איאן מקיואן עושה את זה שוב, ובגדול!
ספרו החדש, שראה אור באנגלית בשנה שעברה, הוא פלא של ממש, רומן עתיר תפניות והפתעות, מרתק, משעשע ורב משמעות.
אהבתי מאוד את התמים שלו, את כפרה, את על חוף צ'זיל, את מכונות כמוני, את שיעורים (אך קצת פחות את טובת הילד ואת סולאר), ועכשיו הוא חוזר במלוא כוחו!
What We Can Know מחולק לשני חלקים. בראשון הוא רומן עתידני: הוא מתרחש בעוד 130 שנה. בדרך כלל אני נוטה להירתע מספרות דיסטופית, אבל מה שמקיואן עושה כאן כל כך מעניין וכל כך חכם, כי בעצם הוא כותב עלינו עכשיו, מנקודת המבט של העתיד־לכאורה.
במובן הזה הוא הזכיר לי את סדרת הטלוויזיה המונמנטלית, הבלתי נשכחת, "מראה שחורה" מבית היוצר של ה־BBC, שעלתה לראשונה לשידור ב־2011 (את העונות שש ושבע שעלו בהמשך בנטפליקס לא ראיתי, אחרי ניסיון מאכזב אחד עם הפרק הראשון). נקודת המוצא של הסדרה הייתה – לקחת אפיון כלשהו בחיינו העכשוויים, להגדיל אותו מאוד, ולבחון את השלכותיהן של תופעות, בעיקר טכנולוגיות, שכיום נראות לנו סבירות, או לפחות נסבלות, אך אין לדעת לאן הן עלולות להוליך אותנו.
את מקיואן מטרידה ההתעלמות של האנושות משינויי האקלים שהיא עצמה גורמת להם, והוא מתאר בשכנוע רב, בפרוטרוט, את המציאות שאנחנו מביאים על עצמנו, ליתר דיוק – על צאצאינו, ועל העולם כולו.
הוא עושה את זה באמצעות עלילה שמניעות אותה, כדרכו של מקיואן, דמויות רב־ממדיות. אלה מסתירות סודות מדהימים שמתגלים לאטם, בחלקו השני של הרומן. שם הוא כבר "חוזר" אל סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. מדי פעם רציתי לצעוק בקול רם – מה? מה קרה שם באמת?! לא ייתכן! אבל מקיואן יודע לשכנע שהסיפור הלא ייאמן שהוא אורג בעדינות, חוט אחרי חוט, אפשרי וכמעט סביר.
במרכזו – בני זוג, משורר מהולל בשם פרנסיס בלאנדי ואשתו ויויאן. אנחנו פוגשים אותם בסעודת יום הולדת של ויויאן (שברבות הזמן נעשתה מיתולוגית ממש). חבריהם של השניים התארחו בחגיגה. במהלך הארוחה קורא פרנסיס לנוכחים שיר ארוך שכתב, "קורונה", בעברית – כליל סונטות: יצירה שמורכבת מארבע עשרה סונטות, שכל אחת מהן נפתחת בשורה האחרונה של קודמתה, ולאחריהן הסונטה האחרונה, החמש עשרה, שמורכבת כולה מארבע עשרה השורות החותמות של קודמותיה.
איש לא קרא מעולם גרסה כתובה של כליל הסונטות הללו, שנכתבו במיוחד למען ויויאן. היא נשארה כאירוע חד־פעמי בתודעתם של אנשי תרבות, ששמעו על אודותיה, על הערב שבו הוקראה, ונהפכה מאז למיתוס מסקרן, שרבים ביקשו לחקור לאורך השנים.
הרומן מתחיל בגוף ראשון, עם חוקר של ספרות והיסטוריה, שבעזרת בת זוגו מנסה – בעתיד, כמובן! – לפענח את סודו של כליל הסונטות ההוא. הם חולמים לאתר אותו באיזשהו ארכיון נידח.
יש בידיהם שפע של חומר כתוב ומתועד: כל מה שעלה בשעתו (כלומר: כיום!), בתכתובות אי מיילים, ברשתות החברתיות, ביומנים אישיים, במכתבים ובפתקים: הכול נשמר, מתועד ונגיש, אינספור מסמכים שמאפשרים לנבור בעבר, ולבחון מקרוב את הערב ההוא, יום ההולדת של ויויאן, ואת ההשפעה של הסונטות שכתב בלאנדי על המעטים שזכו לשמוע אותן. (אגב כך החוקר מפטיר: אם למישהו יש סוד, מוטב שלא יתעד אותו בכתב, כי ברבות הימים הוא יחשף, בלי ספק).
כבר בשלב הזה הספר מצחיק ממש. כי התגובות של השומעים לשיר המיתולוגי, החד־פעמי כל כך, לא מצדיקות כנראה את התהילה העצומה והמוניטין הרב שזכה להם.
למשל – ויויאן, אשתו של המשורר – מתקוממת נגד השקרים והצביעות המובעים בו: בעלה ידוע כמתנגד נמרץ לפעילים למען השמירה על כדור הארץ. בעיניו הם בורים, אלימים ומתלהמים בלי שום סיבה. הוא זועם עליהם. ועם זאת, בשירו הוא מפאר להפליא ובפרוטרוט את יפי הטבע. הוא מציין שמות של צמחים ובעלי חיים, ואפילו מתאר איך הוא וזוגתו שוחים ביחד בנהר. כל זה, ויויאן יודעת היטב, פשוט לא אפשרי: פרנסיס לא יוצא מפתח חדרו במשך ימים ארוכות ורצופים. הוא מכנה את עצמו "איש של פנים", לא איש של חוץ. מה לו ולטבע? הוא – שוחה בנהר…? באמת! מגוחך!
