כל מי שאוהב את שטפן צוויג ישמח מן הסתם לקרוא את הביוגרפיה שכתב על ענק הספרות – אונורה דה בלזק. ספריו של צוויג מופיעים כל העת בתרגומם לעברית, ורבים מהם קראתי וכתבתי עליהם כאן, ב"סופרת ספרים": סערת רגשות, סוד בוער, אהבות עכורות, חלומות שכוחים, המנורה הטמונה, מגלן, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים – את רובם המכריע אהבתי מאוד, והתפעלתי והתרגשתי מהם. והנה נגלה לי ספר שהחמצתי עד כה. הוא ראה אור לפני עשר שנים, ב־2016, ושמחתי עכשיו להתוודע אליו.

צורפה אל הביוגרפיה הקדמה מאת יעקב גולומב, שהיה פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניבסיטה העברית. תרומתו היא למעשה – מסה ארוכה ומרתקת, שבה משווה גולומב בין בלזק לצוויג, ומראה את הקשר הלא מובן מאליו בין הסופר הווינאי, שראה בעצמו אירופי תרבותי ומשכיל שמולדתו בגדה בו, עד שהתאבד בשנת 1942 במקום גלותו בברזיל, לבין הסופר הצרפתי יליד 1799, שמת כשהיה בן חמישים ואחת.

גולומב מדגיש את תחושת הניכור שחווה צוויג (היהודי!) בימי חייו, כמו שחשו גם משכילים יהודים אירופיים אחרים, למשל – פרויד, שלא הצליח להתמנות לפרופסור באוניברסיטת וינה, וכמו ארתור שניצלר, גוסטב מהלר, ואינטלקטואלים יהודים רבים אחרים, שהחברה התנכלה אליהם, חרף גאונותם, בהם – ז'אן אמרי שהתאבד בתום המלחמה, כי חש שהוא נאלץ להתכחש אפילו לעברו, בעקבות הרדיפות שחווה בשל יהדותו.

בלזק, כך מראה לנו צוויג, זכה ללעגה של החברה הפריסאית, כי היה בן למעמד נמוך, איכרים, "מוז'יק" מכנה אותו צוויג. (את תוספת תואר האצולה "דֶה", כך מסתבר, המציא לעצמו יש מאין!). אבל בלזק שאף כל חייו לחדור אל האריסטוקרטיה, להימנות עימה. לעגו לו בגלל הנושים שרדפו אותו כל העת, עקב חובות עתק שהיה שקוע בהם. הוא היה בזבזן ברמות שלא יתוארו. גם המראה שלו לא תרם ליחס של כבוד כלפיו: היה נמוך, שמנמן, ולא ממש בקיא בצווי האופנה. היותו גאון, ענק רוח, "כוח טבע", כפי שמכנה אותו צוייג, לא עזר לו להתקבל במקומות שאליהם השתוקק.

"הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", כותב גולומב על כתיבתו של צוויג. בעיניו יש כמה וכמה קווי דמיון בין שני הסופרים. לא רק היחס של הסביבה כלפיהם, אלא גם בעצם בחירתו של צוויג להקדיש עשר שנים לכתיבת הביוגרפיה, שאותה למעשה לא הצליח להשלים, ממש כמו בלזק, שלא סיים את המשימה האמנותית הענקית שלקח על עצמו.

בלזק כתב קורפוס מונומנטלי שכינה אותו "הקומדיה האנושית". הוא התעתד לכלול בו עשרות רומנים ואלפי דמויות, שעל פי התוכנית היו אמורים לשקף את צרפת של ימי חייו, ולהקיף את כל החלקים המהווים את החברה האנושית: הכפר, העיר, התיאטרון, המלחמות, הפרובינציה, פריז, הפוליטיקה. חלקי "הקומדיה האנושית" היו – "מחקרים בחיי החברה", "מחקרים פילוסופיים", "מחקרים אנליטיים", "פיזיולוגיה של חיי נישואים" ו"הייסורים הקטנים של החיים במשותף". בלזק הצליח להשלים תשעים ואחת יצירות, אך לא הגיע אל עשרות נוספות שהגה.

