כתבה הרציג שנים רבות לפני השבעה באוקטובר 2023, והוסיפה: "יותר ויותר עמדתי על היהירות שבה אנחנו רואים את מצבנו כמובטחים מפני התפלצתיות הזאת. כמוגנים מפני האפשרות שמשהו ירמוס אותנו בשרירותיות, ולא ישאיר לנו כלום. להישאר פתאום עירום מכל הבגדים והפריטים והתארים והמנהגים שמגדירים צלם אנוש, האפשרות הזאת נראתה לי מאוד מוחשית".

אבוי. בעבר כשהבעתי מחשבות ("חרדות"!) דומות, היו מי שהתפלאו ואז הסבירו לעצמם: טוב, היא דור שני, מה אפשר לצפות…

כיום אפשר להודות: כולנו "דור שני". גם מי שבני משפחתם לא "נספו" שם ואז.

קישור לספר באתר e-vrit

שיעורים בכימיה, ספר הביכורים המצליח מאוד של בוני גרמוס (בין היתר – נבחר כספר השנה ב־2022 של ברנס אנד נובל), הוא רומן שמקדם אג'נדה, ועושה זאת במפורש ובגלוי. את מה שגרמוס רוצה לומר לנו היא עושה רוב הזמן פשוט בצורה ישירה: "אני חושבת שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצהריים", אומרת למשל אחת הדמויות לחברתה.

כבר בשורות הפתיחה של הספר המסר ברור: "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה – " וכן הלאה – הקדמה שמספרת לנו על החיים שקדמו לפעילות שמכונה "התנועה לשחרור האישה". גרמוס מציגה בפנינו את הרקע החברתי שבתוכו תתחולל העלילה: הימים שבהם נשים נדרשו עדיין להינשא ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לגדל את הילדים ולוותר על קריירה מקצועית, גם אם היו מוכשרות במיוחד בתחום כלשהו. גם אם חלמו להיות חוקרות, רופאות, מדעניות, או להתפתח בכל תחום שאינו קשור אך ורק לבית ולמשפחה.

אלה היו ימים שבהם גינו אישה שהרתה מחוץ לנישואין, בזו לה ופיטרו אותה ממשרה של סייעת ותומכת בעבודתם החשובה והמשמעותית של גברים, מזכירה, למשל, משרה שאותה "מותר" היה לה לבצע, רק עד שתינשא. אותה פיטרו, אבל כמובן שלא את הגבר שהרתה לו; ימים שבהם אישה לא ציפתה לקבל שכר שווה לזה של גבר כלשהו, שבהם הטרדה מינית במקומות העבודה התקבלה כמובנת מאליה, רע שיש להשלים אתו, כי זאת דרכו של עולם; שגידלו בהם ילדים לתפקידים המסורתיים, נשים – למטבח, גברים – להתפתחות מקצועית, ו"ידעו" שאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה שגברים הם "כאלה": היצרים שלהם שולטים בהם, ונשים צריכות לפתות אותם, להתלבש בבגדים חושפניים, להיות מתוקות וקוקטיות, ואז להיאנס ולשתוק.

גיבורת ספרנו, אליזבת זוט, היא אישה פורצת דרך. היא כימאית במקצועה, ויש לה שאיפות מרחיקות לכת. אבל המציאות מגבילה את צעדיה ומתנכלת להם. האם תצליח, בעוצמת אישיותה יוצאת הדופן לגבור על כל הקשיים הללו, לפרוץ דרך לא רק לעצמה, אלא גם לנשים אחרות?

גרמוס רוצה לספר לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. שאם אישה נחושה ומתמידה, היא תוכל, אחרי מאמצים רבים, לנצח: "תאתגרו את עצמכן, גבירותי. תשתמשו בחוקי הכימיה ותשנו את הסטטוס קוו", אומרת אליזבת.

יש בכך כמובן משהו מנחם מאוד, אבל, למרבה הצער, גם קצת מזויף ושקרי. האם כל אישה יכולה תמיד לשנות את מציאות חייה? ברומן מופיעה למשל דמות של אישה שחלמה להיות רופאה, אבל ויתרה על החלום, ובעידודה של אליזבת התחילה בכל זאת ללמוד. והרי, אם נודה על האמת, לא תמיד זה מתאפשר במציאות. לא בשלבים מתקדמים בחיים. כי יש בחירות שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזור מהן אל הצומת שבו התקבלו. "one road leads to another"' כתב רוברט פרוסט בשירו המפורסם The Road not Taken.

אליזבת העשויה ללא חת נראתה לי, למען האמת, כמי שנמצאת, כפי שנהוג לומר זאת, "על הרצף", כלומר – אוטיסטית, במידה כזאת או אחרת. יש בה משהו לא רק אובססיבי ונוקשה, אלא גם קונקרטי מאוד. נראה כי אינה מבינה בכלל זרמים תת קרקעיים או כוונות מובלעות. כך למשל כשעיתונאי שואל אותה משהו "על העיפרון בשיער" שלה (היא נוהגת להשתמש בו במקום בסיכת ראש), ומתכוון כמובן להבין מה פשר המנהג המוזר, היא משיבה "זה עיפרון מספר שתיים. 'שתיים' מציין את קשיות העופרת, אם כי עפרונות לא באמת מכילים עופרת. הם מכילים גרפיט, שהוא פחמן גבישי". האם היא מיתממת? מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה הכתב מתכוון? אני לא בטוחה. כך אליזבת רואה את העולם: מוגדר ומוכתב על פי חוקים כימיקליים ופיזיקליים. זה מה שעוזר לה, למשל, להגיב בצורה שמפתיעה את הגברים הסובבים אותה. כך למשל כשאחד מהם מחמיא לה על בחירת הבגדים ה"לא קונוונציונלית" שלה: היא לובשת מכנסיים, היא מחמיאה לו בחזרה, שהרי גם הוא לובש מכנסיים… (וזה מחזיר אותנו למילות הפתיחה בספר, על הזמנים שבהם נשים לבשו [רק!] שמלות מכופתרות. לנו, בתחילת המילניום השלישי, קשה כמובן לתפוס שפעם אישה שלבשה מכנסיים נחשבה נועזת ומהפכנית…).

אני חייבת לציין שנהניתי מקריאת הספר, למרות התפרים הגסים, כלומר – שלל האמירות המפורשות מדי לטעמי.

הקושי העיקרי היה מבחינתי – ההתמודדות עם התרגום, הרצוף באינספור תקלות. העברית במקרים רבים לוקה בחסר ובעייתית. מי למשל אומר "אנשק את מאד לשלום" (במקום, למשל, אני אתן לה נשיקה, ואלך)?; מה פשר המשפט "הקהל היה מרותק וכך הקל על קטלוג הפנים"?; מי אומר "את קטנה יקרה שלי" (במקום, למשל, משהו כמו "איזו קטנטונת מתוקה שאת…")?; מהי "אזעקת דליקה חמורה"?; "אילו קלווין לא הוסיף את שמה על שטר הקניין" היה צריך להיות "אלמלא הוסיף…"; "כרית קרצוף" היא בעברית מדוברת סתם "סקוץ'"; בעברית עולים במשקל, לא "זוכים בו" (כדי להעביר לעברית את השנינה המופיעה במקור, אפשר היה לכתוב ש"הדבר היחיד שנוסף לה היה משקל"); "אוונס הגדול ידווח לו" צריך להיות "אוונס הגדול יהיה כפוף לו"; "עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש לי חרטה אחת" היה צריך להיות "כשאני חושבת על זה, אני באמת מצטערת" (ההקשר: מישהי תקפה גבר שניסה לאנוס אותה. היא מצטערת על כך שלא היו ברשותה אמצעים נוספים לתקוף אותו באמצעותם. לא מתחרטת על שום דבר!); המשפט "אמנדה הייתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא" הוא "תרגומי" כל כך. (הצעה: "אמנדה הייתה הילדה היחידה בבית הספר שלא צחקה ממדלן. ומדלן כבר ידעה על עצמה שהיא מוזרה." או ניסוח דומה); "הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות". שוב – האנגלית מצטלצלת חזק מדי, מתוך העברית. ניסוח חלופי אפשרי: אמנדה פיין הייתה ילדה שאהבה לאכול יותר מדי. פסיכולוגים מסוימים היו טוענים כנראה שיש לגרגרנות שלה (או סתם: לכך) משמעות"; ויש, ממש בעמודים הראשונים של הספר, טעות מצחיקה בשיקול הדעת של המתרגמת: נכתב שם שהילדה המוכשרת במיוחד, מדלין, למדה לקרוא בגיל הרך. בין המילים הראשונות שלמדה היו, כך כתוב בעברית, "כלב" ו"לך". ברור שבאנגלית המילים הן dog ו go, וזה הגיוני. אלה מילים בנות הברה אחת, שיש בהן כמה אותיות זהות. אבל "כלב" ו"לך" בעברית לא סבירות כמילים ראשונות שילד לומד לקרוא! מוטב היה למצוא מקבילה מתקבלת על הדעת בעברית. אולי למשל "מה" ו"למה"?

בשל כל הבעיות האלה, חווית הקריאה עוררה בי לרגעים תחושה שאפשר, בדימוי, לתאר אותה כלעיסת חצץ…

ובכל זאת, כאמור, קראתי את הספר בעניין רב ובתחושה של סיפוק, בין היתר כנראה בזכות סופו, שהוא אמנם סנטימנטלי, אבל אולי דווקא משום כך – מנחם!

חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויות של יופי, אמנות או טבע. אך יש תכלית גם בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל.

הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמדו בו אומץ רוחו, הדרת כבודו ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודו כאדם וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה – או לוותר עליהן, והיא הנותנת. אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי.

"לדור של הסבים שלנו הייתה – השואה", אמר לפני כמה ימים מרואין בטלוויזיה, אחד המגויסים הלוחמים כעת בעזה. "להורים שלנו הייתה מלחמת יום כיפור. ואנחנו 'קיבלנו' את השבעה באוקטובר".

מרואינת אחרת, ענת, שהתאלמנה מאבי בנה הפעוט, סרן דוד מאיר שנפל בבארי, אמרה למצלמה שהיא לא מבינה מדוע זה קרה, מדוע האל, שהיא ממשיכה להאמין בו בכל ליבה, קטע את סיפור האהבה המשפחתי היפה כל כך, שלה ושל האיש שאיבדה. "אני בטוחה שיש סיבה", אמרה, אבל הוסיפה שאותה סיבה נסתרת מעיניה.

מעיני כולנו, לא כן?

כששמעתי את ענת מאיר עלה בדעתי שאולי הגיעה העת לקרוא שוב את ספרו של ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה: שיטה לטיפול נפשי שפיתח בעקבות מה שעבר עליו כאסיר במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.

הרעיון הבסיסי של השיטה של פראנקל מקופל בשמו של הספר: האדם מחפש משמעות. פראנקל מצטט בו את דבריו של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". והוא מרחיב: "אוי לו למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ עד מהרה. התשובה הטיפוסית, שבה היה אדם כזה דוחה מלפניו כל נימוק שבא לעודד את רוחו, היתה אך זו: 'אין לי עוד תקווה בחיים'. מה אפשר לענות על כך?"

פראנקל משיב: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על־ידי החיים – יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה'חיים' אינם משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד."

פראנקל מציע כמה "קטגוריות" שמהן יכול האדם לשאוב את הפשר המיוחד של חייו: מחויבות ליצירה (בתחום האמנות או המדע), אהבה לאדם אחר, אמונה דתית ואהבת הטבע.

לצד כל אלה, הדברים שמהם יכול כל אחד למצוא את הפשר של חייו, מציע פראנקל גם סוגי "מנגנונים" שעוזרים להתמודד עם כל "מה" שבלתי אפשרי, אפילו בתוך הקיום המחריד במחנה הריכוז. למשל – השימוש בחוש הומור.

פראנקל מציג בפנינו דוגמאות לשנינויות שרוממו, גם אם להרף עין, את רוחם של אסירים. למשל: "אסיר מספר לחברו על קאפו אחד ואומר: 'שער בנפשך! אדם זה היה רק נשיא בנק גדול. כמה שיחק לו מזלו שכל כך עלה כבודו בעולם?"

במציאות של מחנה הריכוז מעמדו של קאפו היה רם ונישא יותר מאשר כל הישג שהיה לו בחיים הרגילים. אסירים שהיו מסוגלים לראות את הגיחוך שבזוועה, את העיוות המטורף בסיטואציה שאליה הושלכו, התעלו מעל הכאן והעכשיו, הזכירו לעצמם לרגע קט את העולם האחר, הרגיל, השפוי.

אותה רוח עולה מהתלוצצות אחרת ששמע במחנה: "היו מתנבאים שבסעודה שלעתיד לבוא יהיו עלולים לשכוח את עצמם בעת הגשת המרק ולבקש מבעלת־הבית לצקת להם מרק 'מן הקרקעית'".

בדברים הללו הציבו הכלואים לנגד עיניהם לא רק את ההווה המטורף, אלא גם את העתיד המיוחל שבו המציאות הנוכחית תהיה כבר לסתם זיכרון, שיראה שוב לא סביר. אמרו לעצמם: עוד נחזור להיות בני תרבות, נהיה שוב בני אדם רגילים ומנומסים, והמציאות החולנית העכשווית תיחשף במלוא עיוותה.

אין בדברים הללו שום תשובה לתהייתה של ענת מאיר: מדוע זה קרה לה. מדוע איבדה את אהובה. אף אחד מאתנו לא יקבל מהספר מענה לשאלה מדוע התחוללה בשבעה באוקטובר הזוועה הלא נתפסת, ולעוד שאלות בלתי נסבלות: למשל, איך ייתכן שבארצות הברית רוב מכריע מבין הצעירים בני 18־24 סבור שאין לישראל זכות קיום, ושיש "לתת" אותה לידי חמאס –על פי סקר שערך לאחרונה הניו יורק פוסט.

ויקטור פראנקל אף אינו מעלה בדעתו לנסות ולהשיב על שאלות מהסוג הזה. הוא מבקש להעניק לנו דבר אחר: את הידיעה שבכל סיטואציה, גם הנוראה ביותר, נתונה בידי האדם האפשרות לבחור איך להתמודד עם גורלו, ואיזה פשר למצוא בחייו: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחר: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". הבחירות הפנימיות הללו לא הבטיחו הישרדות. אדרבא, אחד המשפטים קורעי הלב ביותר שכותב ויקטור פראנקל הוא: "אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו." הטובים – אלה שבחרו לוותר על עצמם, למען הזולת. מותם העניק פשר לחייהם, אבל הם אבדו.

כשקראתי את המשפט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על עדינה ארבל בת ה־72, אחת החטופות בעזה שביקשה משוביה לשחרר אישה אחרת שמצבה חמור יותר, כדי שתינצל. גדלות הנפש של בת ה־72, שביקשה להקריב את עצמה מפעימה ומעוררת השתאות, כמו גם התנהגותם של בני משפחות שיקיריהן שבו מעזה, והם ממשיכים להיאבק למען אלה שעדיין שם, או התגובות אצילות הנפש של מי שיקיריהם עדיין חטופים, אבל הם מביעים שמחה גדולה על אחרים ששוחררו. זוהי מן הסתם היכולת למצוא את הפשר, שאותה ויקטור פראנקל מתאר בספרו.

"נוכחתי לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, בתוך בדידות אין קץ," כותב פראנקל, ומוסיף: "כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי־משאלותיו  מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו".

ועם זאת, ואף על פי כן, הלב נשבר כמובן כשפראנקל מתאר את הקושי העצום ביותר של הקיום באושוויץ: חוסר הידיעה מתי זה יסתיים.

מי יכול היה להעלות בדעתו שזוועות דומות יתרחשו שוב, מקץ עשרות שנים, ובמדינה הריבונית שקמה לנו, במדינת בישראל: שילדים, נשים, זקנים, פצועים, אנשים חפים מפשע, ייחטפו ויוחזקו חסרי אונים במקום זר, עוין, אלים, ומאיים.

על עטיפתו הקדמית של הספר מצוטטים שבחים של הניו יורק טיימס בוק רביו: "רומן שנון, מלא דמיון ויפהפה."

בגב הספר נכתב כי הוא "זכה לתגובות משתאות מרגע צאתו לאור", כי "נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס" וגם "היה לרב מכר שנים רבות".

