אישה צעירה, לור טננבאום, מגיעה לחדר הלידה. הצירים שלה תכופים, אך לא די הצורך. במצב רגיל היו מורים לה ללכת ולחזור מאוחר יותר: היא הקדימה מדי להגיע. אבל מצבה של לור חריג: היא הגיעה לגמרי לבדה. 

וזאת תופעה נדירה מאוד, אומרת לעצמה המיילדת התורנית. שמה פרנקלין. היא צעירה מלור בשנה אחת בלבד. הרי, היא ממשיכה לחשוב, אפילו נשים בזנות, או כאלה שמכורות לסמים, מגיעות בדרך כלל לפחות עם ידיד, או עם חברה. ולור דווקא נראית מסודרת, מאורגנת, אפילו חיננית, לא אישה בזנות. 

ברור שאי אפשר לשלוח אותה הביתה כך, לבדה.

מאשפזים אותה.

לור הגיעה עם "תוכנית לידה" כתובה, מפורטת מאוד ועתירת התנגדויות: היא מסרבת לעטות חגורת ניטור שאמורה להשגיח על מצבו של העובר. היא מודיעה מראש שלא תסכים לאפידורל, ואפילו לסתם מחט שמוחדרת לווריד כהכנה לעירוי. בכלל, היא מלאה בלאווים: היא לא מוכנה שיחתכו את הטבעת שלוחצת על אצבעה הנפוחה, גם אם, כך מזהירה אותה המיילדת, הטבעת עלולה לגרום לנמק.

היא גם יודעת מראש בדיוק מה היא מבקשת שיקרה אם העובר ייקלע למצוקה, אפילו אם הוולד ימות מיד אחרי הלידה.

הכול מתוכנן, היא בשליטה מלאה.

וכל זה בא כמובן, רק כדי שנבין איזו הרפתקה מסובכת היא, כל לידה של תינוק אנושי. עד כמה אי אפשר באמת לתכנן כמעט כלום. 

אנחנו מלווים את לור בשעות שבהן הצירים הולכים ומתקדמים. אנחנו אתה כשמשהו משתבש. כל שנייה וכל דקה בתהליך מתועדות בדייקנות כזאת, עד שכשקראתי את התיאורים הרגשתי ממש התכווצויות, מעין צירי לידה מדומים… כמו כל מי שילדה בעבר שכחתי לגמרי, ודי מהר, את עוצמתם ואת הייסורים שהם גורמים. המין האנושי לא היה שורד אלמלא אותו מנגנון הגנה שמאפשר לנו להדחיק ולהכחיש את הכאבים ההם, אבל לזכור היטב שהיו… 

הספר מרתק. לא רק מכיוון שהוא פורש את מהלך הלידה, ומקרב אותנו אל נס הבריאה המלווה תמיד בפחדים, דימומים, בדיקות פולשניות, ולפעמים גם במצבי חירום וסכנות איומות, אלא גם מכיוון שיש בו עלילה מסקרנת מאוד: מי האישה הזאת? מדוע הגיעה ללדת כך לבדה? מה הסיפור שלה? 

הסיפור הולך ונחשף, והוא מרתק. נלווה אליו בקונטרפונקט סיפור חייה של המיילדת. עד מהרה נודע לנו שגם היא בהיריון. ולא בפעם הראשונה, אם כי אין לה עדיין ילדים משלה.

איך אישה שאיבדה פעם ולד מסוגלת ליילד נשים אחרות בכל כך הרבה חמלה, אהדה ומקצוענות? מה, היא לא מקנאה בהן? היא לא חרדה לעובר שבבטנה, לנוכח הקשיים שעמם היא נאלצת להתמודד כאחות?

נוגעות ללב מחשבותיה בעקבות הלידה השקטה שעברה: למשל, כמה לא מנחמות ההבטחות שהשמיעו באוזניה אנשים שהסבירו לה שאין לה בעצם על מה להתאבל, הרי יהיה לה ילד אחר, בעתיד. אבל היא רוצה את הילד הזה, שאותו למדה להכיר במהלך ההיריון, הוולד שחי רק כמה דקות ולא הספיק לבכות אפילו פעם אחת! 

התרשמתי במיוחד מתיאור הטיפול המסור כל כך שזוכה לו יולדת, כפי שהוא מתואר כאן בספר. המיילדת צמודה ליולדת כל הזמן, אחראית אישית רק לה, ומלווה אותה בכל נשימה ובכל ציר. ממש יושבת לצידה, מגישה לה מגבת לפנים, עוזרת לה להזדקף ולקום על רגליה, מתהלכת אתה קצת בחדר ואפילו במסדרון, אם היולדת רוצה בכך, מציעה לה להפעיל את הטלוויזיה, מכבה אותה, כשהיולדת מבקשת. מה? תהיתי, יכול להיות שכך מתנהלת בארצות הברית כל לידה? או שהמקרה המתואר כאן בספר ייחודי ויוצא דופן, רק מכיוון שהיולדת הגיעה לבדה? ממה שהתרשמתי, נראה שזה הנוהג הרגיל: אחות מיילדת שדואגת מקרוב ליולדת שהוקצתה לה.

אכן, בתום המשמרת המתישה, פרנקלין אומרת לעצמה שמחר תגיע לכאן, לבית החולים, שוב, ותכיר יולדת אחרת. ואולי גם עוד אחת, ועוד אחת. ותעזור גם להן, באותה מסירות אין קץ…

למי שילדה בישראל במסגרת מערכת הבריאות, וגם ליוותה במקרוב בנות משפחה שילדו כאן, מדהים לחשוב שיחס כזה אפשרי בכלל. 

 

קראתי את הספר באנגלית, אבל הוא תורגם לעברית, בידיה של אורית הראל, וראה אור בהוצאת כתר,

194 עמודים, בעברית.