איזו תוכנית גרנדיונית! וכמה שהיה בלזק קרוב להשלמתה! אילו רק חי עוד חמש שנים, צוויג סבור, היה מן הסתם מצליח לכתוב את כולה, אבל המאבק הסיזיפי, האינסופי, בחובות שנקלע אליהם בגלל הפנטזיות שלקה בהן, פשוט גמרו אותו. בין היתר קנה בית דפוס, עיתון, מכרות כסף, ובכול היוזמות הללו נכשל כישלון חרוץ. צוויג משווה אותו למלך מידאס מהמיתולוגיה, אבל בהפוך: כל מה שמידאס נגע בו נהפך לזהב, כל זהב שבלזק נגע בו נהפך לפסולת. אם כי, צוויג מדגיש, בלזק בעצם צדק תמיד בחזונות העסקיים שלו, רק שהקדים בכל פעם את זמנו. בחיי היומיום היה אדם לא־מעשי להדהים, אבל בזכות הדמיון המופלא שלו, וחריצותו יוצאת הדופן הצליח לכתוב כל כך הרבה וכל כך מהר (את אבא גוריו, לדוגמה, כתב בארבעים יום!).

גולומב מותח ביקורת על צוויג, וטוען כי הביקורת של צוויג על בלזק, שבזבז את כישרונו המופלא ברדיפה אחרי נשים אריסטוקרטיות ועשירות מאוד, בעצם משקפת את חוסר המודעות של צוויג עצמו. גולומב מצטט את צוויג שכותב על בלזק שהעדיף מכתב מרוזנת יותר מאשר שבחים מגתה… וש"למען תואר אצולה אמיתי היה מוכן למכור את נשמתו", ומוסיף עקיצה: "והאם לא היה צווייג מוכן 'למכור' את כל מה שהיה לו כדי להימנות כאזרח כבוד עם חוג גאוני 'אירופה הטובה' – רומן רולַן, תומס מאן, ניטשה ואחרים?"

זאת שאלה מעניינת, במיוחד כיום, כשיש סוג של נדידה של אנשי רוח מישראל לאירופה (ולארצות הברית). גולומב תוהה איך זה שצוויג אפילו לא העלה על דעתו שיכולה להיות לו עוד מולדת אחרת – ארץ ישראל, כמובן… הוא מצטט את השבחים של צוויג לברזיל, שהעניקה לו בית חם, היחיד שהיה רוצה בו, מלבד, כמובן, אירופה (הבוגדנית).

כשחיפשתי מידע על יעקב גולומב גיליתי שהלך לעולמו ביולי 2023, שלושה חודשים לפני טבח השבעה באוקטובר (אבל כבר בעיצומה של רעידת האדמה הפוליטית שמאיימת להרוס כאן את הדמוקרטיה).

צוויג התאבד בברזיל. ז'אן אמרי – בבית מלון בזלצבורג, יותר משלושה עשורים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. בלזק לא התאבד, אבל באינטנסיביות הבלתי אפשרית שבה העביד את עצמו בפרך ממש, ובחיים הרדופים שניהל בעקבות הפנטזיות הפיננסיות ההרסניות שלו, למעשה הרג את עצמו.

לא נותר לנו אלא להודות לבלזק על מה שכן הצליח לכתוב, ולצוויג על אור הזרקור המופלא שבו האיר למעננו את חייו ואת הישגיו האמנותיים החד־פעמיים.

הוצאת כרמל, 2016
תרגום: נועה קול
392 עמ'

בשולי הדברים: הופתעתי מכמות טעויות ההגהה והדפוס – המביכות בחלקן – שסימנתי לאורך הקריאה: בלבול בין אם ועם, "משוווה" (במקום – משווה…), "סְפיֶרָה" (כן, כן, מנוקד כך! ולא פעם אחת!) במקום סְפֶרָה, גוּפנים (שוב, מנוקד כך, בשורוק!) במקום גוֹפנים בחולם מלא, מנונף במקום מנופף, עשרות מילים שנצמדו זו לזו, משפט שבו מתייחסים אל מילים כאל "הם", במקום "הן", השם בלזק שמופיע גם בתעתיק בלזאק, ועוד כהנה וכהנה. לא רק מפתיע, גם מאכזב. חשבתי לתומי שבהוצאת כרמל לא ייתכנו שיבושים כאלה.