את עניין הרב מכר אני יכולה עוד להבין: מדובר ברומן שעלילתו מסקרנת בהחלט. בלעתי אותו במהירות, בעיקר בשל אותה סקרנות הייתי אומרת – כמעט רכלנית, שעורר בי, וגם בשל הציפייה להבין מה משמעות המהלכים המתרחשים בו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. בראשון מופיעה רוז, אישה צעירה, נשואה והרה, שמחליטה יום אחד לקום ולעזוב את בעלה, את אמה, את עירה ואת כל עברה. היא לוקחת את המכונית של בעלה, לא לפני שהשאירה לו פתקה קצרה, ומתחילה לנסוע. לאן? יש לה מושג קלוש. מדוע? היא לא ממש יודעת. האם תשוב? כנראה שלא. האם תנתק לצמיתות את כל הקשרים הללו? גם עם אמה האוהבת והיקרה לה? מסתבר. רוז מגיעה למוסד שמנהלות אותו נזירות ומתמקמת שם. אל המקום, שהיה בעבר בית מלון, מגיעות צעירות לא נשואות הרות. כמוהן, גם רוז מתעתדת ללדת, להשאיר את התינוק, שיימסר לאימוץ, ולהמשיך משם הלאה בדרכה, אין לדעת לאן, אבל משהו משנה את תוכניותיה.

החלק השני בסיפור מיוחד לְאיש בשם בן, שעובד במקום כאב בית. האם הופתעתי כשהתפתח קשר בין בן ורוז? ממש לא. כאן אנחנו לומדים על חייו של בן לפני שהגיע למוסד, אבל לא – מדוע חשובה העובדה שהוא קעקע על גופו את השם ססיליה, או מדוע הוא מתנגד לכך שהתינוקת שרוז יולדת תיקרא בשם הזה, מדוע אינו מסביר לרוז מה הסיבה להתנגדותו, וגם לא מדוע רוז מתעקשת על השם.

בחלק השלישי אנחנו פוגשים את ססיליה, בתה של רוז, שגדלה במוסד, בין הנזירות לנשים ההרות, שבאות והולכות. גם כשססיליה נקשרת לאחת מהן, היא לומדת שהכול זמני, ואין טעם ליצור מערכת יחסים עמוקה, כי זאת לא תוכל להימשך זמן רב יותר מכמה חודשים, עד שהאישה מוסעת אל בית החולים ללדת, ולא חוזרת עוד.

אפשר להמשיך ולשאול אינספור שאלות, שאין להן בעצם תשובה. כל הזמן קורים דברים, דמויות צצות ונעלמות, התרחשויות שאמורות להיות דרמטיות מוזכרות ונמוגות (למשל: מישהי זוכה בירושה גדולה ומשמעותית מאוד. זאת נראית כמו התחלה של איזושהי התפתחות אפשרית, אבל שום דבר לא קורה משם ואילך. הידיעה שהרכוש הרב עבר לידיה נשארת סתמית וברקע, ואין לה שום המשכיות או פיתוח). לא יכולתי שלא לתהות מה בעצם ההצדקה הספרותית, האמנותית, להופעתם של רבים מהפרטים הנמסרים בפרוטרוט.

בספרות דברים לא אמורים להתרחש "סתם". אפילו מהחיים עצמם, אלה שמתרחשים בלי הרף, אפשר לחלץ בדיעבד משמעויות (אהה, אני יודעת לימים, זאת הייתה התוצאה של מעבר הדירה לכאן, דווקא; ולבחירה שלא לצאת באותו ערב, אלא להישאר בבית ולגלוש ברשת, היה המשך משמעותי מאוד; כשוויתרתי על מקום העבודה ההוא – או כשוויתרו עלי – התחילה עלילה חדשה, וכך גם כששלחתי את המכתב ההוא, כשטלפנתי, אמרתי, עשיתי – לכל המעשים היו התוצאות הרות גורל…). בחיים אפשר במבט לאחור למצוא תבניות ופשרים. קל וחומר בספרות, ששם הם חייבים להימצא. חלק מהותי בכתיבה ספרותית הוא מנגנון הבחירה. ההחלטה מה עיקר ומה תפל. מה תורם לסך הכול הנוצר ובמה אין ערך. לכן סופר אינו אמור להנציח כל התרחשות סתמית. לא כל פרט תפל יתואר בשפע של מילים, שכן הרומן אמור לגבש אמירה כלשהי. הדמויות אמורות להשתנות. צריכה להיות משמעות למה שקורה להן. אם כל זה לא מתקיים, מתעוררת בקורא תחושה שפיטם את עצמו בפחמימות ריקות, צ'יפס שמנוני ומתובל מדי, שמגיע בשקית צבעונית ומרשרשת, חטיף שמענג כשזוללים אותו, אבל מותיר טעם דלוח, ורעב לאוכל מזין.

בספר שלפנינו קורים דברים, אבל אין בהם תכלית. השאלות נותרות ללא מענה. הדמויות לא מתפתחות. אין באמת דרמה, כי המון דברים מתרחשים סתם כך. הקונפליקט דליל. עולות בו שלל הבטחות, שאינן מתקיימות. קוראים וקוראים ובעצם לא קורה שום דבר משמעותי, כי גם כשקורה משהו, הוא נקטע באיבו, והכול בעצם שרירותי. גם כשמרמזים לנו על התחלה של הארה אפשרית, או על הזדמנות לתובנה, הן היא לא מתממשות, ובסוף הרומן נשארנו בדיוק באותו מקום שבו התחלנו את הקריאה. יש בו ניסיון רדוד, אפיזודי ולא משכנע לדון באמונה הדתית (הקתולית), לא רק זאת של הנזירות, אלא גם של חלק מהנשים שמגיעות למקום ומתחבטות בענייני אמונה, אבל העיסוק בפן הזה מסורבל ודל, ומאוד לא משכנע. הייתה לי הרגשה שהנדבך הזה נוסף כדי לעורר את התחושה שיש כאן איזה עומק רוחני, אבל זה לא קורה.

אדונית השקרנים הוא ספרה הראשון של פאצ'ט, אבל השני שלה שקראתי. קדם לו הבית ההולנדי, שגם הוא לא הרשים אותי במיוחד לטובה.

אפשר לקרוא, אבל באותה מידה אפשר גם לוותר.

כשהתחלתי ללכת עם הטלאי הצהוב הרגשתי מין גאווה תמימה. התעודדתי מזה שכמה הולנדים מביעים את המחאה שלהם עם כל מיני גרסאות אישיות לטלאי: "ארי", או "קתולי", הם כתבו עליו.

אבל כעבור כמה ימים התחלתי לשים לב שאנשים בלי טלאי נועצים בי ברחוב מבטים – חלק ברחמים, אחרים בבוז גלוי, ואולי הכי גרוע – באדישות.

ואז חשתי במשקלה של חתיכת הבד הזאת.

"מנסים לגרום לנו להיות מנודים ונחותים," שמעתי את האבא שלי לוחש בזעם.

רביעיית מיתרים, הרומן האחרון של אנה אנקוויסט, שהיא סופרת (כאן – על ספרה המרדימנים), פסיכיאטרית ונגנת צ'לו חובבת, תורגם לאחרונה לעברית. הרומן מתנגן כולו בקונטרפונקט של מנגינות שונות, שמשתלבות ונחתמות כולן ביחד באקורד סיום רועם.

המנגינה העיקרית היא – השכול. בתה של אנה אנקוויסט נהרגה בתאונת דרכים. בספר אנו פוגשים שניים, בני זוג, קרולין הרופאה ויוֹכֶם בעלה, העוסק בבנייה ותיקון של כלי מיתר. הם שכלו את בניהם בתאונת דרכים. סיפורם מתגלה לנו, הקוראים, בהדרגה, נדבך אחרי נדבך, פרט אחרי פרט, ואנחנו עדים לעוצמת הכאב, לגודל האובדן. האם יוכלו להתאושש ממנו? לשמור על קשר עם עצמם? זה עם זה? עם חבריהם הטובים, הלן ובעלה, שיש להם שלושה ילדים בריאים ושלמים? האם הוּחוֹ, חבר אחר שלהם, שמגדל את בתו הקטנה בהורות משותפת, רשאי להיעזר בקרולין, לצפות שחרף היותה אם שכולה היא תסייע לו עם בתו הקטנה בשעות שבהן הוא נאלץ לצאת לעבודה?

מנגינה עיקרית נוספת היא – המוזיקה. הוחו, קרולין, יוכם והלן, אחות במקצועה, שעובדת עם קרולין (ועם רופא נוסף, ששמו דניאל), מנגנים ביחד ברביעיית כלי מיתר. קרולין צ'לנית. יוכם – כנר ראשון, הלן כנרת שנייה, והוחו ויולן. המוזיקה ממלאת את חייהם ואת הסיפור, ומתנגנת בו לכול אורכו, כך שהקונטרפונקט שנוצר בין המוזיקה והעלילה הוא מעין לחן בפני עצמו. אנחנו קוראים על הדקויות שיש בקשר בין נגני רביעייה, על האופן שבו הם מוצאים ביניהם את ההרמוניה הנחוצה, המסבה להם אושר ותחושה של משמעות, קוראים על חילוקי הדעות הקטנים, האמנותיים והביצועיים, ועל הדרך ליישבם, שרק שמיעה מצוינת ואהבה רבה למוזיקה מאפשרות, מן הסתם.

לא רק שמות היצירות מתנגנות באוזנינו, אלא גם רגעים שבהם הדמויות חוות הקשרים נוספים אליהן. למשל – בשעה שהם מנגנים את הרביעייה ברה מינור של מוצרט, הלן נזכרת בפרטיטורה המקורית של המלחין, שאותה ראתה פעם במוזיאון. אז שמה לב ש"שהכל נכתב כמעט בלי תיקונים ובתנופה", והתפעמה מכך ש"שרוולו של מוצרט טיאטא את הדפים האלה בשעה שהמוזיקה הצטלצלה בתוך ראשו בפעם הראשונה", מכך ש"באמצעות התווים האפורים, הזעירים הללו, הוא בישר לעולם על הימצאתה". התרגשותה גוברת כשהיא "נזכרת בזה בחטף בשעת הנגינה", וחושבת על מה שהיא מבצעת כרגע בעצמה: "ריסון, פריטות קטנטנות כשמגיעות הטריולות".

אבל לא רק שתי המנגינות העיקריות, של המוזיקה ושל השכול, יוצרות את הרומן שלפנינו; דמות נוספת, מורה זקן לצ'לו, רייניר, מוסיפה עוד צלילים רבי משמעות.

רייניר מבועת מפני האפשרות שבשל זקנתו ייקחו אותו רשויות הרווחה מביתו, ויאלצו אותו להשתכן במוסד ציבורי. הוא נראה רדוף פרנויה, אבל מסתבר שהפחדים שלו מוצדקים לחלוטין. הרופאה, קרולין, והאחות, הלן, יודעות היטב שאחת דינם של זקנים שמוצאים מביתם, בלי שיוכלו להתנגד. אין להן אמנם מושג לאן בדיוק לוקחים אותם, אבל יודעות שמשם הדרך אל המוות קצרה. במוסדות שבהם מאשפזים אותם לא דואגים באמת לשלומם. עד מהרה הם נעשים חולים מאוד: דלקות בדרכי השתן, פצעי לחץ, מוות בייסורים.

רביעית מיתרים הוא בעצם כתב האשמה נוקב נגד הבירוקרטיה השוללת מהזקנים את הזכות לקבוע את גורלם ואת האוטונומיה על גופם. ולמי שאין בני משפחה קרובים בכלל אין סיכוי להינצל. עד כדי כך שקרולין מאשימה את הלן בהפקרתם של הזקנים, שמאבדים את הזכות להיות מטופלים בקהילה, ונשלחים הרחק משם. הלן כמובן לא אשמה. היא עושה כמיטב יכולתה כדי להחזיק את הזקנים בטיפולה זמן רב ככל האפשר, אבל מגיע תמיד הרגע שבו קצרה ידה מלהושיע. וזה נורא!

בכלל, הבירוקרטיה ההולנדית, המצטיירת היטב בספר, מזעזעת, ואפשר להבין שלא רק בישראל התרבות הולכת ומאבדת את חשיבותה, לטובת שיקולים כלכליים מפוקפקים. הוכו עובד כמנהל של מרכז תרבות שהולך ומאבד מכוחו, עד שהוא נמכר ליזם סיני. תיירים סינים יגיעו לאמסטרדם, יזכו לחוויה הולנדית מלאכותית ומוגנת מפני המציאות האמיתית: הם יקבלו מנה של תרבות מקומית מזויפת, יישמרו בתוך המתחם שכבר אינו הולנדי באמת. בעל המאה הוא בעל הדעה, והוא אינו הולנדי!

סופו של הסיפור מהדהד בצלילים רמים במיוחד. קשה שלא לקשר אותם, במעט מזעיר, למה שמתרחש בימים אלה בישראל: מערכת ההגנה של מתחם, שאמור להיות שמור בעזרת אמצעים אלקטרוניים משוכללים ביותר, מתגלה כעורבא פרח. את ההגנות הללו קל להפליא לפרוץ. הכוח שיופעל יהיה אלים, ולא יתחשב בקיומם של בני ערובה. אפשר כמעט לשאול את אנה אנקוויסט – מאיפה את יודעת את כל זה? איך ראית? איך חזית?

קנה המידה, כמובן, שונה לחלוטין: בסיפור שלפנינו מדובר בקומץ קטן מאוד של בני ערובה, ששביים אינו נמשך יותר משעה, פחות או יותר. הם אינם מוחזקים מורעבים במשך שבועות וחודשים בתוך מנהרות אפלות.

המציאות בכל זאת עולה על כל דמיון, לא מובנת ובלתי אפשרית.

נדמה לי שאחת הסוגיות המעניינות כיום כל ישראלי או יהודי, היא השאלה – מה מקורה של האנטישמיות, מה פשרה, מדוע היא שכיחה כל כך, ומה קרה שהיא מתגלה שוב במלוא כיעורה המבהיל.

לפני שנים שאלה אותי בתדהמה מי שהייתה אז בת שתים עשרה, כשהסברתי לה מדוע יהודים היגרו בהמוניהם מברית המועצות – "מה? גם הם?" כלומר – גם "הם" שונאים אותנו? את כולנו? שנאה כזאת אנונימית וגורפת?

יסודות הטוטליטריות, הספר שחנה ארנדט פרסמה לראשונה ב–1967, מבטיח לתת תשובות לשאלות הללו.

את ספרה הנודע אייכמן בירושלים דו”ח על הבנאליות של הרוע קראתי בעניין רב. במשך שנים הוא נאסר לפרסום בישראל. ראו בארנדט אויבת ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בספרה על אייכמן בקורבנות השואה. תרגומו לעברית הופיע רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

יסודות הטוטליטריות ראה אור לראשונה בעברית ב־2010. בשעתו ניסיתי לקרוא אותו, אבל התרגום היה בלתי נסבל ולא קריא בעליל.

עכשיו, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, החלטתי שוב לנסות ולקרוא אותו, הפעם – בשפת במקור, באנגלית.

האם ארנדט מספקת באמת תשובות לשאלות?

חלקו הראשון של יסודות הטוטליטריות עורר בי ספקות. ארנדט מנסה לאתר את מקורות האנטישמיות האירופית. היא טוענת בין היתר שאחת הסיבות החשובות לאנטישמיות, שנוצרה כבר במאה ה־18, היא העובדה שהיהודים לא רק התבדלו משכניהם בלבוש, במנהגים ובדתם, אלא גם הקפידו לשמור על עמדה על־לאומית. היא מציינת לדוגמה את מייסד משפחת רוטשילד, שהקפיד למקם את כל אחד מחמשת בניו בארץ אירופית אחרת, כך שהקשר המשפחתי של כל אחד מהם, ושל צאצאיהם, גבר על הנאמנות הלאומית לארץ הולדתם.

הטענה נשמעת לי מופרכת למדי. כמה רוטשילדים כבר היו בעולם? האם הגיוני להניח שהם, בחירותיהם וההתנהגויות שלהם, יכולים לייצג את כלל היהודים בעולם ואת הסיבות ליחס אליהם?

בדבריה על הציונות מצטטת ארנדט את סארטר, שלפיו "יהודי הוא מי שהזולת מגדיר אותו ככזה." זאת כמובן טענה ידועה, שאפשר למצוא לה הדים בתורת הגזע הנאצית, ובעצם גם ברשות שנטל לעצמו היטלר לקבוע מיהו יהודי: "מקרים" שונים של "בני תערובת" – "מישלינג" – הובאו לידיעתו, והוא פסק את מי אפשר לפטור מהתווית הקטלנית "יהודי", ומי אינו פטור ממנה. (אפשר לקרוא על כך בספר גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים 1938־1945, מאת משה צימרמן).

היא מסכימה ש"כל ההסברים לאנטישמיות נראים כאילו ניסחו אותם בחופזה מסוכנת, כדי לחפות על סוגיה שמאיימת כל כך על תחושת האיזון ועל תקוותנו לשפיות."

לטעמה הגיעה האנטישמיות לשיאה כשליהודים נותר העושר, אבל נגזלה מהם ההשפעה המדינית. היא מתכוונת כמובן ליהודים בגרמניה, בשליש הראשון של המאה ה־20, ולרצח ההמוני שלהם בשואה. הדברים הללו אינם יכולים להסביר מאומה לגבי האנטישמיות שמתגלה לאחרונה ברחבי העולם המערבי!