השומעים האחרים סתם משתעממים, ברובם. הם רק מחכים שההקראה תיגמר סוף סוף, ובעצם בכלל לא מקשיבים לה. גיסו, הנרי, הבעל של אחותו וגם המו"ל שלו, בעיקר מקנא במשורר, בהצלחתו, ובאינטימיות הזוגית המתוארת בשיר.
על כל זה אנחנו קוראים מקץ 130 שנה בהתכתבויות וביומנים שלהם.
מה שמצחיק זה שדווקא את השיר הזה, של אדם שמגלם את ההתנגדות למאבק למען שמירה על איכות הסביבה, אימצו לימים פעילי השימור (בלי לקרוא אותו ובלי לדעת את האמת על דיעותיו הנחרצות של המשורר…). עד כדי כך שמתהלכת ביניהם תיאוריית קונפצירציה כאילו חברות הנפט קנו את השיר כדי להעלים אותו, כי הוא קרוב אל הטבע ומתאר אותו באופן שעלול לאיים עליהן… מגוחך, תוהה מי שתוהה, ובצדק: ממתי יכולה להיות לשיר השפעה כזאת על מישהו?
זה יכול היה להיות משעשע, אלמלא היה גם מפחיד ומזעזע כל כך. כי העתיד מוכיח שבלאנדי טעה לחלוטין.
העולם שיתקיים בעוד 130 שנה הוא התגלמות האימה שיצרה אנושות נהנתית, עיוורת, אלימה וגסה. איך יכול להיות שהם הרשו לעצמם לטוס למרחקים של 2,000 מייל, לחופשה של שבוע? תוהה החוקר מהעתיד. איך הם לא הבינו מה הם מעוללים לסביבה במלחמות הבלתי פוסקות שלהם (הטילים הגרעיניים ששיגרו היו השיא), בחוסר ההתחשבות המינימלית שלהם, בהרס שיצרו? בעולם שבו הוא חי אין כמעט טכנולוגיה. אין מה לדבר, למשל, על מכוניות. כדי להגיע ממקום למקום כולם פשוט רוכבים על אופניים. רכבל משוכלל מופעל באמצעות מכלי מים כבדים שממלאים ומרוקנים אותם. יש אמנם אינטרנט, אבל הוא מקרטע, ולא פועל כל הזמן. יש AI – שמכונה NAI: "בינה מלאכותית לאומית", שצעירים מורשים להשתמש בה רק פעם בשבוע (והם מכורים לה! נעזרים בה בעיקר כדי לקבל ייעוץ על הסתבכויות רגשיות שהם חווים…). אנגליה נעלמה ברובה. היא כולה איים קטנטנים. אם מפליגים ביניהם (וזה מסוכן!) אפשר פה ושם לראות קצה צריח של כנסייה ולדמיין את יפי המקום שנכחד…
כי עולם העתיד שרד רק בקושי את השטפונות והחורבן. את רוב המטרופולינים הגדולים – ניו יורק ולונדון ביניהם – כיסה הים.
הנופים הנפלאים שאנחנו מכירים, היערות, כרי הדשא, הנחלים הפסטורליים, כבר לא קיימים. מבחינתו הם (אנחנו!) "חיו בגן עדן". מגוון החיות היה עצום. רבות מהן נכחדו, כמובן (מה שהזכיר לי מיד את הספר המיתולוגי של פיליפ ק' דיק האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?, שמתאר לעומק עולם שבו לא נותרו כבר כמעט חיות, ובני האדם פשוט מייצרים לעצמם חיות מחמד מלאכותיות, כדי להתנחם בהן. אין לי ספק שמקיואן מכיר את הספר ומוקיר אותו…).
החוקר מהעתיד מתגעגע אל העולם שלנו. בניגוד לצעירי זמנו שמבחינתם המאה ה־21 ותקופת הרנסנס מעניינות ורחוקות באותה מידה: הם אדישים לגמרי לעבר ומסרבים ללמוד עליו או אפילו לחשוב על האנושות בת זמננו. הם בזים לגזענות שלנו. לגסות הרוח. ללוחמנות. כמובן שגם השיר של בלאנדי, שזוג החוקרים אובססיביים לגביו, ממש לא מעניין אותם.
לאורך כל הקריאה חששתי שמא מקיואן יתפתה ויציג בפנינו בשלב מסוים את השיר. כמובן שאסור היה לו לעשות את זה: מיתולוגיזציה כה מפוארת הייתה מחייבת אותו לכתוב יצירה בלתי אפשרית, שהייתה מועדת לכישלון. אכן, הוא מספיק מתוחכם ויודע מה לא לכתוב…
אבל מה שהוא כן עושה עם האובדן של השיר! עם הסיבות להיעלמותו! עם מה שמתגלה לנו לקראת הסוף (ומה שהוא עושה, בתחכום עצום, כשהוא יוצר דמות של – כך מתברר בסופו של דבר – פסיכופתית מקסימה ושובת לב שאין לה מושג מה בעצם היא חושפת על עצמה!) – פשוט מסמר שיער!
אני מקנאה בכל מי שטרם קרא את הספר הזה, ומקווה ובטוחה שיתרגמו אותו בקרוב לעברית. כדאי לכם!
מאז שכתבתי את הרשומה הספר תורגם לעברית