את סגנונו המובהק של שטפן צוויג קשה לא לזהות. הוא מתאפיין בסערות רגש רבות עוצמה, גובל לא פעם בסנטימנטלי – האהבות מאכלות, מוחלטות ונצחיות, התשוקות מותירות חותם עז, בין אם מומשו ובין אם לאו, והן דומות בדרך כלל לצלקת, שממשיכה לפעמים לייסר כל החיים, כמזכרת כאובה למה שהתרחש.

צוויג היה סופר פורה ומצליח מאוד. במהלך חייו פרסם יותר מארבעים יצירות "מרכזיות", תורגם לעשרות שפות, ועד היום, שמונים ושלוש שנים אחרי התאבדותו בעיירת נופש בברזיל בשל שברון לב על חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה, כפי שהסביר במכתב ההתאבדות שהשאיר, ממשיכים לתרגם אותו, גם לעברית: מנדל של הספרים, מרד המציאות, 24 שעות בחייה של אישה, קוצר רוחו של הלב, המנורה הטמונה, חלומות שכוחים, אהבות עכורות, סוד בוער, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, הן רק כמה מיצירותיו שתורגמו בישראל, ונראה לי שעוד היד נטויה.

עכשיו נוספה אליהם הנובלה סערת רגשות. עניינה – התאהבות אפלטונית של סטודנט צעיר במרצה המזדקן שלו לפילולוגיה, והאופן שבו מתחוור לו שאותו מרצה התאהב בו, אלא שאצלו אלה לא רק רגשות "נעלים", אלא גם – משיכה גופנית חשאית, שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להסתירה.

צוויג, כדרכו, יודע לשרטט דמות של אדם שאין לו מושג מה הוא מספר לנו על עצמו ועל זולתו. הוא צעיר, תמים ונלהב, הוא לא מבין כלום על מה שלנו מתחוור די מהר: תחרות השחייה המתגרה שהוא מנהל עם אשתו דקת הגוף והנערית של הפרופסור הנערץ, לפני שנודע לו שמדובר באשתו והוא מפלרטט אתה בגסות, ואז, כשנודע לו, הוא לא יודע את נפשו מרוב מבוכה; ההתעוררות הנסערת של הפרופסור, שמתרחשת רק כשהוא נמצא בקרבת הסטודנטים שלו; השמועות על כך שהוא מסתלק מדי פעם מביתו, נעלם לכמה ימים, ואז נצפה בערים אחרות, בנסיבות מפוקפקות ונלוזות; קוצר הרוח שאשתו מגלה כלפיו; חמלתה על הצעיר ורמיזותיה שהוא לא מבין שום דבר…

הכול נחשף לעינינו בהדרגה, אבל הצעיר המספר, שרדיפת הנשים שלו מתוארת באריכות, לא מבין, עד שמסבירים לו בפירוש, בגלוי, במילים ברורות.

וכאן, לדעתי, טמונה חולשתו של הסיפור.

כל עוד צוויג סומך על הקורא ומוביל אותו בחשאי־לכאורה אל האמת הידועה לנו, אך אינה מובנת לצעיר, מדובר במלאכת מחשבת. אבל הצורך שלו לדובב את הזקן המאוהב, "לאלץ" אותו להסביר את מה שכל כך נהיר וברור לקוראת, הוא בעיני נקודת תורפה של הסיפור.

ומתעוררת כמובן הסתייגות נוספת, בלתי נמנעת: האם הסיפור הזה היה יכול להיכתב בימינו?

התיאור של אהבת גברים כסוטה, מתועבת, מביישת, כמעשה מגונה ונפשע שמתרחש במחשכים, בין מי שיכול לשלם, לבין גברים משולי החברה, פשוטי העם, זולים ומגוחכים, פשוט מזעזע.