בכלל, עצם העיסוק של ארנדט במושג "השאלה היהודית", כאילו הוא לגיטימי, כאילו מדובר באמת ב"בעיה", מעורר תהיות. שהרי מדובר כמובן בצירוף מילים אנטישמי ביסודו (נירה פלדמן, בספרה השטירמר – כוחו של שבועון שטנה עומדת על כך)!

"טרור כפי שאנו מכירים אותו כיום פוגע בלי כל פרובוקציה מוקדמת, קורבנותיו חפים מפשע, אפילו מנקודת המבט של הפוגע. כך היה בגרמניה הנאצית, שם טרור כוון כולו כלפי יהודים, כלומר – כלפי אנשים שיש להם איפיונים משותפים, שאינם תלויים בהתנהגויות אישיות וספציפיות."

עם דבריה אלה של ארנדט אי אפשר שלא להסכים גם כיום. האם יש בהם חידוש פוקח עיניים או תובנה חדשה? לא בטוח.

גם לא עם התפישה שהיא מצטטת, שלפיה "שנאת יהודים היא תגובה נורמלית וטבעית, שההיסטוריה מאפשרת. התפרצויות של אנטישמיות אינן זקוקות להסבר מיוחד, כי הן תוצאה טבעית של בעיה נצחית". אכן, כל אנטישמי מצוי ישמח גם כיום לאמץ את הרעיון שאנטישמיות היא תופעה בלתי נמנעת.

מעניין אם ראשות האוניברסיטאות שסירבו לגנות תופעות אנשטימיות בקמפוסים שלהן קראו את יסודות הטוטליטריות. סביר להניח שכן. מדובר בטקסט אקדמי ונחשב, שמן הסתם לא ממש משפיע על המציאות…

לראשונה מאז מונה לתפקידו ב-2017, אנטוניו גוטרש הפעיל בימים האחרונים את סעיף 99 באמנת האו"ם הקורא לכינוס דחוף של מועצת הביטחון בנושא הידרדרות המצב בעזה.

הסעיף לא הופעל כבר עשרות שנים.

לא נגד רוסיה: עשרות אלפים הרוגים ומיליוני פליטים מאוקראינה.

לא נגד סוריה: חצי מיליון נרצחים.

לא נגד קונגו: 4 מיליון נרצחים.

לא נגד סודן: 450 אלף נרצחים.

אז מדובר באנטישמיות, לא כן?

זאת שלוקים בה לא רק הסטודנטים וראשי האוניברסיטאות האמריקניים, לא רק ההמונים המפגינים באירופה, תוך שהם זועקים להשמדת מדינת ישראל, אלא, כמסתבר, גם ארגון האומות המאוחדות?

האו"ם התחייב באמנה שלו לשמור על שלום וביטחון בינלאומיים, לקיים את החוק הבינלאומי, להשיג רמת חיים גבוהה יותר לאזרחים, לטפל בבעיות כלכליות, חברתיות, בריאותיות ונלוות ולקדם כבוד אוניברסלי, כדי לשמור על זכויות אדם וחירויות יסוד לכולם ללא הבדל באשר לגזע, מין, שפה או דת.

מעניין מה הייתה אומרת על כך חנה ארנדט.

• רמי ואני הקשבנו לו רוב קשב באותן שעות של הכנה. וככל
  שהקשבנו ולמדנו והזדעזענו מדי פעם, התקשינו לעכל את
  הנתונים החדשים ולמצוא את גבולות התמונה, את מסגרת
  המציאות. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים חברו יחד עד שהעולם נדמה משוגע. הערבים תוקפים, ועוד מקרוב. הגבול נפרץ. המעוזים מכותרים. ישראלים צועקים הצילו. מאות הרוגים. ציוד חלוד, נשק דפוק, מימיות מסריחות מראש, ואין כוחות. אין כוח הצלה, אין טנקים, אין מילואים, אין כוח בכלל. אין כלום. מה עושים, אלוהים. יצאנו. שלושה נגמ״שים. הלילה שחור. לוין המפקד. אנחנו איתו בנגמ”ש, רמי ואני מאחור, מימין ומשמאל, ועוד שני לוחמים שלא הכרתי. המטרה לא הייתה כל כך ברורה. לנסות להגיע לאחד המעוזים, ליצור קשר עם אחינו המכותרים, לחפש ואולי גם למצוא חיילים שהצליחו להימלט, שתועים במדבר. לא היה לנו ספק שיש שנמלטו מן המעוז ועכשיו אובדים בחושך על הדיונות. וגם לעצור את האויב אם רק יעז להתקדם זאת המטרה. הכול יחד בתוך הלילה. חושך צלמוות. רק פסים אינסופיים של אורות אדומים וצהובים טסים מצד לצד. אין גבול לשחור. אין סייג למרחב.
• רמי היה צעיר תל אביבי עם שיער ארוך יחסית וקצת פאות
  לחיים, נציג נאמן של בני הדור שכל צמרתו נקטפה. ילידי 48'
  עד 55', בני 18 עד 25, רובם חיילים סדירים על פי חוק השירות הצבאי. אני מדגיש "תל אביבי". להבדיל מרמת גני כמוני או מהרצלייני כמו שוקי, שלא לומר חיפאי או ירושלמי. לכל אחד תעודת זהות משלו, אבל התל אביבי אחר מכולם. כבר אז היה אחר. מעז מכולנו, חולם ומחפש נתיבים אחרים. זה היה גם טעמו של הדור, מחפש וחולם, כמו כתם ציור מופשט בגוונים עזים. דור 73', נגיד כך, היה דור אחר. אחר כמשמעותו, באופיו, בתפיסתו את עצמו, את סיבת קיומו. דור מורד, לפני הכול, וזקוף. גם זקור מעת לעת, די שחצן. "הדור שאחרי המלחמות" כינו אותו אז והתכוונו לדור שהגיע לעמדת הזינוק אחרי מלחמת 48', הקוממיות, ואחרי מלחמת 67', פעמי הגאולה. אלה מלחמות היסוד של הריבונות השלישית. אנחנו באנו אחרי ורצינו אחרת. אחרי 25 שנות מלחמה חשבנו שאפשר לחיות כאן את חיינו בצורה שונה. קצת פחות אש וקורבנות וקצת יותר מוזיקה וים. גם משום כך היינו דור מחתרתי לתפארת. ישיר ועקשן ודורש שינוי. לא הייתה פרה קדושה שלא שחטנו.

פגם בתכנון מוגדר על גבו כ"מותחן מפותל, קצבי ומהפנט".

הוא, אכן, קריא מאוד. הוא פורש לכל אורכו את המתח ההולך ונבנה בנפשו של גיל, מרצה לכתיבה יוצרת בקולג' קטן בעיירה שכוחת אל בוורמונט המושלגת, נשוי באושר ואב לשתי בנות מתבגרות, לנוכח אילוץ משפחתי שנפל עליו: אחותו ובעלה נהרגו בתאונת דרכים, ובהיותו שאר הבשר היחיד של האחות, מוטל עליו לקלוט את בנה בן הכמעט שמונה עשרה ולהעניק לו מחסה משפחתי, עד שיגיע לפרקו, בעוד כמה חודשים, ויוכל לצאת לחיים –  כלומר, נהוג בארצות הברית – לצאת ללימודים אקדמאיים הרחק מהבית.

מדוע בעצם גיל לחוץ כל כך? מה מפריע לו לקחת את הנער היתום, מתיו שמו, ולטפל בו, לנחם אותו על מות שני הוריו, להעניק לו את האהבה והקבלה שנער צעיר כל כך זקוק להן, לנוכח האובדן הנורא שהתרחש בחייו, לפני זמן קצר?

מסתבר שאירוע מזעזע בעברם הוא שניצב בין הדוד לאחיין. גיל חשדן כלפי מתיו. משוכנע שהצעיר שהגיע אל ביתו מסוכן מאוד. שהוא מסתיר רוע ואכזריות בלתי נתפשים.

האם גיל צודק? האם מתיו באמת כל כך מסוכן ואכזרי? ואולי אלה רק מחשבות פארנואידיות של הדוד?

הראיות המצברות לכך שגיל צודק אינן משכנעות את סביבתו הקרובה. אשתו של גיל "מגויסת" לטובת הטיפול באחיין, ובמשך הזמן גם מתחילה לחבב אותו. כך גם בנותיהם, שמתיידדות עם מתיו ושמחות לשהות בחברתו, להיעזר בו, לשמוח אתו. אפילו הכלבה המשפחתית "מתאהבת" בו ממש מהרגע הראשון. וזה מה שקורה גם לסוזי, סטודנטית החביבה על גיל, המוכשרת ביותר מבין תלמידיו. מתיו וסוזי נהפכים כמעט מיד לזוג רומנטי, וגיל מזועזע, כועס, מודאג.

אז מי צודק? גיל, או כל האחרים? מה יתגלה בסוף? האם האמת תיחשף? ומהי, בעצם?

פגם בתכנון מנסה להיות גם ארס־פואטי. מאחר שגיל הוא איש ספרות, כבר פרסם שני רומנים, והוא מלמד כתיבה יוצרת, הטקסט שלפנינו מרבה לאזכר סופרים ואנשי תרבות שונים. אליס מונרו, גרייס פיילי, ולטר בנימין, נבוקוב, ג'ון בארת, ורבים אחרים, מופיעים ברבים מעמודי הספר, אבל תרומתם לטקסט חיצונית ושולית לגמרי. אין בעיני שום משמעות אינהרנטית להופעתם בו, למעט התחושה שאמורה להתעורר שמדובר ביותר מ"סתם" עוד ספר מתח…

ככזה הוא פועל כיאות: קריאה מהירה, סקרנית, מהולה בציפייה שהולכת ומתעצמת לגלות אם גיל הוזה הזיות טירוף, או שהוא צודק לגמרי.

מאחר שמדובר בספר מתח, כמובן שלא אוסיף עוד שום פרט.

אפשר להעביר אתו כמה שעות נינוחות, שאינן מותירות אחריהן מאומה. אפילו לא איזה טעם לוואי קלוש…

אגב, את שמו באנגלית A Flaw in the Design הייתי אולי מתרגמת כ"פגם בייצור", לא כ"פגם בתכנון"…

תרגם מאנגלית: גרשון גירון

בעיצומו של חג הסוכות, באוקטובר 2023, התקיים מפגש משפחתי שכל משתתפיו כמעט היו בני שבעים ומעלה. אנשים שזוכרים היטב את ימי מלחמת יום כיפור. התאריך זימן, באופן בלתי נמנע, שיחה על יובל החמישים של אותה מלחמה, וכמובן – גם על ההפתעה המרה שליוותה אותה. איך הצליחו המצרים והסורים להונות אותנו? כך שאלנו. וגם – איך אף אחד לא ראה את מה שבדיעבד התברר מובן מאליו, כמעט?  

ברגע מסוים תהתה אחת המשתתפות בשיחה ואמרה – "מה יש כיום שאנחנו רואים ולא רואים, יודעים ולא יודעים? מה תהיה ההפתעה שתתפוס אותנו שוב, לא מוכנים? על מה נאמר שוב, כמו אז, 'אבל איך לא קלטנו, איך היינו, אנחנו, והממשלה שלנו, עיוורים כל כך?'"

השאלה נשארה תלויה באוויר. התשובה המחרידה, המפלצתית, הגיעה, כידוע, כמה ימים אחרי כן.

רינו צרור הוא עיתונאי וחתן פרס סוקולוב, 

כשפרצה המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה, היה עיתונאי צעיר שרק התחיל לעבוד ככתב של "העולם הזה". חברו הקרוב, רמי הלפרין, היה צלם עיתונות. זמן לא רב אחרי האזעקה שנשמעה ברחבי המדינה בשעה שתיים בצהריים, החליטו שניהם, ביוזמתם, ללבוש מדים ולרדת דרומה. 

רק אחד מהם שב משם חי.

במשך שנים רבות דחק רינו צרור את המראות, הקולות, בקיצור – את הזוועות – שהיה עד להן שם, בסיני, קרוב לתעלה. בעיקר הדחיק את האובדן המר של טובי חבריו, שנהרגו. 

נראה כי הקשה מכולם היה מותו של ידידו הטוב ועמיתו, רמי, צעיר שמאלן בעמדותיו, הומניסט, מוכשר ואהוב, שאיש בעצם לא ידע כי השתתף בקרבות, ונהרג. לכאורה יצאו השניים ביוזמתם "רק" כדי לדווח ולצלם, ובעצם, בשל ניסיונם הצבאי הטרי, זה לא מכבר השתחררו משירות פעיל, קיבלו על עצמם מיד את החובה להילחם בעצמם, לא רק לצפות מהצד. 

אחרי שרמי נהרג הרגיש רינו צרור שהוא חייב לחזור צפונה, כדי לדווח על מות חברו – לקצין העיר, להוריו של רמי, ולאנשי מערכת העולם הזה. את הקווים שבהם התנהלו קרבות אפשר היה לחצות רק ברגל, מסיני – צפונה. והוא עשה את זה. בדרך ראה כמובן מראות קשים, שלא לדבר על סכנת המוות שארבה לו בכל רגע. 

כשהגיע – הוטלה עליו המשימה הבלתי אפשרית, הקשה כל כך – להביא אתו את הבשורה המרה, למסור אותה בכאב שאין לו שיעור. 

לאחרונה כתב רינו צרור את ספרו שנראה כאילו הוא נטול שֵׁם. על כריכתו הקדמית חקוקות, כמעט בסמוי, הספרות 73', ומתחתן – ציטוט מתוך הספר: "מאז ומתמיד היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית, והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. ומפעם לפעם גם מכריזה על כך במעשיה", וכן הלאה. "היא" – המלחמה. ובעצם – הטראומה שחוללה.

מתחת לציטוט – שמו של הספר: זָכור, תִּזכור

צרור מתאר אותה. נוגע בה שוב, מקץ חמישים שנה. בניגוד לרצונו, אפשר לומר. כי פתאום קרה משהו לחלוטין לא צפוי: אישה צעירה, ענת, יצרה אתו קשר, וסיפרה לו שהיא בתו של רמי. היא נולדה שמונה חודשים אחרי שרמי נהרג! 

האם רמי ידע על קיומה? מה עלה בגורלה אחרי שרמי נהרג? מי גידל אותה? מה ידעה על אביה, על הנסיבות שבהן הגיעה לעולם?

הסיפור של ענת מסמר שיער. 

גם ההיענות של רינו צרור לבקשתה שיספר לה על אביה. מי היה. מה קרה לו. איך נהרג. 

מבחינתו – ההיזכרות, הדיבור על מה שעלה ממנה, שקולים לנגיעה באש, בידיים חשופות.

כדי לגבור על האימה החליט להשתמש בכלים המקצועיים שלו: ראיין ברדיו חבר נוסף שהיה שם, במלחמה, ואחרי כן גם את ענת, וכך חשף לאוזניה את הפרטים.

ואז לקח צרור את התיעוד הרדיופוני, תמלל אותו, והוסיף עליו עוד ועוד זיכרונות כתובים. והוציא את הדברים לאור, בספר שבידינו.

כשהתחלתי לקרוא על הקולות שנשמעו מהמעוזים הנופלים, את ההאשמות – נטשתם אותנו! – לא יכולתי שלא להיזכר – קודם כל בספרה המונומנטלי, החשוב כל כך, של פרופ' חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, שבו תיעדה חוקרת השואה את בני דורנו, את אלה שנלחמו אז, ואיבדו לעד את תמימותם. 

ולא יכולתי, כמובן, שלא לחשוב גם על הטראומה הנוכחית, המתמשכת: את ה"נטשתם אותנו" העכשווי, המזוויע.

אז, לפני חמישים שנה, היו אלה חיילים שזעקו מהמעוזים הקורסים. (אפשר לקרוא על כך גם בספרו של נחום ורבין, מוצב המזח סיפור על כניעה וגבורה). הפעם, ב־7 באוקטובר 2023, ילדים קטנים, תינוקות, האמהות והאבות שלהם, הסבתות והסבים, הם אלה שזעקו, שוב, את אותן מילים: "נטשתם אותנו".

אז נשבו חיילים. עכשיו – פעוטות, נשים, בחורים צעירים, חפים מפשע, שרק באו לרקוד במסיבה, זקנים חולים, תצפיתניות שראו את הנולד ולא יכלו להציל את עצמן. 

כשהתחלתי לקרוא את 73' כמעט אמרתי לעצמי – מה אתה בכלל יודע על טראומה ועל זוועה. תראה מה שקורה עכשיו!

אבל לא. צריך לקרוא גם על אז. גם על העיוורון ההוא, גם על הבגידה ההיא. ורינו צרור מיטיב כל כך לגעת בכל העצבים שנותרו חשופים, כבר חמישים שנה. מיטיב כל כך לא לתאר את הפצעים אלא להביא אותם לפנינו כמות שהם, כמעט לא מעובדים, כמעט – מדממים עדיין. כדרכן של טראומות, שמקפיאות מצבים ומנציחות אותם לעד, כמות שהם. 

קשה למצוא את שמות התואר שמתאימים כדי לספר באמצעותם על הספר: נפלא? מרטיט? מפעים? מחריד? כולן נשמעות כל כך סתמיות, כל כך לא מדויקות.

אומר רק שחובה לקרוא אותו. 

ובמיוחד את המסקנות שאליהן מגיע צרור בסופו. 

הוא כתב את הדברים בימים של שיא המחאה החברתית. והוא מתאר את עוצמות הזעם והכאב, במיוחד של בני דורנו, של אלה שלבשו בהפגנות את החולצות עם הכיתוב "לוחמי כיפור נאבקים על דמותה של המדינה". 

ויש בדבריו חלקים מזעזעים באמיתות שנחשפו ב־7  באוקטובר. למשל – "ערכם של יישובי הגבולות בצפון ובדרום נמוך בשנים האחרונות מערכן של ערי המרכז. שווייה וחשיבותה של הטריטוריה על פי ראות עיניו של השלטון מכתיבים את עוצמת ההגנה עליה, בין היתר. אין הגנה אחידה על יישובי ישראל, לא מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, גם זה מהפך דרמטי. והוא מתהפך היטב גם בתוך הסעיף הראשון של הנוסחה, 'קורבנות'.

"ערכו של לובש המדים נסק פלאים, למשל, ביחס ישיר לירידת ערכו של האזרח, שלא לדבר על זילות ערכו של אזרח זר. חיים מול חיים, מוות מול מוות, מותו של לובש מדים נתפס בשנה
שבה נכתבים הדברים קשה ומר ממותו של אזרח. זה לא תמיד היה כך."

כמה מזעזע לקרוא עכשיו, דווקא עכשיו, את הדברים האלה, שנכתבו השנה,  זמן קצר כל כך לפני שהוכחו כנכונים ומדויקים!  

כמה מזעזע לקרוא על "רצף המבצעים בעוטף עזה" שרינו צרור מונה, רצף שמאפשר, לדבריו, "הצצה לאלימות האינסופית בין 2004 לבין 2023. כל 'מבצע' עולם ומלואו, וכל המבצעים נערכו בעיר עזה ובמבואותיה, בשכונות וברחובות הראשיים ובערים סמוכות. כולם נגד ארגון חמאס, חייליו והנהגתו. קשת בענן 2004, ימי תשובה 2004, גשם ראשון 2005, מכת ברק 2006, גשמי קיץ 2006, חורף חם 2008, עופרת יצוקה 2009-2008, הד חוזר 2012, עמוד ענן 2012, צוק איתן 2014, גן סגור 2019, חגורה שחורה 2019, שומר החומות 2021, שובר גלים 2022, עלות השחר 2022, מגן וחץ 2023. ובסך הכול 16 מבצעים ב־20 שנה".

כשרינו צרור כתב את הדברים הללו, איש לא ידע עדיין מה עוד מחכה לנו. עם איזו אלימות מפלצתית, רצחנות ואכזריות בלתי נתפסות יצטרך הציבור הישראלי להתמודד. איש לא ידע כמה חסרי משמעות היו כל המבצעים ההם, נוכח "הקונצפציה" שבעטיה חיזקו את חמאס, העבירו לו מזוודות עם כסף, שאתו התבצר והתחזק כל כך.

איש לא ידע עדיין עם איזו תחושה של ייאוש ניאלץ להתמודד, נוכח הידיעה שהתצפיתניות התריעו, וזלזלו בהן. נוכח דברי הסיכום של הנגדת ו' מ־8200, שסיכמה את האזהרה הנוקבת שלה במילים: "דווקא השנה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר לתרחישים דמיוניים. כבר התנסינו לפני חמישים שנה בחוויה דומה בחזית הדרומית בקשר לתרחיש שנראה דמיוני, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נשגיח".

האם ה"רצף" של ה"מבצעים" בא אל קיצו? האם חייהם של תושבים בדרום ובצפון ייחשבו כמו אלה של תושבי המרכז (ושל תושבי הגדה המערבית היהודים!)? האם מדינת ישראל למדה את הלקח? האם נפקחו העיניים? 

ימים יגידו. 

ביסודם של דברים נקבעה התמיכה בפייסנות או ההתנגדות לה על פי שיקול הדעת – בייחוד היחס להיטלר ולמטרותיו. אם אלה נחשבו סבירות ומוגבלות, כפי שטען פיהרר, אזי היה טעם בוויתורים לדרישות הגרמנים כדי למנוע מלחמה נוספת. אם, לעומת זאת, היה היטלר נחוש להוציא אל הפועל תוכנית של כיבושים ושליטה, כפי שטען קומץ של מתנגדי הפייסנות, אזי הייתה מדיניותו של ראש הממשלה, כדבריו הנודעים של לורד יו סטיל, דומה לליטוף ראשו של תנין בתקווה שהוא יגרגר בהנאה."

הספר סרנה קרוז, או – הצדק האמיתי ראה אור לראשונה באיטלקית ב־1990, ולאחרונה תורגם לעברית. הוא היה ספרה האחרון של נטליה גינזבורג. בניגוד לקודמייו, הוא אינו ספר פרוזה, אלא מעין מסה אישית שבה פרשה גינזבורג את מחשבותיה על מקרה שאירע זמן לא רב לפני כן בארצה: ילדה פיליפינית שבני זוג איטלקיים אימצו, הוצאה מידיהם לצמיתות כשהייתה בת שלוש, בטענה שלא אומצה כחוק.

כדי לקצר את התהליכים, להציל את התינוקת ולצאת מהפיליפינים כמה שיותר מהר (השלטונות שם תבעו אז מהורים מאמצים לשהות בארצם במשך שנה וחצי לפני שיותר להם להוציא אתם את הילד שאימצו), הצהיר האב המאמץ שהוא למעשה אביה הביולוגי, ושאמה, צעירה פיליפינית, ויתרה עליה והסכימה שייקח אותה אתו לארצו. היו בידיו מסמכים שאישרו את דבריו.

נטליה גינזבורג, כמו רבים בציבור האיטלקי, חשה שנעשה במקרה הזה עוול משווע, קודם כל לילדה הקטנה, שנעקרה מהמשפחה היחידה שהכירה (בני הזוג אימצו גם בן מהפיליפינים, שהיה גדול מסרנה בשנתיים). האם בשם הצדק הכללי, ולטובתם של ילדים אנונימיים שעלולים להיחטף ולעבור אימוץ לא חוקי ראוי לפגוע בילדה אחת קונקרטית, ספציפית, שהמשפחה המאמצת הוכיחה את מסירותה כלפיה? לעולל את זה לפעוטה שחוותה בעברה סבל רב, ננטשה, הייתה חולה מאוד, למעשה – קרובה למות – עד שבני הזוג האיטלקים הצילו את חייה כשהוציאו אותה מהמוסד שבו שהתה והעניקו לה חיים טובים?

אמנם, מודה גינזבורג, היא אינה בקיאה בפרטים המדויקים של החוק, אבל גם אדם שפוסע ברחוב ונוכח בעוול שמתרחש לנגד עיניו רשאי, בעצם – חייב! – לצעוק בקול רם (כמו שעושים בימים אלה חלקים נרחבים בציבור הישראלי הליברלי, אלה שעומדים ברחובות וצועקים, כדי להציל את הדמוקרטיה?)

זה מה שגינזבורג עושה בספר. היא זועקת את זעקתה של הילדה שהשלטונות התאכזרו אליה בשם עמדה אובייקטיבית, לא רגשית, כביכול. עמדה שלא מתחשבת ברחשי הלב. איך ייתכן, היא תוהה, שלפני שהגיעו להחלטה האכזרית אפילו לא טרחו השופטים לפגוש את הילדה, ואת הוריה המאמצים, שהעניקו לה שפע של אהבה ומסירות, לא בדקו היכן היא גרה ואיך נראים חייה, לפני שהחליטו להוציא אותה מידי הוריה?

איך ייתכן שראו בהם חומסים, בשעה שכל מה שרצו, התכוונו ועשו, היה לתת בית חם, ביטחון, תשומת לב, לתינוקת אומללה, גוססת, כך הסבירו לאב בבית היתומים שממנו פדה אותה?

ומה פשר האבחנה שעושים שופטים מסוימים בין דין לצדק? האם מטרתו של החוק אינה להגן על הצדק?

מתי מוצדק להוציא ילד מחיק משפחתו?

לדידה של גינזבורג יש לנקוט את הצעד הקיצוני הזה רק במקרים קיצוניים במיוחד, שכן גם משפחה לא לגמרי תקינה חשובה לצמיחתו של ילד, כי היא מעניקה לו את המבט האותנטי על חייו ואל עתידו.

הדיווחים העיתונאיים הודיעו כי במוסד שאליו העבירו את סרנה, אפשר היה לראות שהיא ממש בסדר: שהיא שקטה מאוד.

גינזבורג מזכירה לנו שזה נראה יותר כמו דיכאון, מאשר כמו שלוות נפש ורוגע.

אמרו שהיא "נרפאה" באחת מהחרדות שהגיעה אתן לבית הוריה המאמצים, עוד מהתקופה שבה הייתה נטושה, חולה ועזובה, חרדות שהמאמצים התמודדו אתן, טיפלו בהן, חיבקו אותן, הרגיעו, והנה – הן נמוגו? ככה, בבת אחת, כבמטה קסם?

גינזבורג דוחה את התיאור השקרי, המזויף, שנועד להצדיק את הצעד שעשו הרשויות.

כשהשופטים נימקו את החלטתם הם הסבירו שילדים מסתגלים במהירות למצבים חדשים. גינזבורג מזכירה לנו שטראומות ילדות נחתמות בנפש לצמיתות, גם אם נראה שנשכחו.

אכן.

הספר הזכיר לי, איך לא, את המקרה המפורסם של הילדה הקטנה ברונה שבית המשפט הישראלי הורה ב־1988 להוציא אותה מידי הוריה המאמצים הישראלים, כי אמה הביולוגית הגיעה לישראל והוכיחה שלא ויתרה על הילדה מרצון, אלא שבתה נחטפה.

הוריה המאמצים הישראלים לא ידעו שהילדה – הם העניקו לה את השם קרולין – לא הגיעה אליהם כחוק. מבחינתם אימצו אותה בתהליך מסודר ותקין. קרולין חזרה שוב להיות ברונה, השם שהעניקו לה כשנולדה, וחזרה עם הוריה הביולוגיים לברזיל. תחקירים עיתונאיים שנערכו כעבור שנים שיקפו את האומללות, העוני, ההזנחה, הייאוש הקיומי שאליו נקלעה בארצה ועם משפחתה הביולוגית.

אז צדקו השופטים שהחזירו אותה אל אמה?

הספר שלפנינו הזכיר לי גם את הסדרה התיעודית המרתקת "שלוש אימהות, שני תינוקות ושערורייה אחת", שאפשר לצפות בו ב־VOD של Yes.

גם שם אי אפשר להישאר שווי נפש לנוכח עוול שרודף עוול: אימוץ של תאומות, מאבק של שני זוגות הורים ושל אמה הביולוגית, והאובדן הנורא שחוו כל המבוגרים הקשורים בסיפור, ומן הסתם גם, ובעיקר, הילדות המאומצות.

את ספרה של נטליה גינזבורג חותמת אחרית דבר שכתב מנחם פרי. בחלק מדבריו בחר פרי משום מה לחזור ו"לסכם" דברים שגינזבורג כבר כתבה ברהיטות ובפרוטרוט, ועם זאת, יש למה שכתב ערך משני טעמים: קודם כול, כי הוא מספר לנו מה בעצם קרה לסרנה אחרי שנלקחה מידי הוריה. מה עלה בגורלה. הוא עונה גם על השאלה החשובה כל כך – האם נודע לה, בשלב מסוים, מה קרה לה? האם שבה ונפגשה עם אחיה המאומץ ועם ההורים שהצילו את חייה ואז איבדו אותה?

חוץ מזה, עושה פרי מהלך מעניין: כמעין שרלוק הולמס של חוקר ספרות הוא בוחן חלק מהנתונים שנודעו בציבור ושנטליה גינזבורג ציינה במסה שלה, ומוכיח באמצעותם אמיתות שאיש, כך נראה, לא איתר לפניו, אף על פי שהיו בעצם גלויות למי שרק היה מוכן לשים לב אליהן…

הספר מרתק. הוא מכאיב, וחשוב, כי חלק מהשאלות שגינזבורג שואלת רבות משמעות. למשל – מה היה קורה אילו הוריה המאמצים של סרנה היו קצת יותר אמידים? מסתבר שהתקנה שקבעה כי על המאמצים לשהות בפיליפינים במשך שנה וחצי לא נאכפה הלכה למעשה, אבל רק מאמצים עשירים יכלו לקבל ייעוץ משפטי ראוי, שאִיפשר להם לעקוף את החוק…

היו בספר רגעים שבהם חשתי הזדהות עמוקה עם הזעזוע שהסופרת חשה נוכח הניתוק המוחלט שנגלה לפעמים בין המציאות לבין השיח העוסק בה לכאורה. על מה הם מדברים? שאלה את עצמה כשהקשיבה למרצים בכנסים העוסקים באימוץ. הם נשמעו לה כמי שבפיהם "התנחלו טיעונים ומבנים מילוליים, ונעלמה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים".

האם שופט שעוקר ילדה ממשפחתה הוא "אמיץ"? היא שואלת. מי בכלל צריך שיפגין במקרים כאלה אומץ? והרי, לדעתה, אומץ לב "ראוי להערצה רק כאשר הוא פונה לחפש צדק." כל כך פשוט! כל כך מדויק!

בשנים האחרונות כשאני רואה מה קורה לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים, למשל, כשאני נוכחת שיש מעריצים לנשיא ארצות הברית גם בזמן ואחרי שהסית למרד, רק מכיוון שלא הביס בבחירות את יריבו (שלא לדבר על אוסף הנבזויות האינסופי שלו), אני מרגישה כמו גינזבורג, שמתקשה להאמין למה שאוזניה שומעות ועיניה רואות. כאילו שההגינות, היושר, הציות לחוק, הנדיבות, הערבות ההדדית, איבדו את מעמדם, ואפשר לזלזל בהם ולומר ולעשות דברים שקשה להבין איך יש להם בכלל מקום בעולם מתוקן: לגנוב, להסית, לחרף, לשקר,  לרצוח, לפלג, לרמות, לחמוס, להטות משפט, להגן על פושעים, והכול בריש גליי, בראש חוצות, בלי להתבייש. ולזכות לאהדה ציבורית.

פשוט לא מובן.

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

הטובה שבמרגלות הוא רומן סוחף, שקשה מאוד להפסיק לקרוא אותו.

הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומוקד העלילה הוא מבצע הונאה מתוחכם שנקטו האנגלים לקראת רגע הפלישה של כוחות הברית על אדמת צרפת, אותו D-day מפורסם שהתרחש ב־6 ביוני, 1944.

יום הפלישה, שהחל, כידוע, בחוף נורמנדי, נועד לשחרר את צרפת, ואחריה – את שאר מדינות אירופה, שצבאו של היטלר כבש.

מבצע ההונאה לקראת הנחיתה בנורמנדי נערך במקביל בזירות שונות ורבות. הוא נועד לעכב את הגעת הכוחות הגרמניים לזירה. המודיעין הגרמני, כמו גם היטלר בעצמו, היה משוכנע שהפלישה של בנות הברית תתחיל בגזרת פה-דה-קאלה. כדי להטעות את הגרמנים ולחזק את הביטחון שלהם שנקודת ההתחלה תהיה בפה-דה-קאלה, הזינו אותם האנגלים במידע מוטעה, ועשו זאת ממגוון של מקורות שונים, שהיו מנותקים זה מזה, כדי להעצים את הוודאות שחשו הגרמנים.

אחת מאותן הונאות מצויה במרכזו של הרומון שלפנינו. זהו סיפורה של מרגלת צרפתייה ממוצא גרמני־למחצה, שהגרמנים החדירו לאנגליה, ובשלב מאוחר יותר, בלי שידעה, נהפכה למעשה לסוכנת כפולה. היא העבירה לגרמנים את המידע שהאנגלים רצו שיגיע לידיהם, ואלה היו משוכנעים לחלוטין באותנטיות של הנתונים שהיא העבירה, שהרי היא עצמה לא העלתה על דעתה שהם בדויים!

איך בדיוק זה התבצע, ומה היה המחיר האישי ששילמו מי שהשתתפו במבצע ההונאה המתוחכם, אפשר ללמוד מהרומן. אמנם מדובר בפיקשן, ורוב הדמויות שבסיפור בדויות, אבל ברור לגמרי שהן צמודות להתרחשויות שהיו במציאות, והן משכנעות מאוד.

באחרית הדבר לספר מפרט אלכס גרליס היכן נושקת המציאות במדויק לסיפור. למשל, "כל שידורי הבי־בי־סי מ־5 ביוני ולפניהם, מצוטטים במדויק", כמו גם העובדה ש"הספינה הבריטית גלוסטר אכן הוטבעה ב־22 במאי 1941 במהלך הקרב על כרתים."