כן, כשצוויג כתב את הנובלה, אהבה בין שני גברים הייתה פלילית. מי יכול לשכוח את סיפור חייו הנורא של אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול, שפענח במלחמת העולם השנייה את "אניגמה", קוד ההצפנה הגרמנית, אבל תרומתו האדירה לא עמדה לו כשהורשע בדין בתחילת שנות החמישים אחרי שהואשם ב"gross indecency", כלומר – בפגיעה גסה במהוגנות – בגלל קשריו האינטימיים עם גברים. טיורינג נדון לעונש מאסר, אך "אפשרו" לו – כמה אצילי מצידם! – לעבור לחלופין סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

הפרופסור בסיפור של צוויג מתאר בתחושה של בושה והשפלה נוראות איך שוטרים תפשו אותו ואיימו עליו שהפעם ישחררו אותו, אבל אם "זה" יקרה שוב, עליו לצפות לכך ש – ! האיום נותר סמוי, אך ברור.

מחריד!

אני תוהה אם יש לסיפור כזה מקום בימינו – אלא אם רואים בו מעין מסמך היסטורי שמתעד תקופה חשוכה. הספקות שלי נובעים מתפישתי שספרות ראויה משקפת בעיות אמיתיות, אוניברסליות, ואני רוצה להאמין שתחושת האשם הנוראית,הבושה, ההשפלה, של גבר שמאוהב בגבר אחר כבר לא מציאותית בימינו. לכל הפחות אפשר לומר בוודאות שיחסים כאלה כבר לא נמצאים מחוץ לחוק. גברים (וגם נשים כמובן, אבל יחסים לסביים לא היו פליליים: המחוקקים לא האמינו שנשים מסוגלות "באמת" לקיים יחסי מין בלי גבר…) יכולים לחיות את חייהם בזוגיות מיטיבה וגלויה.

אמנם בתוך העולם שבוראת הספרות החוקים המוכרים לנו בחיי היומיום שלנו עשויים להשתנות – אם הסיפור כתוב היטב, כמובן. כך למשל אפשר לקרוא את המינגווי ולהבין ולהזדהות עם מציאות שמחוץ לספר מעוררת בנו סלידה. המינגווי ידוע כמי שדגל למשל במושג "aficionado" שמשמעותו בספרדית "חובב מושבע, מישהו שמסור בכל ליבו לתחום מסוים, מתוך אהבה עמוקה, ולא לצורך תועלת". המונח מופיע אצלו בעיקר בהקשרים של מלחמת שוורים, למשל בספר וזרח השמש. (The Sun Also Rises). כשקוראים את הספר אנחנו מוכנים ללכת אתו; להאמין לו שיש יופי במלחמת שוורים. ואז – להמשיך להיגעל ממנה, אחרי שמגיעים לסופו.

אבל בספר של צוויג, לא הרגשתי שאני נסחפת לתוך העולם הזה, שבו גבר צריך להתבייש בזהותו, להסתיר אותה ולהתמודד עם מה שהוא תופש כמזוהם בתוך גופו ונפשו. אם כי התעורר בי צער על כל הגברים ההם, שסבלו כל כך, בלי שום סיבה. 

תשע נשמות, 2025
תרגם: הראל קין
112 עמ'

וואו! איזו נובלה מופלאה! כמה חכם היה שטפן צוויג, ואיזו יכולת הייתה לו להבין ולתאר את צפונות הנפש!  בסיפור שלפנינו הוא נוגע בעיקר בזאת של אדגר, ילד על סף גיל ההתבגרות, שמיטלטל בין רגשות סותרים, אחרי שהמציאות חודרת לתוכו ועושה בו שמות.

אדגר בן שתיים עשרה. הוא ילד בודד וחולני, שמגיע, ביחד עם אמו, בהמלצת רופאו, לבית מלון ששוכן בהרים, כדי שיתאושש ממחלתו האחרונה. אדגר משווע לתשומת לב, מחפש חברה, משתוקק לקרבה אנושית. וזאת מגיעה אליו ממקום לא צפוי: גבר צעיר והולל, ברון, שהגיע גם הוא לאותו בית מלון, רוכש בערמומיות  – ובקלות רבה! – את אמונו ומעורר בו את התחושה הנכספת שהוא מעניין את מישהו.