על סיפונה של אותה ספינה היה הגיבור הבדוי השני של הסיפור, איש חיל הים אוֹוֶן קְווִין, שכמעט טבע בים, אבל ניצל, וחייו נהפכו, בלי ידיעתו, לחומר ביד היוצר: שירותי המודיעין הבריטי הבינו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם. הסיפור הולך ומסתבך, ובסופו, זמן קצר אחרי תום המלחמה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המוסרית הכבדה הנשאלת במפורש ברומן – "אז המטרה הצדיקה את האמצעים?"

הטובה שבמרגלות מתאר את מה שקורה בנפשה של מרגלת, ועוד כזאת שנהפכת לסוכנת כפולה. את הבלבול שהיא חשה. את האופן שבו האמת והשקר מתמזגים, עד שהאדם עצמו (במקרה שלנו – האישה! אבל אין ספק שדברים דומים עלולים לחוות מרגלים רבים) כבר אינו יודע אל נכון מיהו בדיוק, לטובת איזה צד הוא פועל, במה הוא דוגל, במה ולמי הוא מאמין, ואינו בוטח עוד ברגשותיו האינטימיים והפנימיים ביותר: "היא כבר לא ידעה מפני מי היא בורחת, מהגרמנים או מהמחתרת. ועצם העובדה שלא הייתה בטוחה רק בלבל אותה יותר".

יש בספר לא מעט תובנות משכנעות. למשל, גם קצין קשוח ולמוד תלאות וייסורים מגלה שדווקא כשהוא מבקר בבית הוריו הוא פתאום דומע: "בבית ילדותך קל בהרבה לבכות משום־מה, הרי בכית שם בעבר."

לצד העלילה המרתקת, מציג לנו אלכס גרליס את המציאות כפי שהייתה בצרפת הכבושה, את ההתעללות של הגרמנים באוכלוסיה האזרחית, ועוד יותר מכך – את מצב הביניים המזוויע, אחרי שהיטלר הובס: איך נראתה המציאות במדינה שנחרבה, הערים שהיו לעיי חורבות, האנשים הפצועים בגופם ובנפשם, שהרי כל אחד מהם איבד בני משפחה וחברים יקרים, בנסיבות מחרידות. גרליס מראה לנו גם את אי הידיעה של מי שחיו אז, ורק התחילו לשמוע על "מקום שנקרא אושוויץ", שמעולם לא שמעו עליו, ולא ידעו מה התרחש בו. תאי גזים, ניסויים רפואיים בבני אדם שהמיתו אותם כי "החוקר" הנאצי היה זקוק לגופות "טריות" – על כל הזוועות הללו, שנטבעו כבר מזמן בתודעה הכללית – הם שומעים לראשונה, ועדיין לא מבינים את מלוא הזוועה.

מעלתו הגדולה ביותר של הספר – שהוא, כאמור, מושך וסוחף ומרתק. הוא כתוב היטב (למעט כמה תקלות זעירות בתרגום. למשל, אם כבר מנקדים שמות של אנשים ומקומות, מוטב שהניקוד יהיה נכון. לפיכך דָוונפורט ולא דֶוונפורט, הָרטפורדשייר ולא הֶרטפורדשייר, סטרָנד ולא סטרֶנד… אבל אלה בהחלט זוטות. התרגום ככלל מצוין).

Alex Gerlis, The Best of Our Spies

תרגמה מאנגלית: ניצה פלד

• השמאל הגלובלי החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור. אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
• אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. 
• שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו […] בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות.

ג'ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.

הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק

כמה תשוקה, חלוציות וראשוניות, ואילו עוצמות דרמטיות מציג גיליונו החדש של כתב העת במה, שמוקדש הפעם לימיו הראשונים של התיאטרון הארץ ישראלי, ובמוקדו – תיאטרון האֹהל, שהוגדר – "תיאטרון פרולטרי", או "תיאטרון פועלי ארץ ישראל". 

מדובר בכרך שמכיל שפע של מידע ענייני ורגשי על תולדות אותו התיאטרון: סיפורים ואנקדוטות, ולצידן הרבה מאוד מידע ענייני, למשל – רשימה מסודרת וממצה של כל ההפקות שהציג התיאטרון. הספר יכול בלי ספק לשמש היטב חוקרים של תולדות התיאטרון בישראל, ובד בבד לספק את סקרנותו של הציבור הרחב ואת הצורך האנושי והטבעי ללכת רכיל. הנה כמה דוגמאות לכך:

מדוע הגיעה חנה רובינא לישראל וביקרה את בעלה־בנפרד, משה הלוי, מייסדו של תיאטרון "אהל"? (תשובה: היא הרתה לגבר אחר, ורצתה לבקש מהלוי שיכיר בעובר שברחמה. הלוי זעם, ורובינא נאלצה למצוא רופא שיעזור לה להיפטר מהצרה…).

מה הייתה ההשפעה של תיאטרון "הבימה" בהגיעו ארצה, על התיאטרון שכבר התקיים כאן? (תשובה: שחקני "הבימה" למדו ישירות אצל סטניסלבסקי. שחקני ה"אהל", לעומתם, היו תלמידיו של תלמידו, מייסד התיאטרון. "אהל" התחיל כתיאטרון חובבים, ששחקניו עובדי כפיים, פועלים. אחרי ש"הבימה" הגיעה לישראל, החליטה הסתדרות הפועלים להכיר ב"אהל" שזכה כך לגב כלכלי. אבל נותרה השאלה: האם תיאטרון פרולטרי אמור להתמקד אך ורק בהצגה של בעיות חברתיות?) 

איך ומניין הגיעו שניים מכוכבי ה"אהל", מאיר מרגלית ואברהם חלפי, לתיאטרון? (הם היו חלוצים, סוללי כבישים ופועלי בניין, שנענו לקריאה לבוא ולהיבחן, וכך נהפכו לשחקנים…).

מי היו פועלי הבמה? (תשובה" השחקנים, שרק שליש מהם הציגו. השאר החליפו את התפאורות, טיפלו בתאורה, בסדרנות, "אפילו התגייסו לשמור על השקט בחצר ובמבוא האחורי של הגימנסיה [ששם קיבלו אולם להציג בו])."

מה היה תפקידו של ה"תיאטרון התנכ"י"? (תשובה: למי שעסקו ב"חידוש התרבות היהודית בארץ" היו שני מקורות חומריים: אלה הקשורים בארץ, ואלה שמקורם בתנ"ך. לפיכך, ההצגה השלישית בתיאטרון "אהל", שהועלתה ב־1928, נקראה "יעקב ורחל", ועסקה בסיפור המקראי. הלוי, מייסד התיאטרון, סבר כי הוא "חייב להיות יהודי". אכן, "הטקסט הדרמטי" של ההצגה, כפי שהוא מצוטט במאמר שכתב פרופ' חיים שוהם, "חוזר במדויק על הטקסט המקראי ומוסיף עליו רק הערות במה. אין בו הנמקות חדשות לפעולות המתרחשות ולמשמעותן."

איך התייחסו מייסדי התיאטרון לשפה העברית? (תשובה: הם רצו שבאמצעות ההגייה מזרחית, האותיות גרוניות, והמבטא כמו זה של "בני עדות המזרח", ליצור אפקט מקומי עתיק יומין. [גם אם מבטאם של מרבית השחקנים היה של ילידי רוסיה…])

למשל – כיצד נבחר השם "אהל"? (תשובה: רצו ב"להקת תיאטרון נודד", ש"עבודתו האמנותית [תהיה] בבחינת פולחן". בערב ההשקה המרתק שנערך לכבוד הוצאת הספר הסביר עוד מוטי סנדק כי המילה "אוהל" נראתה למקימי התיאטרון ייחודית ושונה. "הבימה" או "הקאמרי" אפשר למצוא גם בארצות אחרות. אבל "אוהל" מזכיר לא רק את אוהל המועד, או את אוהלי הבדואים, אלא גם מעורר תחושה ארעית וקלות תנועה). 

כיאה לספר העוסק באמנות הבמה, השתתף בהשקה שחקן שגילם את דמותו של משה הלוי, וסיפר – בגוף ראשון – על חוויותיו והתנסויותיו כאיש תיאטרון, ואף הפליא לבצע בשירה כמה מהפזמונים של אותם ימים.

יש בספר שלושה חלקים. השער הראשון נקרא "פועלים היינו וגם משחקים", והוא מכיל עשרה מאמרים, השני נקרא "המרחב התרבותי", והוא מכיל שישה מאמרים, ובשלישי, "אפילוג", יש שבעה מאמרים. 

טובי הכותבים משתתפים בו: ביניהם הפרופסורים חיים שוהם, דן לאור, גד קינר (קיסינגר), בן עמי פיינגולד, הדוקטורים דורית ירושלמי, בוריס ינטין, דורית ירושלמי, מרדכי נאור, שלי זר־ציון, היוצרים יעקב אורלנד, יעל דינר, עדנה שבתאי, יהושע סובול, והעורך עצמו, מוטי סנדק, שתרם כמה מאמרים מאירי עיניים.

את אחד הפרקים המרתקים כתב פרופ' דן לאור, והוא: "לידת המחזמר המצליח בכל הזמנים על במת התיאטרון הישראלי: 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר". במאמר מספר לנו לאור איך נולד המחזה, ממה קיבל השראה, ואיך נראתה הצלחתו שנמשכת, למעשה, מאז ועד עתה.

יש בספר גם שפע של תיעוד גרפי. אחד התצלומים הנוגעים במיוחד ללב הוא זה של השלט הכתוב בכתב יד ובו הזמינו את הציבור לבוא ולהיבחן לתיאטרון החדש שהיה בשלבי הקמה:  

התצלומים הרבים המפוזרים לאורך הספר, אלה שמתעדים את הדמויות, תמונות של שחקנים ותפאורות מתוך הפקות, פוסטרים של הצגות, צילומי מבנים הקשורים בתיאטרון בשלבים שונים של קיומו, מעניקים שפע של תוכן ועניין.

הספר מרתק!

אמיל חביבי (1922־1996) היה  סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי־ישראלי. חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית ב־1992.

ספרו המוכר ביותר, האופסימיסט, ראה אור לראשונה ב־1984. במשך כמעט ארבעים שנה שכן הספר על אחד המדפים, ודווקא עכשיו, בימים של אחרי ה־7 באוקטובר 2023, שהם סוג של "אחרי הספירה", חשתי דחף לקרוא אותו.

לא מכיוון שאני רואה קשר כלשהו בין אמיל חביבי  לחמאס־דאעש, התנועה הפונדמנטליסטית הרצחנית והאכזרית עד אימה. דווקא מאחר שחביבי השתייך לממסד הישראלי והיה שותף לו – כחבר כנסת, כמי שזכה בפרס הרם ביותר שהמדינה יכולה להעניק – עניין אותי לקבל הצצה אל עולמו, אל תודעתו, אל הסוגיות שהעסיקו אותו לפני שנים כה רבות.

הספר מוזר, מרתק, מקורי ומעורר מחשבות.

הוא מביא בגוף ראשון, כמכתב־לכאורה, את דמותו של אדם בשם סעיד, יליד חיפה, ואת סיפורי ההרפתקאות, העצבונות והקשיים שעברו עליו במשך כשני עשורים.

רק בסופו של הספר מתחוור לנו שכמו במסורת ספרותית מוכרת, מדובר במעין מונולוג פרוע של אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש: כמו, למשל, בלוליטה של נבוקוב, שם מגולל הומברט הומברט את זיכרונותיו האפלים, הפדופיליים – מתוך בית הסוהר, בעוד הוא מחכה לפסק דינו.

כמו הומברט, גם סעיד פונה ישירות אל הקורא – לא אלינו, אלא אל הנמען־לכאורה שאליו שלח מכתבים ובהם סיפר על עצמו ועל חייו. כמו הומברט, בית החולים לחולי נפש שבו אושפז סעיד הוא בעצם בית כלא גדול לשעבר, כלא עכו, השוכן בתוך החומה, למעשה – בחדר שבו הוציאו להורג בימי המנדט הבריטי כמה לוחמים של האצ"ל.

סופו של הספר הזכיר לי את תחילת המאמר גרדיווה, שם עסק פרויד בסיפור על ארכיאולוג שנסע לפומפיי כדי לחפש את טביעות כף רגלה של צעירה שחלם עליה, מישהי שנספתה לכאורה יותר מאלף שנים לפני כן באפר הוולקני שפרץ מהר הגעש… 

בסופו של האופסימיסט, במעין אגדה שהיא בעצם משל, מסופר על עורך דין "אשר האמין לאחד המשוגעים והחל מחפש אחר אוצרו של זה, הטמון, כפי שטען המשוגע, באדמה בקירבת עץ החרוב." בגרדיווה מגיע פרויד (למרבה הצער, יש להודות…) להסבר רציונלי. בסיפורו של סעיד־המשוגע עורך הדין "חפר ימה וקדמה וצפונה ונגבה עד אשר עקר את העץ משורשיו, אך שום אוצר לא נפל לידיו." (יש לשבח את עבודת התרגום המופלאה של אנטון שמס!)

החפירות חסרות התכלית הללו, המטורפות לכאורה, מתכתבות עם שני אירועים שהתרחשו בשלב מוקדם יותר בספר: הראשון הוא סיפורה של פליטה פלסטינית שלפני שנסה מביתה ברמלה ב־1948 טמנה בתוך קירותיו אוצר, ושבה כעבור עשרות שנים ומצאה אותו. אבל דיירי המקום הנוכחיים גזלו אותו שוב מידיה. השני הוא סיפורה של אשתו של סעיד. הוא מכנה אותה "הטנטורית", כי היא ילידת הכפר טנטורה המוחרב. היא מגלה לו בערב כלולותיהם סוד כמוס על אוצר משפחתי שנטמן גם הוא רגע לפני המנוסה של 1948 במערה ימית, מול הכפר. 

השניים מנסים שוב ושוב, בחשאי, למצוא את תיבת האוצר, עד שדווקא בנם הוא זה ששם עליה את ידו, ולמעשה נהפך בגללה ל"שהיד". (אמיל חביבי אינו משתמש במילה, אבל הכוונה ברורה!)

אמיל חביבי, באמצעות הדמות שיצר, מספר לנו על השבר העמוק שהוא ובני משפחתו עברו עם קום המדינה, ועושה זאת בדרך מופלאה, רווית הומור ושנינות מרה.

כך למשל סעיד מספר על המורשת המשפחתית שלו: להיות אופטימיים גם ברגעים קשים מאוד. לחפש תמיד את הצד החיובי, גם באירועים קשים ומכאיבים במיוחד. למשל – כשאחיו המנופאי של סעיד נהרג בתאונה וכל גופו התנפץ על הסלעים, אמרה אמו שבעצם קרה להם דבר חיובי. לאלמנה של האח, המופתעת, הכועסת, הסבירה האם שמותו מנע ממנה, אשתו, לבגוד בו ולעזוב אותו… מכאן שמו של הספר: שילוב בין אופטימי לפסימי, שיכול להפוך למטבע לשון. 

ברקע של הסיפור, בעצם – כעיקרו! – מזדמזמים כל הזמן סיפורי הנכבה. כך למשל כשסעיד נקלע למעצר, על לא עוול בכפו, כמובן, הוא יושב שם עם קבוצה גדולה של פליטי כפרים ערביים שנמחו מהמפה. כל אחד מהם מספר מניין בא: מאל כאברי, מאיקרית, מכפר ברעם, מדיר אל־קאסי, מסעסע, מאל־ע'אבסייה, מסוחמאתא, וכן הלאה. אבל, מסביר סעיד, "אנו, ילידי־חיפה, ידענו יותר על כפרי סקוטלנד משידענו על כפרי הגליל"…  

רגשותיו של סעיד (של חביבי?) כלפי היהודים, מצטיירים כדיכוטומיים לכאורה, ובעצם הם חד משמעיים. כך למשל כשהוא מצטט דברים ששמע סעיד מפיו של איש חכם: "אליבא דאמת, בני, אין הם גרועים יותר מהאחרים בהיסטוריה" ומוסיף ואומר החכם: "הם החריבו את הכפרים שהזכירו כאן האנשים, אמת נכון הדבר. אולם חמלה שוכנת בלבם, בני, שלא זכו אבותינו להכיר כמותה בלבות הכובשים שקדמו להם." 

האומנם מאמינים באמת שני בני השיח הפלסטינים הללו בחמלה השוכנת בלבם של היהודים? או שזהו רק ציפוי מתקתק שמסווה שנאה, תיעוב, כעס אינסופי?

כשקוראים על כל העוולות המתוארות לאורך הספר, על שרירות הלב של היהודים באשר הם – אלה שגירשו, בלי שום סיבה! – את אהובתו של סעיד, רק מכיוון שהפרה את תנאי הממשל הצבאי שאסר עליה לנוע מכפר ערבי אחד לאחר, אלה שמתעללים בסעיד בכלא ומפליאים בו את מכותיהם רק מכיוון שהעז להפגין סימנים שהוא בן תרבות: הוא מצטט באוזניהם שורות מתוך מחזות של שייקספיר, אלה שעוצרים אותו בדרכו הביתה כשהוא נושא עליו מיטלטלים ששייכים לו, כי מדובר לדבריהם ב"רכוש נטוש של ערבים", אכן, הוא ערבי. אכן, נאלץ "לנטוש" את רכושו, אבל שב וגאל אותו… כשקוראים את כל אלה, ועוד כהנה וכהנה, ברור לגמרי שמדובר פה בכתב אישום חמור מאוד נגד הישראלים, מסווה בהומור, מסווה ב"הבנה" שלו אותם.

והנה גם הטיעון המוכר של הפלסטינים. הפרט שבו הם נוהגים מאז ומתמיד להיאחז כשהם מצפים לקיצה של מדינת ישראל: גם הצלבנים היו כאן. וגם הממלוכים. גם הם שלטו ביד רמה, ואז נסוגו ונעלמו. 

אמנם האיש החכם מסביר לסעיד כי היהודים אינם "ממלוכים, ואין הם צלבנים, כי אם אנשים השבים למולדתם לאחר היעדרות של אלפיים שנה", אמנם סעיד משיב לו בהשתאות: "מה חזק הוא זיכרונם", אבל על פי התרשמותי מדובר כאן באירוניה מסווית. חביבי, בפיו של סעיד, מתאר בעוצמה רבה ושוב ושוב את הקשר העמוק שיש לו למקום. את אהבתו לנופים ולריחות. לחוף הים בעכו. לסלעים בחיפה: "שמתי פעמי לכיוון האור הממצמץ, מתוך ביטחון גמור שאין הדבר בלתי אם הזמנה שמיימית. ועד שהגעתי לקירבת הים ראיתי והנה המגדלור של
עכו הניצב לשמאלי הוא הוא אשר מיצמץ בעינו וקראני אליו. אור זה שלא כבה שבה את לבי, לאחר ששאר אורותיה של עכו המצטנעת מטעמי הבלגה כבו. החלתי מתקרב למגדלור, בדרך שוממה, והנה הים רגע ונסו הגלים, בלתי אם ליטוף חרישי לרגלי
הסלעים הרובצים למרגלותיה של חומת אחמד, נכונים לשלות מתוך המים כובע נפוליאוני נוסף.

"אמת ויציב, כבודו. שאם בני אנוש רובצים כך, מדוע סלעי עכו לא יעשו כן? והרי העכואים משננים מאז ומתמיד, מתוך זלזול: 'מה לעכו כי תפחד מהמיית הים!' עד אשר הוכיחו שכניהם החיפאים,
שחשו אליהם דרך הים הגועש, כי אין הם נופלים מן העכואים בזלזולם בים."

הוא אוהב את הארץ, ולמעשה – שונא את היהודים. 

כי הם מגרשים את בני עמו: "הנותרים מצאו את בלואיהם ואת ילדיהם, ויצאו מבעד לדלת הצפונית הגדולה, ושם הועמסו על משאיות ענקיות שנשאום, כפי שגילה מורי את אוזני לאחר מכן, אל הגבול, שם השליכום, והם שמו את מיבטחם באללה והמשיכו."

העוול, מבחינתו, לא הסתיים ב־1948: "משהסתיימה מלחמת ששת הימים, שבאה בעקבות מבצע קדש, יהי זכרו צרור בצרור החיים, שבא בעקבות מלחמת העצמאות, וראיתי את ילדי ירושלים וחברון וראמללה ושכם מוכרים את צלחות החתונה בלירה אחת אמרתי: בלירה, או חינם אין כסף! ועמדתי אל נכון על צדקת היקשכם, כבודו, כי ההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא עושה כן בכיוון קדימה, מן החינם אין כסף אל הלירה. ואכן הדברים מתקדמים". 

חביבי משתמש בדימוי מהמקרא, כדי להסביר את הכאב שהוא, כפלסטיני, חש: "הילד במשפט של אדוננו שלמה נשאר שלם ואמו האמיתית סירבה שייגזר לשתיים".

והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים הם אלה שהתאכזרו לארץ, כשהסכימו לחלוקתה. 

השחקנית המופלאה טלי קרק מבצעת לאחרונה, בימי המלחמה,  שירים וסיפורים שאותם היא "מעניקה" כשי לכל מי שחש צורך בהפוגה רגשית.

שלחתי לה לבקשתה את השיר "הוא אינו", שהופיע לראשונה בגיליון 25 של כתב העת הו!, ואת הסיפור "איך (כמעט) ניצחתי את אלוהים", שהופיע בשנת 2000 בקובץ לשתות תה עם מלכת אנגליה, בהוצאת ביתן. 

טלי הפליאה לבצע את השיר ואת הסיפור. היא מגיעה לתחושתי בקריאתה הרגישה והחכמה ממש עד מי התהום של הכתוב. 

אינכם מבינים או אינכם רוצים להבין שמסע הצלב המהופך יצא לדרכו. מסומאים מרוב טמטום וקוצר ראייתם של חסידי התקינות הפוליטית, אינכם קולטים או אינכם רוצים לקלוט שמתחוללת כאן מלחמת דת. מלחמה שהם מכנים ג'יהאד. מלחמה שלא שמה
לעצמה ליעד אולי, (אולי?), לכבוש את שטחנו, אבל שמה
לעצמה ודאי ליעד לכבוש את נשמותינו, לגזול את חירותנו, 
מלחמה המתנהלת במטרה להכחיד את הציוויליזציה שלנו, את אורח חיינו ואורח מותנו, את דרכנו להתפלל או לא להתפלל, לאכול, לשתות, להתלבש, להשכיל וליהנות מהחיים. הלומים מרוב תעמולת כזב, אינכם מכניסים או אינכם רוצים להכניס לראשיכם שאם לא נתגונן, אם לא ניאבק, הג'יהאד ינצח.

הוא ינצח, כן, ויחריב את העולם שהצלחנו איכשהו לבנות. לשנות, לשפר, להפוך לחכם יותר, קנאי פחות, או לא קנאי כלל,
אפילו. הוא יעלים את התרבות שלנו, את המדע שלנו, את
הזהות שלנו, את אמות המוסר שלנו, את הערכים שלנו,
את העינוגים שלנו…

אלוהים! אינכם קולטים שהאוסאמה בן־לאדנים הללו רואים את עצמם זכאים להרוג אתכם ואת ילדיכם משום שאתם שותים אלכוהול, משום שאינכם מגדלים זקן ארוך ונשיכם מסרבות לעטות צ'אדור או בורקה, שאתם נהנים לשמוע מוזיקה ומפזמים שירים, משום שאתם רוקדים, משום שנשיכם לובשות חצאיות מיני או מכנסיים קצרים, משום שבחוף הים הן משתזפות כמעט עירומות, או עירומות, משום שאתם מזדיינים מתי שבא לכם, איפה שבא לכם ועם מי שבא לכם, או משום שאתם לא מאמינים באלוהים?

אני אתאיסטית. תודה לאל. ואין לי כל כוונה להיענש על כך
מידי הקנאים הנחשלים הללו, שבמקום לעבוד ולתרום לשיפור האנושות, כורעים ומצייצים איזו תפילה חמש פעמים ביום.
כבר עשרים שנה אני חוזרת ואומרת את זה.

עשרים שנה. בנימה מרוככת יותר, לא בזעם ובגאווה כאלה. לפני עשרים שנה כתבתי על כך מאמר מערכת. זה היה מאמר מערכת שנכתב בידי אדם שרגיל להתערבב בין כל הגזעים והמנהגים והאמונות, בידי אישה שהיתה רגילה להיאבק בכל גילוי של פאשיזם ושל חוסר סובלנות, בידי חילונית שאין לה טאבו. אבל זה היה גם קול זעקה מפיה של בת המערב המתקוממת נגד המטומטמים שלא הריחו את ריחה המבאיש של מלחמת הקודש המתקרבת, ושמחלו לבני אללה על מעשי הטרור שהם ביצעו באירופה…

הטיעון שהעליתי לפני עשרים שנה נשמע פחות או יותר
כך: "איזה היגיון יש בכיבוד אלה שאינם מכבדים אותנו? איזו הדרת כבוד יש בהגנה על תרבותם או תרבותם כביכול, בשעה שהם מפגינים בוז כלפי תרבותנו? אני רוצה להגן על התרבות שלנו". 

אוריאנה פלאצ'י (1929־2006) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקיה מצליחה מאוד. בצעירותה השתתפה, ביחד עם אביה, בפעילות נגד הדיקטטורה הפשיסטית של בניטו מוסוליני.

ב־11 בספטמבר 2001, חיה פלאצ'י בניו יורק, והייתה עדה לפיגוע הטרור במגדלי התאומים. בעקבות הפיגוע כתבה בתוך טראנס של זעם ופלצות מאמר ארוך מאוד, שהתפרסם בעיתון איטלקי. כעבור זמן לא רב הוציאה לאור כספר גרסה ארוכה יותר, מלאה, של אותו מאמר. 

הספר התפרסם כבר ב־2001, ותורגם לעברית וראה אור בישראל כעבור שנתיים. 

הפיגוע היה עדיין צרוב בתודעה העולמית כחלק מהמציאות המוכרת והזכורה, לא כאירוע היסטורי. 

קראתי אותו כבר אז, לפני עשרים שנה. זכרתי את הרעיון הכללי שביטא, וגם את ההסתיגויות שחשתי כלפי חלקים רבים שהופיעו בו. הגועל הגלוי, הבוטה שפלאצ'י מביעה בספר כלפי פליטים מוסלמים – למשל, התיעוב שבו היא מציינת כיצד שלוש פליטות שונות מסומליה ילדו תינוקות ברשות הכלל בעירה האהובה פירנצה – דחה אותי. אין לי ספק שאף אישה אינה מעוניינת ללדת ברחוב, ושאם גורלה הרע עמה עד כדי כך שאין לה אפילו אפשרות ללדת בתנאים מתקבלים על הדעת, אי אפשר אלא להצטער, לחמול, ולחשוב מה צריכה החברה לעשות כדי למנוע מצבים איומים כל כך.

ובכלל, לאנושות נחוצה השקפת עולם הומנית, הזדהות עם מצוקות הזולת, הבנה של הנסיבות הבלתי אפשריות שמאלצות אנשים להיות פליטים, לנוס ממולדתם ולחפש מקום שיאפשר לילדיהם חיים טובים יותר. לנו הישראלים אסור במיוחד להתעלם מהנסיבות הקשות הללו, ולא רק מכיוון שכמעט כולנו, אזרחי המדינה, פליטים, או צאצאים של פליטים. 

ועם זאת, עלי להודות שבקריאה נוספת, עכשווית – קריאה שנעשתה שוב אחרי 7 באוקטובר 2023 – לא יכולתי, למרבה הזעזוע והצער, שלא להזדהות עם חלק מדבריה של פלאצ'י. 

וזאת בעיקר בעקבות הפזמון החוזר שנשמע כיום בערים מערביות רבות. מילותיו המזעזעות, המקוממות, הן, כידוע – 

From the river to the sea, Palestine will be free

הן מזעזעות, כי יש להן פירוש אחד: את היהודים תושבי מדינת ישראל יש לטבוח, לרצוח ולהעלים. זאת משמעותן האמיתית. הפוגרום שהתרחש ב־7 באוקטובר אמור אם כן להיות רק קדימון. 

כבר שנים שאירן היא זאת שמתניעה ומובילה את הקריאות הללו, להשמדת ישראל. כך למשל בוועידת פסגת החירום של הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי שנערכה ב־11 בנובמבר, לחץ יורש העצר הסעודי את ידו של נשיא איראן אחרי שזה אמר כי "הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית מהים לנהר".

והצעירים בקמפוסים ברחבי העולם מהדהדים את הדברים האלה. חוזרים עליהם. הופכים אותם לאמירה "אופנתית". 

הצעירים המערביים הללו באמת לא מבינים את מה חאמס־דאעש מייצגים. את השלילה המוחלטת של זכויות אדם בסיסיות: מנשים, מלהט"בים, בעצם – מכל מי שנתפס בעיניהם ככופר:

אחרי הפיגוע במגדלי התאומים היה הסנטימנט הציבורי במערב עוין כלפי מוסלמים באשר הם. 

עם זאת – ועל כך כותבת פלאצ'י בספרה – בשם הנאורות וקבלת האחר, והרבה שנים לפני הפיגוע ההוא בניו יורק, התאפשר למוסלמים להגיע לארצות אירופה – עניין מבורך בפני עצמו, שהרי מן הראוי שמי שהתברך בשפע ובעושר יחלוק אותו, לפחות חלקית, עם זולתו העני – אבל אליה וקוץ בה: רבים מהמהגרים הללו, כך מראה פלאצ'י, אינם מוכנים להשתלב בתרבות שאליה היגרו. הם תובעים מבני המקום, מהמארחים, להתאים את עצמם למתארחים. 

ידוע למשל שנים של הגירה מוסלמית נרחבת הפכו אזורים שלמים בשוודיה לחממות של טרור, אלימות ופשע.

עדות לסירובם של המהגרים להתאים את עצמם לארצות שאליהן הגיעו התגלתה שוב לאחרונה ממש בימים אלה: משטרת לונדון התחננה בפני פעילים פלסטינים תושבי העיר שלא יפגינו דווקא ב–11 בנובמבר, אחד הימים החשובים ביותר בציבוריות באנגליה, כי זה היום שבו חוגגים את הניצחון על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. המפגינים סירבו.

והנה עוד דוגמה:

פלאצ'י מכנה זאת "מסע צלב במהופך. מלחמת דת שהם מכנים ג'יהאד, מלחמת קודש."  

היא מכנה את ארצות האסלאם "הר" עיקש, נייח, וכותבת: עליו ש"אותו הר שזה אלף וארבע מאות שנה לא זז ממקומו, לא נחלץ ממצולות עיוורונו, לא פתח את שעריו לניצחונות הציוויליציה, לא אווה מעולם לשמוע על חופש ועל  דמוקרטיה ועל קדמה. בקיצור, לא השתנה. ההר אשר למרות העושר המביש של אדוניו הנחשלים (מלכים ונסיכים ושייחים ובנקאים) עדיין חי בעוני שערורייתי, עדיין מדשדש בתוך חשיכה מפלצתית של דת היודעת לייצר רק דת. ההר הטובע בתוך ים של אנאלפביתיות (אל תשכח שכמעט בכל מדינה מוסלמית שיעור האנאלפביתים עולה על שישים אחוזים). ההר המקבל מידע רק באמצעות אימאמים נחשלים או קריקטורות בעיתון. ההר הזה המתקנא בנו בחשאי ומייחס לנו את האחריות לדלותו החומרית האינטלקטואלית.

"טועים מי שסבורים שמלחמת הקודש באה אל קצה בנובמבר 2001 עם פירוקו של משטר הטליבאן באפגניסטאן, טועים מי
שמתמוגגים למראה הנשים בקאבול שכבר אינן עוטות את הבורקה ויוצאות סוף סוף לבית הספר או לרופא או
למספרה."

מאז שפלאצ'י כתבה את הדברים הללו חל כידוע שוב מהפך. מלאלה יוספזאי, שזכתה בפרס נובל לשלום בזכות מאבקיה למען חינוך והשכלה לילדות, גם בארץ מולדתה, שממנה נאלצה להימלט, הובסה שוב. האמריקנים נסוגו מאפגניסטן, הטליבן חזר והשתלט עליה, ונשים נאלצות שוב לעטות את כל הסממנים המשפילים, המדכאים, הבורקה, הצ'אדור, הניקב. ושוב אסור להן לצאת מהבית. לרכוש השכלה. לחיות כבנות חורין בעלות זכויות. 

היא כתבה אותם לפני שדאעש הופיעו בזירה, והראו לעולם באיזו אכזריות מוכנים הקיצוניים לפעול, בשם הג'יהאד.

במערב טועים, לדבריה של פלאצ'י, כי בעצם "ההתנגשות בינינו לבינם איננה התנגשות צבאית. לא, לא. היא תרבותית, דתית. הניצחונות הצבאיים שלנו אינם תשובה למתקפת הטרור האסלאמי. להפך, הם מעודדים אותה, מחריפים אותה, מעצימים אותה. הגרוע מכול עוד לפנינו. זוהי האמת המרה. והאמת אינה מצויה בהכרח אי־שם באמצע. לפעמים היא מצויה רק בצד אחד."

היא מזכירה לנו כי אחרי ה־11 בספטמבר האימאם של בולוניה טען ש"את המגדלים של ניו יורק החריבו האמריקנים המשתמשים בבן לאדן כמסווה. אם האמריקנים לא עשו זאת, הרי שזו ישראל. מכל מקום, בן לאדן חף מפשע. בן לאדן אינו הסכנה. הסכנה היא אמריקה". 

מזכיר במשהו – לא כן? – את דבריה של ח"כ אימאן חטיב יאסין (רע"ם) שאמרה כי מחבלי חמאס "לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים".