הברון כמובן אינו מתעניין באמת באדגר, אלא באימו, שהיא "טיפוס מהסוג שאהב, אחת מאותן יהודיות שופעות למדי בגיל שלפני בשלות היתר". הברון שם לב "שגם היא מלאת רגש, אבל מנוסה בהסתרת הטמפרמנט שלה." (מעניינת – נכון? – האבחנה שהאישה יהודייה. אפשר היה כמעט לחשוד בצוויג שהוא אנטישמי, אבל הוא הרי היה יהודי בעצמו, ואפילו התאבד כזכור בפברואר של שנת 1942 במקום גלותו בברזיל, כי לא היה מסוגל עוד לעמוד ברדיפות שסבל באוסטריה, ארץ הולדתו, בשל יהדותו).

יש לברון תוכנית סדורה. הוא חייב להשתעשע בימים הספורים שבהם הוא שוהה בבית המלון, שכן "הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אחרים כדי להניח לכישרונותיו, לתמימות שלו וללבביות שלו להתפרץ בבערה, והוא לבדו היה קפוא וחסר תועלת לעצמו, כמו גפרור בקופסה".

הדימוי הזה, של גפרור בקופסה, העניק לסיפור את שמו, "סוד בוער": הסוד הוא מה שנסתר מעיניו של אדגר. הוא חש בקיומו אבל אינו מבין את טיבו. הוא יודע שהמבוגרים מסתירים מפניו משהו חשוב מאוד, מעין מפתח להבנה של קודים שמתנהלים בסביבתו, מעל לראשו, ואין לו שום יכולת לפענח אותם.

הסוד יבער רק אם השימוש בגפרור יצא לפועל. אם הברון יצליח לפתות את אימו של אדגר.

לאורך כל הסיפור מתפתח המתח סביב שלוש הדמויות האלה: האימא, הגבר הצעיר והפתיין, והילד שלא מבין מה קורה, אבל חש היטב בעוצמת הרגשות שרוחשים סביבו.

בפני האישה ניצבת "הברירה המסוכנת אם לחיות את גורלה שלה או את זה של ילדיה, להיות אישה או אם", כלומר – להיכנע לגבר ולמעול באמונו של הילד, לעורר בו את התחושה שהוא מיותר ומפריע, או לוותר על אש התשוקה הסוערת שנקרית בדרכה, אולי בפעם האחרונה בחייה.

האם היא תבער? האם גפרורו של הברון ייגע בה?

צוויג מתאר הכול בפרטי פרטים: מה הילד רואה. מה הוא חושב. אילו תחושות שונות, סותרות, מתעוררות בו. איך הוא מנסה להיות אדם מבוגר. איך העצמאות הפתאומית מפחידה אותו. איך הוא מבין שיש במציאות היבטים רבים שעד כה לא היה לו מושג על קיומם. למשל – שהוריו מאפשרים לו אורח חיים נוח של אנשים אמידים. למשל – שיש בעולם מושג כזה, כסף, ושאין לו בעצם מושג איך להשיג אותו ומה ערכו.

אבל לא רק אל נפשו של הילד צוויג חודר, אלא גם אל זאת של האישה, בנגיעות קלות ובהבנה עמוקה: "במעלה המדרגות עצרה מלכת, ידה לחוצה אל ליבה המתנשם. היה עליה לנוח רגע. עצביה בגדו בה. אנחה נמלטה מחזה, בחלקה בזכות רגיעה על שנמלטה מסכנה, ובחלקה בגלל צער על כך". כמה יפה הוא מתאר את השניוּת, את הסתירות הפנימיות…

הסיפור עתיר תובנות חכמות ונוגעות ללב.

סוד בוער מצטרף אל ספריו או סיפוריו האחרים של צוויג שתורגמו, למרבה השמחה, לעברית: אהבות עכורות, חלומות שכוחים, 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים, מגלן, העולם של אתמול– כל אחד מהם עונג צרוף!

תרגם: הראל קין

לא קראתי את התרגום האחר לנובלה, שיצא במקביל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ולכן, וגם משום שאיני יודעת גרמנית, לא אוכל להשוות בין התרגומים.