יותר ויותר אנשים מתפקחים מהתפישה שלפיה חמאס־דאעש עשו את מה שעשו ביישובי הנגב המערבי "בגלל הכיבוש", או "כדי לשחרר מחבלים מהכלא בישראל".

יותר ויותר מתברר שאכן – מדובר במלחמת דת. בג'יהאד שמן הסתם לא ידלג גם על המערב.  

פלאצ'י מתחילה את ספרה, אחרי ההקדמה, בתיאור צהלות השמחה שנשמעו בעקבות הפיגוע ב־11 בספטמבר 2001. מספרת שגם באיטליה "יש מי שצוהלים כפי שצהלו שלשום בערב בטלוויזיה הפלסטינים בעזה: 'ניצחון! ניצחון!'".

נכון, אי אפשר להקל ראש במצוקה המתמשכת של תושבי עזה. בשנים הארוכות שבהן חיו במה שתיארו כגטו גדול, נטולי זכויות, נטולי יכולות. אבל יש לזכור גם שאת מאות מיליוני הדולרים שקיבלו מקטאר, בעידודה של ישראל, יכלו להשקיע בתשתיות, בבתי ספר, בהשכלה של הילדים. יכלו להשקיע את הכסף בטיפוח העתיד. במקום זה – השקיעו את הכסף במעמקי האדמה, בכריית מנהרות טרור, בהתחמשות, בטילים שאותם יירו, בלי אבחנה, לעבר אזרחים במדינת ישראל, בכוונה מוצהרת להרוג כמה שיותר חפים מפשע. 

"מה היית רוצה לשאול את בן לאדן?" נשאלה פעם פלאצ'י. "לו יכולתי לראיין אותו, אחת השאלות שהייתי מפנה אליו הייתה [… מה פשר] ההנאה הנפשית שהוא מפיק כנראה מזריעת ההרס."

לי אין שום רצון להבין את הצורך וההנאה. אולי מכיוון שאנחנו שקועים עדיין בתוך הזוועה המתמשכת.

כמה קל להרוס מקומות יפים שנבנו בעמל רב, במשך שנים רבות. כמה קל להרוג חיים צעירים, מלאי תקוות ותמימות. מי רוצה להבין את הצורך בכך. את הרשע. את האכזריות.

אני מבקשת להבהיר כאן: כפי שכבר ציינתי, אני לא מזדהה עם רבים מדבריה של אוריאנה פלאצ'י.

פליטים אומללים יש לקלוט ולהיטיב אתם.

אין לי גם "ויכוח" עם מוסלמים באשר הם. אין ספק שמוסלמים שפויים וישרי דרך מבועתים מהרצחנות הג'יהדיסטית של חמאס־דאעש. רבים מהם גם מתגייסים להסברה כנגד מה שהג'יהדיסטים מייצגים. 

"אני יודעת להגיד בוודאות ש-99% מערביי ישראל מגנים את מה שקרה פה ומפחדים מחמאס בדיוק כמו כולם", מבהירה למשל סופיה חליפה שרמקו, ערבייה ישראלית. 

שלא לדבר על כל הרופאים, אנשי הסיעוד, הרוקחים, הנהגים, השחקנים, האמנים, החיים בישראל ותורמים לה כה רבות.

והנה היום (16 בנובמבר 2023) התפרסמה בהארץ כתבה שמתארת את הפעילות המשותפת בחמ"ל יהודי־ערבי, את הבעתה מפני חמאס־דאעש שמפעמת בלבם של רבים בציבור הערבי, למשל – בקרב הבדואים המוזכרים בכתבה, ואת  הצורך הרגשי שלהם לפעול לטובת נפגעים (חלקם – בדואים!) ולתרום להם. 

הבעיה שלנו, ובעצם – של העולם כולו! – היא עם הפונדמנטליסטים, עם אלה ששואפים לערער את הסדר העולמי ולהשליט בכל מקום את המדינה האסלאמית וחוקיה האפלים.

הנה כמה ממסקנותיה של גלית טרומן צינמן במחקר שערכה מטעם אוניברסיטת בר אילן: "המדינה האסלאמית אינה ארגון טרור 'סטנדרטי' המבקש לקדם אג'נדה מסוימת, אלא שחקן חוץ־מדינתי החותר להפוך לשחקן מדינתי כצעד ראשון להחלפת
המערכת הבינלאומית המבוססת על מדינת הלאום במערכת גלובלית הנשלטת על־ידי ה'אומה' המוסלמית ובראשה ח‘ליף. ועל אף שהשאיפה לשלטון האסלאם בעולם מאפיינת אף ארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים הרי שעבורם מדובר ביעד שאיפתי ארוך טווח (אוסמה בן לאדן, למשל, ראה בטרור מבוא להקמת הח'ליפות בעתיד הרחוק ולא ציפה לראות את כינונה מחדש בימי חייו)  ואלו המדינה האסלאמית הפכה שאיפה זו ליעד מיידי ומיהרה להכריז על עצמה כח'ליפות ועל מנהיגה כח‘ליף. ובעוד שארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים פעלו להשגת יעדים מוגבלים, כגירוש 'הפולשים הצלבניים בני זמננו' מחצי-האי ערב או חיסולה של מדינת ישראל, הרי שהמדינה האסלאמית עסקה בכינונו וביסוסו הטריטוריאלי של מוסד הח‘ליפות כמנוע שיוביל את מאבקו המניכאי של האסלאם לשלטון עולמי כנגד המערב הכופר."

מיטיב לבטא את הסכנה, לתאר את האכזריות הפנטית, גם מי שמכיר אותה מקרוב: מסעב חסן יוסף, אחד מבניו של מנהיג חמאס, המכונה "הנסיך הירוק", שהתפקח ונמלט ממורשת בית אביו: 

@yaniv358

♬ צליל מקורי – יניב הממליץ הארצי

האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.

כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ'מברלין, צ'רצ'יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.

הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.

בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל "הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה", ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות. 

התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ'מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ'מברלין מהחלון "שלום בזמננו" (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?

הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג'מין ד'יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).

לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ'מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ'מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…

אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.

האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?

"המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה", אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: "הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב".

קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.

הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות "מלחמת העולם "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם "הראשונה", כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.  

בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ'כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ'כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו"ההכלה" (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת "טפטופי" הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.

איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה "אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה"?

איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה "ליל הבדולח", המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?

איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג'ורג' העז לטעון, גם אחרי פוגרום "ליל הבדולח", גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה"אנשלוס" – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי "הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים"?

איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? "כל ה'הייל היטלר' שלכם נראה לנו קצת תימהוני", מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. "תימהוני"? זה הכול? 

אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: "היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג'ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא 'מחוץ להיגיון'". 

אללי. 

לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.

כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.

למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי "אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים", תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה "האוטומטיים"…

היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא "החטא הקטלני ביותר", אבל ידע להעמיד פנים, "להציג את עצמו כאיש של שלום". רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.

כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות: 

"עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים," קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.

וזה מזכיר כמובן את "נאום קורי העכביש" שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל. 

הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי "דם יזע ודמעות", כדבריו המפורסמים של צ'רצ'יל, הביסו את הגרמנים.

גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים. 

צ'רצ'יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על "הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים" שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני. 

בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר "להגן על המולדת בדם", וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו"ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה "חינוכיות", סובבים סביב רצח יהודים:

"מערכי ההגנה הבלתי חדירים" שהקימו הצרפתים (קו מז'ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור. 

בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז'ינו: מדובר ב"שיגעון גדלות" וב"צבא בטון", הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק. 

כשצ'רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו "בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה".

זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל') יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?

בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – "להושיט יד, לא לגנות". אנשים כמו צ'מברלין האמינו שאפשר "לאלף את היטלר".

כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה "החמאס מורתע"  כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר "לסגור עם הפלסטינים עסקה" ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ'מברלין, שהתייחס לענייני חוץ "מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות." 

בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ'מברלין, על ראש הממשלה שלו: "הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה."

עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ'מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ'רצ'יל. 

מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים? 

בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):

Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023

“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה".

לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.

אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.

כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.

במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?

הנה למשל בשירו "שתי אפלות": יש בו "זיזים של גלגל שיניים" שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, "לתקרת הרחם", ויש "להבי מדחף של גוזל מסוקים" – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו "במנועה של מרכבת אש". הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם "שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם", חותכים! מפחידים!

והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!

הנה למשל הראשון שבהם, "רחם הלילה":

שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.

איך ייתכן שגבר כתב את זה?

או השיר "לימוני גני", שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו", כאן: אם יבוא אל גנה ירווה "לימונדה באור הצלול, הזהוב".

הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב"בלאדי מרי", כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז "סילון צהבהב" (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, "במחולות בכרם", (ובשיר השירים – "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים"…)

גם השיר "אמרו לדודי" נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה "ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה "האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם" מתוך השיר "האומנם", אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה "התשמע קולי, רחוקי שלי" היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: "לא דודך אני, לא רחל אתה", ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע! 

כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה. 

"לכאורה" כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: "דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים"…. אבוי! אבוי! 

"עברתי לגור בצד השני של השדרה", כך מתחיל השיר "בסך הכול, בעקבות טאו צ'ין". כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין "הצדדים", החי והמת. "הצד האחר" הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים… 

הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך. 

אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש"אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.

והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל?  מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?

דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.

ועל כך – תודה!

"כשהייתי בכיתה ט'", מספר בן לרנר, משורר, וסופר אמריקני עטור פרסים (ביניהם – The National Book Award for Poetry ופרס פוליצר), "הטילה עלינו המורה ללמוד בעל פה שיר, ולדקלם אותו בכיתה."

לרנר חשב שהוא מתחכם, כשבניגוד לחבריו, שרובם הביאו לכיתה את אחת הסונטות הכי מפורסמות של שייקספיר, מספר 18, הוא בחר שיר שנראה לו פשוט יותר. מריאן מור (Marianne Moore) כתבה ופרסמה אותו ב־1967:

לרנר התקשה, כמובן, לזכור את המילים, אף אם היו רק עשרים וארבע מהן, והתבלבל כשניסה לדקלם את השיר, וזאת, הוא מסביר בדיעבד, מכיוון שבהיעדר "עוגנים" פרוזודיים – אין משקל, אין חריזה – קשה הרבה יותר לשנן אותו מאשר את הסונטה השייקספירית.

ובכל זאת לפחות השורה הראשונה של השיר נשארה חקוקה בזיכרונו: "I too dislike it". הוא שב ושומע אותה בתודעתו בנסיבות שונות. למשל, כשהוא פותח את המחשב הנייד, כדי לכתוב ספר, או כדי לקרוא. או – בערב קריאה, כשהמנחה מציג משורר כלשהו. או – "כשאני מלמד, אני, עקרונית, מהמהם לעצמי את השורה". וגם "כשמישהו מעיד על עצמו, כפי שנוהגים רבים כל כך לעשות, שהוא לא מבין כלום בשירה בכלל, ובשירה שלי בפרט ו/או כשאותו אדם מסביר שלדעתו השירה מתה". גם אז לרנר שומע את השורה ההיא מהדהדת בתוכו: "I too dislike it"…

ספרו של לרנר הוא מעין ניסיון לפענח, אם אפשר בכלל, מהי שירה. מדוע רבים כל כך מתנגדים לה. מדוע מי שמתיימר להיות משורר, שם את נפשו בכפו, כי הוא מועד לתגובה של השתוממות או לגלוג. וכן, גם – מדוע אפלטון הסביר שהשירה היא עניין מסוכן ומשחית. (לסיכום ובקצרה: כי היא מרמה. כי לא ייתכן שיתקיים בעולם הגשמי שיר שיוכל להשתוות לאיזשהו דגם של השיר המושלם, האידיאלי…).

"איזו מין אמנות מניחה מראש שהקהל שלה מתעב אותה, ואיזה מין אמן מצדד בתיעוב, ואפילו מעודד אותו?" לרנר תוהה. והרי, הוא טוען, "הרבה יותר אנשים טוענים שהם שונאים שירה מאלה שבכלל מסוגלים להסביר מהי שירה. גם אני לא אוהב אותה, (והנה – את חיי ארגנתי כך שהם סובבים סביבה)."

ספרו של לרנר מאלף וגם משעשע ושנון. הוא מספר למשל כיצד לדעתו בא לעולם המשורר המוכר הראשון שכתב באנגלית. הוא רואה בעיני רוחו את קאדמון (Caedmon), שפעל במחצית השנייה של המאה ה-7. האיש היה, לדבריו, מחוסר כל כישרון מוזיקלי. כשהתבקש להצטרף לחבריו ולשאת את קולו בשיר, ליד המדורה, ברח קאדמון במבוכה והצטרף אל העדר שרעה. שם, כשהתנמנם בין מפריסי הפרסה, זכה לביקור של דמות מיסתורית, "כנראה אלוהים", קובע לרנר, שתבע ממנו לשיר. "'אתה חייב לשיר לי', אומר אלוהים. 'אני לא יכול,' אומר קאדמון, אולי לא בדיוק במילים האלה. 'זאת הסיבה שאני ישן באורווה, במקום לשתות תְּמָד עם החברים שלי, ליד המדורה.' אבל אלוהים (או מלאך, או שד, פרטי הסיפור נותרו מעורפלים) לא מוותר ותובע שיר. 'אבל מה עלי לשיר?' שואל קאדמון, ואני מדמיין אותו נואש, שטוף זיעה קרה, בתוך חלום הבלהות. 'תשיר על התחלת הבריאה של הכול', מצווה המבקר. קאדמון פוער את פיו, ולתדהמתו, שורות מופלאות, למען אלוהים, זורמות מתוכו".

איזה תיאור מצחיק ומאלף הוגה כאן לרנר! וכמה הוא מתקשר להמשך, לדיון שלו על האופן שבו שירה מנסה "לתרגם את החלום לתוך עולם הערות"…

אבל, לדבריו, השיר שקאדמון כתב, אכן – על בריאת העולם היה – בהכרח! – רק הד קלוש של השיר המקורי, זה שאותו חלם. (ומה עם הפסוק הפיוטי המופלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם"?). השיר שקאדמון כתב "החזיר אותו אל החברה האנושית".

(נזכרתי כאן בסיפור המפורסם על השיר "קובלה חאן" מאת סמואל קולרידג', שחלם אותו, ובהקיצו – הזדרז לתעד את החלום, אבל לא הספיק לכתוב את כולו בגלל מבקר לא קרוא שהקיש על דלתו. אחרי שהמטריד הסתלק, כבר לא זכר המשורר את ההמשך…).

"שירה," מסביר לרנר, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה. יש לך דחף טרנסדנטלי לכתוב שיר, אתה מזומן לשיר. אבל ברגע שאתה מתרחק מהדחף ומתקרב אל השיר הממשי, שירת אינסוף האפשרויות נפגעת, בגלל סופיות האפשרויות של המציאות. בחלום שורות השיר יכולות להביס את הזמן, מילותיך יכולות להתנער מההיסטוריה של השימוש בהן, אתה יכול לייצג את מה שאי אפשר לייצג (כלומר – את יצירת הייצוג עצמו)."

לפיכך, קובע לרנר, "שירה אינה 'קשה'. היא בלתי אפשרית".

"בכולנו אצורים רגשות", הוא מנסה להסביר עוד ועוד את קוצר ידה, כביכול, של השירה, ובעצם, בסופו של דבר ובמובלע, את עוצמתה, ותוהה: "איפה בדיוק הם [הרגשות שלנו] ממוקמים?" ואז, שוב בתהייה פיוטית כל כך: "שירה היא הביטוי הטהור ביותר (כמו שתפוז מבטא מיץ?)"

"אתם משוררים, גם אם אינכם יודעים את זה", מספר לרנר על משפט "מעצבן" שאחד המורים שלו בכיתה ב' נהג לחזור עליו אם מישהו מהילדים השמיע במקרה שתי מילים חורזות. "אני חושב שהקלישאה המבודחת הזאת מסגירה את האמונה הכללית בנוגע לשירה: יש ילדים שלומדים לנגן בפסנתר, יש ילדים שלומדים לרקוד. אבל כל אחד הוא משורר, בין אם הוא יודע על כך ובין אם לא, כי כל מי שנמנה עם הקהילה הדוברת שפה – כל מי שהוא 'אתה', זה הכול, אין צורך בשום דבר נוסף – ניחן ביכולת פיוטית"….

אכן, כל מי שתספר לו שאתה משורר, אומר לרנר, ישיב לך מיד שגם הוא – כתב בילדותו, כותב עכשיו, מתכוון לכתוב, יכול לכתוב…

בימים שערך כתב עת ספרותי קטן ושכוח אל, קיבל אינספור פניות מאנשים שהסבירו לו שהם חולים מאוד, ימיהם קצובים, והם פשוט חייבים לראות את שיריהם מתפרסמים איפשהו, בכל מקום שהוא. גם אסירים שלחו לו שירים מבית הסוהר, בתחושה שאם מה שכתבו יופיע בדפוס, יחדלו מלהיות סתם אסירים, יעברו למישור נעלה המכונה – משוררים שיצירותיהם ראו אור!