בגרסת הקיבוץ המאוחד הספר נקרא בלהט הסוד. את אוריאל קון, מייסד תשע נשמות, קוממה מאוד העובדה שהם החליטו לתרגם את הספר, בו זמנית. ברשומה בפייסבוק כינה קון את מתחריו, "גנבים חסרי כשרון, בינוניים, גסים", לא פחות… אין ספק שאוריאל קון חדור לא רק בלהט ספרותי אלא גם ברוח קרב. ייתכן מאוד שבלי התכונות הללו אי אפשר לשרוד כאן בתחום המו"לות. 

שטפן צווייג הוא אחד הסופרים האהובים ביותר בישראל, אף על פי שחלפו שמונים ואחת שנים מאז שהתאבד בברזיל, לשם נס מפני מוראות מלחמת העולם השנייה. בשנים האחרונות תורגמו לעברית 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים. מכל אחד מהם התפעלתי ונפעמתי, בזה אחר זה.

לאחרונה ראה אור ספר נוסף, חלומות שכוחים, הכולל נובלה וסיפור קצר שכתב.

כדרכו מצליח צוויג בכמה קווים פשוטים לעצב דמויות בלתי נשכחות של נשים.

בנובלה "לפורלה" יצר הסופר את דמותה של קרסנץ, משרתת כבת ארבעים, שמוצאה מטירול. בכפר שבו נולדה עבדה כמשרתת, מנקה בפונדק, ולבסוף התקדמה ונעשתה טבחית במסעדה מקומית.

כשהייתה בת שלושים ושבע הציעה לה מתווכת מקצועית, ששמה לב לעמלנותה ולחריצותה, לעבור לווינה ולשרת בביתם של בני זוג אמידים.

הסיפור מתמקד בשלוש השנים שעברו עליה בבית אדוניה, ומראה לנו כיצד חייהם האישיים, שהסתבכו בחייה, השפיעו עליה ועל גורלה.

קרסנץ נולדה מחוץ לנישואים, לפיכך בצעירותה "הייתה לנטל על הקהילה". כל חייה ידעה רק עמל מפרך, ומאמצים לחסוך את הכסף שהרוויחה כדי להבטיח את זקנתה.

קרסנץ מתוארת לכל אורך הסיפור במונחים של חיה: כשהיא נחה מעבודתה היא נוטה "לנמנם לה כמו חיות באורווה". בהגיעה לעיר הגדולה היא "פחדה מכלי הרכב כפי שחיה פוחדת ממכונית". היא עד כדי כך חייתית, ש"כל דבר אנושי ניכר בהתנהגותה שלה רק בצורה דלילה ומטושטשת". הכרתה דומה לזאת "שבה כלב לומד לזהות בין כל ההולכים על שתיים הסובבים אותו דמות אחת שהוא רואה בה עתה את אדונו". בכל פעם שבעל הבית מזמן אותה אליו "נפשקו שפתיה הדקות, חושפות שיני סוס חומות, ובצייתנות, כמעט בכשכוש זנב". היא "קרובה עדיין לאינסטינקט המיידי של בעלי החיים". פעם אחת היא גם מצטיירת בעיני מישהו שמביט בה כ"חיה שמתכוננת לזנק על טרפה", וכן הלאה.

מעניינים דימויי החיה השונים: בתחילת הסיפור מדובר בדימויים שמעלים על הדעת בהמה, אחרי כן – היא מזכירה כלב. בחלקו המרכזי של הסיפור כבר מדובר בחיית טרף אורבת, ולקראת הסוף היא דומה שוב ל"כלב מוכה שיודע שעשה משהו רע".

אבל מה שמשותף לכל הדימויים השונים הללו הוא שעולה מהם דמות לא לגמרי אנושית, פשוטה ומוגבלת.

גם בסיפור השני, "חלומות שכוחים" מושווית האישה לחיה. הפעם מדובר ב"חתול הרוחץ לו באור השמש המסנוור, השוצף חום, ורק ממצמץ בלאות בעיניו הזרחניות לעבר מי שקרב אליו."