(לפני שנים רבות, כשספרי הרביעי ראה אור, התקבלתי למקום עבודה חדש. הממונה עלי הציגה אותי והסבירה – כן, באנגלית: "Ofra is a published writer", וזאת, יש לדעת, בניגוד לה עצמה שהייתה, לדבריה, an unpublished writer. ולא שלא ניסתה לעבור לקטגוריה האחרת, הנחשקת, ולא הצליחה: אף מוציא לאור לא התעניין ביצירתה. ובכל זאת כינתה את עצמה סופרת. "an unpublished one". מאחר שהייתה ילידת ארצות הברית, הסבירה עוד שהיא "יוצרת במסורת של המינגווי: סופרת־גולה, כמוהו ממש, שכן כידוע המינגווי האמריקני חי זמן מה בפריז…).

כולם, לפי לרנר, רוצים להיות משוררים. ועם זאת, בכולם מתעורר קורטוב של בוז כלפי משוררים: "לא יכולת למצוא עבודה ממשית?" הם שואלים בסמוי, בלי לומר דבר. ואם משורר מספר שהוא גם מלמד, ממשיכים לדון אותו לכף חובה, שהרי הוא מועל באמנותו… ובכל מקרה, סבורים הבריות, הרי גם הוראה אינה עבודה ממשית, לא כן?

(מאחר שהספר לא תורגם, ככל הידוע לי, לעברית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי).

"על אף הכול עודני מאמינה כי יצר לב האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו אל העולם". 

את הדברים הללו, כפי שתורגמו לעברית הנמלצת של הימים שבהם ראו אור לראשונה בישראל, ב־1959, כתבה אנה פרנק ביומנה בשבת, 19 ביולי 1944. במשך שנתיים הסתתרה אנה עם בני משפחתה ועם ידידי המשפחה בעליית הגג של בית באמסטרדם. 

כידוע, שישה עשר יום בלבד אחרי שכתבה את הדברים הללו, פרצו למחבוא שוטרים נאצים ובני משפחת פרנק, ועמם כל המסתתרים האחרים, נשלחו למחנה המעבר בהולנד, וסטרבורק, ומשם מזרחה, אל מותם.

דבריה של אנה נותרו אם כן כמעין צוואה רוחנית שמרבים לצטט אותה. 

לאחרונה ראה אור ספר זיכרונותיה של חברת הילדות הקרובה של אנה, חנה־פיק גוסלר, בת גילה, שזכתה להינצל, והצליחה אפילו להציל את אחותה הקטנה, שהייתה רק בת כשנתיים כשהגרמנים פלשו להולנד. 

לקראת סופו של ספרה מעירה חנה: "אני לא בטוחה שהיא [אנה] הייתה עומדת מאחורי הדברים האלה [שאותם כתבה ביומנה], אחרי שהייתה באושוויץ".

נראה כי כמו החוקר אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, גם חנה־פיק גוסלר אינה סבורה שמדובר בסיפור "עם סוף טוב", כפי שיש מי שמנסים לצייר אותו, כשהם נאחזים בדברי התקווה ההומניים, השוחרים לטוב, שכתבה. 

"מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב'אומץ לבה' ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית", כותב אלווין רוזנפלד. 

חנה פיק גוסלר הייתה אישה רבת תושיה, חזקה ואופטימית. ספרה נפתח בתיאור הקשר הקרוב שיש לה בערוב ימיה, בשנות התשעים לחייה, עם צאצאיה, ובמיוחד עם אחת הנכדות, שגם בימי הבידוד בקורונה המשיכה להגיע אל הסבתא, לביקורים יומיים, ביחד עם נינתה הפעוטה. 

סיפורה של פיק גוסלר הוא אם כן סיפור של ניצחון ושל חיים. חרף כל מה שעבר עליה, היא הצליחה להקים משפחה עניפה, אוהבת וחמה, וזאת בניגוד לחברתה, אנה, שלא זכתה לכך.

בשלב מסוים בחייה, אחרי שהיומן של חברתה ראה אור והתחיל לזכות בתשומת הלב העצומה שמעולם לא פחתה, החליטה פיק גוסלר להקדיש זמן רב ומאמצים אדירים כדי להעיד ולספר על  מה שעבר עליה מאז ילדותה המוקדמת מאוד, כשבני משפחתה מצאו מקלט באמסטרדם. הם נסו מעיר הולדתם ברלין כשהיטלר עלה לשלטון, וחיו שם בשלווה יחסית, עד שהולנד נכבשה. היא מתארת זוועות שלא יאמנו, על וסטרבורק, מספרת על ברגן בלזן ועל העינוי הכמעט אחרון שעברה: שלושת השבועות האחרונים, ממש בסוף המלחמה, שבהם הוסעה ברכבת בקר ביחד עם אחותה הקטנה ועוד כמה מאות ניצולים. רובם לא שרדו את השלב האחרון של התופת.

אבל היא, ואחותה, ניצלו, והחליטו להגשים את החלום הציוני של אביהן וסבן, ועלו לארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.

הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בנחישותה לספר לבאים אחריה מה קרה שם, אז, ובה בעת – לתאר מנקודת מבט אישית וקרובה את דמותה של אחת הילדות המפורסמות ביותר בעולם: אנה פרנק, בימים שהייתה רק חברתה הקרובה ביותר, תלמידת בית ספר יסודי באמסטרדם.

פיק גוסלר מתחילה בתיאור החיים המוגנים והחבריים שניהלו הפליטים מגרמניה בארצם החדשה, הולנד. את הקרבה הרבה שנרקמה לא רק בין הילדות, אלא גם בין הוריהן. 

ואז – את האסונות שהחלה המציאות להמיט עליהם, עד לסוף המר שנועד לרוב האנשים שהיא מספרת עליהם. 

בילדותי הייתי מכורה ממש לסיפורה של אנה פרנק. כתבתי על כך לא מזמן בטור ששמו אנה פרנק, רומן הגרפי מאת דוד פולונסקי וארי פולמן. ריתק אותי לקרוא את העדות של מי שהכירה את אנה האנושית, אנה בשר ודם, לפני שנהפכה למיתוס, לפני שנעשתה – לאחר מותה, ובלי ידיעתה – למחברת של אחד הספרים הנמכרים והמוכרים ביותר בעולם. והיא תמיד חלמה להיות סופרת, להיות מפורסמת.

כמה מוזר, כמה מפעים, לקרוא על היומן של אנה מנקודת מבט של חברה שראתה אותה כותבת בו, מגינה עליו מפני כל מבט של אדם זר – אנה לא הספיקה לכתוב בו הרבה לפני שהיא ומשפחתה ירדו למחתרת, היא קיבלה את המחברת ששימשה לכתיבתו כמתנת יום הולדת זמן קצר לפני כן, אבל – איזו התרגשות "לפגוש" את היומן הזה, לקרוא עליו עוד לפני שנהפך למיתוס! 

כמה מרגש לקרוא על אנה. על שלל תכונותיה – הקסם האישי הרב שאפיין אותה, התושייה והנדיבות שלה (כששתי החברות נאלצו לעבור לבית ספר יהודי בעקבות הגזירות הנאציות, הייתה זאת אנה שפנתה אל ההנהלה וסידרה לחברתה העברה לכיתתה, כדי שלא תישאר לבדה במקום חדש וזר), תבונתה – אמה של חנה נהגה לדבריה לומר על אנה כי "אלוהים יודע הכול, אבל אנה – יותר"… מסתבר שעוד לפני שכתבה את היומן כבר בלטה בחוכמתה יוצאת הדופן.  

מצמרר לקרוא על הפגישה הראשונה של חנה עם היומן של חברתה הקרובה. על ההתפעמות וההתפעלות שלה מכישרון הכתיבה, מהחוכמה, ועל העצב וההתרגשות שהרגישה כשקראה את מה שאנה כתבה עליה עצמה. 

ואנחנו, המסורים לאנה, הרי מכירים את דמותה של חנה מהיומן. את ייסוריה של אנה על המריבה הקטנה שפרצה ביניהן לפניש נפרדו לצמיתות, על געגועיה לחברתה, ודאגתה לה. 

אבל הכי מחריד, הכי מצמית, לקרוא על שני המפגשים האחרונים שלהן בברגן בלזן. נודע לחנה לתדהמתה שחברתה לא הצליחה לברוח לשוויצריה – זה היה סיפור הכיסוי שמשפחת פרנק הפיצה רגע לפני שנכנסו למחבוא – אלא שהגיעה לאושוויץ. שאיבדה שם את הוריה – אנה הסבירה לחנה ששניהם הומתו בגז. וחנה – חודשים ספורים לפני תום המלחמה! – מזדעזעת ומתקשה להאמין: ממיתים אנשים בגז? איך זה יכול להיות? שוב מסתבר עד כמה משוכללים היו מנגנוני ההונאה הנאציים. נודע לה שאנה נמצאת מעבר לגדר, כי הגיעה במשלוח מאושוויץ. לחנה היה מזל יחסי – היה לה סרטיפיקט ודרכון דרום אמריקני, והיא ובני משפחתה יועדו להיות מוחלפים עם שבויי מלחמה גרמנים, לכן זכו ליחס פחות נורא (ובכל זאת נורא במידה שקשה לתאר) מזה שקיבלו אנה ומרגוט אחותה.

חנה ניסתה להבריח אל אנה המורעבת, החולה, קצת אוכל. היא מספרת כיצד הנשים שלצידה התגייסו כדי לעזור לה להשיג כמה חתיכות לחם, גרב וכפפה, חתיכה קטנה של פרי יבש – למרות שגם הן היו מורעבות, הסכימו לתרום כפי יכולתן הדלה כדי לנסות ולעזור לחברה האבודה של חנה.

פעמיים היא הצליחה לזרוק לאנה חבילה קטנה מעל לגדר שהפרידה ביניהן. את אנה המיואשת, הכבויה, הצליחה רק לשמוע, לא לראות, באותם שני מפגשים. בפעם הראשונה מישהי חטפה מאנה את החבילה. אבל, חנה מספרת, היא הצליחה לארגן למענה שוב חבילה קטנה.

זה, כידוע, לא עזר. 

בימים האחרונים קשה במיוחד לחשוב על אנה פרנק. לחשוב על חנה פיק גוסלר. לתהות מה הייתה חושבת ניצולת השואה עזת הנפש, הציונית, על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. על חטיפתם של תינוקות וזקנים, נשים וגברים, על הפרעות והטבח, על האכזריות הבלתי נתפסת ועל חוסר האונים. היו אמנם באותו יום, ובימים שאחריו, גם גילויי גבורה מפעימים. אבל סופה של המערכה עדיין רחוק מהעין.

באחד הימים הראשונים אחרי אירועי שמחת תורה התפרסמה ברשתות החברתיות קריקטורה שקשה לראות, אך אי אפשר שלא להזדהות אתה:

קישור לספר בקינדל, אמזון

בספרו הקודם, קריסה, סיפר לנו אברהם אלטמן, כמעט באופן נבואי, או לפחות בעיניו של מי שרואה את המציאות כפי שהיא, על "מזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור", כפי שכתבתי עליו בטור קודם, ביוני 2020.

ספרו החדש והמצוין, מים קרים, דומה ושונה.

"אם אין שקרים ואין הסתרות, אין גם סיפור", קורץ אלינו המספר בסיומו של "אהבלה" אחד הסיפורים בקובץ, שראה אור לאחרונה. אותה "אהבלה" היא אודליה, אישה שמעשה קיצוני ומיותר לכאורה הבהיר לה איזו אמת נסתרת על עצמה, על אישיותה, ועל נישואיה הבורגניים והרגילים לגמרי, לכאורה. 

כמו בשאר הסיפורים, מיטיב אלטמן לתאר פערים, ועושה זאת באמצעות… פערים! לא הכול נאמר, הקוראים מתבקשים למלא את החללים שבין מה שנאמר למה שקרה במציאות, ולהבין, כמו אודליה, משהו לא רק על הדמויות הרבות המאכלסות את הקובץ, אלא גם על עצמו. 

הסיפורים מגוונים מאוד בסגנונם, וכל אחד מהם פוער פתח הצצה קטן לעולם שונה מזה של קודמו, ומזה של הבא אחריו.

אנחנו פוגשים למשל את יאנה, עולה חדשה מברית המועצות לשעבר, חודרים אל נבכי נשמתה ומבינים, בתוך כמה עמודים, מדוע הובאה להארכת מעצר, מדוע עיניה ריקות מהבעה, מה עבר עליה לאורך חייה עד לרגע שבו קרסה.

או את יוענה, צעירה ישראלית שמחפשת את אמה, נחשפת למעמקיו של בולשיט "רוחני" ניו אייג'י ומנסה לשווא לנער אותו, לאלץ את מי שמכור לו לראות את השקר והצביעות. 

הסיפור "תנין" מתעתע ומשעשע. הוא נכתב מגוף ראשון, ומתחיל בנינוחות שאינה מעידה על ההפתעות הרבות שטמונות בו. מישהו מספר על כך שהוא "אדם של הרגלים, אוהב את השגרה שלי." בסדר. אנחנו אתו. עם בית הקפה הרגיל שלו, ששם הוא אוכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו, תמיד אותו דבר. בינתיים הכול מתקבל על הדעת. אמנם דבקותו היתרה במסלול ההליכה הקבוע שלו מתחילה קצת לעורר תמיהות, אבל אנחנו אתו. ואז מתחיל החלק שנראה מטורלל בעליל. אבל אלטמן מצליח לעבוד עלינו, בקריצה שובבית: מי פה משוגע? הדובר? הסביבה? האיש שמופיע ונעלם בבית הקפה? מה פשר הדברים שהוא מספר? האיש הזה פרנואיד, זה ברור, נכון? ואולי הפרנואיד הוא בעצם – הדובר? החבר שלנו מתחילת הסיפור? ואולי לא? אולי – ? ובסוף יש הפתעה משעשעת, שאומרת לנו: אל תהיו כל כך בטוחים בשום דבר…

הסיפור "אבא", שהוא בעצם על היעדר – עמיר נולד לאם לא נשואה שחיה בקיבוץ, מתחיל בשאלה: "למה לעמיר אין אבא?" ששואלת בתמימות ילדה. אנחנו מלווים את עמיר לאורך השנים, הוא גדל לנגד עינינו, ואחרי שנודע לו מי אביו הביולוגי, אנחנו שותפים להיווצרות הקשר ביניהם. בלי תיאורי רגשות. רק עם תיאורי מעשים. ומתוכם אנחנו מבינים מהי בעצם אבהות. מה מהותה. 

הסיפור "במרכז המסחרי" מתעד בעדינות, ברמזים, רגע שבו נפרדו דרכיהם של שניים שהיו חברים טובים בשכונה. מה קרה ש"ביום אחד נפרדו והלכו כל אחד בדרך אחרת, האחד לכאן והאחר לשם." האחד – "לפנימייה ומשם לבית הספר התיכון", האחד – ל"פרופיל 21" והאחר – לגולני, האחד – "לעבריינות, לשירות מבחן ולכלא", והאחר – "לבית ספר לשוטרים ולקורס קצינים"? ומדוע החבר שהצליח מבקש לרגע להתפאר בתצלום של משפחתו, ואז נמלך בדעתו? אנחנו נוכחים שנקודת ציון אחת בחיים, יכולה, ברגע אחד, לקבוע הכול. כי כזאת המציאות: כל רגע טומן בחובו אינספור המשכים וכל אחד מהם יכול להיות צומת דרכים הרה גורל.

בסיפור "עבודה" אנחנו נכנסים לתוך תודעתו של פושע אלים. שפת הדיבור שלו עם עצמו ועם הסובבים אותו משתנה היטב ובמיומנות, ואינה דומה לשפה שבה כתובים הסיפורים האחרים. יכולתו של אלטמן לשמוע נימות דיבור ולדייק בתיעודן מרשימה! 

כך למשל בסיפור "תשאלי אצל אמא למה היא בוכה" אנחנו עדים לשפת ילדים:

"'ירד לו דם?" 
"כן, הרבה דם. ולקחו אותו למרפאה וסגרו לו את הראש.
גם לי פעם ירד דם באצבע כי לקחתי סכין גילוח והיה אסור לי לקחת."
"אני דחפתי אותו."
"את מי?"
"את יוסי, הוא נפל כי דחפתי. אבל זה היה לא בכוונה."

אלטמן אינו מהסס לתעד שפת דיבור כמות שהיא: "ובבוקר שהעירו אותנו הוא הריח משְׁתִינָה", וזה מדויק, ונהדר. 

כל הסיפורים שלמים, מלאים, ומפליאים לצייר רסיסי מציאות משכנעים ומרתקים.