כאן מדובר באישה שונה מאוד, שחיצוניותה מעוצבת למשעי: "תלתליה הנוצצים, מדיפי הניחוח הטוב, שנראו לכאורה סתורים וחסרי סדר, היו מעשי ידיה המאומצים של אומנית". אפילו חיוכה של האישה הזאת, חיוך שקט "שהרעיד את השפתיים בזמן הקריאה וחשף בכך את זיגוג השיניים הלבנות, המבהיקות", מלאכותי: הוא "היה תוצר של תרגולים בני שנים לפני המראָה".

ה"חייתיות" של האישה בסיפור רחוקה ושונה מאוד מזאת של המשרתת קרסנץ שבנובלה. כאן מדובר במישהי מפונקת, עשירה, מרוכזת בעצמה, אישה שידעה לדאוג לאינטרסים שלה, והייתה מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי שיהיה לה נעים ונוח.

הן הנובלה והן הסיפור מתארים למעשה שתי התאהבויות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, ובעצם דומות רק בהיבט אחד: בכך שהיו בלתי אפשריות, מסיבות אחרות לגמרי.

הספר קריא מאוד, כמו כל ספריו של צוויג.

אי אפשר שלא לשלוח ברכה ודברי תודה מיוחדים למתרגם, הראל קין, שהעברית שלו תמיד צלולה, מדויקת ויפהפייה. אצטט כאן את תחילתו של הסיפור "חלומות שכוחים", שמדגימה היטב את כתיבתו המקסימה של שטפן צוויג, ואת היכולת המופלאה של קין ליצור את צוויג מחדש, בעברית:

"הווילה שכנה צמוד לים.

"בשדרות האורנים הדוממות, המוארות באור הדמדומים, נשבה בכוח נשימתו השבעה של הים המלוח, ורוח קלילה שיחקה תמיד סביב עצי התפוז ותלשה מהם מדי פעם פרח צבעוני, כמו באצבעות זהירות. במרחקים הבהיקו גבעות בשמש, בתים נאים
נצצו עליהן כמו פנינים לבנות, מגדלור היתמר במרחק של מיל אחד כמו נר, והכול נצץ בקווי מתאר חדים וברורים, והיה טבוע כמו פסיפס זוהר בתוך הכחול העמוק של הרקיע. הים, שבו נראו רק לעיתים רחוקות, הרחק באופק, הבזקים לבנים – מפרשיהן הזוהרים של אוניות בודדות – התכרבל בתנועת גליו הגמישים
אל עבר טֶרֶסת המדרגות שמעליה הזדקרה הווילה, לגן מטפסת עמוק יותר ויותר אל עלוותו הירוקה של רחב ידיים, אפוף צללים, ואובדת לבסוף בתוך פארק לאה איברים, דומם כמו באגדה.

"מן הבית הנם, שעליו רבץ חום לפני הצהריים, נמתח שביל צר מכוסה חצץ, כמו קו לבן, אל נקודת התצפית הקרירה, שתחתיה נהמו הגלים בהתקפות פראיות ובלתי פוסקות, ופה ושם ניתזו מהם רסיסי מים נוצצים, שזהרו באור השמש הבוהק במנסרת אור צבעונית כשל יהלומים. שם השתברו חיצי השמש המאירים, אחדים על צמרות האורנים, שעמדו יחד כמו ידידים נתונים בשיחה, ואחרים על שמשייה יפנית שהייתה פרושה שם, ועליה צוירו דמויות מצחיקות בצבעים חדים, בוטים.

"תחת תחום הצל של השמשייה הזאת התרווחה בכורסת קש רחבה אישה, שמתחה את גופה הנאה על משענת הקש המפנקת. יד אחת, דקה וחסרת טבעת, הייתה שמוטה מטה כאילו נשכחה, וליטפה בתנועות שקטות ונינוחות את פרוות המשי הנוצצת של כלב, בשעה שהאחרת החזיקה ספר, ובו היו נעוצות העיניים הכהות, שחורות הריסים, שכאילו התחבא בהן חיוך כבוש, וריכזו בספר את שומת ליבה הבלתי מופרעת".

כל כך יפה!